יום רביעי, 29 באפריל 2015

הליכה על חבל דק

וְלֹא תְחַלְּלוּ אֶת שֵׁם קָדְשִׁי וְנִקְדַּשְׁתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲנִי ה' מְקַדִּשְׁכֶם, הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לִהְיוֹת לָכֶם לֵאלֹקִים אֲנִי ה'  (פרק כב פסוקים לב'- לג')



המצווה התשיעית בספר המצוות להרמב"ם היא: "הציווי שנצטווינו על קדוש השם: "וְנִקְדַּשְׁתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (ויקרא כב לב'). ועניין מצווה זו, שאנו מצווים לפרסם דת אמת זו ברבים. ושלא נירַא בכך מהֵזק שום מזיק, עד שאפילו יבוא אלינו אנס עריץ ויקרא אותנו לכפור בו יתעלה, לא נשמע לו. אלא נמסור את עצמנו למות בהחלט! ולא ניתֵן לו לחשוב שכפרנו [כלפי חוץ], אף שלבנו מאמין בו יתעלה." (רמב"ם שם)

ברגע שהיהודים מוכנים למסור את נפשם, ובלבד שלא יעברו על מצוות הבורא - זה מקדש את שמו של הקב"ה בעולם! שנאמר: "וְנִקְדַּשְׁתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל". ועל כך אנו מתפללים בכל יום לבורא העולם: "וְאֶל תְּבִיאֵנִי לִידֵי חֵטְא, וְלֹא לִידֵי עֲוֹן, וְלֹא לִידֵי נִיסָיוֹן, וְלֹא לִידֵי בִזָּיוֹן". אנו מבקשים מהקב"ה שלא יביא אותנו לידי ניסיון, כי יש סיכוי שלא נעמוד בו, ואז נגיע לידי ביזיון. האם אנו מסוגלים למסור את נפשנו על קידוש ה'? האם ברגע האמת אנו נהיה מסוגלים להקריב את חיינו בשביל בורא העולם??

כנראה שלא נדע בבטחה עד שלא נדרש לכך.. אך מה שבטוח הוא שאבותינו מסרו את נפשם מבלי להסס, והעיקר למות כיהודים בלי שם פגם. החל מאבותינו אברהם ויצחק בעקידה - שנטעו בנו את היכולת להבין שלקיים את רצון ה' זה מעל הכל. ובמהלך כל ההיסטוריה, דרך סיפורי הגבורה מהגלות הארוכה ומתקופת ה"שואה" בימינו אנו.

מפורסם סיפור מתקופת האינקוויזיציה הנוראית בספרד, על כך שבעיירה אחת חטפו הגויים עשרה נערים יהודים, והודיעו לקהילה היהודית שאם הנערים לא יהיו מוכנים להמיר את דתם, אחת דינם למיתה! כל הקהל התכנס לבית הכנסת, וזעק בתפילה לבורא העולם בכדי לעורר רחמי שמיים. בטוחים היו שהנערים ימסרו את נפשם ולא יסכימו להתנצר בעד שום הון שבעולם. אך היה נער אחד שחששו לגביו, הוא היה מתנדנד קצת בהשקפתו, והיה סיכוי שהוא יתפתה לדברי הגויים שהבטיחו עולם ומלואו למי שיהיה מוכן להתנצר..

מעל כולם בבית הכנסת, נשמע קולה של אמו של אותו נער, זה שחששו לגביו, שהתחננה בתפילה לבורא עולם, שיזכה את בנה למות כיהודי (!). לפתע שמעו כולם רעש מבחוץ. היה זה שק גדול שנזרק לחצר בית הכנסת. כולם ידעו מה יש באותו השק... מעזרת הנשים רצה אותה אמא ונגשה אל השק. וכשמצאה בתוכו בין שאר ראשי הנערים את ראש בנה, נשאה את עיניה למעלה ואמרה: תודה רבה ריבונו של עולם, שזיכתה את בני למות כיהודי! ע"כ.

בימינו, שזכינו להגיע לארץ ישראל לאחר 2000 שנות גלות, הקב"ה ריחם עלינו (כנראה בגלל שאנו חלשים יחסית לאבותינו), וכבר לא נשמע היום בזמנינו שיהודי נדרש להחליט האם לעבור עבירה ח"ו, או למסור את נפשו למיתה על קידוש ה'. אך יש לנו משימה לא פחות קשה, והיא לחיות על קידוש ה'. ישנם שאומרים שלחיות על קידוש ה', זו משימה אף יותר קשה, כי מות קדושים, שהינו מעשה נאצל, רב ערך, ובעל משמעות עמוקה ביותר, הינו מעשה חד פעמי. ואילו לחיות על קידוש ה' זה מעשים שבכל יום, שעה שעה. מה גם, שאם אדם לא ישים לב למעשיו בכל רגע, יכול הוא להגיע אף לחילול ה' ח"ו, אפילו אם זה בלי כוונה או בחוסר תשומת לב. כמו שאומרת המשנה בפרקי אבות (ד ד'): "רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָא אוֹמֵר.. אֶחָד שׁוֹגֵג וְאֶחָד מֵזִיד בְּחִלּוּל הַשֵּׁם." ונשאלת השאלה המתבקשת, איך ניתן להגיד שאחד מזיד ואחד שוגג בחילול ה'? הרי איך אפשר לקחת אדם שכולם מכירים בו שהוא אדם דתי, ולמרות זאת הוא מרשה לעצמו, לנבל את פיו, לדבר לשון הרע, ולזלזל בלומדי התורה, ולא אכפת לו בכלל מהחילול ה' שבדבר. ולהשוות אותו לאדם ירא שמיים, ששוחח בטלפון עם חברת התקשורת, ששוב גבתה "במקרה" חיוב כפול מחשבונו, ותוך כדי כך, מבלי ששם לב, הרים את קולו [בשוגג] לעיניהם המשתאות, של העוברים ושבים?

הרב "בני בנימין" ממשיל זאת ל - "אדם שהוא אקרובט בקרקס. ואחד הפעלולים שם הוא ללכת על חבל דק. כל פעולה לא זהירה, כל הסרת תשומת לב וחוסר ריכוז, והאקרובט ימצא את עצמו צונח לתהום... והוא הדין לגבי כל יהודי - הולך הוא על חבל דק, שההבדל בין חילול ה' לקידוש שם שמיים דק מאוד. לאחר שהאקרובט הזה נפל לתהום, הרי אין הבדל אם חוסר הזהירות שלו היה בשוגג או במזיד, התוצאה בשני המקרים, תהיה זהה לחלוטין. כנ"ל לגבי חילול ה'. עצם אי האכפתיות של אותו אדם, וחוסר הזהירות במעשיו שווים בין שוגג למזיד בעניין זה" עכ"ל. אם כן, כמה נדרש מאתנו לשים לב לכל מעשינו, שלא נגרום ואפילו בלי כוונה לחילול ה'. במיוחד בימים אלו, שחז"ל אמרו עליהם בסוף מסכת סוטה: ש"יראי חטא ימאסו" [תהיה שנאה לציבור שומרי התורה והמצוות]. זו מציאות שקיימת! ובכלל לא משנה מה הסיבה. מה שמשנה זה האם אנו במעשינו ממעיטים את השנאה, על ידי כך שאנו הולכים על פי התורה הקדושה, ומקדשים שם שמיים? או שלהפך, יכולים אנו במעשינו ובדיבורינו אף ללבות את השנאה, ולגרום לחילול שמו של הקב"ה בתוך בני ישראל ח"ו.

          "וְלֹא תְחַלְּלוּ אֶת שֵׁם קָדְשִׁי, וְנִקְדַּשְׁתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲנִי ה' מְקַדִּשְׁכֶם"

אחד שוגג, ואחד מזיד בחילול ה'.

וְלֹא תְחַלְּלוּ אֶת שֵׁם קָדְשִׁי, וְנִקְדַּשְׁתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל!  (פרק כ פסוק כג')



התורה מצווה על כל יהודי שלא לחלל שם שמים בכל דרכיו ומעשיו. ניתן ללמוד זאת ממעשה שהיה עם רבי ישראל מאיר הכהן בעל "החפץ חיים" שכל ימיו נזהר מחשש חילול ה'.

פעם אחת מיהר "החפץ חיים" לתחנת הרכבת כדי להספיק להגיע בזמן לרכבת היוצאת לווילנא. כאשר פסע בזריזות באחד הרחובות ניגש אליו אדם לא מוכר וביקש ממנו אם יוכל להכנס להשלים מניין בבית אבל. "החפץ חיים" אמנם כבר התפלל אולם בכל זאת החליט להכנס לבית האבל ולהשלים מניין, אף שמשום כך יפסיד את הרכבת העיקר שלא יגרם חס ושלום חילול ה'...

כמה זהירות נדרשת מאיתנו בכבוד ה'.! מה גם, שאם אדם לא ישים לב למעשיו בכל רגע, יכול הוא להגיע אף לחילול ה' ח"ו, אפילו אם זה בלי כוונה או בחוסר תשומת לב. כפי שמזהירה המשנה בפרקי אבות (פרק ד פסוק ד'): "אֶחָד שׁוֹגֵג  וְאֶחָד מֵזִיד בְּחִלּוּל הַשֵּׁם".

אין צורך לחכות לסוף..

וּבַת אִישׁ כֹּהֵן כִּי תֵחֵל לִזְנוֹת אֶת אָבִיהָ הִיא מְחַלֶּלֶת בָּאֵשׁ תִּשָּׂרֵף! (פרק כא' פסוק ט')



הרב ניסים יגן זצוק"ל חידש בשיחתו האחרונה, לפני שעלה לשמים ביסורים: "מה זאת אומרת כי תחל לזנות? הפסוק היה צריך לומר בת איש כהן כי תזנה. מה פרוש כי תחל לזנות?

אומר התרגום אונקלוס: "וּבַת גְבַר כָּהֵן אֲרֵי תִתְחַל לְמִטְעֵי, מִקְדֻשַׁת אֲבוּהָ הִיא מִתַּחֲלָא, בְּנוּרָא תִּתּוֹקָד". התרגום אומר שבת כהן תחל לזנות, היא לא הגיעה לזנות, אלה היא מתחילה להידרדר. מתחילה לטעות. היא תתחיל להידרדר מהרמה הרוחנית של אבא שלה. היא רק תתחיל, לא צריך לחכות שהיא כבר תזנה. לא מתחילים לזנות. מתחילים ללבוש צמוד, מזלזלים קצת בצניעות, מתחילים לאט לאט לסטות מהדרך, וזה כבר מספיק. "אֶת אָבִיהָ הִיא מְחַלֶּלֶת בָּאֵשׁ תִּשָּׂרֵף"! כל הידרדרות רוחנית ומוסרית מתחילה במעשים קטנים שבהם אנו מוותרים לעצמינו, או לילדינו.

נשתמש בגדרות ובסייגים שקבעו חז"ל בכדי שלא נגיע לתחום שממנו כבר קשה מאוד לחזור..

יום שלישי, 21 באפריל 2015

צאי לך בעקבי הצאן!

וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה אַחֲרֵי מוֹת שְׁנֵי בְּנֵי אַהֲרֹן בְּקָרְבָתָם לִפְנֵי ה' וַיָּמֻתוּ. (פרק טז פסוק א')


פרשת אחרי מות פותחת בהזכרת מיתתם של שני בני אהרון - נדב ואביהו, שנפטרו בעת שהקריבו מדעתם אֵשׁ זָרָה (קטורת), למרות שזה לא הופיע ברשימת הקורבנות שקיבלו ממשה רבינו. מיתת בני אהרון היתה מאוד טראגית לעם ישראל גם משום שהם היו צדיקים גדולים, וגם משום שהעיתוי, יום חנוכת המשכן, היה יום מאוד שמח ומרגש ולא מתאים לבשורות מהסוג הזה. משה רבינו מנחם ומרגיע את אהרון אחיו ואומר לו: תדע לך אחי, שבניך עשו את תפקידם בעולם הזה בצורה מושלמת, והם אפילו היו יותר צדיקים ממני וממך..!

מיתת בני אהרון נקבעה לזיכרון בכל שנה ושנה, ע"י כך שבתפילת שחרית של יום הכיפורים אנו קוראים בפרשת אחרי מות. וכותב על כך השולחן ערוך (סימן תרכא): "וזכרון מיתת בני אהרן מסייע לכפרת ישראל, שמיתת הצדיקים מכפרת. וראוי לכל איש להצטער ולהוריד דמעות על מיתתם..". כלומר, בגלל שביום כיפור כל אדם צריך להצטער ולחפש כפרה על מעשיו, תיקנו לנו שנזכיר את פטירת בני אהרון הצדיקים. ובעת שנצטער על מיתתם, נזכה לכפרת עוונותינו. כי הרי מיתת הצדיקים מכפרת (כפי שמובא בזוהר אחרי מות נז:).

ונשאלת השאלה: מדוע נקבע בכל שנה לבכות ולהצטער דווקא על הצדיקים נדב ואביהו? הרי אנו כמעט ולא יודעים עליהם ועל חייהם כלום. יותר קל היה לנו להצטער על פטירת אברהם אבינו או משה רבינו, שחייהם מפורטים לנו בתורה. או שאולי עדיף שנבכה ונצטער על הצדיקים שנפטרו בדורנו, שהכרנו אותם ואנו עדיין מרגישים את האובדן ואת החיסרון שבהסתלקותם.. מה מיוחד בבני אהרון שדוקא להם אנו עושים הספד שנתי קבוע?

בגמרא (ערכין יז.) מפרש רש"יעל הפסוק: "זֶה דּוֹר דֹּרְשָׁיו, מְבַקְשֵׁי פָנֶיךָ יַעֲקֹב סֶלָה" (תהילים כד ו'). "זה דור דורשיו - הקישה התורה דור לדורשיו". כלומר קיים קשר ישיר בין הרמה של המנהיגים, לרמה של האנשים שבאותו הדור (גמרא שם). אם ראית דור שהמנהיגים בו מעולים, תדע שאף הדור הוא ברמה גבוהה. ואם ראית דור שהמנהיגים שלו הם ברמה נמוכה, תדע שגם הרמה של האנשים שבדור נמוכה.

ושמעתי חידוש נפלא [ואינני זוכר את מקורו] שאומר, שכולנו עדים למציאות של ירידת הדורות, ובכל דור שעובר ישנה ירידה שמתבטאת בכל התחומים הן בעם והן במנהיגים. ולכן לא לשוא בכל שנה אנו בוכים דוקא על פטירתם של נדב ואביהו. כי באותו הדור של המדבר, נדב ואביהו היו עתידים לרשת את כיסאם של משה ואהרון. ואם התורה בעצמה מעידה על נדב ואביהו שהם היו ברמה יותר גבוהה מהרמה של משה ואהרון, אז יוצא שבמקום המהלך הטבעי של ירידת הדורות, היתה לנו כאן עליה! ועקב כך גם הירידה הכללית של הדורות בהיסטוריה היתה מתעכבת בדור אחד, וכך יוצא שהרמה שלנו היום לא היתה הרמה הנוכחית שלנו, אלה הרמה של אבותינו שהיא יותר גבוהה בדור אחד (כל כך משמעותי בדורות האחרונים). ולכן אמור להיות לנו קל לבכות ולהצטער על פטירתם של נדב ואביהו בכל שנה ושנה, כי בעצם אנו בוכים על עצמינו, שעקב פטירתם, הרמה שלנו ושל מנהיגינו יותר נמוכה. ע"כ.

מעבר לכך שאנו צריכים [ובצדק] לבכות על מצבינו, חייבים אנו גם להסתכל אחורה אל הדורות שעברו, ולנסות ללמוד מהנהגותיהם ומעשיהם. רק ע"י ההסתכלות וההתבוננות בדורות שעברו, נוכל לזהות את הפער ולדעת במה עלינו להשתפר. ועל כך כותב שלמה המלך: "אִם לֹא תֵדְעִי לָךְ הַיָּפָה בַּנָּשִׁים (כינוי לעם ישראל), [אם לא תדע באיזו דרך ללכת ועל פי איזו השקפה לנהוג, מרוב הבלבול שבדור], צְאִי לָךְ בְּעִקְבֵי הַצֹּאן [צא ולמד מאבות האומה שהיו רועי הצאן]. וּרְעִי אֶת גְּדִיֹּתַיִךְ עַל מִשְׁכְּנוֹת הָרֹעִים [וחנך את בניך על פי ההשקפה והדרך של אבותינו ז"ל]" (שיר-השירים א ח').

ישנו מעשה על אדם חרדי שעלה לטיסה מניו יורק לישראל עם שני ילדיו. לצידם ישב עורך-דין חילוני מתל אביב שגם הוא חזר לישראל לאחר שביקר לצורך עסקיו בארה"ב. בכל מהלך הטיסה שם לב העורך-דין שילדיו של האב החרדי מנסים בכל הזדמנות למלא את רצון אביהם. בכל שלב התעניינו אם אביהם רוצה לשתות או לטעום משהו. בעת שלמד, השתדלו לא להפריע לו. ובעת שישן דאגו שיהיה לו שקט ונעים. לקראת הנחיתה העורך-דין לא התאפק ושאל את האב: שמתי לב שבכל מהלך הטיסה הילדים שלך עשו הכל בכדי למלא את רצונך, מה אתם עושים לילדים שהם כל כך מחונכים?!

ענה לו האב: זה פשוט! אנחנו מאמינים ומחנכים את ילדינו שההיסטוריה שלנו התחילה מאדם הראשון שהיה יציר כפיו של האלוקים, ולאחר מכן ההיסטוריה המשיכה עם אברהם אבינו ומשה רבינו, וישנה מציאות של ירידת הדורות, וכך כל דור שעובר הוא פחות איכותי מהדור הקודם. ככל שמתרחקים אנו מאבותינו וממעמד הר סיני, ישנה ירידה טבעית מדור לדור. ולכן בני מכבד אותי, כי אני דור אחד לפניו, ואני יותר קרוב לחוכמה ולתורה שניתנה בהר סיני.

ואילו אצלכם שחינכתם את בניכם שהאדם נוצר מהקוף, אז ככל שעוברים הדורות האדם נהפך ליותר מפותח ויותר משוכלל. ואם כן מדוע שהבן שלך יכבד אותך?, הרי אתה יותר קרוב לקוף ממנו, והוא כבר בן אדם יותר ממך..

אם נדע להסתכל אחורה ולהבין מי היו אבותינו, נדע גם למה לשאוף ולאיפה לכוון את מעשינו.

"הָשִׁיבָה שׁוֹפְטֵינוּ כְּבָרִאשׁוֹנָה, וְיוֹעֲצֵינוּ כְּבַתְּחִלָּה. וְהָסֵר מִמֶּנוּ יָגוֹן וַאֲנָחָה.." שנזכה בקרוב בעז"ה!

מעלין בקודש, ואין מורידין בקודש.

וְלֹא תֵלְכוּ בְּחֻקֹּת הַגּוֹי אֲשֶׁר אֲנִי מְשַׁלֵּחַ מִפְּנֵיכֶם. כִּי אֶת כָּל אֵלֶּה עָשׂוּ וָאָקֻץ בָּם! (פרק כ פסוק כג')



רב אחד השתדך עם עגלון מעיר רחוקה. ומכיוון שבתיהם היו רחוקים מרחק רב זה מזה, קבעו המחותנים בניהם, כי החתונה תיערך בעיירה אחת הנמצאת באמצע הדרך.

ביום החתונה חשב הרב בליבו: הן אם אבוא אל החתונה בלבוש הרב, בחליפה הדורה ומגבעת, אבייש את המחותן העגלון... חשב ועשה.. פשט הרב את בגדיו המפוארים, ולבש בגדים פשוטים, כדרך העגלונים, נעל מגפיים לרגליו, ולראשו חבש מצנפת פשוטה.

בלבו של המחותן העגלון, עברה מחשבה דומה. וכך חשב בליבו: הרב כמובן יבוא לחתונה בבגדים מהודרים. ואילו אני.. לבוש בגדי עגלון. אין זה נאה! משום כך מיהר העגלון ופשט את בגדיו הפשוטים, ובמקומם לבש בגדי רב מהודרים. חליפה נאה עניבה ומגבעת.

כאשר הגיעו שניהם לאולם, חשבו כולם כי העגלון הוא הרב, והרב הוא העגלון...

וכן הוא הנמשל, אמר המגיד מדובנא: בגלות גדל וצמח "דור תהפוכות", דור של השכלה, וחיקוי תרבות הגויים. הגויים רואים כי מעשי היהודים ישרים וטובים הם, ומשום כך מסגלים לעצמם הרבה ממידותיהם הטובות של היהודים. ואילו היהודים מאידך, לומדים למרבה הצער, ממעשי הגויים, ומחקים לבושתנו את חוקותיהם. (כאותו רב שמחקה את העגלון)

להיות בעל בחירה זו אחריות!

וְאִישׁ אֲשֶׁר יִתֵּן שְׁכָבְתּוֹ בִּבְהֵמָה מוֹת יוּמָת, וְאֶת הַבְּהֵמָה תַּהֲרֹגוּ! (פרק כפסוק טו')



ונשאלת השאלה: מה אשמה הבהמה המסכנה, שהייתה בשדה ואכלה עשב להנאתה, ופתאום בא אדם חולה, ועשה איתה עבירה? הרי לא הייתה לה שום אפשרות להתנגד בכלל. למה היא מתחייבת בסקילה ללא רחמים?

מסביר לנו רש"י הקדוש: "אם אדם חטא, בהמה מה חטאה? אלא מפני שבאה לאדם תקלה על ידה, לפיכך אמר הכתוב- תיסקל. קל וחומר לאדם שיודע להבחין בין טוב לרע, וגורם רעה לחברו לעבור עבירה. כיוצא בדבר אתה אומר "אַבֵּד תְּאַבְּדוּן אֶת כָּל הַמְּקֹמוֹת" [של העבודה זרה] הרי דברים קל וחומר, מה אילנות שאינן רואין ואינן שומעין, על שבאה תקלה על ידם, אמרה תורה השחת שרוף וכלה! המטה את חבירו מדרך חיים לדרכי מיתה, על אחת  כמה  וכמה..."

מוסיפים חז"ל: שלאחר מעשה זה הבהמה נסקלת, ולא משאירים אותה בעולם, כי היא מזכרת עוון לאותו יהודי שבגללה הוא איבד את העולם הבא שלו. לכן אומר הקב"ה שצריך להשמיד אותה, כי היא מזכירה את הדין שקיבל אותו אדם.

לאותה בהמה לא הייתה בחירה, ועדיין כך הוא עונשה. יש ללמוד מכך בקל וחומר לאשה שהולכת בחוסר צניעות ברחובה של עיר ומחטיאה את  הרבים, שלה וודאי ישנה בחירה...

מהי תזונה נכונה?

וְהִבְדַּלְתֶּם בֵּין הַבְּהֵמָה הַטְּהֹרָה לַטְּמֵאָה וּבֵין הָעוֹף הַטָּמֵא לַטָּהֹר, וְלֹא תְשַׁקְּצוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם בַּבְּהֵמָה וּבָעוֹף וּבְכֹל אֲשֶׁר תִּרְמֹשׂ הָאֲדָמָה אֲשֶׁר הִבְדַּלְתִּי לָכֶם לְטַמֵּא! (פרק כ פסוק כה')



הקב"ה בתורתו צווה לנו ע"י משה רבינו, אלו בעלי חיים מכל אשר הוא ברא בעולמו מותרים לנו באכילה, ואלו נאסרו עלינו באכילה. כמו שאומר הפסוק: "אשר הבדלתי לכם". כלומר מכל בעלי החיים בעולם, הבדיל לנו הקב"ה את חלקם, ונתן לנו רשות לאוכלם. האם ישנם הבדלים שניתן לראות בין בעלי החיים הטהורים שמותרים באכילה, לבין בעלי החיים הטמאים, שאסורים באכילה?

מבואר בדברי האור החיים הקדוש, שכאשר אדם אוכל מאכל, האוכל נהפך להיות חלק דמו, והרוחניות של המאכל הופכת להיות חלק מנפשו. ורואים אנו שהתורה התירה לנו באכילה אך ורק את החיות הכנועות, ולא הפראיות. דווקא הצמחוניות, ולא טורפי הנבלות. רואים אנו זאת על פי מבנה גופם, ועל פי התנהגותם. וכל זה בכדי שלא נכניס לנפשנו רוחניות של בעל חיים שדרכו לטרוף או להתפלש ביציאותיו. בנוסף מצווים אנו, לאכול את בעלי החיים אך ורק לאחר שחיטה כדת וכדין. והתורה נתנה לנו מרשם מדויק, איך ניתן לבצע זאת מבלי שיגרם צער ולו הכי

קטן לבהמה הנשחטת. האם יתכן שבשחיטה לא יגרם צער לבהמה, חיה או עוף?

אכן כן! מתברר שמבנה גופם של בעלי החיים שהותרו לנו באכילה, שונה מכל שאר בעלי החיים בעולם! כל בעלי החיים בנויים בצורה כזאת, שהשחיטה תגרום להם צער. כי ברגע השחיטה מגיע להם דם לעבר המוח, ואז הם מרגישים את תחושת הכאב. אך בעלי החיים המותרים באכילה בנויים אחרת! כל בעלי החיים הכשרים מבנה גופם שונה בכך שאם תשחט אותם כדת וכדין על פי ההלכה היהודית, הדם ישר יצא החוצה ממקום השחיטה, ולא תגיע אף טיפת דם למוח. כך שהם ישר יאבדו את ההכרה, ולא ירגישו את הכאב כלל!

[ דוקטור נורברטו  קליין, הבעלים  של  המרפאה הוטרינרית "מזור לחי" שחקר את הנושא והגיע למסקנה שהשחיטה הכשרה איננה מכאיבה לבעלי חיים הכשרים למאכל ע"פ ההלכה היהודית ובבעלי חיים ממשפחות אחרות ייתכן כי ימצא כאב קל. הרב דוקטור מאיר לוינגר כתב דוקטורט על נושא השחיטה והגיע למסקנה שהשחיטה הכשרה איננה מכאיבה לבעל החיים. וכשהביא הרב את ממצאיו לממשלת הולנד, בוטל החוק האוסר את השחיטה הכשרה. מתוך ויקיפדיה]

בנוסף ישנו עוד פלא עצום שבו מובדלים בעלי החיים המותרים באכילה. הגמרא בעבודה זרה (לה:) אומרת: חלב טהור, עומד (מתקשה ונעשה גבינה). חלב טמא, אינו עומד. התורה חושפת בפנינו חוק בטבע לגבי כל בעליי החיים שקיימים בעולם! רק מחלבו של בעל חיים טהור וכשר, ניתן לייצר גבינה באופן טבעי. ומכל שאר בעלי החיים האחרים שקיימים בעולם, לא ניתן!

רואים אנו ששום אדם בעולם ולו החכם ביותר, לא יכל להמציא את רשימת החיות המותרות באכילה, אלה שבורא העולם הוא זה ש"הבדיל" לנו את בעליי החיים המותרים  באכילה, ונתן להם תכונות אופי ומבנה פנימי מיוחד, השונה מכל שאר בעלי החיים בעולם!

 

השחיטה היהודית 1

 

יום חמישי, 16 באפריל 2015

מישהו מאותת לי!

נֶגַע צָרַעַת כִּי תִהְיֶה בְּאָדָם וְהוּבָא אֶל הַכֹּהֵן (ויקרא פרק יג פסוק יג') 



בפרשות תזריע ומצורע, מלמדת אותנו התורה שקיימים כל מיני סוגים של נגעים. החל מנגעים שבאים בבגדים וכלים, נגעים שבאים על קירות הבית, ואף נגעים שמופיעים על האדם בעצמו. רואים אנו שמטרתם של נגעים אלו, זה לאותת לאדם על מעשיו, ולהזהיר אותו, ברגע שהוא נמצא לפני קו אדום רוחני שאסור לעבור. כל אדם מישראל היה רואה בהשגחה פרטית מדהימה, איך כל מעשה ומחשבה שלו שאינם טובים, באים לידי ביטוי בסביבתו הקרובה. ואיך הרוחניות משפיעה באופן ישיר גם על החומר.

אדם היה חוזר לביתו לפנות ערב והיה רואה שעל חלוקו ישנו כתם משונה, בלי לחשוב הרבה, ישר רץ לאשתו והאשים אותה בכך שהיא לא יודעת לכבס. לאחר שהיא הצליחה לשכנע אותו שהיא לא כיבסה או נגעה בחלוקו, תלה הוא את סיבת הכתם במזג האוויר, בסוג הבד, או בפירמה שעל התווית. כמובן שלא חשד לרגע שזה בגלל מעשיו, כי הרי הוא "בסדר גמור"!

לאחר שהאיתות הראשון לא עבד, והאדם לא הבין את הרמז, מראה לו הקב"ה סימנים על הכלים שבביתו. עוד כלי ועוד כלי, עד שנאלץ הוא לבטל את הסעודה שתכנן לעשות עם חבריו. לא נעים! רק חסר שכולם יראו שהכלים שלו בבית עם כתמים משונים. מי אשם? כמובן, אשתו, ילדיו, הסינים, או הכלים עצמם. לתקן את דרכיו לא עולה על דעתו, כי הרי הוא "ממש בסדר"! ולכן הקב"ה ממשיך ושולח לו נגע בקירות ביתו. עכשיו כבר אשתו לא מתאפקת ואומרת לו: תקשיב, משהו לא בסדר! אולי נקרא לכהן? אולי נקרא לרב שיעשה לנו תיקון, יגיד לנו מה לא בסדר ונתקן את דרכינו..?

בעלה, שמבין שבמצב שנוצר, הוא אפילו לא יכול לפתוח את דלת ביתו, מחשש שמישהו אולי יציץ ויראה איזה כתם משונה מופיע על הקיר בסלון, אומר לאשתו: דיי כבר! מה את דואגת? זה בטח שטויות! אני ידבר עם הרב מחר.. וכמובן שלמחרת, שוב אמר לאשתו: "מחר!" מתבייש הוא מהכהן שיראה את ביתו. מפחד הוא על כבודו מול חבריו בשכונה, ואולי מעמדו בבית הכנסת יפגע.. משלא שב האדם, ולא פשפש במעשיו, שולח לו הקב"ה נגע על עורו, מתחת לחולצה, על כף היד, ואח"כ במצח.. כאן כבר לא נותרה ברירה, ישר הוא שולח את בנו, או בחוסר ברירה את שכנו, שיזעיק את הכהן בדחיפות אל ביתו. ברגע שהכהן ישמע את הבשורה הוא בוודאי יגיע אל בית היהודי מהר ככל שניתן. אך מה יהיה אם הכהן יתעכב? מה יקרה אם האיש שוב יכחיש, ולא יבין את הרמזים ה"דקים" של הקב"ה?

הגמרא בערכין (טז.) אומרת: א''ר שמואל בר נחמני, א''ר יוחנן: על שבעה דברים נגעים באין. על לשון הרע, ועל שפיכות דמים, ועל שבועת שוא, ועל גילוי עריות, ועל גסות הרוח, ועל הגזל, ועל צרות העין. האם בזמנינו דברים אלו לא קיימים? האם אין לשון הרע בעידן הפלאפונים והאסמסים? האם אין שפיכות דמים מעל גבי העיתון, וערוצי התקשורת? גסות רוח, גזל, צרות עיין? או שמה נקי דורנו מגילויי עריות?

תורת הנגעים אומנם הייתה נוהגת בתקופה בה עם ישראל, זכה לראות ניסים גלויים. וכיום אין אנו זוכים להשגחה פרטית ברורה וגלויה כל כך. אך האדם הוא אותו אדם, והאיתותים של בורא העולם הם אותם איתותים. אז בעבר, הם קיבלו אותם בצורה מאוד ברורה (ומדת הדין הייתה בהתאם), וכיום הם מוסתרים במעטפת של הטבע (אלוקים בגימ').

אחת הטענות המטופשות של הכופרים בזמנינו היא: "למה התורה לא מתעדכנת?" "למה לא מחדשים את התורה שתתאים לזמנינו?" והתשובה מאוד ברורה. התורה (תורה מלשון הוראה) היא דבריו של בורא העולם, שבא ואומר לנו איך להתנהג ואיך לחיות בעולמו. האם האדם מתישהו במהלך ההיסטוריה השתנה? האם היצרים והטבעים של האדם ("כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו" בראשית ח כא') השתנו? הרי אותה תורה שאומרת לאדם איך להיות אדם, ואיך לקדש ולרומם את עצמו רלוונטית מאוד גם לגבינו. ולכן התורה לא תשתנה! עדיין אנו צריכים להתיישר על פי התורה בכל דרכינו ולהטיב את מעשינו. וכך גם ההנהגה של הקב"ה לא השתנתה מעולם, יש בזמנינו יותר "הסתר פנים" של הקב"ה, וגם האיתותים לא מגיעים בצורה של ניסים, אך מגיעים גם מגיעים!

אמר ר' חנינא: "אין אדם נוקף אצבעו מלמטה, אלא אם כן מכריזין עליו מלמעלה" (חולין ז:). בפעם הבאה שאתה נכנס לחדר השינה שלך, ובועט מבלי משים לב ברגל המיטה, במקום לקלל ח"ו ולהאשים את הנגר שבנה את המיטה, תישא את עיניך מעלה אל בורא העולם, ותודה לו על האיתות. תחשוב על דבר אחד מכל אותה רשימה, של הרגלים מגונים שיש לך, ותאמר לבורא עולם: תודה רבה! הבנתי את הרמז, אני מבטיח לך בלי נדר שיותר אני לא אדבר בבית הכנסת! (מהרגע!) וכך הלאה..

חייבים אנו לדעת, שכל מה שקורה מסביבנו, עולה או יורד בגלל המעשים שלנו!

הרכב לא סתם מתקלקל, מכונת כביסה לא סתם נעצרת, והילד לא יוצא לתרבות רעה- כי הדור קשה. חייבים אנו לבדוק את עצמינו בכל יום על מעשינו, האם אנו מסוגלים ליותר? האם אנו מחנכים את ילדינו ליראת שמים? האם אנו נותנים דוגמא טובה למשפחה, ולכל מי שבסביבתנו?

בפעם הבאה שאנו מקבלים איתות, נזכור שהכתובת היא בורא העולם!

החיים והמוות בית הלשון

זֹאת תּוֹרַת אֲשֶׁר בּוֹ נֶגַע צָרָעַת, אֲשֶׁר לֹא תַשִּׂיג יָדוֹ בְּטָהֳרָתוֹ.. (פרק יד פסוק לב')



על כוחם של מילים טובות ועידוד ניתן ללמוד מהמשל הבא:

להקה של צפרדעים טיילו להם ביער, לפתע נפלו שני צפרדעים לתוך בור עמוק מאוד. כשהם ראו עד כמה עמוק הבור הם צעקו לצפרדעים שנפלו: "חבר'ה אין לכם שום סיכוי שתצאו מכאן בחיים... אתם נחשבים כבר למתים... חבל לכם בכלל להתאמץ!"

לצפרדעים שנפלו לא היה שום חשק לוותר בקלות כזו על חייהם.. שני הצפרדעים התעלמו מהצעקות ומהסימנים של חבריהם מלמעלה וניסו לקפוץ החוצה בכל כוחם, בשעה שהצפרדעים מחוץ לבור ממשיכים לצעוק ולסמן להם בכל מיני דרכים עם הידיים שאין להם סיכוי "בחיים לא תצאו מכאן..." אחד הצפרדעים שמע בעצת חבריו, אפסו כוחותיו והוא פשוט נכנע ומת בקרקעית הבור. הצפרדע השני לא וויתר, הוא ניסה והמשיך בכל כוחו. בשעה שהצפרדעים צועקים ומסמנים לו מפתח הבור: "חבל על המאמץ... אין לך שום סיכוי.. הפסק את המאמץ והסבל שלך, ופשוט תמות"...

בכל זאת הצפרדע המשיך לנסות, הוא אפילו קפץ יותר חזק.. ובסופו של דבר, הוא נתן ניתור כזה חזק שהצליח לצאת החוצה מהבור. כשהוא יצא החוצה, שאלו אותו הצפרדעים: "איך עשית את זה? הבור היה ממש עמוק.." בשפת הסימנים הסביר להם הצפרדע שהוא חירש והוא לא שמע מה אומרים לו ובטעות, פירש את קריאותיהם הנרגשות כמילות עידוד...!

כמה חשוב שננצל את הדיבור שלנו לדברים חיוביים כתמיכה ועידוד, ולא ככלי שיכול בדיבור קטן להרוס לפגוע ולייאש.

.

אוי לרשע, ואוי לשכנו..

וְצִוָּה הַכֹּהֵן 'וְחִלְּצוּ' אֶת הָאֲבָנִים אֲשֶׁר בָּהֵן הַנָּגַע וְהִשְׁלִיכוּ אֶתְהֶן אֶל מִחוּץ לָעִיר.. (פרק יד פסוק לט')



ברגע שמופיעים אצל אדם נגעים בקירות הבית, מצווה התורה להוציא את האבנים שבהם מופיע הנגע, ולהשליך אותן אל מחוץ למחנה. מה עושים במקרה והקיר משותף לשני בתים ?

המשנה בנגעים (יב' ו') אומרת: "מכאן אמרו, אוי לרשע אוי לשכנו, שניהן חולצין, שניהן קוצעין, שניהן מביאין את האבנים." [שנאמר: "וְחִלְּצוּ אֶת הָאֲבָנִים"] מפרש רבי עובדיא מברטנורא: "שאם כותל מפסיק בין שני בתים ונראה נגע בכותל לצד בית זה, בעל הבית האחר צריך להטפל עמו, דכתיב וְחִלְּצוּ את האבנים - לשון רבים. ולזה שהנגע לצד ביתו, קורא רשע.."

כמה מוסר אנו צריכים ללמוד מדין זה, שמראה לנו שברגע שאדם נמצא בשכנות לאדם רשע, גם הוא נתפס בקלקלתו.

אין אפשרות להימצא בחברתם של אנשים ללא תורה ועם מידות מושחתות, מבלי שידבק בך משהו מן הלכלוך! צריכים אנו לשמור על עצמינו, וכל שכן על ילדינו, מחברים ושכנים רעים. עם מי הילד מסתובב? באיזה בית הוא נמצא? רגע אחד של חוסר אחריות, וכבר מאוחר מידי!! הַרְחֵק מִשָּׁכֵן רָע, וְאַל תִּתְחַבֵּר לָרָשָׁע. (אבות א' ז')

 

תורת ה"אולטרה סאונד".

וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ וְיָלְדָה זָכָר וְטָמְאָה שִׁבְעַת יָמִים כִּימֵי נִדַּת דְּוֹתָהּ תִּטְמָא ... וּשְׁלֹשִׁים יוֹם וּשְׁלֹשֶׁת יָמִים תֵּשֵׁב בִּדְמֵי טָהֳרָה ... וְאִם נְקֵבָה תֵלֵד וְטָמְאָה שְׁבֻעַיִם כְּנִדָּתָהּ וְשִׁשִּׁים יוֹם וְשֵׁשֶׁת יָמִים תֵּשֵׁב עַל דְּמֵי טָהֳרָה..     (פרק יב א')



ישנם שני סוגים של טומאות החלות על הנשים. האחת זו טומאת הנדה שנמשכת שבוע ימים, והסוג טומאה השני הוא טומאת הלידה.  התורה מלמדת אותנו שאם ילדה זכר משך זמן הטומאה הוא 40 יום  (7 של טומאת הנידה  הרגילה,  ועוד 33  ימי  טהרה). ואם ילדה נקבה, משך זמן הטומאה הוא 80  יום  (14 יום של טומאת הנידה לנקבה, ועוד 66 ימי טהרה).

נשאלת השאלה: ישנה אישה שלא עלינו הפילה את עוברה. האם הדינים שחלים עליה הם כמו של אישה נידה, שחייבת ב 7 נקיים וטבילה בלבד? או שנחשיב אותה כאשה שילדה? וכך אם הפילה זכר, תצטרך להמתין 40 יום, ולנקבה 80 יום..

עונה הגמרא שאכן, צריך להחשיב את האישה המפלת כדין אישה שילדה, ויחולו עליה כל דיני הטהרה של אישה שילדה. אך הגמרא מוסיפה ואומרת פרט מעניין והוא: "המפלת ליום הארבעים, אינה חוששת לולד. ליום הארבעים ואחד, תשב  לזכר ולנקבה."  (מסכת נדה ל:)   הגמרא

מחדשת לנו שלפני היום הארבעים מההריון, האשה לא צריכה לחשוש שיש לה ולד בבטן, כי הוא עדיין לא נחשב חי. אך מהיום הארבעים ואחד, כאן כבר הוולד נחשב חי, והמפלת תצטרך להיטהר 40 יום לזכר ו 80 יום לנקבה. האומנם?! מהיכן יודעת הגמרא, שרק לאחר היום הארבעים, הולד ייחשב לחי? האם דברי הגמרא מלפני 2000 שנה, לפני שהיה צילומי רנטגן, אולטרה-סאונד, ומכשור רפואי יכולים להיות מדויקים?

הפרופסור דוד ליגר כותב בספרו ("תורת המשחקים" 1983): "אנו משתמשים בפעילות גלי מוח (E.E.G) בכדי לקבוע מתי אדם חדל להתקיים.  על כן  ניתן  להשתמש בעקרון זה, בכדי להחליט מתי האדם מתחיל את קיומו..

אין אנו יודעים די על התפתחות מוחו של העובר כדי לקבל תשובה ברורה, למעשה, נוכל לבחור כל תאריך למן היום ה-40 בערך(!), אשר בו מסתמן המבנה הבסיסי של המוח, וניתן להבחין בפעילות מעטה של גלי מוח". עכ"ל. זה מה שאומרים החוקרים היום!

מדהים במיוחד איך חז"ל ידעו זאת לפני 2000 שנה, שהרי ביום ה 40 להריון, הולד הוא בגודל של 1.2 סנטימטר בלבד! שוקל 0.5 גרם! והגל החשמלי הפועל במוחו הוא, אחד חלקי מיליון הוולט!! ואיך ניתן לדעת זאת ללא ציוד רפואי מתקדם? אלה וודאי שאנו מבינים שבורא העולם, שברא את כל היצורים והפרטים, גילה לנו מחוכמתו. וזאת בכדי שנוכל  ללכת על פי התורה וההלכה שהם הוראות היצרן, ונרומם את חיינו.

רמז מלשון הקודש: "ולד" בגימטרייה: 40 [הולד לא נקרא אדם עד היום ה 40]. "אם" בגימ': 41 - [האישה הופכת לאם רק ביום ה 41].

 

 

יום רביעי, 1 באפריל 2015

ביעור חמץ כתנאי לחירות

וְהַנּוֹתֶרֶת מִמֶּנָּה יֹאכְלוּ אַהֲרֹן וּבָנָיו. מַצּוֹת תֵּאָכֵל בְּמָקוֹם קָדֹשׁ, בַּחֲצַר אֹהֶל מוֹעֵד יֹאכְלוּהָ. לֹא תֵאָפֶה חָמֵץ! חֶלְקָם נָתַתִּי אֹתָהּ מֵאִשָּׁי. קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הִוא, כַּחַטָּאת וְכָאָשָׁם. (פרק ו ט' - י')


ה"כלי יקר" מסביר מדוע נאמר בפסוק שהמצה צריכה לְהֵאָכֵל במקום קדוש: "המצה צריכה מקום קדוש מזה הטעם כי גם היא קודש קדשים מצד הרחקת השאור שבעיסה המחלל קדושת האדם". כלומר, המצה מקבלת את חשיבותה מעצם כך שהרחיקו מעיסתה כל שמץ של שאור (גורם תפיחה כמו השמרים), ולכן יש לאכול אותה במקום קדוש וראוי.

