יום חמישי, 26 בפברואר 2015

מהו הדבר ששמר עלינו עד היום ?

וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד!    (פרק כז פסוק כ')



הקב"ה מצווה את משה לקחת דווקא שמן זית לנר התמיד, וזאת כי בשמן זית יש מעלה מיוחדת, כפי שכתוב בתלמוד (שבת כג): שאורו צלול ביותר משאר שמנים. ובנוסף גם עם ישראל נמשלו לשמן זית, כפי שכותב המדרש רבה (תצוה לו א'): "כָּל הַמַּשְׁקִין מִתְעָרְבִים זֶה בָּזֶה, וְהַשֶּׁמֶן אֵינוֹ מִתְעָרֵב אֶלָּא עוֹמֵד, כָּךְ יִשְׂרָאֵל אֵינָם מִתְעָרְבִים עִם הָעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים". כשאנו לא מסתכלים בכל עת מאחורי הכתף לראות מה הגויים עושים, אלה מתקדמים על פי רצון ה', זהו זכות קיומנו. את הכח לעשות את זה אנו צריכים לשאוב מאבותינו ואמותינו ששמרו על עצמם מלהתערבב בין העמים ובדעותיהם, וזה הדבר ששמר עלינו עד היום.

הברכה הראשונה שאנו מברכים בתפילת העמידה היא: ברוך אתה ה' מגן אברהם. וצריכים אנו לשאול בשל אלו מעשים זכה אברהם אבינו שהקב"ה היה לו למגן?

חז"ל מספרים לנו שאברהם אבינו נדרש להשתחוות לנמרוד הרשע, שאיים להשליך את אותו לאש. ואברהם אבינו היה מוכן להישרף, ובלבד שלא יתכחש לידיעתו שיש בורא לעולם. זהו המבחן הראשון של אברהם אבינו, והוא היה קשה עד שאפילו מלאכי השרת לא ידעו האם באמת אברהם יהיה מוכן למסור את נפשו בשביל אמונתו בה'.

וכך מביא המדרש רבה (פרשת לך-לך) על מה שנכתב בשיר השירים (ח, ח'): "אָחוֹת לָנוּ קְטַנָּה וְשָׁדַיִם אֵין לָהּ"- שאומרים מלאכי השרת לפני הרבש"ע: אחות לנו קטנה והיא אברהם אבינו. אך עדיין הוא לא גילה סמני בגרות שמראים שמאמין הוא בלב שלם. "מַה נַּעֲשֶׂה לַאֲחֹתֵנוּ בַּיּוֹם שֶׁיְּדֻבַּר בָּהּ?"- מה נעשה ביום שיידרש הוא להשליך את עצמו לאש ולהוכיח את אמונתו? האם הוא מספיק ראוי שיעשה לו נס?. ועונה להם הקב"ה: "אִם חוֹמָה הִיא נִבְנֶה עָלֶיהָ טִירַת כָּסֶף"- אם הוא יוכיח שאמונתו היא כמו חומה שלא ניתן לעבור אותה, נעטוף אותו בכסף שהוא עמיד בפני חום האש, ונציל אותו. "וְאִם דֶּלֶת הִיא, נָצוּר עָלֶיהָ לוּחַ אָרֶז!"- ואם אמונתו היא כמו דלת, שפעם נסגרת ופעם נפתחת, נשים עליו לוח מעץ ארז שנשרף בקלות, מכיוון שלא ראוי הוא להינצל. על זה עונה אברהם: "אֲנִי חוֹמָה וְשָׁדַי כַּמִּגְדָּלוֹת"- אמונתי היא כמו חומה, ששום דבר לא יכול לשבור אותה. ומוכן אני להוכיח זאת!. "אָז הָיִיתִי בְעֵינָיו כְּמוֹצְאֵת שָׁלוֹם". אז אברהם אבינו קיבל חותמת, על כך שהוא עבר את הניסיון הראשון שלו. עמד הוא במבחן הראשון שבו הוא התייצב יחיד בצדו של בורא העולם. ולכן מאז נקרא אברהם אבינו: "אַבְרָם הָעִבְרִי" (בראשית יד יג'). שהיה עומד מן העבר האחד, וכל העולם כולו עמד מן העבר השני. ורק במצב הזה הקב"ה ברוך הוא היה מוכן לעשות לו נס, ולהיות "מגן אברהם".

חז"ל מלמדים אותנו שחייב האדם לומר: "מתי יגיעו מעשי למעשי אבותי, אברהם יצחק ויעקב"?! (ילקוט שמעוני דברים ה'). כלומר, שאיפת האדם צריכה להיות שמעשיו יהיו כשל אבותיו, אברהם יצחק ויעקב. וכמו שאבותינו היו מוכנים לעמוד מול כל העולם, ולא להתחשב בדעותיהם המלומדות והמנומקות, צריכים אנו בכל מעשינו להכריז שיש בורא לעולם ו"אֵין עוֹד מִלְבַדּוֹ" (דברים ד לה'). הייחוד של עם ישראל בתור העם שנבחר ע"י בורא העולם, זה להיות אור לגויים! ככתוב "וְהָלְכוּ גוֹיִם לְאוֹרֵךְ וּמְלָכִים לְנֹגַהּ זַרְחֵךְ (ישעיהו ס' ג'). צריכים אנו לא לרדוף אחר דעותיהם ומנהגיהם, אלה לעמוד בעוז על שמירת התורה והמצוות על פי רצונו של הקב"ה, ולהיות כמגדלור שכל מי שמסביבו, הולך וניזון על פי אורו. עלינו לדעת שהאושר המדומה שקיים להם ברודפם אחרי תאוות העולם הזה הוא כאין וכאפס לעומת התענוג הגדול השמור לצדיקים הן בעולם הזה על ידי חיים מלאי סיפוק ואושר, וכמובן למה שמעותד לנו לעולם הבא, ש"עַיִן לֹא רָאָתָה אֱלֹקִים זוּלָתְךָ יַעֲשֶׂה לִמְחַכֵּה לוֹ" (ישעיה סד ג').

הסכנה היא גדולה בעיקר מפני שהקב"ה מזהיר: "וְלֹא תֵלְכוּ בְּחֻקֹּת הַגּוֹי אֲשֶׁר אֲנִי מְשַׁלֵּחַ מִפְּנֵיכֶם. כִּי אֶת כָּל אֵלֶּה עָשׂוּ [הגויים] וָאָקֻץ בָּם! [נמאסו עלי!] וִהְיִיתֶם לִי קְדֹשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה'. וָאַבְדִּל אֶתְכֶם מִן הָעַמִּים לִהְיוֹת לִי" (ויקרא כ'). אנחנו קדושים, מיוחדים ומובדלים מכל השאר. קיבלנו נשמה גדולה, שהיא כמנוע גדול שמאפשר לנו להתקרב אל הקב"ה ע"י המעשים שלנו בעולם. אך אם אנו לוקחים את המנוע העוצמתי שקיבלנו, ומשתמשים בו על מנת לחקות את דרכי הגויים אנו יכולים ומצליחים להיות אף יותר גרועים מהם! על כך נתבשר אברהם שאמר לו הקב"ה שיהיה זרעו כ"עֲפַר הָאָרֶץ" (בראשית יג'), וגם כ"כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם" (בראשית כו'). ומדייקת הגמרא (מגילה טז.): בשל מה נאמר גם כעפר הארץ וגם ככוכבי השמיים? אלה "כשהן יורדין, יורדין עד עפר. וכשהן עולין, עולין עד לכוכבים". בכוחנו כיהודים להתמקד בתורתנו הקדושה, ולהגיע להיות ככוכבי השמיים. אך אם נסתכל בכל עת אל הגויים, ניראה כמותם ונחקה את  מעשיהם,  נוכל למרות  הפוטנציאל הגדול שקיבלנו לרדת ממש עד העפר.

תעודת כהן למכירה !?

וְאַתָּה הַקְרֵב אֵלֶיךָ אֶת אַהֲרֹן אָחִיךָ וְאֶת בָּנָיו אִתּוֹ מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְכַהֲנוֹ לִי אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אֶלְעָזָר וְאִיתָמָר בְּנֵי אַהֲרֹן (פרק כח פסוק א')


יהודי אחד ניגש אל הרב המקומי ושטח בפניו את בקשתו. רוצה הוא מאוד להיות כהן, ומוכן הוא לתת כל סכום ככל שיידרש.

ענה לו הרב, שזה לא אפשרי, ושאין באפשרותו להיות כהן. לא ויתר האיש, והציע לשלם לרב 10,000 שקל, בתמורה לכך שהרב יהפוך אותו לכהן. הרב התנצל ואמר ליהודי, שזה לא עניין של כסף, ואי אפשר סתם ככה לרצות להיות כהן. התחנן אותו אדם ואמר שהוא מוכן לשלם אפילו 50,000 שקל  בשביל העניין..

שראה הרב שהיהודי לא מוותר, פנה אליו ושאל אותו: "בשביל מה אתה כל כך רוצה להפוך להיות כהן?" ענה לו היהודי: "פשוט, סבא שלי היה כהן, אבא שלי היה כהן, וגם אני מאוד רוצה להמשיך את המסורת של המשפחה, וגם להיות כהן...

צוחקים אנו על אותו אדם שחושב שכסף יהפוך אותו להיות כהן, למרות שהוא כבר מגזע כהנים. אך צריכים אנו לשאול את עצמינו, האם הייחוס הוא זה שמעביר את היכולת להיות כהן, גם לאחר שחלפו 3300 שנה מאז אהרון הכהן?

האם מעבר לעניין הרוחני, ישנו משהו שמבדיל את הכהנים משאר העם?

שאלות אלה טרח לברר פרופסור קרל סקורצקי [ראש המחלקה לנפרולוגיה בבי''ח רמב''ם, חיפה, וכן ראש המחלקה לביולוגיה מולקולרית בבית הספר לרפואה. בפרויקט מחקר שנערך ע''י דוקטור  ד. גולדשטיין מאוניברסיטת אוקספורד, וד"ר ח. בן עמי מבי''ח רמב''ם בחיפה]. במחקר הגנטי שנמשך מספר שנים, נמצא גן משותף אצל כהנים ללא הבדלי מוצא, אשכנזים וספרדים, תימנים, רוסים ותוניסאים.

70-80 אחוז מהם נושאים בD.N.A  שלהם גן משותף בשכיחות גבוהה שאין כמוה בשום קבוצת אוכלוסייה אחרת. אצל יהודים שאינם כהנים, ואצל גויים, אפשר למצוא גן זה בשכיחות של 5% בלבד. הגן  הזה מעיד  על היות הכהנים  בני  אותה משפחה, צאצאיו של איש אחד שהוא אבי המשפחה.

פרטי המחקר שפורסמו בכתב העת המדעי ""NATURE מאשרים את הידוע לנו מהתורה על משפחת הכהונה, ועל ההשתייכות אליה העוברת מדור לדור רק מאב לבן וממנו לבנו וכן הלאה. בת כהן שבעלה אינו כהן, אין בניה כהנים. ואכן, אצל בנים אלו לא ימצא הגן המשותף.

הסיבה המדעית לכך פשוטה: הגן המשותף הזה נמצא רק בכרומוזום הגברי (Y). את הכרומוזום הגברי מקבל הילד בתורשה מאביו בלבד, ואותו הוא יעביר רק לבניו. עוד דבר מעניין הוא, שאת אותו כרומוזום (Y), ניתן לבדוק ע"י שינויים שחלים במהלך הדורות, ולדעת את גילו.

מבדיקות שעשו, נקבע כי גילו של הכרומוזום הוא: 106 דורות. אם ניקח את המספר הזה, ונכפיל אותו במספר השנים של דור, שמקובל לחשב לפי 30 שנה. נקבל 3160! חישוב השנים [הממוצע] של המחקר קלע כמעט בדיוק לימיו של אהרן הכהן כפי מסורת התורה [לפני כ-3300 שנה].

עכשיו ברור לנו למה אי אפשר לקנות כהונה בכסף. רק אם סבא שלך ואבא שלך כהנים, סימן שאתה כהן!

מה עם החידושים שלך?

וְלָקַחְתָּ אֶת שְׁתֵּי אַבְנֵי שֹׁהַם, וּפִתַּחְתָּ עֲלֵיהֶם שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל!     (פרק כח פסוק ט')



הרמח"ל  (רבי משה חיים לוצאטו), מספר על אדם שנפטר ועלה השמימה, ושם שאלו אותו: "איך חינכת את בינך?" אמר האיש: "להיות יהודי טוב ולהתפרנס מיגיע כפיו" שאלו אותו: "ומדוע לא שלחת אותו לישיבה ללמוד תורה"? ענה: "כלום חסרים תלמידי חכמים? רבים הלומדים, והוא ירוויח לפרנסתו! מה יש?"

אמרו לו: "אינך יודע מה עשית, למה גרמת! דע לך, שיש שישים ריבוא פרושים לתורה. כל נפש מישראל והבנתה ודרכה! נכון שישנם הרבה תלמידי חכמים, אך אף אחד מהם לא יכול ללמוד בדרכו של בנך, ולחדש את חידושיו! עכשיו הכל אבוד, הפכת אותו לבעל מלאכה, והחידושים שלו אבדו לעולם..." עכ"ל.

כל אדם צריך לדעת, שהתורה מחלקת לכל נפש מישראל את חלקה וחידושיה בתורה (אלשיך). וגם החלק שלך מחכה לך שתגלה אותו. אם לא תלך ללמוד ולגלות את חלקך בתורה, זוהי אבידה שלא ניתן להשלים על ידי אדם אחר. זהו מה שנאמר: "וְלָקַחְתָּ אֶת שְׁתֵּי אַבְנֵי שֹׁהַם" - את התורה שבכתב, ותורה שבעל-פה, "וּפִתַּחְתָּ עֲלֵיהֶם  שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל!" - ראה משה את כל מה שעתיד כל תלמיד לחדש בכל הדורות. - גם את הפוטנציאל של החידושים שלך ראה משה, לא חבל שהם יהיה חסרים?!

 

איך להצליח בשמירת הלשון

וְעָשִׂיתָ אֶת מְעִיל הָאֵפוֹד כְּלִיל תְּכֵלֶת (פרק כח פסוק לא')



מפרשים חז"ל שהמעיל של הכהן הגדול בא לכפר על חטא לשון הרע. חטא הלשון הוא חטא חמור ביותר, ועל כן שם לנו הקב"ה מחסומים וגדרים לכך, את השיניים ואת השפתיים שתי חומות בצורות היכולות לסגור על הלשון. אך חומות אלו יכולות בנקל להתמוטט אם לא יודעים כיצד לשמור עליהן.

המגיד מדובנא בספרו "אהל יעקב" מסביר את העניין עפ"י משל לשני שכנים עניים, אחד מהם היה חוטב עצים והשני היה גנב, והיו לזה בנות ולזה בנות.

כאשר הגיעו בנותיו של חוטב העצים לפרקן השיא אותן אביהן ברוב פאר והדר, ואילו הגנב לא היה לו ממון להשיא את בנותיו ונשארו בתולות זקנות.

הפציר הגנב בשכנו שיסביר לו איך הצליח להשיא את בנותיו ולתת להן נדוניא, בשעה שהוא עני ואביון כמוהו? השיב לו חוטב העצים, שמנהגו הוא שבו שנולד לו ילד, עושה לעצמו תיבה קטנה (קופה) סגורה במסגר, ויום יום הוא נותן בתוכה אגורה אחת, ועד שיגיע לפרקו כבר יש לו  עבורו כל צרכי הנישואין. חוטב העצים הציע לשכנו שיעשה כן גם הוא, דהיינו שיעשה ארגז קטן סגור במסגר וייתן בתוכו מידי יום מטבע עד שיתמלא..

כששמע הגנב את דבריו ואת עצתו, צחק מאוד ואמר:  "העצה הזאת  טובה רק  עבורך,  כי כאשר  תיתן את  המטבע לתוך הארגז הסגור, יהיה מונח עד שיגיע הילד אל פרקו, ואין חשש שתפתח אותו לפני הזמן גם אם תהיה דחוק, אבל אנכי הלא גנב אני, ואני פותח מסגרות נעולות אשר סגרו אחרים, וכל שכן מסגר קטן זה אשר אני עשיתיו, שבוודאי שאני אפתח אותו כאשר אהיה דחוק לכסף"...

והדברים  ברורים:  מי ששומר על תורה  ומצוות יכול לעשות  לעצמו מסגרת גם לפיו,  והוא בוודאי גם  יוכל לשמור  אותו.  אך מי שעובר על מסגרות אשר גדרה התורה, גם את שתי החומות הבצורות הבאות להגן על הלשון ישבור בקלות.

יום שלישי, 17 בפברואר 2015

מדוע הגויים קיבלו רק 7 מצוות, ואילו אנו הסתבכנו עם 613?!

וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה. מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי! (פרק כא פסוק א')



במעמד הר סיני עם ישראל הרגיש וידע מהי קירבת אלוקים, וחפץ לחזור להרגשה זו בכל מחיר. ועל כן הקב"ה אומר למשה שהוא מבטיח לעם ישראל: "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ, וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם" (כה ח'). ברגע שתעשו לי את המשכן ואת כליו על פי מה שציוויתי, אני ישרה את שכינתי בתוכו ותרגישו שוב מהי קרבת אלוקים. בנוסף מגלים לנו חז"ל שדבר זה לא נאמר רק לעם ישראל ככלל, אלה כל יהודי ויהודי שיפנה מקום בתוכו, בתוך האישיות שלו, ויבנה מקדש לה', הקב"ה ישרה את שכינתו על אותו יהודי. אך אם אדם לא ישקיע ולא יבנה מקום לשכינה לשרות שם, כמובן שהשכינה לא תגיע מאליה.

בגמרא בסוף מסכת מכות (כג:) אמרו חז"ל: "תרי''ג (613) מצות נאמרו לו למשה בסיני, שס''ה (365) כנגד ימות החמה,  ורמ''ח (248) כנגד איבריו של אדם" עכ"ל.  ומעבר ל-613 המצוות  ישנם עוד סעיפים ופרטים רבים, מבחר הנהגות, ומי שחפץ גם חומרות. ונראה לאדם היהודי שכביכול המעמסה היא רבה.. יקום אדם וישאל: "למה הגויים קיבלו רק 7 מצוות (בני נח), ואילו אנו הסתבכנו עם 613 פלוס"?!

אומרים אנו כמה פעמים בכל יום: "רִבִּי חֲנַנְיָה בֶּן עֲקַשְׁיָא אוֹמֵר: רָצָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְזַכּוֹת אֶת יִשְׂרָאֵל, לְפִיכָךְ הִרְבָּה לָהֶם תּוֹרָה וּמִצְוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר ה' חָפֵץ לְמַעַן צִדְקוֹ, יַגְדִּיל תּוֹרָה  וְיַאְדִּיר" (ישעיה מב כא'). כלומר, למה הקב"ה הרבה תורה ומצוות? מפני שחפץ הוא לְזַכּוֹת את ישראל! בראש ובראשונה כל אדם צריך לדעת, שכל מצווה ומצווה שיהודי עושה, הוא גורם טובה לעצמו. הן בעולם הזה, וודאי שגם בעולם הבא. ואם כן, המצוות הם לא מעמסה. הקב"ה רצה לזכות אותנו בכמה שיותר מצוות ולכן פיזר לנו במהלך היום הרבה מצות שאם היינו יודעים את ערכם בעולם הזה, היינו מחפשים אחריהם, כאחר שלל רב.

כבר מהרגע שהאדם קם בבוקר פותח הוא במודה אני, נטילת ידיים, ברכות השחר, טלית, תפילין, ותפילה.  וכמובן  בהמשך היום  עם  צדקה וחסד, ברכות הנהנין,  וקיום כל עסקיו באמונה. בל נשכח מצוות כמו שבת, חגים, ביקור חולים, וכמובן תלמוד תורה. כל מצווה ומצווה שאדם מקיים, מעבר לכך שהוא ממלא את שקו בשכר רב שיקבלו בעולם הבא, הוא מקדש את עצמו בעולם הזה, וגורם לכך שתשרה עליו שכינה. ואם כך יוצא, שהמצוות עוזרות לנו הרבה יותר מאשר גורמות לנו למעמסה. הכל שאלה של מה האדם חפץ בעולם הזה..  האם  רצונו  להתקדש ולהתקרב לבורא העולם, בעולם הזה ובעולם הבא? או שהוא מעדיף להישאר מנותק וחסר חיות..

הקב"ה אומר למשה: "דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה". ושואלים חז"ל למה לשון הפסוק היא "וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה". הרי היה צריך להיכתב "ויתנו לִי תְּרוּמָה". הרי האדם צריך לתת תרומה, ולא לקחת תרומה.. אלה שעונים חז"ל, נכון שהאדם נותן את התרומה, אבל התוצאה שנובעת מזה היא שהוא לוקח לעצמו תרומה! "וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה", מלשון לקחת! הברכה שנעשית ממצוות הצדקה היא שהאדם הנותן מתברך בעצמו! כפי שאמרו במדרש: "יוֹתֵר מִמַּה שֶׁבַּעַל הַבַּיִת עוֹשֶׂה עִם הֶעָנִי, הֶעָנִי עוֹשֶׂה עִם בָּעַל הַבַּיִת (ויקרא רבה פרשה לד').

וניתן להבין זאת על פי מעשה, באב שלקח את בנו העירה לעשות קניות לשבת. מגיעים הם למאפייה ויוצאים משם ובידיהם שתים עשר חלות חמות שבזה הרגע יצאו מהתנור. בדרכם רואים הם אדם עני המחזר על הפתחים, שלא עלה בידו להשיג את כל צורכי השבת. יושב הוא בקרן זווית ומביט בבושה על עוברי האורח האצים ורצים בדרכם לביתם עמוסים בכל טוב. ראה זאת האב וניגש לעברו יחד עם בנו. שאל אותו האב לשלומו, ומשהבין שאין לעני ולאשתו חלות לשבת, העניק לו בשמחה שתי חלות מתוך השתים עשרה שקנו, ברכו אותו בברכת הצלחה ושבת שלום והמשיכו בדרכם. פנה האב לבנו ושאל אותו: "היודע אתה כמה חלות נשארו לנו"?. "עשר חלות"! השיב הבן בבטחה. "האם אתה בטוח בני"? שאל האב בשנית. "כן" ענה הבן ופרט, "קנינו מהמאפייה שתים עשרה חלות, נתנו לעני שתי חלות, מה שאומר שנשארו לנו עשר"... חייך האב לבנו וענה לו, "האמת, שנשארו לנו רק שתי חלות".. "אבא, איך זה יתכן?" נזעק הבן.. והאב הסביר, "את החלות שכעת יש עמנו, נאכל בסעודות השבת. ועד מוצאי השבת לא יישאר מהם כלום. אך אותן חלות שהבאנו לעני נשארות עמנו לעד! קיימנו בהן את מצוות הצדקה החשובה, שנשמרת לאדם לזכות לעולמי עולמים". "ואם כן" סיים האב, "מה שבאמת נשאר לנו זה רק שתי חלות"...

מה שנשאר לאדם זה רק את המצוות שאותן קיים בעולם הזה. רק את השק שלתוכו אסף מצווה אחר מצווה לוקח הוא למעלה. מעבר לכך לא נשאר כלום...

הסוד של שנת בניית המשכן!

וַהֲקֵמֹתָ אֶת הַמִּשְׁכָּן כְּמִשְׁפָּטוֹ אֲשֶׁר הָרְאֵיתָ בָּהָר (פרק כו' ל')



בפרשתנו אנו קוראים על תחילת עבודת הבניה של המשכן וכליו, שנבנים כולם על   פי ציווי ה'. "כְּכֹל אֲשֶׁר אֲנִי מַרְאֶה אוֹתְךָ אֵת תַּבְנִית הַמִּשְׁכָּן וְאֵת תַּבְנִית כָּל כֵּלָיו, וְכֵן תַּעֲשׂוּ!" (פרק כה ט').

גם משכן שלם הבנוי בדיוק רב, אך ללא השראת שכינתו של בורא העולם יהיה ריק מתוכן. המלאכות של המשכן מסמלות לנו את ששת ימי המעשה, שבהם אדם עושה את כל מלאכתו, וביום השביעי נכנסת קדושת השבת, שזה המימד הרוחני שמבדיל בין יום שהוא חול, ליום השבת שהוא יום של קדושה.

כך גם המשכן מקבל את המימד הפנימי ברגע שהקב"ה משרה שם את שכינתו, כפי שנאמר: "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ, וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם" (פרק כה ח').

חז"ל בתלמוד מלמדים אותנו שהמלאכות שנאסרו בשבת, הן 39 המלאכות שנעשו במשכן בעת בנייתו, בגלל שהמשכן מייצג לנו את ששת ימי המעשה. ולכן בשבת הקדושה שהיא כנגד היום השביעי, אנו נמנעים מעשיית מלאכות אלו (שהם גם שורשם של כל המלאכות שנעשו בבריאת העולם).

6 הטלים

אם כן, המשכן  כשלעצמו  מסמל לנו את הספרה - 6 כנגד ששת ימי המעשה, והשבת מייצגת את המספר - 7 שזהו המימד הפנימי. כפי שכל דבר שקיים בעולם שלנו מורכב מ 6 היטלים: 4 רוחות השמיים, 1 למעלה, ו-1 למטה. ואילו המימד ה-7 הוא המימד הרוחני הפנימי.

 

 

אם ניקח את שורשו של המספר 6, ונבחן אותו, נגלה שטמון בו התאריך המדויק לבריאת העולם בו הוקם המשכן.

שנת הקמת המשכן היא כמו שכתוב בתורה, השנה השנית לצאת בני ישראל ממצרים. על פי השנים הידועות לנו על פי התורה, אברהם אבינו נולד בשנת 1948 לבריאת העולם. לאחר 100 שנה נולד לו יצחק, ולאחר 400 שנה מיום היוולדו הייתה יציאת מצרים, ושנה

לאחר מכן הוקם המשכן. אם כן, שנת ההקמה היא שנת 2449 לבריאת העולם. ולפי מה שמובא בפרשת שמיני, זה היה בראש חודש ניסן (ל' באדר) ביום ה- 178 מתחילת השנה.

עתה אם ניקח את המספר 6, ונבדוק את השורש שלו, נקבל את התוצאה: 2.4494897

גוגל

מהתוצאה שקיבלנו ניקח את ארבעת הספרות הראשונות שמרמזות על אלפי השנים, והתוצאה היא 2449, שזוהי השנה מבריאת העולם שבא הוקם המשכן. השארית המרמזת על הימים היא - 4897.

בכדי להגיע למספר הימים המדויק, עלינו להכפיל את השארית שנותרה לנו, במספר ימי השנה, 4897 כפול 365 = 178,7405.

היום שיצא לנו הוא היום ה- 178, שהוא יום ל' באדר, היום בו הוקם המשכן. והשארית מורה לנו על השעות. נעשה 7405 כפול 24 שעות, והתוצאה היא -  17,7720 שזה אומר שעה 17, ואת ה- 7720 נכפיל ב-60 בכדי לדעת את הדקות, ונקבל את השעה 17:46 לאחר הצהרים, שזה בדיוק שעת השקיעה באותו יום.

זהו בדיוק הזמן בו נכנס ראש חודש ניסן של שנת  2449  לבריאת העולם!

 

 

 

חדר אחד קטן מכל הארמון.

וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם! (פרק כה פסוק ח')



הקב"ה מבקש לבנות לו מקדש: "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם" המדרש מביא משל למה הדבר דומה:

למלך שהייתה לו בת יחידה שאהב אותה מאד ונפשו קשורה בנפשה. יום אחד הגיע מלך ממדינה אחרת וביקש לשאת את בת המלך לאשה.

המלך לא ידע את נפשו מרוב שמחה מחד, אך עצם המחשבה שביתו תלך למדינה אחרת העיב על השמחה מאידך...

לבסוף קרא המלך לחתן ואמר לו: "ראה! ביתי זו בת יחידה היא, וקשה עלי המחשבה שעלי לעוזבה ותיסע היא עימך למדינה אחרת. מי יודע מתי אראנה שוב?... מצד שני אינני יכול לומר לך אל תיקח אותה שהרי אשתך היא. אלא טובה אחת אני מבקש ממך: עשה לי חדר קטן בארמונך ואדור אני אצלך..."

כן הוא הנמשל: אומר הקב"ה לישראל: בני, נתתי לכם תורה. לפרוש ממנה איני יכול, לומר לכם אל תטלוה - גם אינני יכול. אלא בקשה לי אליכם: בכל מקום שאתם הולכים עשו לי בית שאדור בתוכו. שנאמר: "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם"

בתוכו לא נאמר אלא בתוכם - בליבו של כל אחד ואחד מכם...

זכור אלוקיך בימי בחורותיך!

וְזֹאת הַתְּרוּמָה אֲשֶׁר תִּקְחוּ מֵאִתָּם, זָהָב וָכֶסֶף וּנְחֹשֶׁת! (פרק כה פסוק ג')



ידוע מה שחז"ל אמרו שיש ג' סוגים של נותני צדקה, זהב כסף ונחושת. "זהב" ראשי תיבות- זה הנותן בריא. "כסף" ראשי תיבות- כשיש סכנה פותח. "נחשת" ראשי תיבות- נתינת חולה שאומר תנו. דהיינו חולה שעומד למות ונזכר שיש לו כמה אלפי דולרים ונותן אותם לצדקה זה בגדר נחושת. וניתן לדמות זאת למעלתן של אלו שזוכים לחזור בתשובה. ככל שהם חוזרים בצעירותם בעוד כוחם במותניהם, ויצרם עדיין גואה בקרבם, כך מעלת תשובתם היא גדולה יותר. כפי שכותב הרמב"ם: "אֵי זוֹ הִיא תְּשׁוּבָה גְּמוּרָה? זֶה שֶׁבָּא לְיָדוֹ דָּבָר שֶׁעָבַר בּוֹ וְאֶפְשָׁר בְּיָדוֹ לַעֲשׂוֹתוֹ וּפֵרַשׁ וְלֹא עָשָׂה מִפְּנֵי הַתְּשׁוּבָה! [אך] לֹא מִיִּרְאָה, וְלֹא מִכִּשְׁלוֹן כֹּחַ! (הלכות תשובה ב א').

כלומר כל עוד האדם נמצא בניסיון, יש לו שכר אם וכאשר הוא נמנע מעבירה. אך אם כבר אין לו את התאווה לעשות את אותה עבירה, למשל אדם שהזקין ותאוות העריות שלו פחתה, התשובה שיעשה נחשבת תשובה שלימה, אך הרמה שלה הרבה יותר פחותה מאשר צעיר שתאוותו נמצאת בשיאה. על כך אמר שלמה המלך: "וּזְכֹר אֶת בּוֹרְאֶיךָ בִּימֵי בְּחוּרֹתֶיךָ, עַד אֲשֶׁר לֹא יָבֹאוּ יְמֵי הָרָעָה, וְהִגִּיעוּ שָׁנִים אֲשֶׁר תֹּאמַר אֵין לִי בָהֶם חֵפֶץ" (קהלת יב א').

זכור את הקב"ה בעוד יש לך ניסיון, ותתאמץ להיות "גיבור הכובש את יצרו" (אבות ד א'), ואל תחכה לימים ששם תהיה רק בבחינת גיבור על חלשים...

הסחורה הכי טובה שיש !

דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה! (פרק כה פסוק ב')



כותב המדרש רבה (שמות, פרשה לג א): זה שאמר הכתוב: "כִּי לֶקַח טוֹב נָתַתִּי לָכֶם תּוֹרָתִי אַל תַּעֲזֹבוּ" (משלי ד ב'). התורה נקראת "לקח טוב" יותר מכל סחורה שבעולם.

על מנת לעמוד על ההבדל הביאו חז"ל משל למה הדבר דומה:
לשניים שנסעו ליריד בעיר הגדולה לצורך מסחר. האחד קנה בדי משי יקרים והשני השקיע את כספו בבדי צמר משובחים. בדרך חזרה נפגשו שני הסוחרים ושוחחו על עסקי הבדים כשכל אחד מתפאר בסחורה שקנה, בטיבה ובמחיר הזול שהשיג בעבורה. לפתע עלה במוחם רעיון להחליף את הסחורות ביניהם. בעל בדי המשי ייתן את סחורתו לחברו, והלה בתמורה ייתן לו את בדי הצמר היוקרתיים. אמרו ועשו! יוצא אם כן, שבעל המשי נשאר עם צמר וללא משי, ואילו חברו נשאר ללא הצמר אבל עם משי יקר...

אומר המדרש הנמשל הוא: התורה הקדושה - איננה כן, אלא אדם אחד לומד משנה מ"סדר נזיקין" ואדם אחר, לומד משנה מ"סדר מועד", כאשר נפגשים שניהם אומר האחד לחברו: למד אותי את מה שלמדת ואני אלמד אותך את מה שאני יודע. נמצא שלכל אחד מהם יש לבסוף גם את המשנה מ"סדר נזיקין" וגם את המשנה מ"סדר מועד" היש מקח טוב וגדול מזה?! זהו שאמר הכתוב: "כִּי לֶקַח טוֹב נָתַתִּי לָכֶם תּוֹרָתִי אַל תַּעֲזֹבוּ" (משלי ד ב').

יום חמישי, 12 בפברואר 2015

להיות מיוחד זה מחייב!

וַיָּבֹא מֹשֶׁה וַיְסַפֵּר לָעָם אֵת כָּל דִּבְרֵי ה' וְאֵת כָּל הַמִּשְׁפָּטִים. וַיַּעַן כָּל הָעָם קוֹל אֶחָד וַיֹּאמְרוּ: כָּל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה! (פרק כד פסוק ג')



עם ישראל מקבלים את משפטי התורה וטעמיהם, ומבינים מהו ההבדל בין יהודי לבין שאר אומות העולם. כפי שכותב הפסוק: "וּמִי גּוֹי גָּדוֹל אֲשֶׁר לוֹ חֻקִּים וּמִשְׁפָּטִים צַדִּיקִם כְּכֹל הַתּוֹרָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם" (דברים ד ח'). משפטי התורה שהם אמות מידה ומוסר שפועלים על פי הכרת נפשו של האדם והפיכתו לאדם טוב יותר על פי חוקי היצרן. שום אומה לא מסוגלת אפילו להבין מה זה לפעול על פי דרכי התורה, כפי שכותב דוד המלך: "לֹא עָשָׂה כֵן לְכָל גּוֹי, וּמִשְׁפָּטִים בַּל יְדָעוּם" (תהילים קמז). הגויים מחויבים בהקמת מערכת משפט על פי 7 מצוות בני נח, אך "מִשְׁפָּטִים בַּל יְדָעוּם"! משפטיהם לא כמשפטינו, ודרכיהם לא כדרכינו!

"בָּרוּךְ אֱלֹקֵינוּ שֶׁבְּרָאָנוּ לִכְבוֹדוֹ, וְהִבְדִּילָנוּ מִן הַתּוֹעִים, וְנָתַן לָנוּ תּוֹרַת אֱמֶת". הקב"ה לא רוצה שנהיה כמו כולם, ולכן בחר בנו ונתן לנו מצוות ומעשים טובים, בכדי שנהייה קדושים! כפי שאומר הפסוק: "וְאַנְשֵׁי קֹדֶשׁ תִּהְיוּן לִי" (כב ל'). קדוש המשמעות שלו זה מובדל. כשאדם אומר לארוסתו בחתונתם: "הרי את מקודשת לי", הוא בעצם אומר לה שמהרגע הזה והלאה, היא שייכת אך ורק אליו ומובדלת מכל העולם לנצח. כך הקב"ה קידש אותנו והבדיל אותנו מכל העולם.

במהלך כל ההיסטוריה, למרות שעם ישראל היה בגלות בין הגויים, תמיד הוא שמר על עצמו וניסה ככל האפשר שלא להדמות לגוי. לכאורה זה נראה מאוד קשה, כי הרי אדם לא אוהב להרגיש שונה מכולם, אלה אוהב להתמזג ולהתערב עם הסובבים אותו. אך התורה ציוותה: "וּשְׁמַרְתֶּם אֶת מִשְׁמַרְתִּי" (ויקרא יח ל'), על חכמי כל דור ודור, לחוקק גדרים וסייגים בכדי למנוע התבוללות והידמות לגויים, וזאת בכדי שעם ישראל ימשיך להיות יהודי כאבותיו.

להיות שונה, זה לא תמיד היה קל. להיות בגלות במקום שבו קשה לקיים את היהדות בפרהסיה, ובנוסף הגויים שתמיד ניסו להגביל את היהודים, אם זה בהתפתחות כלכלית, ואם זה בחקיקת חוקים נגד לימוד התורה, השחיטה, ברית המילה, או כל סממן יהודי. אך היהודים תמיד זכרו שיש להם שליחות בהיסטוריה. הם לא צריכים  להיות  כמו הגויים  ח"ו,  במיוחד  לאחר שבורא העולם פונה לעם ישראל ואומר להם: "בָּנִים אַתֶּם לַה' אֱלֹקֵיכֶם" (דברים יד א'), "בְּךָ בָּחַר ה' אֱלֹקֶיךָ לִהְיוֹת לוֹ לְעַם" (דברים ז ו'), "לֹא תֵלְכוּ בְּחֻקֹּת הַגּוֹי אֲשֶׁר אֲנִי מְשַׁלֵּחַ מִפְּנֵיכֶם" (ויקרא כ כב'), אתם מיוחדים! אתם לא כמו כולם! ואבותינו שידעו זאת היו מוכנים למסור את נפשם, ובלבד שישארו יהודים טהורים בניו של הקב"ה. בכל לילה בגלות בשעת תיקון חצות, בכו יהודים ואמרו: "בּוֹנֵה יְרוּשָׁלִַם ה', נִדְחֵי יִשְׂרָאֵל יְכַנֵּס" (תהילים קמז'). יש לנו נבואות, שאחרי כל התלאות שעברו עלינו בגלות נגיע לארץ ישראל ושם נחדש ימינו כקדם. נחזור לימי הזוהר של עם ישראל בתפארתו, נוכל לקיים מצוות מבלי להסתתר, נקיים חיים על פי ההלכה, חיים ללא פרעות וגזרות שמד, ונזכה ל"הָשִׁיבָה שׁוֹפְטֵינוּ כְּבָרִאשׁוֹנָה". חיים על פי משפטי התורה הקדושה, ועל פי החכמים גדולי הדור...

בינתיים הגענו חזרה לארצנו ב"ה, אך ישנה סכנה חדשה שמרחפת על ראשינו. מקבלי ההחלטות הכניסו בשערי הארץ המוני גויים וגרמו לטשטוש מסוים של זהות המדינה. והתורה כבר הזהירה: "לֹא יֵשְׁבוּ בְּאַרְצְךָ, פֶּן יַחֲטִיאוּ אֹתְךָ לִי. כִּי תַעֲבֹד אֶת אֱלֹהֵיהֶם כִּי יִהְיֶה לְךָ לְמוֹקֵשׁ"! (כג לג'). ועל כן צריכים אנו להיזהר שבעתיים מהגויים שנמצאים גם כיום מסביבנו ולזכור שהקב"ה הבדיל אותנו מכל העמים ע"י התורה והערכים שבה.

עם ישראל אמור להיות מגדלור מוסרי לכל העולם. בזמן שעם ישראל שומר על עצמו ועל הייחודיות שלו למרות כל הגויים שמסביבו, הוא נשאר יהודי ומיוחד. היו שניסו להיטמע ולהתערבב במנהגי הגויים שמסביבם, אלו על פי רוב נעלמו מעל מפת ההיסטוריה בעוד העם היהודי ממשיך ומעביר את המסורת בשלבים האחרונים של מרוץ השליחים הגדול.

צריכים אנו לקרוא את המפה ולהבין, שאם נתעקש על כל סממן יהודי- נשרוד. אם נתחיל לייבא מחו"ל את כל הערכים שלנו, נאבד מרגע לרגע את הזהות שהקב"ה ייחד לנו. השלטון יהיה על פי חוקי הגויים, הילדים ילמדו מתוכניות הטלוויזיה והאינטרנט מהו מוסר, ואיך [לא] לכבד הורים. האלימות תרקיע שחקים על פי מוחו המעוות של הבימאי ההוליוודי, והצניעות תקבע על פי מעצב האופנה המושחת...

התורה אומרת שעל היהודי, "לִשְׁמֹר אֶת מִצְוֹת ה' וְאֶת חֻקֹּתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם - לְטוֹב לָךְ!" (דברים י יג'). הפירות על מעשינו הם בעולם הזה, ובעיקר בעולם הבא. צריכים אנו להיצמד לתורה הקדושה ולמשפטיה ולחיות חיים מלאי אושר וסיפוק, לחיות חיים של ערכים וכבוד על פי הוראות היצרן, ולהוות מודל לחיקוי לילדינו ולכל העולם!

זה הרבה יותר חשוב מאוכל...

וְאַנְשֵׁי קֹדֶשׁ תִּהְיוּן לִי! וּבָשָׂר בַּשָּׂדֶה טְרֵפָה לֹא תֹאכֵלו.. (פרק כב פסוק ל')


וכותב על כך רש"י: "אם אתם קדושים ופרושים משקוצי נבלות וטרפות - הרי אתם שלי, ואם לאו אינכם שלי" עכ"ל.

כל כך החמירה התורה בעניין המאכלות האסורות. ויובן על פי מה שכותב הרמח"ל: "שהמאכלות האסורות יתרות בזה על כל האיסורין, כיון שהם נכנסים בגופו של האדם ממש ונעשים בשר מבשרו...

וכותב רבי שמואל אבן תיבון תלמידו של הרמב"ם: מי שנטמא במאכלות אסורות הדם שלו נעשה עכור, ליבו אטום ושיכלו חשוך מלקבל את אור האמונה והדביקות בבורא, ונופלים במוחו ובליבו כל מיני ספיקות ופקפוקים בדברי חז"ל.

מוסיף הכלי יקר: המאכלים האסורים, משקצים הם את הנפש הטהורה ומגרשים רוח הקודש וטהרה מן האדם, ומולידים אטימות השכל ותכונות אכזריות.

וכן כתב ה"אור החיים" הקדוש: השומר עצמו ממאכלות אסורות גובר בו הרצון להתקרב לה' לתורתו ולמצוותיו.

הפרי חדש כתב: לפי שבזמננו זה אין נזהרים מעניינים אלו של כשרות המאכלים רוב הבנים יוצאים לתרבות רעה, ורבים הם עזי פנים שבדור ואין יראת ה' נוגעת בליבם, ואף אם יוכיחום על פניהם לאו בר קיבול מוסר נינהו (אינם בני קבלת מוסר).

ומסכם הרמח"ל: כי המאכלות האסורות מכניסים טומאה ממש בליבו ובנפשו של אדם עד שקדושתו של המקום ברוך הוא מסתלקת ממנו, והוא מה שאמרו בגמרא (יומא לט): שהעבירה מטמטמת ליבו של אדם, כי מסתלקת ממנו הדעה האמיתית ורוח השכל.. והנה הוא נשאר בהמי וחומרי ומשוקע בגסות העולם הזה. והנה כל מי שיש לו מוח בקדקודו יחשוב איסורי המאכל כמאכלים ארסיים.. אם כן מי אפוא יהיה המקל במקום שיש חשש של איסור, אם בעל שכל הוא. עכ"ל.

ישמע חכם ויוסף לקח!

מי כתב את התורה שבעל פה ?!

וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה: עֲלֵה אֵלַי הָהָרָה וֶהְיֵה שָׁם. וְאֶתְּנָה לְךָ אֶת לֻחֹת הָאֶבֶן, וְהַתּוֹרָה, וְהַמִּצְוָה, אֲשֶׁר כָּתַבְתִּי לְהוֹרֹתָם! (פרק כד פסוק יב')



זהו פסוק מפורש שמראה לנו שכל חלקי התורה שיש לנו היום מקורם מפי הקב"ה. גם לֻחֹת הָאֶבֶן- שעליהם חקוקים עשרת הדיברות. גם הַתּוֹרָה- שהיא חמשת חומשי התורה שיש בידינו, שאותם הכתיב הקב"ה למשה פרשה אחר פרשה. וגם הַמִּצְוָה- שזהו הסבר ופרוט בעל פה, של כל המצוות שניתנו לנו בתורה שבכתב.

למרות הפסוק המפורש, עדיין ישנם כמה עמי ארצות הטוענים שלכאורה התורה שבעל פה היא "המצאה" מאוחרת, או פרשנות שלא על פי מה שהתכוון הקב"ה. אך טענה זו נובעת מבּוֹרוּת!

למשל, בתורה שבכתב כתוב 12 פעמים על שמירת השבת, כמעט יותר מכל מצווה אחרת. והעונש על אי שמירתה הוא גדול ביותר! "מְחַלְלֶיהָ מוֹת יוּמָת! וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִקֶּרֶב עַמֶּיהָ!" כלומר עונש המחלל שבת הוא שהקב"ה מחשיב אותו מת רוחנית בעולם הזה, וגם יומת בעולם הבא ונכרת הוא מעם ישראל.. יבוא אדם שנבהל מהעונש החמור [ובצדק], ויאמר: "אני מאוד רוצה לשמור את השבת, אבל לא כתוב בתורה  מה  לעשות!"  לא יתכן  שבורא  העולם יאיים עלי, ולא ייתן לי אפשרות לפחות לדעת מה אני צריך לעשות! ואותו דבר גם לגבי התפילין. לא כתוב בשום מקום איך מייצרים או איך זה נראה.. כתוב  גם: "בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים" מה זה "סכת"? אולי זה סִיכות?? הרי אין ניקוד בתורה. ובשום מקום בתורה לא כתוב על דפנות וסכך... וכך גם לגבי שאר המצוות. אין שום מצווה שניתן להבין אותה מהתורה שבכתב בלבד!

ואם כך ברור לכל בר-דעת שחייב להיות הסבר שמצורף לדרישה לשמור את המצוות.

כפי שאומר הקב"ה לעם ישראל ע"י משה: "וְזָבַחְתָּ מִבְּקָרְךָ וּמִצֹּאנְךָ אֲשֶׁר נָתַן ה' לְךָ, כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִךָ." (דברים יב כא'). בא לי לאכול. איך שוחטים? "כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִךָ!" – הציווי על אופן השחיטה הגיע בנפרד ובעל-פה.

ואכן ללא התורה שבעל פה, לתורה שבכתב אין כל ערך, כי לא ניתן לקיימה! התורה שבע"פ לא נכתבת, בכדי שעם ישראל תמיד יחזור וישנן את פרטי הדינים, וגם בכדי שלא כל אחד יוכל להצטרף לנבחרת של בורא העולם, ולגנוב את התורה. כפי שגנבו הנוצרים ימ"ש, אך מכיוון שלא הבינו כלום, המציאו "ברית חדשה".

וכך לאחר שחלפה הסכנה, [וגם מפאת חולשת הדורות] כבר יכל רבי יהודה הנשיא (180 לספירתם) להתחיל לכתוב את התורה שבעל-פה כמשניות מתומצתות. ולאחר עוד ירידת הדורות, נכתבה היא ביותר פרוט בגמרא, וכך הלאה..

בתחילה הקב"ה צרף לנו את התורה שבעל-פה לתורה שבכתב, כפי שאב שולח את בנו להוציא כסף מהכספומט. נותן לו את הכרטיס, ואת הסיסמא הוא חייב לזכור בעל-פה, בכדי למנוע גניבות.

צא ולמד והבן את השתלשלות ההלכה והדינים החל ממשה שמסר לזקנים, וזקנים לנביאים וכו' עד לימינו אנו, ויתגלה לעיניך מראה מדהים של שרשרת העברת המסורת המדויקת להפליא דרך רבותינו החל מהר סיני ועד ימינו אנו.

 

תרשום את המצווה על חשבוני!

וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם!  (פרק כא פסוק א')



גדולי ישראל למדו אותנו, כיצד להתנהג עם הבריות, וגם לפעמים לותר על חומרות וסיגים כדי שלא לצער את הזולת.

ומעשה היה עם הגאון רבי ישראל מסאלנט זכר צדיק לברכה, שהלך להתארח אצל תלמידו, ולפני הסעודה נטל ידיו בצמצום, למרות שמנהגו לטול בשפע, כפי שנכתב בגמרא (שבת סב.) והתלמיד לא הבין מדוע דוקא בביתו אין רבו מהדר כמנהגו בכל מקום.

בסעודה שאל את רבו בענוה, שתורה היא וללמוד הוא צריך, ומדוע לא החמיר לטול בשפע? ענהו הגאון רבי ישראל, שראה את המשרתת באה עם דליי המים בקשי רב, וכיון שהדבר גורם טרחה יתרה, אין מצוה להדר על חשבון הזולת.

מעשה אחר היה עמו, שהתארח בשבת אצל אחד מתלמידיו, ואחר גמר הקידוש צוה להגיש מיד את הדגים, וכשגמר נטל למים אמצעיים וצוה להגיש הבשר, ושוב סיים בזריזות, ובקש את הלפתן. אמר דבר תורה קצר, ובקש לטול ידיו למים אחרונים, התלמיד שלא הרגל לראות את רבו בכך, תמה אך שתק.

כשסיים הרב את ברכת המזון בקש לקרא למשרתת ובקש את סליחתה על שזרז אותה בעבודתה, אך להפתעת כולם היא הודתה לרב, ואמרה לו, שהיא תשמח אם בכל שבת ילחיצו אותה כך, משום שבכל ליל שבת ילדיה נאלצים להרדם בלא אוכל, משום שהיא מגיעה מאוחר כתוצאה מאריכות הסעודה של בעל הבית. מיד הביט רבי ישראל בפני תלמידו בעל הבית והוכיחו, שאין שום מצוה להדר כשהדבר בא על חשבון הזולת, וידוע שתמיד כששאלו את רבי ישראל מסלאנט על הדורים באפית מצות וכיוצא בזה, היה אומר כי ההידור הכי גדול הוא להזהר בכבוד הזולת. (כתונת פסים)

העורך דין המועדף

אִם עַנֵּה תְעַנֶּה אֹתוֹ, כִּי אִם צָעֹק יִצְעַק אֵלַי, שָׁמֹעַ אֶשְׁמַע צַעֲקָתוֹ! (פרק כב פסוק כב')



עני אחד מר נפש סח את צערו לפני רבי ישראל מאיר הכהן בעל ה"חפץ חיים", וברצותו לנחמו סיפר לו ה"חפץ חיים" משל:
בעיר אחת גרו שני סוחרים עשירים גדולים, ראובן ושמעון. לימים העלילו עליהם עלילת שווא כי חטאו למלכות וזייפו שטרי כסף, ומשום כך הוטלו ראובן ושמעון אל בית הכלא עד לזמן משפטם. בני משפחותיהם ניסו ככל שביכולתם להציל את קרוביהם, ולשם כך שכרו עורכי דין מן הטובים במדינה, ואף לא חסכו תשלום שוחד ושלמונים מפקידי המלך כדי להמתיק את דינם. מאמצים אלו עלו ממון רב שכילה כמעט את כל רכושם של השניים, עד שלבסוף נשאר ראובן עם סך של עשרים אלף רובל ושמעון עם אלפיים בלבד. משהגיעה שעת המשפט, התייצבו סנגוריהם של השניים לפני השופטים. לראובן עמד סניגור בכיר מטובי המשפטנים שבמדינה, ואולם לשמעון עמד כסניגור שר בכיר משרי המלך!

ביושבם על ספסל הנאשמים גחן שמעון ולחש על אוזנו של ראובן: "מצבך טוב ממצבי! כיוון שנשאר לך פי עשרה מכספי תוכל תמיד לחזור ולעסוק במסחר ואולי אף להתעשר שנית"... "טועה אתה", החזיר ראובן בלחישה. "אמנם נשאר לך כסף מועט, אולם סיכוי טוב לך לצאת זכאי בדין כיון שלטובתך טוען שר משרי המלך, ואילו אני, אומנם כסף רב לי מאשר לך, אולם מי יכול להבטיח לי כי אצא זכאי בדין"?..

כן הוא הנמשל, אמר ה"חפץ חיים" לעני, כסף אמנם אין ברשותך, אך הקב"ה בכבודו ובעצמו עומד לימינך, שכך נאמר בתהילים: "כִּי יַעֲמֹד לִימִין אֶבְיוֹן לְהוֹשִׁיעַ מִשֹּׁפְטֵי נַפְשׁוֹ" (קט). כלום יש לך דבר גדול מזה? חשוב בעצמך, סיים ה"חפץ חיים" ומה תעדיף ממון כממון עשירים או זכות זו שהקדוש ברוך הוא עומד לימינך?

יום חמישי, 5 בפברואר 2015

שהאמת ממש לידך, אל תתן לה לברוח!

וַיִּשְׁמַע יִתְרוֹ כֹהֵן מִדְיָן חֹתֵן מֹשֶׁה אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה אֱלֹקִים לְמֹשֶׁה וּלְיִשְׂרָאֵל עַמּוֹ, כִּי  הוֹצִיא ה' אֶת יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם. (פרק יח פסוק א')



יתרו כהן מדיין שומע את כל מה שעושה הקב"ה לישראל, ומחליט לעזוב הכל ולהגיע למדבר סיני ולהצטרף לעם ישראל. חז"ל (מכילתא) מסבירים שמתוך כל השמועות ששמע יתרו על יציאת מצרים, הדברים שעשו עליו הכי הרבה רושם, זה קריעת ים סוף ומלחמת עמלק. ואכן המאורע של קריעת ים סוף היה מאורע מופלא ביותר וגם הניצחון הניסי במלחמת עמלק. אך צריך להבין מה גורם ליתרו לעזוב את ביתו המפואר ורכושו הרב במדיין, להיפרד מכל משפחתו ולהגיע למדבר בכדי להצטרף לעם ישראל?

במבט ראשון נראה שזה בגלל העובדה שהוא שמע על הניסים הגדולים שעשה בורא העולם בקריעת ים סוף, הבין שיש אמת בעולם והיא התורה ועם ישראל ואז החליט להצטרף לצד המנצח. אך מסתבר שהיה ביתרו משהו מיוחד, וזה לא העובדה שהוא "במקרה" שמע על קריעת ים סוף, כי הרי היו עוד הרבה בני אדם ששמעו וידעו ברגע שהתרחשה קריעת ים סוף, כפי שמתואר בשירה הנבואית של עם ישראל בעת שעברו את הים: "שָׁמְעוּ עַמִּים יִרְגָּזוּן חִיל אָחַז יֹשְׁבֵי פְּלָשֶׁת. אָז נִבְהֲלוּ אַלּוּפֵי אֱדוֹם, אֵילֵי מוֹאָב יֹאחֲזֵמוֹ רָעַד, נָמֹגוּ כֹּל יֹשְׁבֵי כְנָעַן" (פרק טו פסוקים יד'-טו'). היו הרבה עמים ששמעו על כל הניסים הגדולים, וזה לא גרם להם לעזוב הכל ולהגיע למדבר להצטרף לעם ישראל. אך יתרו היה שונה, הוא שמע- ובא!

יתרו הוא איש אמת שלא פחד ללכת עם האמת שלו עד הסוף, ואפילו אם יצטרך להפסיד מכך כבוד או מעמד. רואים זאת לראשונה בתקופה שבא היה במצרים כשר של פרעה, בעת שעלה לדיון "הפתרון הסופי" לבעיית היהודים, כפי שמביאה הגמרא (סנהדרין קו.) "שלשה היו באותה עצה [נוראית של פרעה שגזר, "כָּל הַבֵּן הַיִּלּוֹד הַיְאֹרָה תַּשְׁלִיכֻהוּ"] ואלו הן: בלעם, איוב ויתרו. בלעם, שיעץ [להסכים לגזירה של פרעה] נהרג. איוב, ששתק [ונמנע מלהגיב] נידון ביסורין.  ויתרו, שברח  [ולא היה מוכן  להיות  חלק מהגזירה הזאת]  זכו בני בניו  לישב  בלשכת הגזית בירושלים. עכ"ל. ורואים אנו שבשל אותה עצה איוב ששתק, אולי פחד על תפקידו כשר בממשלת פרעה, ואולי רק פחד מלהגיב כנגד פרעה, אך נענש מפני שפחד לומר את האמת ולהתנגד לגזירה הנוראית למרות שהיה צריך. ואילו יתרו זכה לשכר גדול, בגלל שלמרות שידע שהולך הוא להפסיד את כיסאו ואת מעמדו, ואף שהייתה קיימת סכנה ממשית לחייו, לא יכל להתנגד לאמת שזעקה מתוכו וקם מאותו שולחן.

לאחר אותו מקרה ברח יתרו למִדְיָן מחשש לחייו, והתמנה להיות שם בתפקיד - הכהן של מִדְיָן, בשל הניסיון הרב שצבר בעבודות האלילים השונות במצרים. אך גם אז לא מרפה יתרו מהחיפוש אחר האמת, ועובר מעבודת אלילים אחת לשנייה בכדי לברר ולבדוק "מהי חובת האדם בעולמו" (מסילת ישרים א'). לאחר שראה שבעבודות האלילים אין ממש, החל לחפש אחר אלוקי ישראל זה שברא את השמים והארץ. אך כאן נתקל בבעיה עם תושבי מדיין, שלא קיבלו בעיין יפה שהכהן שעד היום היה נהנה מכספי ציבור, והדריך אותם בקיום הפולחנים השונים של העבודה הזרה, פתאום חוזר להם בתשובה. ולכן מנדים     אותו מהם (מדרש רבה, פרשה א לב'), ואף לא מוכנים לרעות את צאנו אפילו בשכר. אך יתרו לא נשבר ובלית ברירה שולח את בנותיו לרעות את צאנו. אנשי מדיין מתנכלים לבנותיו   של יתרו ולא נותנים להם להשקות את הצאן. עד שבאחת הפעמים מגיע משה שבורח ממצרים (לאחר שהיכה את המצרי) ומציל את בנות יתרו מידי הרועים, כפי שאומר הפסוק: "וַיָּקָם מֹשֶׁה וַיּוֹשִׁעָן (מיד הרועים) וַיַּשְׁקְ אֶת צֹאנָם" (ב יז'). יתרו שומע על האיש שהציל את בנותיו, ונרעש ביותר ברגע שמספרות לו בנותיו שמימי הבאר עלו לקראת משה ברגע שניגש לבאר (זוהר ויצא קנ''ג ע''א). יתרו יודע שאם מים משנים את טבעם בשביל בן אדם [מה שהתרחש אח"כ גם בקריעת ים-סוף], יש פה משהו מיוחד, ואולי כאן נמצאת האמת שהוא מחפש. לאחר שהוא קורא למשה להיכנס לביתו, נחשף הוא לידיעות חדשות ומציאות חדשה ואמיתית ומשם הוא מתחיל לבנות את אמונתו החזקה בבורא העולם.

התורה משבחת את יתרו שהגיע למדבר בכדי להצטרף לעם ישראל, מפני שיתרו הוא איש אמת. ברגע שהוא שומע ויודע שיש משהו שיש בו מן האמת, הוא מוכן להקריב את רכושו את כבודו ואף את ההרגלים שבהם נהג במשך השנים בשביל לקחת חלק ולהצטרף.

רואים אנו בצורה מאוד ברורה את הניסים הפזורים סביבנו ואף בגופינו. את זה שהתורה אמת לאמיתה יודעים אנו, ואם אנו לא בטוחים יודעים אנו שישנה דרך לברר ומי שיוכל לענות בנקל לכל שאלותינו. אך מה מונע מאתנו לעשות צעד ולהשתנות? מה מונע מאתנו לפתח "חירשות" מסוימת לאחר ששוב קיבלנו הוכחה שאנו טועים בכך שאנו רודפים אחר ההבל? מדוע לקחת דוגמא מאנשים פורקי עול, ולא ללמוד מאנשי אמת שמוכנים למסור נפש על מצוה הכי קטנה. על כך אומר הנביא: "שַׂמְנוּ כָזָב מַחְסֵנוּ, וּבַשֶּׁקֶר נִסְתָּרְנוּ.." (ישעיה כח טו'). עלינו ללמוד מיתרו ולשאוף ולחפש תמיד אחר האמת. וברגע שאנו פוגשים באמת כזאת, פשוט להרפות מההרגלים והקיבעון ולהתמסר אליה, ובכך לעבור לצד המנצח..

לראות את הקולות!

 וְכָל הָעָם רֹאִים אֶת הַקּוֹלֹת וְאֶת הַלַּפִּידִם וְאֵת קוֹל הַשֹּׁפָר וְאֶת הָהָר עָשֵׁן וַיַּרְא הָעָם וַיָּנֻעוּ וַיַּעַמְדוּ מֵרָחֹק! (פרק כ פסוק טו')



ונשאלת השאלה: איך יתכן שעם ישראל "רֹאִים אֶת הַקּוֹלֹות"? איך ניתן לראות  את הקולות?

יעקב גוגנהיים, שבמסגרת עבודתו השגרתית מפתח אמצעי הגנה רדאריים ואמצעי נגד למערכות טילים מתקדמות, הסתקרן מפסוק זה שהסביר את אחד הנסים שבהתגלות בהר סיני. שם, בני ישראל מתוארים כ"רֹאִים אֶת הַקּוֹלֹות". פרשני תנ"ך מסורתיים מסבירים שבני ישראל "ראו" את מה שבדרך כלל "נשמע". פרשנים אחרים מסבירים שהם "ראו"  את האותיות של  שפת  הקודש כשהשם דיבר  אותן מההר. גוגנהיים, אשר  תהה כיצד אדם יכול היה "לראות" את ה"נשמע", פיתח את התוכנה המתוחכמת ביותר שלו אשר  החלה לפני  5 שנים לאחר

שראה סוג פשוט יותר של מכונת סונוגרף, התוצאות אותן השיג מדהימות.

התהליך החדש המוגן על ידי פטנט, Roim Kol” " מראה ששינוי מתמטי של קול לתמונה חושף שצלילי האותיות של הא"ב העברי מתגלים כאותם פיקטוגרמים שבאמצעותם הכתב העברי הקדום נכתב אפילו כיום. עד היום 16 מתוך 22 אותיות הא"ב העברי המדובר מוצגות כיוצרות  את הצורה הכתובה הזהה שלהן, כששמותיהן נאמרים לתוך התוכנה. דוגמאות לכך הן האותיות העבריות המוצגות כאן משמאל.

מחקרים ממשיכים למצוא קשר בין תצוגת הצורה לבין התצוגה הפונטית של 6 האותיות הנותרות שטרם נמסר עליהן דין וחשבון. בגלל משימת המחשוב העצומה המעורבת בניתוח נתונים קוליים בעלי איכות גבוהה בזמן אמת, התוכנה אפשרית ליישום רק עכשיו, בעשור הזה, בעידן המחשבים המהירים. הסבירות לכך שתוצאה זו תתרחש במקרה מחושבת כפחות מ 4 למיליון פעם!

 

יעקב גוגנהייםרואים את הקולות

 

ניתן לראות בנוסף בלינק: http://codesoft.freeshell.org/roimkol/hebrew/

 

 

 

ב"מידה כנגד מידה" אין טעויות...

עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי גָדוֹל ה' מִכָּל הָאֱלֹהִים. כִּי בַדָּבָר אֲשֶׁר זָדוּ עֲלֵיהֶם! (פרק יח פסוק יא')



יתרו שמח על הצלת ישראל ואומר: "עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי גָדוֹל ה' מִכָּל הָאֱלֹהִים. כִּי בַדָּבָר אֲשֶׁר זָדוּ עֲלֵיהֶם!" יתרו שלא פסח על שום עבודה זרה שהיתה קיימת, מבין שיש כאן משהו שיותר מיוחד מכל מה שהכיר עד עתה. "כִּי בַדָּבָר אֲשֶׁר זָדוּ עֲלֵיהֶם"! מצרים לא נענשו מתוך רצון לנקמה, אלה מתוך פעולות שנעשו מידה כנגד מידה, כנגד מה שהרעו לישראל. מה שגורם לו להבין שיש כאן בורא לעולם, שמבין בדיוק מה כל אחד פעל ועשה, ואת מחשבתו ומדת רשעותו באותה העת. כפי שכותב הפסוק: "כִּי הִנֵּה [הקב"ה] יוֹצֵר הָרִים וּבוֹרֵא רוּחַ, וּמַגִּיד לְאָדָם מַה שִׂחוֹ" (עמוס ד').

ושואלים חז"ל: מהי הגדלות של "וּמַגִּיד לְאָדָם מַה שִׂחוֹ", שמשווים את זה ליוצר הרים ובורא רוח? ועונים ש"אֲפִלּוּ שִׂיחָה קַלָּה, שֶׁאָדָם מֵשִּׂיחַ עִם אִשְׁתּוֹ, עָתִיד לִתֵּן עָלֶיהָ אֶת הַדִּין". כלומר הגדלות של הקב"ה היא לדעת בשיחה הקלה ששוחחת עם אשתך על מה חשבת, ומה היתה כוונתך בדברים שאמרת. אז יכול להיות שאשתך תטעה ותאמין לדברים שאמרת, אך במידה כנגד מידה של הקב"ה אין טעויות, והוא משלם לבני האדם בדיוק "בַדָּבָר אֲשֶׁר זָדוּ עֲלֵיהֶם"..