וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר, נֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא וּמָעֲלָה מַעַל בַּה'.. (פרק ה פסוק כא')
משל למלך אחד שרכב בדרך בראש פמליה גדולה. בדרכם הגיעו אל גבול שדה שהייתה מגודרת.
כיוון ששעתם הייתה דחוקה, ציווה המלך להרוס את הגדר כדי שיוכלו לעבור. בעל השדה היה כפרי פשוט בור ועם הארץ שלא הכיר כלל את המלך ולא ידע בגינוני המלכות, ולתומו חשב כי חבורת ציידים משברת את גדר שדהו. על כן בערה בו חמתו, ובחרון אפו החל להרים את קולו ולקלל ולגדף את כל העוברים בשיירה...
המלך שנדהם מתעוזתו של המקלל, ציווה להביא את אותו פוחז למשפט מהיר, וגזר את דינו למוות כדין מורד במלכות. ריחם המלך על הכפרי, כיוון שראה שהלה אינו מבין ויודע כלל מה חומרת מעשהו, על כן ביטל את גזר הדין. אולם ציווה כי הכפרי ייענש על מעשיו וינקה את רחובות עיר הבירה. תחילה הפקידוהו לנקות את הרחובות הרחוקים מארמון המלך, ולאחר מכן הטילו עליו לנקות את סביבות הארמון, ולבסוף את חצר המלך.
ככל שעלה הכפרי בדרגה, כך הבין את עוצם המלוכה, ואת תוקפו וגדולתו של המלך, ומתוך כך הבין עד כמה חטא נגד המלך, ומה רב היה פשעו. לבסוף פנה הכפרי אל השר הממונה, וביקש שיביאו אותו לפני המלך, כדי שיוכל להתחנן לפניו ולבקש ממנו סליחה ומחילה.
כך אמר רבי ישראל בעל שם טוב: האדם החוטא אינו מבין כלל את גדולתו של הקב"ה ומתוך כך פעמים שנכשל בחטא. לו היה מבין את עוצם גדולתו של מלך מלכי המלכים, היה מתחנן, ומבקש על נפשו סליחה ומחילה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה