הַאֵל הָרָב אֶת־רִיבֵנוּ, וְהַדָּן אֶת־דִּינֵנוּ, וְהַנּוֹקֵם אֶת־נִקְמָתֵנוּ, וְהַמְשַׁלֵּם גְּמּוּל לְכָל־אוֹיְבֵי נַפְשֵׁנוּ, וְהַנִּפְרָע לָנוּ מִצָּרֵֽינוּ ! (הברכה שלאחר קריאת המגילה)
אמרו חז"ל: "כל המועדים עתידים להיות בטלים, וימי הפורים אינם בטלים לעולם, שנאמר: "וִימֵי הַפּוּרִים הָאֵלֶּה לֹא יַעַבְרוּ מִתּוֹךְ הַיְּהוּדִים, וְזִכְרָם לֹא יָסוּף מִזַּרְעָם" (מגילת אסתר ט כח'). ומדוע כל המועדים עתידים להיות בטלים לאחר שתבוא הגאולה? מסבירים חז"ל שהמועדים נקבעו לזכר ניסים גלויים שנעשו לעם ישראל, ולכן לא שייך לחגוג לזכר ניסים אלו לאחר שתבוא הגאולה השלימה. כי נניח שנשאיר את חג הפסח ונחגוג אותו גם לאחר הגאולה. יבוא אדם לבנו ויספר לו בליל הסדר על ניסי יציאת מצרים, לקיים את מה שנאמר "וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ". יקום הילד ויאמר: "אבא, מדוע אתה מספר לי על ניסים כאלה פשוטים ומצחיקים, הרי היום בימינו ישנם ניסים הרבה יותר גדולים ממה שאתה מספר לי"..! מכת דם, צפרדע, קריעת ים סוף... זה משחק ילדים לעומת הניסים שיתרחשו תמידית לעתיד לבוא, ואם כן החג מאבד מיד את משמעותו. החג כבר לא גורם לקרבה בין עם ישראל לבורא העולם, כי הרי אין שום דבר מיוחד בחגים שנקבעו לזכר ניסים פשוטים מהעבר.
אך בפורים המצב שונה! בפורים מספרת לנו המגילה, על מאורעות שונים שהביאו בסופו של דבר להצלה של עם ישראל. שום נס גלוי! ובגלל שאין שום נס גלוי אלה הכל מתרחש בהסתר, עצם ההצלה ה-כביכול טבעית, מביאה לקרבה בין עם ישראל לאביהם שבשמיים.
הגאון מוילנה מביא משל לבן המלך שגדל בארמון. גדל הוא להיות מפונק ובעייתי, ומעשיו היו רעים ומקולקלים. כל ניסיונותיו של אביו המלך לחנכו עלו בתוהו. יועצים מחנכים, שיחות אישיות והבן אינו משתנה במאומה, רק מוסיף במעשיו הרעים. שראה המלך שאין ברירה, סילק את בנו מהארמון ושלח אותו ליער, ששם יהיה כעלה נידף, ללא שום הגנה ומחסה, תחת כיפת השמים ואימת החיות הטרף, אולי אז יעריך את הארמון וישוב לתקן את מעשיו. הסתובב הבן ביער, ובכל שעה קמה עליו חיה אחרת המאיימת לטורפו, אך בכל פעם רואה הוא איך ההצלה מגיעה ממקום לא צפוי. פעם אחת פרש שהגיע משום מקום הבריח את החיה, בפעם אחרת היה זה צייד שעצר את חיית הטרף מרחוק. תמיד היה איזה מהלך שמתרחש ומציל אותו ברגע האחרון. אומר הגאון מוילנה שישנם שתי סוגים של בנים, בן אחד חושב שכל מקרי ההצלה שמתרחשים ביער הם רק במקרה. במקרה עבר כאן פרש, במקרה השקיף לכאן צייד, ובמקרה כל שעה ישנו דבר אחר שמונע מחיות הטרף לפגוע בו. ואילו הבן השני, יודע שמי שמציל אותו מפגע החיות הוא אביו המלך, שלא הפסיק להשגיח עליו אפילו לרגע מאותו זמן שיצא את מפתן הארמון. מבין הוא שאביו שלח אותו מארמונו בשל מעשיו הרעים, וכרגע מעביר אותו סדרת חינוך של תקופה מסוימת, ואם יטיב את מעשיו, יזכה לשוב בבוא הזמן לארמון. בן זה, בכל פעם שאביו מציל אותו, מתמלא הוא באהבה לאביו, ומתרפק על הזיכרונות שעדיין יש לו מבית המלך. ככל שההצלה היא יותר נסתרת, ויותר נראית ממש כדרך הטבע, כך נקשר הבן לאביו יותר ויותר, כי מביו שאביו בשביל חינוכו מנסה להיות נסתר כמה שיותר, אך עדין נחלץ להצילו למרות הסיכוי שיתגלה.
כך הוא הנמשל גם לפורים. מסיפור המגילה אנו רואים שצירוף של כל מיני "מקרים", הופכים בסוף להצלה גדולה של עם ישראל. מה שמלמד אותנו כמה הקב"ה משגיח עלינו בכל רגע, גם אם נראה שהוא בהסתר כל עוד נמשכת הגלות [כפי ששמו של הקב"ה לא מופיע בכל המגילה בגלוי, אלה בצורה נסתרת]. ולכן בפורים אנו צריכים "מגילה" שתגלה לנו את ההסתר. ובשאר החגים לא צריך "מגילה" כי הרי הניסים גלויים לעניי כל. וזאת הסיבה שלעתיד לבוא כל החגים יתבטלו חוץ מפורים. כי אנו לא צריכים חגים של ניסים גלויים בזמן הגאולה, כי יהיו לנו באותו הזמן ניסים גדולים פי כמה וכמה! אבל פורים שמראה לנו שגם שאנו במצב של הסתר פנים, עדין הקב"ה רוקם (רק מה' = רקם ה') את כל המאורעות, ומציל אותנו מכל אויבינו למרות שהכל נראה טבעי ומקרי, זהו חידוש שיהיה עוצמתי גם בזמן הגאולה. הצלה שמתרחשת ללא ניסים, זה דבר שנספר לילדינו בזמן הגאולה ועדיין זה ישמע להם כמציאות מופלאה שניתן להשגיח גם בהסתר פנים. וחג זה ימשיך להגביר את האהבה שלנו לבורא העולם בכל פעם שנחגוג אותו!
מסיבה זו אנו מברכים בפורים לאחר קריאת המגילה: "הַאֵל הָרָב אֶת רִיבֵנוּ, וְהַדָּן אֶת דִּינֵנוּ, וְהַנּוֹקֵם אֶת נִקְמָתֵנוּ". הכל בלשון עתיד! ואילו בחנוכה אנו אומרים בעל הניסים: "רַבְתָּ אֶת רִיבָם, דַּנְתָּ אֶת דִּינָם, נָקַמְתָּ אֶת נִקְמָתָם". הכל בלשון עבר! ומדוע? כי חג החנוכה נחוג בכל שנה על ניסים שהיו פעם בזמנם. ואילו פורים אלו ניסים שמתרחשים בכל יום ויום, כל עוד אנו בהסתר פנים של הגלות. ולכן אנו מברכים בלשון עתיד. אך צריך לזכור שמטרת ההסתר היא זמנית, עד שנעבור את סידרת החינוך, ונשוב לבית המלך בעז"ה. כפי שכותב בפרשתנו (צו) האור החיים הקדוש על הפסוק "וְאֵשׁ הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד בּוֹ": שהאש של הקב"ה יוקדת, ועתיד לנקום ברשעים, ובכל מי שעינה את עם ישראל.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה