וַיֹּאמְרוּ אֵלֶּה אֱלֹקֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם (לב' פסוק ד')
פרש רש"י- "אֵלֶּה אֱלֹקֶיךָ" ולא נאמר אלה אלוקינו, מכאן שערב-רב שעלו ממצרים הם שנקהלו על אהרון. והם שעשו את העגל.
אמנם יש להבין כיצד הערב-רב הגיעו לחטא זה. שהרי אמרו חז"ל "ראתה שפחה על הים מה שלא ראו הנביאים" (מכילתא שמות טו ב'). ודאי שגם הערב-רב ראו על ים סוף גילוי שכינה ואיך חטאו?
והנה במה שאמרו חז"ל: "ראתה שפחה על הים מה שלא ראו הנביאים". יש להבין מלשון הדברים, שאותה שפחה שראתה יותר מהנביאים הייתה אמורה להיות בדרגה גדולה מהם. ולמרות זאת אנו רואים שהנביאים הם אלו נביאי ה'. ואילו אותה שפחה, נשארה בסך הכל שפחה למרות שראתה מראות אלוקים.
מבואר מזה, כי לא משנה מה אדם ראה או למד, דבר זה כשלעצמו לא הופך אותו לנעלה יותר מאדם אחר. האדם מתעלה אך ורק אם הוא מגיע להשגות על ידי רצון, ועבודה אישית. רק אז זה משנה את מהותו, ונהפך הוא לאדם יותר חשוב ונעלה. וכך זה גם בעניין הערב-רב שראו על הים דברים נפלאים, אך בעצמם לא רצו לשנות דבר ונשארו כמות שבאו, ובכך גרמו לחטא הגדול של העגל.
כמה מוסר שמענו במהלך חיינו, ונתנו לו בקלות לחמוק מבין אצבעותינו מבלי שהוא השאיר בנו חותם כלשהו?!
ברגע שאנו שומעים דבר כלשהו שיכול לשפר את מעשינו ומידותינו, צריכים אנו לקחת לשנות וליישם, ועל ידי כך להפוך לאנשים נעלים וחשובים יותר, ולא כאותה שפחה שראתה הכל, אך לא שינתה בעצמה מאומה, ולכן נשארה שפחה..
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה