החיים תפקיד!

וְעַתָּה לֹא אַתֶּם שְׁלַחְתֶּם אֹתִי הֵנָּה כִּי הָאֱלוקים ( בראשית פרק מה פסוק ח')

- "והערב נא" / הרב ארז חזני -

סיפר אחד התלמידי חכמים: בחצות לילה בעודי שוקד על דלתות התורה, נשמעו דפיקות מבהילות על דלת ביתי. ניגשתי לפתוח, והנה רואה אני לנגד עיני שני שוטרים חמורי-סבר! "במה אוכל לעזור לכם?", שאלתי. "ארוז נא בזריזות את חפציך ההכרחיים, אתה מגיע עמנו כעת למעצר!", הודיעו השוטרים, וחשכו עיני. "על מה ולמה?", זעקתי, אך השוטרים לא שעו אל דברי, ובקרירותם נטלוני לרכב המשטרה.

ישבתי וערכתי חשבון נפש מעמיק, "מה פשעי ומה חטאתי על כי נגרם לי כל העוול הנורא הזה"... לאחר נסיעה ממושכת עד לעיר אשקלון, הובלתי לתא-מעצר בבית הכלא "שיקמה".

בחדר שאליו הובלתי, פגשתי אדם נוסף הממתין אף הוא למשפטו. האיש מביט בי ומשתומם (מחמת המראה המכובד) - "מה הביא את כבודו לכאן", שאל. -"האמן לי, איני יודע מאומה, פשוט גררו אותי לכאן, על לא עוול בכפי", (כפי שכולם טוענים). "ומה אתה עושה פה?", שאלתיו. השיב הלה: "נתתי כמה סטירות לארוסתי. היא לא הלשינה, אלא השכנים. בע"ה אצא מכאן ואשאנה בקרוב לאשה".

"מדוע הכית את ארוסתך?", המשכתי להתעניין, והחל האיש לספר, כשח לפי תומו: "ראה נא, לפני

כמה שנים נשא אחי אשה ונולד לו בן. שמו של הבן הוא 'יוחנן', על שם אבי המנוח, ולכן יש לי חיבה מיוחדת לילד יקר זה, וגם הוא קשור אלי מאד. והנה, לפני מספר חודשים הלך אחי לעולמו, ונותרה אשתו גלמודה וענייה, יחד עם בנה היתום. מכיון שאני אדם אמיד מאד, וטרם זכיתי להינשא, חשבתי שאולי כדאי שאעשה חסד עם אלמנת אחי המנוח, ואשא אותה לאשה, וכך אזכה לגדל גם את יוחנן האהוב כבן... לשמחתי נענתה גיסתי להצעה, ואי"ה במוצאי שבת הבאה אשאנה כדת משה וישראל. ולמה הכיתי אותה? ובכן, אתמול היא נתנה סטירות לילד הקטן, וגם אני השבתי לה כמה סטירות..."

שמעתי את דבריו, והזדעזעתי עד עמקי נשמתי. "יקירי האהוב, כיצד עולה על דעתך לעבור על איסור תורה כה חמור שיש בו חיוב כרת, הלא זו אשת אח שיש לה בנים..." (דברים כה ה').

אך הלה בשלו: "זו סתם חומרא של כמה רבנים. דוקא שמעתי כי זו אפילו מצוה גדולה - מצוות "יבום". שמעתי גם כי ישנם רבנים ("רע-בנים" רפורמים) שיסכימו לערוך לנו חופה וקידושין... אחת היא לי, אצא מן הכלא ואשא אותה לאשה, ואגדל את היתום במסירות".

מיודענו התלמיד חכם כבר הבין מדוע הביאו אותו לכאן על לא עוול בכפו! הוא כבר ידע במדוייק איזו משימה עומדת לפניו בזה הלילה!

במשך כל הלילה לא עצמו השניים את עיניהם. השיחה ביניהם התארכה למשך שעות ארוכות, עד לנץ החמה. ובזכות לשון הלימודים של אותו תלמיד חכם, סבלנותו ונעימותו, הצליח למצוא מסילות בלבבו של האסיר, עד שלבסוף עמד והכריז: "הצלחת לשכנע אותי כבוד הרב. אני נשבע לך - מיד כשאצא מכאן אבטל את נישואיי עם אשת אחי!"

החלפנו בינינו מספרי טלפונים, ולפתע נכנסו אנשי רשות בתי-הסוהר. "אלפי סליחות... אנו לא יודעים כיצד להתנצל בפניך. אירעה כאן טעות נוראה", אמרו האנשים. אך הופתעו עד עמקי נפשם כאשר שמעו את תגובתי: "אינכם צריכים להתנצל כלל. לא אתם הבאתם אותי לכאן... עתה רק תעזרו לי לשוב לביתי...".

האנשים עמדו משתוממים לנוכח האצילות המופלאה של התלמיד חכם, והחזירו אותו אחר-כבוד לביתו.

במהלך הימים הבאים המשכנו לשמור על קשר, ואכן ביטל האיש את חתונתו, ועתה נמצא בתהליכים מתקדמים של תשובה... זכיתי להבין היטב מדוע ההשגחה גלגלה אותי עד לבית הכלא באשקלון - כדי להציל נפש תועה מאיסור כרת ולהשיבה אל אבינו שבשמים!

גם ברגעים הכי קשים אסור להתייאש!

וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה מַה תִּצְעַק אֵלָי? דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִסָּעוּ! (פרק טו פסוק א')

"בָּרוּךְ שׁוֹמֵר הַבְטָחָתוֹ לְיִשְׂרָאֵל בָּרוּךְ הוּא" (מתוך הגדה של פסח)! בשעה טובה עם ישראל יוצא ממצרים לאחר שעובר הוא תקופה ארוכה של ניסים ונפלאות שמחזקים אצלו את האמונה בבורא העולם. תקופה שבה כל עם ישראל מגלה את אהבתו הגדולה של הקב"ה לעמו ע"י ה"הִתְעללות" במצרים (י ב'), ובעיקר ע"י ידי הרְאִיָּה הברורה שאנו העם הנבחר, ושלבורא העולם יש יחס מיוחד כלפי בניו מאשר לשאר אומות העולם.

הקב"ה מנווט את מסלול נסיעתם של בני ישראל, כפי שאומר הפסוק: "וְלֹא נָחָם אֱלֹקִים, דֶּרֶךְ אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים" מהסיבה ש"פֶּן יִנָּחֵם הָעָם בִּרְאֹתָם מִלְחָמָה וְשָׁבוּ מִצְרָיְמָה" (יג יז').

עם ישראל עדיין לא בשל באמונתו בצורה מלאה, ולכן הקב"ה מוביל אותו לשפת ים סוף למערכה נוספת. זמן קצר לאחר שהם מגיעים לים סוף, פרעה וצבאותיו מתקדמים ונושפים בעורפם, וכאן מתחיל העם להראות את הסיבה שבגללה הם צריכים שיעור נוסף באמונה.

כותבים חז"ל בירושלמי (תענית פ"ה ה"ה. מכילתא, בשלח): "ארבע כיתות נעשו ישראל על הים. אחת היתה אומרת ניפול לים [מתוך יאוש]. אחת היתה אומרת נחזור למצרים [הכל אבוד! אולי ננסה בפעם אחרת]. ואחת היתה אומרת נעשה עמהם מלחמה [נשמור על כבודנו, ונהרוג מהם]. ואחת היתה אומרת נצווח כנגדן [נִשאַר רק להתפלל, וה' ודאי שיעזור]."

וממשיכים חז"ל ואומרים: "זו שאמרה ניפול לים, אמר להם משה: "הִתְיַצְבוּ וּרְאוּ אֶת יְשׁוּעַת ה" (יד יג'). זו שאמרה לחזור למצרים, אמר להם משה: "אֲשֶׁר רְאִיתֶם אֶת מִצְרַיִם הַיּוֹם, לֹא תֹסִיפוּ לִרְאֹתָם עוֹד עַד עוֹלָם" (יד יג'). זו שאמרה: נעשה עמהם מלחמה, אמר להם: "ה' יִלָּחֵם לָכֶם" (יד יד'). וזו שאמרה נצווח (נתפלל) כנגדן, אמר להם: "וְאַתֶּם תַּחֲרִישׁוּן" [תתפללו] (יד יד').

משה מנסה לחזק את המשבר המוראלי שחל לפתע בעם, ועונה להם ארבע תשובות איש כפי שאלתו.  עזר או לא?  לא ידוע.  אך לבורא העולם יש תשובה אחת ויחידה, תשובה שמציבה את כולם במצב של: "וַיִּירְאוּ (מלשון ירְאַה) הָעָם אֶת ה', וַיַּאֲמִינוּ בַּה' וּבְמֹשֶׁה עַבְדּוֹ" (יד לא'). תשובה שמלווה את עם ישראל ומגדירה את אמונתו עד היום.

התורה כותבת: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה מַה תִּצְעַק אֵלָי? דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִסָּעוּ"! ורק שנבין את התמונה... עם ישראל היוצא ממצרים כולל זקנים נשים וטף, אנשים שעד לא מזמן היו עבדים מוכים וחבולים. מאחריהם צבאו השש לקרב של פרעה. לפניהם נמצא ים סוף הגועש והקוצף לאחר שרוח קדים (מזרחית) שורקת מעליו במשך כל הלילה (יד כא'),  וכעת מגיע  משה וקורא:  "קדימה  צעד!" - לאיזה כיוון? לתוך הים. ממתי ניתן לצעוד לתוך ים?? זה בדיוק מה שרבים לא הבינו ...

אך כאן הקב"ה עומד להבהיר לכל עם ישראל, את היסוד הראשון בהבנת מהותו של בורא העולם, ואת האופן בו הוא מנהיג את עם ישראל לדורותיו. זה מתחיל באדם בשם נחשון בן עמינדב, שרואה משום מה שאין מתנדבים לקפוץ אל הים. כפי שאומר רבי יהודה (סוטה לז.): "כאשר בני-ישראל עמדו מול ים סוף וניתן להם הציווי להתקדם, היה כל אחד מן השבטים מתחמק ואומר: "אינני רוצה לרדת ראשונה אל הים". ראה זאת נחשון בן עמינדב וקפץ אל הים. ברגע הראשון לא קורה כלום.. הקב"ה רוצה לבחון את הרצינות... ברגע השני נחשון בן עמינדב כמעט טובע, אך במקום לשחות לחוף הוא מבקש מה' שיעזור לו: "הוֹשִׁיעֵנִי אֱלֹקִים כִּי בָאוּ מַיִם עַד נָפֶשׁ", "טָבַעְתִּי בִּיוֵן מְצוּלָה וְאֵין מָעֳמָד, בָּאתִי בְמַעֲמַקֵּי מַיִם וְשִׁבֹּלֶת שְׁטָפָתְנִי" (תהילים סט ב'-ג').

משה רבינו מבחין בדרמה המתרחשת למול עיניו וממשיך להתפלל. אך מיד פונה אליו הקב"ה בטענה (סוטה לז.): "ידידיי טובעים בים ואתה מאריך בתפלה?" ענה לו משה בחוסר אונים: "ומה בידי לעשות?" ענה לו הקב"ה: "וְאַתָּה הָרֵם אֶת מַטְּךָ וּנְטֵה אֶת יָדְךָ עַל הַיָּם וּבְקָעֵהוּ, וְיָבֹאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּתוֹךְ הַיָּם בַּיַּבָּשָׁה" (יד טז'). משה נוטה את ידו על הים ולפתע הים משנה צורה! המים נבקעים, ועומדים כחומה לישראל מימינם ומשמאלם (יד כט'), ואף התהומות מצדם קופאים כעין רצפת שיש (טו ח'). מישהו האמין שכך יהיה? כנראה שלא.  אך הקב"ה מוכיח לעמו שאין טבע ומנהגו של עולם כלל! (רמב"ן סוף פר' בֹּא).

זה הכלל הכי חשוב  שניתן ללמוד על האמונה  בבורא עולם.  גם אם אתה  נמצא במצב של "בָאוּ מַיִם עַד נָפֶשׁ", תדע שאין ייאוש!  כי כל הנהגת העולם היא בדרך של נס ואין טבע כלל!  גם אם נראה לך שאין מוצא, ואין  דרך לפתרון, תדע שאתה  צריך לפעמים לעשות את הצעד הראשון לתוך המים אפילו שזה נראה לא הגיוני. תעשה צעד, ומשם תבטח בה' שברא את העולם וכל הכוחות כולם שלו, ותדע שהישועה קרובה.

גם להשתדלות יש גבול!

וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה מַה תִּצְעַק אֵלָי? דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִסָּעוּ!        (פרק יד פסוק טו')

וכותב על כך בעל הטורים (רבי יעקב בן הרא"ש): רמז לו [בכך שאמר לו את המילה "מַה" שהיא ראשי תיבות של 40+5], אתה עתיד לצעוק אלי 40 יום בהר להתפלל על ישראל, ו-5 תיבות על אחותך מרים "אֵל נָא רְפָא נָא לָהּ" (במדבר יב יג'), כי עת לקצר ועת להאריך, אבל עתה אין עת להתפלל כלל! אלא "דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִסָּעוּ"! עכ"ל.

בכל יום אנו מתפללים אל ה' ומבקשים ממנו: "וְתֵן בְּלִבֵּנוּ בִינָה לְהָבִין, לְהַשְׂכִּיל, לִשְׁמֹעַ, לִלְמֹד וּלְלַמֵּד, לִשְׁמֹר וְלַעֲשׂוֹת וּלְקַיֵּים אֶת כָּל דִּבְרֵי תַּלְמוּד תוֹרָתֶךָ בְּאַהֲבָה" (ברכות ק"ש). תפילה זו נחוצה מאוד, אך חייבים אנו לדעת שתפילה בלבד במקרה הזה, לא תועיל לנו כלל. צריכים אנו לקום ולעשות! לקבוע עיתים לתורה, להגיע לבית המדרש ולהתאמץ להשיג את התורה בכוחות עצמינו. לאחר שנתחיל את הצעד הראשון הקב"ה ימשיך וישפיע עלינו את כל השאר.

אך אם לא נעשה זאת, יכולים אנו להמשיך ולהתפלל על כך ומאומה לא יתרחש. בדברים שרק הקב"ה יכול לפעול ולהושיע, נעמוד ונתפלל. אך בדברים שתלויים גם בנו, חובה עלינו לקום ולעשות מעשים מעבר לתפילה,  כי בלי ההשתדלות שלנו לא יקרה כלום!

נס "טבע" המים !

וּבְרוּחַ אַפֶּיךָ נֶעֶרְמוּ מַיִם נִצְּבוּ כְמוֹ נֵד נֹזְלִים קָפְאוּ תְהֹמֹת בְּלֶב יָם (פרק טו פסוק ח')

כידוע, טבעם של כל החומרים בעולם הוא להתפשט בחום ולהתכווץ בקור. משום כך, למשל, משאירים מעט רווח בין פסי המתכת במסילת הברזל, למניעת התעקמות הפסים כאשר הם מתפשטים מחום החיכוך עם גלגלי הרכבת. כלומר, עם עליית הטמפרטורה הולך החומר ומתפשט ונפחו גדל, ועם ירידת הטמפרטורה הוא הולך ומתכווץ ונפחו מצטמצם. חוק טבע בסיסי זה שולט בכל החומרים בעולם ללא יוצא מן הכלל, ככל "חוק טבע" אחר שכשמו כן הוא – מוטבע בעולם (מלשון "הטבעת מֳטְבֵּע"). אולם למרבה התדהמה מתברר כי בניגוד לכל החומרים בעולם, בטווח הטמפרטורות ארבע עד אפס מעלות, כאשר המים מתקרבים לנקודת הקפיאה, הם מפסיקים להתכווץ. ואם לא די בכך, הרי הם מתחילים אז להתנהג כאילו מחממים אותם! הם הולכים ומתפשטים, ומתרחבים, ונפחם גדל והולך! הכיצד יתכן?

לאנשי המדע אין הסבר איך קורה הדבר, ובמה  שונים  המים  משאר  החומרים  בעולם.

אך הם מבינים היטב מדוע מתרחשת התופעה העל-טבעית הזאת, שהיא מעין נס! מתברר כי ללא נס המים לא היה קיום לתושבי העולם! אילו המים היו ממשיכים להתכווץ  בהגיעם לנקודת  הקפיאה, ונפחם היה הולך וקטן ככל החומרים שבטבע, היה הקרח כבד מן המים, והוא היה שוקע כמובן. ואילו שקע הקרח שבעולם, הרי בתקופות הקור היו מי התהומות במקומות רבים בעולם הופכים לגושי קרח אדירים,  וכל יצורי המים שבתוכם היו גוועים. אך לא די בכך.. אלמלא "נס המים", גם ים הקרח הצפוני היה קופא אף הוא מידי חורף עד קרקעיתו, וכל מרחביו העצומים היו הופכים לגושי קרח אדירים. בהגיע הקיץ, היו קרחונים אלה מפשירים וגורמים ליצירת זרמי מים אדירים שהיו מציפים את היבשות ומטביעים כליל את יושביהם. האין זה פלא עצום? החומר היחיד שלמען קיום העולם הכרחי שהוא יתפשט בקור, בניגוד לחוק הטבע הכללי, הוא המים! ואכן רק המים מתנהגים כך, ורק בהגיעם למצב בו התנהגותם לפי חוק הטבע הכללי תזיק לעולם.

לאנשי המדע אין הסבר כיצד קורה הדבר. אולם אנו יודעים את הכתוב: "כִּי הוּא אָמַר וַיֶּהִי, הוּא צִוָּה וַיַּעֲמֹד!" (תהילים לג ט'). הוא שברא את העולם וחקק את חוקי הטבע שהוטבעו בעולם, הרי שהוא גם דאג לקיום העולם אשר ברא. ועבורו, הן הטבע והנס שווים. שהרי זה וזה מתרחשים ומתבצעים בגלל ציוויו ועל פי הוראותיו.

[מתוך הספר "המהפך" להרב זמיר כהן שליט"א]

[caption id="attachment_849" align="aligncenter" width="1054"] קרחון[/caption]

כבר אין למי להחזיר..

וַיֻּגַּד לְמֶלֶךְ מִצְרַיִם כִּי בָרַח הָעָם! (פרק יד, פסוק ה')

כיצד שיקרו בני ישראל, כאשר אמרו לפרעה שאין בכוונתם לצאת אלא ל"דרך שלשת ימים", ולאחר מכן הם יחזרו למצריים, והלא ידעו ישראל שבכוונת ה' יתברך להוציאם לעולם לארץ ישראל, ושלא יחזרו לראות את מצרים עוד, ואם כן איזה היתר היה להם בדבר לשקר בדברים אלו את אנשי מצרים הרעים?

ותשובה לזה, הביא מרן הרב עובדיה יוסף זצוק"ל, בשם הגאון רבינו יוסף חיים זצ"ל (בספרו בן איש חיל, ח"א דף לז ע"ג), על פי משל, לאדם אחד שעבר על החוק, וגזר עליו המלך גזר דין מות, אך דרכם היתה, שקודם שיוציאו את הנידון למות, יביאוהו לפני המלך בכדי שיוכל לבקש מאת המלך כל מה שירצה, על פי חוק.

והנה, כאשר הביאוהו אצל המלך, שאל אותו המלך, מה תבקש שאעשה לך קודם גזר הדין? לקח הנידון למות צלוחית אחת מזכוכית, מלאה יין, שהיתה מונחת על שלחנו של המלך, ואמר למלך: רצוני, לשתות את כל היין הזה, בהיותי יושב על גג ארמון המלך, וצופה אל הנוף הנפלא הנשקף ממנו. אולם אני מתיירא, פן אפחד מאד מהממונים עלי מטעם המלך, שחרבותיהם שלופות בידיהם, ולא אוכל לשתות את היין הזה בשלוה, לכן אבקש מהמלך, שישבע לי שלא יהרגוני עד שאשתה את כל היין הזה שבצלוחית בנחת...

וישבע לו המלך כאשר ביקש מאתו,  ויצו המלך להעלותו  על גג הארמון והצלוחית  בידו,  לשתות את היין שבתוכה בהשקט ובטח, וכן עשו. העלוהו לגג הארמון, והנה הוא עולה במדרגות הגג, עשה עצמו כאילו נכשל, ויפול ארצה, ותפול הצלוחית לארץ ותשבר, וישפך היין כולו. ויחזירוהו אצל המלך לראות מה יאמר עתה מאחר והיין נשפך, ורצו להביא לו בקבוק אחר של יין. אולם הנידון אמר, הביאו לי את היין שהיה בצלוחית ואשתהו. ויאמר למלך, אדוני המלך, עתה אני רואה שצריך אתה לפטור אותי מכל גזירה, מאחר שנשבעת שלא יהרגו אותי עד שאשתה את כל היין שבצלוחית, וכעת היין אינו קיים, ואיך תקיים את שבועתך? ויתן לו המלך כתב חנינה, ויפטרהו לשלום...

והנמשל, כי ראה ה' יתברך, הצופה והמביט עד סוף כל הדורות, שלא יחזרו עוד ישראל למצרים להשתעבד, כי אחר יציאתם ממצרים, ירדוף אחריהם פרעה וכל חילו, וכולם יטבעו בים סוף, בעונש מה שעשו לישראל, שהיו מטביעים את בניהם ביאור, וכמו שאמרו רבותינו, "בקדירה בה בישלו, בה נתבשלו". וכיון שנאבדו המצרים מן העולם, שוב לא היה לבני ישראל למי להחזיר את כלי הכסף וכלי הזהב, וכמו כן לא היה להם לאן לחזור אחר דרך שלשת ימים במדבר, הואיל וכל אנשי מצרים היו עתידים לטבוע בים.  וכענין הצלוחית שנשברה ונשפך היין.

מי רוצה לצאת ממצרים?

וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַדָּבָר הַזֶּה לְחָק לְךָ וּלְבָנֶיךָ עַד עוֹלָם! (פרק יב פסוק כד')

עם ישראל נמצא בעיצומן של ההכנות האחרונות לפני היציאה ממצרים. לאחר שנה שלימה של ניסים גדולים ונפלאים שבמהלכם הקב"ה מראה לכל העולם שאכפת לו מיהו יהודי ומיהו גוי. בכל המכות ה' מראה שהוא מבדיל בין עם ישראל למצרים. שבכל מצרים יש דם, לבני ישראל יש מים בשפע. שהבהמות של כולם מתים במכת הדבר, אצל עם ישראל זה לא קורה. למצרים יש חושך, "וּלְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הָיָה אוֹר בְּמוֹשְׁבֹתָם" (שמות י כג').

כמה אמונה עם ישראל שאב מכל עשרת המכות, שכל אחת שבהם הייתה מעידה ומראה, את גדולתו של הקב"ה. כמו שאנו אומרים בהגדה של פסח: רַבִּי יְהוּדָה הָיָה נוֹתֵן בָּהֶם סִימָנִים: דְּצַ''ך, עַדַ''ש, בְּאַחַ''ב. רבי יהודה מחלק את תצוגת התכלית של הקב"ה לשלושה קטגוריות. דְּצַ''ך – דם, צפרדע, כינים: שבהם הקב"ה מראה את שליטתו בחלק התחתון של העולם, שזה המים, מה שיוצא מן המים, והאדמה. עַדַ''ש – ערוב, דבר, שחין: מראה הקב"ה את שליטתו בכל דבר שנמצא מעל פני האדמה. בְּאַחַ''ב – ברד, ארבה, חושך, בכורות: שבהם מראה הקב"ה, שהוא זה ששולט בשמים ובחוקי הטבע, ואף בהשגחה פרטית שמבדילה מיהו הבכור מצרי עד "כִּי אֵין בַּיִת אֲשֶׁר אֵין שָׁם מֵת" (שמות יב ל') [ראה רש"י].

בנוסף מלמדים אותנו חז"ל, שבכדי להעצים את הניסים והנפלאות, הקב"ה בוחר שהמכות יהיו דווקא במצרים. שהיא הייתה המעצמה הגדולה באותו זמן שבה היו את כוחות הטומאה והכישוף הכי גדולים. כך שאם זה היה נעשה בארץ אחרת היו אומרים הכופרים: "זה לא חוכמה!  בורא העולם  חכם על חלשים..  במצרים עם גדולי  החרטומים זה לא היה קורה.."

הקב"ה מראה גם למצרים "כִּי ה' הוּא הָאֱלֹקִים, אֵין עוֹד מִלְבַדּוֹ"! (דברים ד לה'). ובשביל עם ישראל זה ממש כמו לאכול את האמונה עם כפית מנה אחר מנה.

אך מסתבר שזה לא כל כך פשוט לצאת ממצרים. בכדי לזכות לצאת לחירות עולם, ולהיקרא "בָּנִים אַתֶּם לַה' אֱלֹקֵיכֶם" (דברים יד א'), עם ישראל היה צריך לעבור  מבחני  אמונה  בכלל  לא  פשוטים.  הקב"ה לא

מסתפק בכמה ניסים בכדי להצהיר על כולם כבעלי אמונה. אלה "ה' מִשָּׁמַיִם הִשְׁקִיף עַל בְּנֵי אָדָם, לִרְאוֹת הֲיֵשׁ מַשְׂכִּיל דֹּרֵשׁ אֶת אֱלֹקִים" (תהילים יד ב').

לאחר שמשה ואהרון באים לעם ישראל שנאנח מעבודתו הקשה, ומכריזים שה' יגאל אותם בקרוב, אז "וַיַּאֲמֵן הָעָם. וַיִּשְׁמְעוּ כִּי פָקַד ה' אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְכִי רָאָה אֶת עָנְיָם וַיִּקְּדוּ וַיִּשְׁתַּחֲוּוּ" (שמות ד לא'). אך לאחר עשרת המכות, המצב כבר לא אותו מצב. פרעה זה כבר לא אותו פרעה, והמצרים הם דווקא דיי בסדר.. לאחר שחטפו כמה מכות הם נרגעו קצת. ואפילו עכשיו הם ממש מכבדים ומוכנים לעשות ממש הכל, רק שנבקש מהאלוקים שלנו לרחם עליהם.  פשוט אפשר לשבת איש תחת גפנו ותחת תאנתו וסוף סוף ליהנות משוויון זכויות באמריקה..

רגע ..! מה עם התכנון המקורי של ללכת למדבר בכדי לעבוד את האלוקים?? תשמע ,. אפשר לחכות עם זה, לא צריך להיות כאלה לחוצים. ובכלל בשביל מה ללכת למדבר השומם שיש לנו כאן כל טוב ["הַקִּשֻּׁאִים וְאֵת הָאֲבַטִּחִים וְאֶת הֶחָצִיר וְאֶת הַבְּצָלִים וְאֶת הַשּׁוּמִים" (במדבר יא ה')]...

הקב"ה אומר: "וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם, וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל-לְבָבֶךָ" (דברים ד לט'). המרחק בן וידעת היום, ולבין והשבות אל לבבך, לפעמים גדול מאוד. ולכן אדם שראה ניסים גדולים יכול לדעת את האמת בברור בשכלו, אך שזה נוגע למעשים ומאמץ מצד האדם, הלב רחוק מאוד!

משל לאדם שמכור לעישון, כל דברי הרופאים לא יעזרו לו. את המצפון הוא ישתיק בזה שהוא ישתדל לא לקרוא יותר את האזהרות שעל גבי הקופסה. מי שלא רוצה לצאת ממצרים, לא יוצא ממצרים! וכך היה.. אחד הטעמים למכת החושך היא, שכל אלו שלא רצו לצאת ממצרים, נשארו במצרים [מתחת לאדמה], וכדי שלא יראו האומות שישראל מקבלים את עונשם נעשה חושך. בעם ישראל נשארים רק הגיבורים, רק אלה שמוכנים לעשות הכל בשביל הקב"ה, ואפילו לצאת למדבר החם בחוסר כל.

אך לא כל כך מהר! אומר הקב"ה. יש עוד מבחן קטן רגע לפני היציאה.. "דַּבְּרוּ אֶל כָּל עֲדַת יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר בֶּעָשֹׂר לַחֹדֶשׁ הַזֶּה וְיִקְחוּ לָהֶם אִישׁ שֶׂה לְבֵית אָבֹת שֶׂה לַבָּיִת" (שמות יב ג'). עם ישראל מצטווים לקחת לא פחות ולא יותר מאשר טלה. אותו טלה שהוא האלוהים של מצרים, ובעבר הלא רחוק גם העבודה זרה שלהם עצמם ("מִתְּחִלָּה עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה הָיוּ אֲבוֹתֵינוּ" הגדה של פסח), ולקשור אותו אל כרעי המיטה. ומה צריך לעשות איתו? "וְאָכְלוּ אֶת הַבָּשָׂר בַּלַּיְלָה הַזֶּה צְלִי אֵשׁ וּמַצּוֹת עַל מְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ" (שמות יב ח'). לאכול את הטלה לעיני המצרים?? נבשל אותו בסיר סגור, שלפחות לא יריחו את ריח הבישול... אך ה' מצווה: "אַל תֹּאכְלוּ מִמֶּנּוּ נָא וּבָשֵׁל מְבֻשָּׁל בַּמָּיִם, כִּי אִם צְלִי אֵשׁ רֹאשׁוֹ עַל כְּרָעָיו וְעַל קִרְבּוֹ" (שמות יב ג'). לא סגור בסיר או בתנור, אלה שלם. מסתובב על שיפוד בחצר לעניי כולם!. טוב אין ברירה, נאכל זריז, לא נעים מהמצרים.. מוסיף הקב"ה: "וְעֶצֶם לֹא תִשְׁבְּרוּ בוֹ" (שמות יב מו'). שגם אחרי שתאכל, עדיין כל מצרי שיעבור ויראה את השלד השלם ידע בברור שמה שנאכל הרגע זה טלה.

זהו כנראה הניסיון  הכי קשה – לדבוק  באמת  ולהתכחש  לסביבה שבה  גדלת.  אך אדם שרוצה לצאת ממצרים,  צריך להראות ולהוכיח שהוא מוכן לוותר בשביל הקב"ה על הכל, גם על דברים שהוא גדל עליהם והם כביכול חלק ממנו. האם אתה מוכן לוותר בשביל הקב"ה על הכל?  אתה מוכן  לשחוט את הטלה לעיניי כולם? אתה מוכן להצהיר שאתה דתי, לעיני החברה המפוקפקים שלך? לשים כיפה גדולה, ולהצהיר שאתה עבד ה'? 

מה שבטוח שזהו התנאי בשביל לזכות לצאת ממצרים..

 

זמן חידוש הירח

וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם לֵאמֹר: הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים, רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה! (פרק ז פסוק ד')

כותב הרמב"ם: "כך אמרו חכמים: הראה לו הקב''ה למשה במראה הנבואה דמות לבנה ואמר לו כזה ראה וקדש" (הלכות קידוש החודש א, א'). ומשה רבינו לאחר שלמד מהקב"ה את כל סודות קידוש החודש ורזי חידוש הלבנה, העביר את זה על פי כללי העברת התורה שבעל פה לחכמי ישראל והם לחכמים  בדורות שאחריהם.

בתקופת המשנה והתלמוד היו מקדשים את החודש על פי עדות של שני עדים שראו את המולד החדש של הלבנה.  העדים  היו מגיעים  לבית הדין הגדול, והיו מעידים בפניהם שראו את הלבנה בחידושה. בית הדין היו חוקרים ומדקדקים בעדות שקבלו מהעדים, ואם היו נאמנים דבריהם, היו מכריזים על פי זה את יום ראש החודש.

במסכת ראש השנה (כה.) מובא שפעם אחת ביום ה-29 לחודש, היו שָׁמַיִם מעוננים וחשבו שרואים את דמותה של הלבנה מבין לעננים. באו עדים לבית הדין, ורצו לקדש את החודש. אך רבן גמליאל אמר להם שזה לא יתכן שראיתם את הלבנה עדיין. כי: "כך מקובלני מבית אבי אבא, אין חדושה של לבנה פחותה מעשרים ותשעה יום ומחצה ושני שלישי שעה ו-73 חלקים".

מחישוב של דבריו של רבן גמליאל יוצא שמחזור שלם של לבנה לוקח לא פחות מ: 29.53059 יממות! [ראה חישוב במסגרת]. ורבן גמליאל מעיד שקיבל את זה בתורה שבעל פה מדורות קודמים שקיבלו מאבותיהם עד מתן תורה.



 

מעניין לבדוק את המספר שנתן לנו רבן גמליאל שחי לפני כאלפיים שנה, ללא שום כלים טכנולוגיים משוכללים, ולהשוות אותו למחקרים שנעשו בזמנינו על ידי חלליות ואמצעי מדידה משוכללים:

המדען הראשי של NASA ומנהל החלל האמריקאי Care Sagan, מביא בספרו
שבוצעה מדידה באמצעות פריזמת זכוכית שהניחו אסטרונאוטים אמריקאים על הירח, ובעזרת קרן לייזר הנשלחת מכדור הארץ אל הפריזמה, טלסקופים רבי עוצמה ושעון אטומי, גילו שאורך חידוש הירח ממולד למולד הוא: 29.530588 יממות!

מחקר מתקדם יותר אשר נערך לאחר כמה שנים בברלין-גרמניה, מסיק כי אורך חידוש הירח ממולד למולד הוא: 29.530589 יממות!  מחקר זה הולך וסוגר את חלקיקי השניה שבין תורת ישראל לבין המדע המודרני, שללא הכלים המשוכללים שקיימים היום לא היה יכול אפילו לנסות ולבדוק את הנתון המדהים הזה..

המחקר של נאסא:  29.530588

המחקר בברלין:  29.530589

 דברי הגמרא:   29.53059

מהי התוצאה היותר מדויקת??

אף  זוהי  ראיה  ברורה  שהתורה  שבעל פה היא מן השמים!

.

האם באמת יש לנו בחירה?

וַיֶּחֱזַק לֵב פַּרְעֹה, וְלֹא שִׁלַּח אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה' בְּיַד מֹשֶׁה! (פרק ט פסוק לה')

עוד מימי קדם, תמיד סקרנה את כל עמי העולם הסוגיה על אפשרות הבחירה של האדם. האם האדם הוא בעל בחירה ויכול להשפיע במעשיו על עתידו? האם האלוקים הוא כה גדול, עד שאין זה מעינינו מה שבני האדם עושים? או שאולי רק האלוקים מכוון את מעשיו של האדם, ואין לו יכולת בחירה?

היו עמים שעצם המחשבה על כך שבורא העולם שם לב למעשיהם הטרידה אותם. ולכן נקטו בעמדה שאלוקים גדול ועצום, ומהרגע שהוא ברא את העולם, הוא כבר לא מתעסק עם ברואיו הנחותים ממנו. והיו כאלה שהלכו לכיוון השני ואמרו שהכל ברצונו של בורא העולם, ואין לאדם שום אפשרות להשפיע ע"י בחירתו (הכל מכתוּבּ). לעומתם ביהדות תמיד ידעו שכל מצבו של האדם בעולם הבא, מושפע על פי מעשיו בעולם הזה. ולכן הוא קיבל אפשרות בחירה וביכולתו לבחור בין טוב לרע, ובהתאם לבחירתו נקבע מצבו. כמו שאומרים חז"ל: "הכל בידי שמים, חוץ מיראת שמיים" (ברכות לג:). לפני שאדם מגיע לעולם, נקבע האם הוא יהיה עשיר, או עני. חכם, או פחות. באיזה משפחה הוא יגדל, ובאיזה תנאים. אך האם הוא יהיה צדיק או רשע, זה תלוי אך ורק בבחירת מעשיו.

ונשאלת השאלה: איך יתכן שבורא העולם שיודע מה יהיה בכל הדורות קדימה, לא יודע מה אני אבחר? הרי ודאי שבורא העולם יודע אם אני יהיה צדיק או רשע, אז איפה הבחירה פה? מה זה "משחק מכור"?? אך כמובן שאין פה שום סתירה!

נניח שיש לי יכולת לחזות את העתיד. ולפני כמה ימים ניגש אלי אדם אחד שרצה לקבל הוכחה שיש לי את היכולת הזאת. אמרתי לו: "אין בעיה! אני כרגע ירשום לך על דף, את כל הדברים שתעשה מחר. מה תלבש, ומה תאכל, ועם מי תסתובב, מהרגע שתקום משנתך ועד שתלך לישון בערב". רשמתי את הכל על דף והכנסתי למעטפה, ולאחר שאותו אדם הבטיח לי שלא יקרא את מה שרשמתי עד למחרת בערב נתתי לו את המעטפה. אותו אדם הלך לביתו, ולמחרת בערב ברגע שפתח את המכתב נוכח לדעת שצדקתי בכל מה שרשמתי לו, ואפילו עד לפרט הכי קטן.

האם ידעתי לחזות את העתיד? כן! האם התערבתי לו בבחירה? כמובן שלא! כך גם בורא העולם לא מתערב לבני האדם בבחירה, למרות שיודע הוא את מעשי כל הדורות כולם.

ומי שעדיין לא השתכנע שיש בחירה לאדם, אנחנו נוכיח לו שברגע שהוא יראה אדם מסומם או שיכור שמושלך ברחובות מתגולל בקיאו. הוא ישר יבוא אליו בטענות: "למה אתה עושה זאת לעצמך? למה אתה לא הולך לגמילה? למה אתה מתעלל במשפחתך?" וברגע שהוא יטען כנגדו

את הטענות האלו, נטען גם אנחנו: מה אתה בא אליו בטענות? הרי אין לו בחירה. כך בורא העולם יצר אותו. היית צריך לנחם אותו על כך ולא להאשים אותו... אך ברור לכל בר דעת, שאם גנב יבוא אל השופט, ויאמר לשופט: "סלח לי אדוני השופט, אבל כך נוצרתי!" השופט יעיף אותו לכלא ללא רחמים. האדם הוא לא בעל חיים, ולכן יכול הוא לשלוט במעשיו!

אם תבוא לנמר רעב, רגע לפני שהוא מתנפל על איזו זברה מסכנה ותגיד לו: "אדוני הנמר, האם אתה יכול בבקשה להמתין כמה רגעים, אני רוצה לכוון את העדשה של המצלמה." רוב הסיכויים שהנמר יתחיל ממך. לנמר אין בחירה, אם הוא רעב הוא אוכל! שום דבר לא יעצור אותו. ומסיבה זו הפיל השמן לא חושב להתחיל בדיאטה. ככה הם נבראו ואף אחד לא מצפה מהם להכריח את עצמם להתנהג אחרת. אך את האדם יכולים אנו לשכנע ולצפות שישפר את מעשיו, ויתנהג בהתאם לצלם האלוקים שבו. הרי מהו תפקידם של כל הנביאים בהיסטוריה שעמלו וטרחו בכדי לגרום לעם ישראל לחזור בתשובה? אם אין לי בחירה, בשביל מה כל התוכחות וההפצרות?.! אלה ודאי שישנה בחירה לאדם וזהו יתרונו מעל כל הנבראים.

בפרשתנו אנו רואים שישנה סתירה כביכול בין הבחירה של האדם לבין רצון ה'. כי הנה פסוקים מפורשים ילמדו אותנו על פרעה שניטלה ממנו אפשרות הבחירה ולא יכל לשחרר את עם ישראל עד שה' אפשר לו. כפי שאומר הפסוק: "וַאֲנִי אַקְשֶׁה אֶת לֵב פַּרְעֹה, וְהִרְבֵּיתִי אֶת אֹתֹתַי וְאֶת מוֹפְתַי בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם". אם כך היכן הבחירה של פרעה?

צריכים אנו לדעת שישנה בחירה לאדם, אך היא לא "בחירה חופשית" כמו שהרבה טועים בלשונם. אם הבחירה היא "חופשית", אז עשיתי- הרווחתי. לא עשיתי- לא הפסדתי. הבחירה ביהדות היא בחירה בין טוב לרע, ובין שכר לעונש. הבחירה היא לא "חופשית"! ולכן פרעה שבחר לחטוא מעצמו בהתחלה והרע לעם ישראל, קיבל עונש והוא איבוד הבחירה בהמשך. כפי שכותב הרמב"ם: "ואפשר שיחטא אדם חטא גדול או חטאים רבים, עד שיתן הדין לפני דיין האמת, שיהא הפרעון מזה החוטא על חטאים אלו שעשה ברצונו ומדעתו שמונעין ממנו התשובה. ואין מניחין לו רשות לשוב מרשעו כדי שימות ויאבד בחטאו שיעשה!" (הלכות תשובה ו ג').

העונש הכי קשה שיכול להיות לאדם הוא שנסגרים בפניו דלתות התשובה! פרעה הרע לעם ישראל ונתחייב בעונש שמנע ממנו לעשות תשובה, עד שיקבל את כל העונש על מעשיו, אך בחירה על מעשיו הראשונים היתה גם היתה! ובשל מעשיו הראשונים הרעים נענש בעונש הקשה מכל, שנטלה ממנו הבחירה וסגרו בפניו את דלתות התשובה.

ועל כך אומרים חז"ל: "שׁוּב יוֹם אֶחָד לִפְנֵי מִיתָתָךְ" (אבות ב י'). על האדם לחזור בתשובה כל עוד הוא בעל בחירה, כי מגיעים ימים שבהם נסגרות הדלתות וכבר לא ניתן לבחור.

 

פשוט לא שם לב..

הַיָּרֵא אֶת דְּבַר ה' מֵעַבְדֵי פַּרְעֹה, הֵנִיס אֶת עֲבָדָיו וְאֶת מִקְנֵהוּ אֶל הַבָּתִּים. וַאֲשֶׁר לֹא שָׂם לִבּוֹ אֶל דְּבַר ה', וַיַּעֲזֹב אֶת עֲבָדָיו וְאֶת מִקְנֵהוּ בַּשָּׂדֶה. (פרק ט פסוקים כ'-כא')

התורה מלמדת אותנו, שמצד אחד יש לנו אדם ירא שמים ("הַיָּרֵא אֶת דְּבַר השם") שמקשיב לאזהרת משה לפני מכת הברד, ומכניס את מקנהו לבית, ומצד שני אדם שלא ממש מתרגש מדברי ה' ועבדו משה, ומשאיר את מקנהו בחוץ בשדה. ואיך התורה קוראת לאדם זה שאינו ירא שמים? וַאֲשֶׁר לֹא שָׂם לִבּוֹ אֶל דְּבַר ה'!

מוכח שעל פי לשון התורה אדם שאינו ירא שמיים, נקרא אדם שלא שם לב! ואדם ששם ליבו לדברי ה' נקרא ירא שמיים!

ספר החינוך כותב (ב"איגרת המחבר" שבתחילת ספרו), אדם חייב שתהיה לו יראת שמים, שזו אחת מ"שש המצוות התמידיות" (אמונה בה', שלילת עבודה זרה, יחוד ה', אהבת ה', יראת ה', לא תתורו), ש"חיובן תמידי, לא ייפסק מעל האדם אפילו רגע בכל ימיו" עכ"ל.

ואיך ניתן להגיע ליראת שמים? אדם צריך לשים לב לכל מעשיו מקטן ועד גדול. לשים לב, זה לחשוב לפני ולאחר כל פעולה שאנו עושים. האם אנו מתנהגים באמת "רק" כפי שבורא העולם דורש מאתנו? האם אנו מקיימים את הפסוק: "וְעָשִׂיתָ הַיָּשָׁר וְהַטּוֹב בְּעֵינֵי ה' " (דברים ו יח')? או שמה אנו עושים קודם כל את מה שטוב וישר בעינינו?

בכל פעולה שלנו אנו מחויבים לשים לב ולהפעיל שיקול דעת. רק כך נקיים את החיוב של יראת שמים!

לסרב פקודה ללא חשש..

וַתֹּאמַרְנָ הַמְיַלְּדֹת אֶל פַּרְעֹה כִּי לֹא כַנָּשִׁים הַמִּצְרִיֹּת הָעִבְרִיֹּת כִּי חָיוֹת הֵנָּה, בְּטֶרֶם תָּבוֹא אֲלֵהֶן הַמְיַלֶּדֶת וְיָלָדוּ! (פרק א פסוק יט')

איך יתכן שפרעה באמת האמין לתירוץ הדחוק של המיילדות?

נבין זאת על פי המעשה הבא: לפני כ-70 שנה סבא של אחד ממנהיגי העדה החרדית הרב פרינלנדר קיבל ממלך הונגריה מקל הליכה כשבראשו צלב מכסף רחמנא לצלן.

מה יעשה הרב??? אם לא יסתובב עם המקל החדש שקיבל במתנה או יוריד את הצלב, יחשב כמזלזל בכבוד המלך וייענש. ואם לא יוריד יהיה זה חילול ה' בעת שיסתובב כך ברחוב?...

הרב החליט ללכת עם הקב"ה והוריד את הצלב.

לאחר כחודש נתקיימה פגישה נוספת והמלך שאל אותו למה הוא הוריד את הצלב? הרב הסביר למלך שהמקל היה ארוך מדי והוא היה חייב לקצר אותו... המלך ההמום היקשה: "אז למה לא חתכת את המקל מלמטה?! הרב השיב בקור רוח: "מלמטה זה היה בסדר זה הגיע לרצפה... הבעיה הייתה מלמעלה שזה היה ארוך מדי...

והמלך קיבל את התשובה!

כך הוא הכלל: "בִּרְצוֹת ה' דַּרְכֵי אִישׁ גַּם אוֹיְבָיו יַשְׁלִם אִתּוֹ" (משלי טז ז).

אין סיכוי שאדם יפסיד מכך שהוא עושה את רצונו של הקב"ה!

פתי מאמין לכל דבר..

וַיַּעַן מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר: וְהֵן לֹא יַאֲמִינוּ לִי וְלֹא יִשְׁמְעוּ בְּקֹלִי, כִּי יֹאמְרוּ לֹא נִרְאָה אֵלֶיךָ ה'! (פרק ד פסוק א')

אחד הדברים שאנו למדים ממשה רבינו בעת שמתגלה אליו האלוקים לראשונה, זה שיש איסור להאמין בצורה עיוורת לכל אדם שבא וטוען שיש לו קשר עם אלוקים. שהקב"ה אומר למשה: לך ותאמר לעם ישראל שדיברתי אתך, ישר משה טוען: "וְהֵן לֹא יַאֲמִינוּ לִי וְלֹא יִשְׁמְעוּ בְּקֹלִי, כִּי יֹאמְרוּ לֹא נִרְאָה אֵלֶיךָ ה'!". והקב"ה במקום שיענה לו, שישכנע אותם, יכפה עליהם, או שיחליף אותם במי שכן מאמין, נותן לו סימנים שמוכיחים שאכן אלוקים התגלה אליו. כי רק "פֶּתִי יַאֲמִין לְכָל-דָּבָר" (משלי יד טו') אומר שלמה המלך. כל שכן בדברים משמעותיים כמו תכלית החיים ומציאות הבורא.

כל מכה ומכה במצרים ניתנה בשביל תכלית שהיא ידיעת הקב"ה, ולכן במהלך נתינת המכות על מצרים אומר ה': "כֹּה אָמַר ה': בְּזֹאת תֵּדַע כִּי אֲנִי ה' "(שמות ז יז'). "וַיֹּאמֶר כִּדְבָרְךָ. לְמַעַן תֵּדַע כִּי אֵין כַּה' אֱלֹקֵינוּ" (שמות ח ו'). "לְמַעַן תֵּדַע כִּי אֲנִי ה' בְּקֶרֶב הָאָרֶץ" (שמות ח יח'). "בַּעֲבוּר תֵּדַע כִּי אֵין כָּמֹנִי בְּכָל הָאָרֶץ" (שמות ט יד'). תמיד הקב"ה משתמש בלשון של ידיעה ולא אמונה. כי יודע הוא שעם ישראל שההשכלה והלימוד אצלם הוא ערך עליון, לא יתפתה לשנות את דרך חייו בשביל אמונה בלבד, אלה נצרכת הידיעה. צריך הוכחות! כפי שכותב הפסוק: "וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם, וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל-לְבָבֶךָ" (דברים ד לט'), שאדם מחויב לדעת קודם, ואח"כ להשיב אל הלב. ידיעה ברורה שקודמת לאמונה, ידיעה שבעזרתה האמונה בבורא העולם היא יותר חזקה [המילה אמונה היא נגזרת של הפועל אימונים. להתאמן בשביל לחזק ידיעה מסוימת]. ולכן התורה שהקב"ה נתן לנו [הן בכתב והן בעל-פה] מלאה בהוכחות רבות לאמיתותה, החל מנבואות מדהימות, ועד ידע מדעי עצום על נסתרות האדם והבריאה.

אחד המנגנונים הכי חזקים של התורה שהופכים אותה לידיעה שבלתי ניתנת להפרכה, היא העובדה שלאחר שעם ישראל רואה במשך שנה שלימה ניסים במצרים שבהם ה' מוכיח שהוא שולט בכל הבריאה, קורע לעם הנבחר את ים סוף, מציל אותם מהאויבים, ונותן להם את התורה במעמד שבו הוא מדבר אל כל העם, בא משה רבינו אל כל העם ואומר: "וַיִּקְרָא מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם: אַתֶּם רְאִיתֶם אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה ה' לְעֵינֵיכֶם בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם לְפַרְעֹה וּלְכָל עֲבָדָיו וּלְכָל אַרְצוֹ" (דברים כט א') "מִן הַשָּׁמַיִם הִשְׁמִיעֲךָ אֶת קֹלוֹ לְיַסְּרֶךָּ וְעַל הָאָרֶץ הֶרְאֲךָ אֶת אִשּׁוֹ הַגְּדוֹלָה, וּדְבָרָיו שָׁמַעְתָּ מִתּוֹךְ הָאֵשׁ" (דברים ד לו'). הדגש הוא על עדות ישירה! העם שיצא ממצרים הוא העם שקיבל את התורה, והוא זה שמעביר אותה לבניו עד היום הזה. אם אחד מהנסים שמשה טוען בפני כל העם שהוא בעצמו ראה ושמע לא היה מתרחש, ישר היה פורץ מרד של עם שלם שלא רוצה לקבל על עצמו חוקים שמגבילים אותו. ועד היום אף פעם לא קמו יהודים במהלך ההיסטוריה [עד לדור הזה] שעשו מרד וטענו שאלוקים לא התגלה לעם ישראל, כי דבר שקיבלנו מאב לבן עד יציאת מצרים לא ניתן להכחיש.

וגם היום כל אדם שחפץ בָּאֱמֶת, יכול לבוא להתעמק ולהשיג אותה [בסמינר, או בעזרת המדיות השונות], כי הרי מצווים אנו לדעת! מה שצריך זה רק רצון והכי חשוב הכנעה! תהיה מוכן לגלות שהאמת שונה מה"אמת" הנוחה והקלה שגדלת עליה או ממה שסיפרו לך בבית הספר, ותהיה מוכן להשתנות.

 

אם לא עכשיו, אז מתי?

וַיֹּאמֶר: אַל תִּקְרַב הֲלֹם! שַׁל נְעָלֶיךָ מֵעַל רַגְלֶיךָ, כִּי הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה עוֹמֵד עָלָיו אַדְמַת קֹדֶשׁ הוּא ! (פרק ג פסוק ה')

כותב ה"ילקוט אליעזר" הרה"ק אליעזר זוסמאן סופר זצ"ל: היינו בכל מקום אשר אתה עומד, שם הוא אדמת קודש, שם היא השכינה. לכן אין אתה צריך להתקרב הלום, רק תוכל להישאר על מקומך. עכ"ל.

רבים הנושאים בהם אנו משתיקים לעצמינו את המצפון בכך שאנו אומרים שעתה זה לא הזמן, עוד לא התמלאו התנאים הדרושים. להתחיל לקבוע עיתים לתורה, לקיים מצוות חשובות שהזנחנו, חושבים אנו שהקב"ה צריך לעשות צעד לכיוון שלנו, להראות לנו שכעת הגיע הזמן. מצפים אנו שתהליכים יתרחשו, המציאות תשתנה, ואולי תשלח זרוע מהשמיים שתתפח לנו על השכם... החדשות הם, שכל זה לא עתיד לקרות!

העצה היא: "שַׁל נְעָלֶיךָ מֵעַל רַגְלֶיךָ", תתחיל לעשות מעשים! למה? "כִּי הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אַתָּה עוֹמֵד עָלָיו אַדְמַת קֹדֶשׁ הוּא"! המציאות שבה כבר אתה נמצא, היא קֹדֶש! זו המציאות שבה הקב"ה שם אותך, כי רק עם המציאות הזאת הוא רוצה שתעבוד אותו!

אל תחשוב שאתה צריך קודם להתקרב, להתרחב כלכלית או לצאת לפנסיה, צריך להתחיל להשתנות ועכשיו!

 

להישאר יהודים כאבותינו

וַיָּמָת יוֹסֵף וְכָל אֶחָיו וְכֹל הַדּוֹר הַהוּא. וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל פָּרוּ וַיִּשְׁרְצוּ וַיִּרְבּוּ וַיַּעַצְמוּ בִּמְאֹד מְאֹד, וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ אֹתָם! (פרק א פסוק ו'-ז')

ברוך שומר הבטחתו לישראל ברוך הוא. (מתוך ההגדה של פסח) שהקדוש ברוך הוא חישב את הקץ לעשות כמו שאמר לאברהם אבינו בברית בין הבתרים, שנאמר (בראשית טו יג'-יד'): "וַיֹּאמֶר לְאַבְרָם יָדֹעַ תֵּדַע. כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם. וַעֲבָדוּם וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה. וְגַם אֶת הַגּוֹי אֲשֶׁר יַעֲבֹדוּ דָּן אָנֹכִי. וְאַחֲרֵי כֵן יֵצְאוּ בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל"

את מניין ה-400 השנה שהיו צריכים עם ישראל להיות בעבדות במצרים, החל לספור לנו הקב"ה ברחמיו החל מהולדת יצחק. יצחק אבינו הוליד את יעקב בגיל 60 (בראשית כה כו'), ויעקב אבינו יורד למצרים בגיל 130 שנה (בראשית מז ט'). וכך יוצא שעם ישראל היה במצרים רק 210 שנה, שמתוכם לא היה שעבוד כל עוד השבטים היו בחיים. לוי האריך ימים יותר מכל השבטים ונפטר בגיל 137 שנה. ומשמת לוי ועד יציאת מצרים נותרו 117 שנה שהם השנים של השעבוד. קושי השעבוד החל מרגע שנולדה מרים [שנקראה על שם המרירות שהחלה בשעבוד], 86 שנה לפני יציאת מצרים.

86 שנה בלבד במקום 400 זו הנחה רצינית, אך אם כבר קיבלנו הנחה מדוע לא בוטל השעבוד לגמרי והיינו פשוט נשארים בגלות במצרים עד סוף ה-400 שנה?

עונה על כך המדרש (ילקוט שמעוני שמות א): כשנתיישבו ישראל בארץ גושן, היו עמלים בתורה בבתי המדרשות שתיקן להם יעקב אבינו ובניו, והיו מְצֶרים ומצטערים על כך שנמצאים הם בגלות מארץ אבותיהם, ובזה שהיו באותו צער, נפטרו [בזכות זה] מאותו השעבוד הקשה. וכיון שמת יוסף, ומתו השבטים וכל אותו דור, התחילו מחסרים הם מתלמודם, ובטלו מן אותו צער שהיה להם בשל כך שעזבו את ארץ אבותיהם, והסיחו דעתם מן הישועה, ואמרו: הבה נהיה כמצרים. וכולם הפרו ברית מילה, חוץ משבט לוי. והחלו להתפזר בכל ארץ מצרים עד ש: "וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ אֹתָם". אמר רבי יוחנן: שנתמלאו בתי טרטיאות ובתי קירקסיאות (מקומות הבילוי במצרים) מהם. עכ"ל.

במילים אחרות, עם ישראל החל לצאת מהעיירות הקטנות שבארץ גושן, עזב את ספסלי בית המדרש ונהר לעבר מופעי הספורט והבידור שבערים הגדולות שבמצרים. זנחו את תלמודם לטובת לימודי השכלה ועבודת אלילים ורצו להשתלב באומה המצרית בכל תחום, וכמעט שאיבדו את זהותם כבני ישראל. אך בשלב כלשהו הקב"ה עוצר את החגיגה ואומר: "וְהָעֹלָה עַל רוּחֲכֶם, הָיוֹ לֹא תִהְיֶה! אֲשֶׁר אַתֶּם אֹמְרִים נִהְיֶה כַגּוֹיִם כְּמִשְׁפְּחוֹת הָאֲרָצוֹת לְשָׁרֵת עֵץ וָאָבֶן" (יחזקאל כ לב').. יהודי לא יכול לעשות ככל העולה על רוחו!

ליהודים יש תפקיד מאוד חשוב בהיסטוריה וברגע שאנו מתחילים לאבד אותו, הקב"ה ברוך הוא פונה אל הגויים ו"מתכנת" אותם למצב החדש. כפי שכותב דוד המלך בתהילים (קה כה'): "הָפַךְ לִבָּם לִשְׂנֹא עַמּוֹ לְהִתְנַכֵּל בַּעֲבָדָיו". הקב"ה הופך את הלב של הגויים לשנוא את עם ישראל, וכל זאת בכדי שנבין שאנו לא כמוהם, ואין לנו צורך להידמות להם. כפי שאמר האדמו"ר מקוצק: אם היהודי לא עושה לעצמו קידוש, כלומר לא מקדש את עצמו, הגוי עושה לו הבדלה. אבל אם היהודי עושה לעצמו הבדלה, הגוי מקדש אותו.

אם היינו עוצרים כמה יהודים באותה תקופה של אז בארץ מצריים, בתחילת תקופת השעבוד והיינו שואלים אותם: תגידו, מדוע השתנה היחס של בני המקום כלפינו? מדוע החלה השנאה הגדולה הזאת מצד המצרים? הדעות יהיו חלוקות ולא נקבל תשובה אחת.

יהיו כאלה שיאמרו שאכן, בגלל שהתחלנו להתקרב אל הגויים ולנהוג כמוהם, הפך ה' את ליבם בכדי להחזיר אותנו למוטב. וכל מה שצריך בשביל לתקן זה לחזור בתשובה אל ה'.

ומהצד השני יהיו כאלו שבטוחים שהשנאה היא בגלל שלא היינו מספיק דומים לעם המצרי, והשוני הוא זה שגרם להם לשנאה הגדולה. מה צריך לעשות? צריכים אנו יותר להידמות להם ולא להראות שונים. נוריד את הזקן, נחליף את השמות ואת הבגדים. נראה להם שאנו מתמצאים יותר בתרבות שלהם ואז הם ודאי יאהבו אותנו..!?

ההיסטוריה של עם ישראל הוכיחה שאותם אלו שחשבו להידמות לגויים שמסביבם, התבוללו ונעלמו ממפת ההיסטוריה היהודית ואינם כבר חלק מעם ישראל.

התורה מלמדת אותנו שלפני היציאה ממצרים, כל אלה שלא שמרו על שמם לבושם ומנהגיהם מבני ישראל [80%!] וניסו להידמות למצרים לא זכו לצאת ממצרים (תנחומא בשלח א). וזאת משום שלא השכילו להבין שהתכלית של עם ישראל היא לקבל את התורה, להגיע לארץ ישראל, ולזכות לחיי עולם הבא, שאלו דברים שנקנים ביסורים.

מה שהיה נכון לעבר, נכון מאוד גם היום. אומרים אנו בתפילה: "הֵן גָּאַלְתִּי אֶתְכֶם אַחֲרִית כְּרֵאשִׁית" (קדושת מוסף של שבת). הגאולה באחרית [הימים], תהיה כמו הראשית [במצרים]. כמו שיוצאי מצרים היו דווקא אלו ששמרו על שמם לבושם ומנהגיהם, כך גם בימינו חובה לדאוג שאנו לא נסחפים אחרי תרבות הניכר שקיימת ממש לידינו. לא להתבלבל ולחשוב שמותר לנו לאבד את זהותנו תחת מסווה של קידמה, כי להישאר יהודי כאבותינו זה התנאי ליציאה ממצרים.

 

 

מה נחשב נס יותר גדול?

וַיֵּלֶךְ אִישׁ מִבֵּית לֵוִי, וַיִּקַּח אֶת בַּת לֵוִי. (פרק ב פסוק א')

מי זו בת לוי? רש"י מבאר: כי זוהי יוכבד שהייתה בת מאה שלושים, שחזרה והפכה לנערה וילדה את משה ואהרן.

לעומתו מקשה האבן עזרא: מדוע לא הזכירה התורה במפורש את הנס שיוכבד ילדה בגיל 130? הרי זהו נס גדול יותר משל שרה אימנו שילדה בגיל תשעים?

המגיד מדובנא מבאר זאת בדרך משל למה הדבר דומה: פעם אחת ישבו עניים בחבורה ופתחו בשיחה על מצבם הקשה, ועל הירידה הגדולה שחלה במתן הצדקה. "אפילו העשיר הגדול כבר לא נותן מאומה" – שח אחד מהם לחבריו. "אינני יודע על מה אתם מדברים?!" – הגיב אחד מהם – "כשאני עברתי בבתים, כולם נתנו לי ביד רחבה!" "מתי היה זה?" פצחו כולם פה אחד... "בפורים!". השיב מיד... "אם כך אין זו ראיה! - גיחכו כולם - שהרי בפורים כל אחד מרבה במתנות לאביונים"...

כן הוא הנמשל בעניין שלנו: בזמן שרה, ללדת בגיל תשעים, זה היה נס עצום... אך במצרים היו מלומדים בכל כך הרבה ניסים, "שישה נולדו מכרס אחת" כך שכלל לא היה חריג ללדת בגיל מאה שלושים... לכן לא הזכיר הכתוב את הנס שיוכבד ילדה בגיל 130, כי כל ההתנהלות במצריים הייתה ניסית.