יום רביעי, 31 בדצמבר 2014

שהטחנה רועשת זה סימן שיש לי פרנסה!

יִשָּׂשכָר חֲמֹר גָּרֶם רֹבֵץ בֵּין הַמִּשְׁפְּתָיִם! (פרק מט פסוק יד')



במשך תקופה מסויימת, עקב דליקה שהיתה בעיר, גר הנצי"ב מוולוז'ין מתחת לאולם הישיבה. והנה באו אנשים ושאלו אותו כיצד אתה מסתדר עם כל הרעש של מאות הבחורים שלומדים מעל דירתך? איך אתה מצליח לנוח ביום או לישון בלילה? ענה הנציב במשל:



בעיר אחת גר טוחן. אנשים רבים הביאו את שקי החיטה שלהם אל טחנת הקמח. והטוחן היה מכניס את החיטה בין אבני הרחיים, עד שהחיטה הפכה לקמח ואז היה מכניס את הקמח לשקים ומוכר את הקמח לקונים הרבים שהיו צריכים את הקמח כדי לאפות את לחמם. כך התפרנס והרויח כסף כדי לקנות אוכל ובגדים לאשתו וילדיו.



והיכן גר אותו טוחן? בתוך הטחנה הניח את מיטתו ושם היה ישן את שנתו. והנה עבר אדם על יד הטחנה ושמע את קול ההמולה ורעש הגלגלים הסובבים ומחרישים את האוזניים.



פנה האיש אל הטוחן בתמיהה: כיצד יכול אתה לעמוד ולהתקיים ברעש הטחנה? איך אתה ישן? איך אתה יכול לנוח כאן? ענה לו הטוחן: הרעש הזה הוא יפה למנוחתי. אני מאושר ושמח ומודה לה' כאשר הטחנה רועשת שהרי כל זמן שהטחנה רועשת זה סימן שיש לי פרנסה. כך אני יכול לישון טוב יותר. אך לעומת זאת כאשר הטחנה דוממת והגלגלים אינם מרעישים אינני מצליח להרדם שהרי אני כל הזמן דואג: אם אין קמח לטחון, מה יהיה עם פרנסתי? כיצד אחיה? כל חיי תלויים בטחנת הקמח!



והנמשל ברור...