יום רביעי, 24 בדצמבר 2014

והנער איננו איתי...

כִּי אֵיךְ אֶעֱלֶה אֶל אָבִי, וְהַנַּעַר אֵינֶנּוּ אִתִּי? (פרק מד פסוק לד')


הרה"ג יהודה צדקה זצ"ל ראש ישיבת 'פורת יוסף', היה מדגיש את לימוד המוסר שיש בפסוק זה עד כמה גדולה חובתנו בחינוך ילדינו, כי כשאדם יעלה לשמים הוא ייתבע על כך ויצטרך לתת דין וחשבון מפורט כיצד הוא חינך את ילדיו, שהם פיקדון שהקב"ה הפקיד בידינו, למען יוכל העולם להמשיך להתקיים כרצונו ועל פי חוקיו משפטיו ותורותיו. וישאלו את האדם באיזה תלמוד תורה או ישיבה למדו ילדיך? כמה היית עקבי אחרי ההתקדמות שלהם? כמה השקעת בהם למען יוכלו להתקדם ולגדול כתלמידי חכמים? או לפחות יראי שמים?

ואם אדם יענה שאת ילדיו הוא שלח לבית ספר חילוני בטענה שזה קרוב לבית, או ששם לא צריכים לשלם כסף רב, ושם לא מחנכים על יראת שמים כלל ועיקר, אוי לה לאותה בושה, אוי לה לאותה כלימה. זהו שכתוב "כִּי אֵיךְ אֶעֱלֶה אֶל אָבִי", היינו לאבינו שבשמים אחרי מאה ועשרים שנה, "וְהַנַּעַר אֵינֶנּוּ אִתִּי",..

מה נענה אם החינוך שהוא קיבל לא היה על טהרת לימוד תורה ויראת שמים? מה נענה, אם הובלנו אותו בחוסר תשומת לב לתרבות רעה ופריקת עול?