גם להשתדלות יש גבול!

וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה מַה תִּצְעַק אֵלָי? דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִסָּעוּ!        (פרק יד פסוק טו')

וכותב על כך בעל הטורים (רבי יעקב בן הרא"ש): רמז לו [בכך שאמר לו את המילה "מַה" שהיא ראשי תיבות של 40+5], אתה עתיד לצעוק אלי 40 יום בהר להתפלל על ישראל, ו-5 תיבות על אחותך מרים "אֵל נָא רְפָא נָא לָהּ" (במדבר יב יג'), כי עת לקצר ועת להאריך, אבל עתה אין עת להתפלל כלל! אלא "דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִסָּעוּ"! עכ"ל.

בכל יום אנו מתפללים אל ה' ומבקשים ממנו: "וְתֵן בְּלִבֵּנוּ בִינָה לְהָבִין, לְהַשְׂכִּיל, לִשְׁמֹעַ, לִלְמֹד וּלְלַמֵּד, לִשְׁמֹר וְלַעֲשׂוֹת וּלְקַיֵּים אֶת כָּל דִּבְרֵי תַּלְמוּד תוֹרָתֶךָ בְּאַהֲבָה" (ברכות ק"ש). תפילה זו נחוצה מאוד, אך חייבים אנו לדעת שתפילה בלבד במקרה הזה, לא תועיל לנו כלל. צריכים אנו לקום ולעשות! לקבוע עיתים לתורה, להגיע לבית המדרש ולהתאמץ להשיג את התורה בכוחות עצמינו. לאחר שנתחיל את הצעד הראשון הקב"ה ימשיך וישפיע עלינו את כל השאר.

אך אם לא נעשה זאת, יכולים אנו להמשיך ולהתפלל על כך ומאומה לא יתרחש. בדברים שרק הקב"ה יכול לפעול ולהושיע, נעמוד ונתפלל. אך בדברים שתלויים גם בנו, חובה עלינו לקום ולעשות מעשים מעבר לתפילה,  כי בלי ההשתדלות שלנו לא יקרה כלום!