השאור שבעיסה מסמל את היצר הרע, כפי שהיה אומר רבי אלכסנדרי בתפלתו (ברכות יז.): "רבון העולמים, גלוי וידוע לפניך שרצוננו לעשות רצונך, אלא ששאור שבעיסה מעכב". רוצים אנו לעשות אך ורק את רצון ה', אך יצר הרע משכנע אותנו בכל פעם מחדש..

יצר הרע נמשל לעיסה שתופחת ותופחת ובעצם אין בה יותר ממה שהייתה בתחילה. שמת שתי קילו קמח וקצת מים, ואתה יכול למלא את השולחן בלחמניות וחלות. אך אם תשמור על העיסה על מנת שלא תתפח, תכין ממנה בזריזות בצק ותכניס לתנור חם, תקבל כמוּת שתוכל להניח אותה ברבע מהמקום. מה נשתנה?

במבט ראשון נראה שהעיסה שנתתי לה לתפוח להנאתה, הניבה תוצאות יותר רווחיות ומשמעויותיות הנראות לעין. אך אם מביטים לעומק על ההבדל בין שתי העיסות, מגלים שמה שגורם לעיסה שתפחה להיראות יותר ממה שהיא זה רק – אוויר.

את הפעולה של השמרים (שאור), שגורמים לבצק לתפוח ולגדול מעבר למידותיו האמיתיות, מאמץ היצר הרע לעצמו ומשתמש בה על מנת להרחיק את האדם מלעשות את רצון יוצרו. משתמש הוא בכל מיני תחבולות על מנת להגדיל לנו את השקר שיש בעולם הזה, ולהראות לנו אותו כנוצץ יפה ונחשק.. כדאי לך להיות עשיר יפה ומפורסם, עם בית שנראה כמו טירה, ורכב שנראה כמו חללית, ואשה שנראית בכל הזדמנות אפשרית.. ובפועל זהו רק בלון מלא באוויר. השקר שביצר! מכניס את האדם למרדף אין סופי אחר הבלי העולם הזה, מרדף שאפילו הגשמת התאוות וההבלים עצמם לא יוכלו למנוע אותו..

ולכן בחג הפסח שהוא חג הגאולה של עם ישראל, החג שבו אנו יוצאים מעבדות לחירות, מצַווה עלינו התורה להתרחק מאוד מהעיסה שתופחת ומחמיצה (אסור אפילו ב"משהו"). כל פירור של חמץ מסמל גאווה ורדיפה אחר דמיונות שווא שמקורם ביצר הרע. לא תיתכן הגאולה לאדם  שהוא  עדיין עבד  נרצע  של יצר הרע שממלא אותו בשקרים והבלים. חירות אמיתית היא אך ורק השתחררות מכבלי הזמן והאופנה החולפת, ודביקות חד כיוונית במטרה שלשמה נוצרנו.

אנו נמצאים בשבת הגדול, השבת שלפני חג הפסח. בחודש ניסן לפני 3327 שנה עם ישראל היה בעיצומן של ההכנות האחרונות לפני היציאה ממצרים, ואף אנחנו נמצאים בהכנות האחרונות לפני חג הפסח שיגיע בעז"ה בשבת הבאה. לפני כניסת החג אנו נדרשים לעשות בדיקה וביעור לחמץ שנמצא ברשותינו. אז כמובן שנחביא עשרה פתיתים עטופים בנייר כסף, וכנראה שגם נמצא אותם כצפוי.. אך צריכים אנו לדעת שהעבודה האמיתית היא לחפש את החמץ שמסתתר בתוכינו. לחפש אחר יצר הרע ולבער אותו. לא נניח אותו לשקוד על שמריו, כי ככל שממתינים עם עיסה שמלאה בשאור היא תופחת יותר ויותר.

הרב אורי זוהר בספרו (החיים תפקיד), מביא משל לעיר שמבוצרת בחומה. שם ביערות, בחורשות מסביב, יש חוליות קטנות של חבלנים,  הם  לא יכולים  לתקוף  את העיר כי הם מפוזרים ומועטים.

אומר הקב"ה: אתה המפקד, יום יום תוציא פטרולים, תלך ליערות, תגלה איפה הם מתחבאים ותילחם בהם. אל תיתן להם להתארגן, לא לכיתות, לא למחלקות, ולא לחטיבות. קום תבדוק, תחפש ותבער אותם, כי כל זמן שאתה ממתין הם מתפתחים ונהפכים להיות מסוכנים יותר. כפי שאומר דוד המלך (תהילים לז): "צוֹפֶה רָשָׁע לַצַּדִּיק וּמְבַקֵּשׁ לַהֲמִיתוֹ". יצר הרע צופה ומצפה להמית את הצדיק. לא פחות מזה! ולכן תפקידינו להקדים תרופה למכה. לקום לחפש ולפעול לפני שהדברים יוצאים משליטה.

ביום יד' בניסן (שישי הבא) לפני השעה 11:26, נדליק מדורה ונשליך לתוכה בטקס השנתי הקבוע, את אותם עשרה פתיתים עטופים בנייר כסף. באפשרותינו להחליט באותם רגעים אלו דברים נוספים אנו משליכים לאש. הרגלים.. תפיסות.. מעשים... המדורה כבר דולקת מה שנותר זה רק להשליך ולהיפטר. ואז לנשום עמוק - ולהתחיל בדרך חדשה.

שנזכה לצאת מעבדות לחירות!

עם ישראל חי וקיים!

וְהִיא שֶׁעָמְדָה לַאֲבוֹתֵינוּ וְלָנוּ. שֶׁלֹּא אֶחָד בִּלְבַד עָמַד עָלֵינוּ לְכַלּוֹתֵינוּ. אֶלָּא שֶׁבְּכָל-דּוֹר וָדוֹר עוֹמְדִים עָלֵינוּ לְכַלּוֹתֵינוּ. וְהַקָּבָּ"ה מַצִּילֵנוּ מִיָּדָם! (מתוך ההגדה של פסח)



"עם ישראל חי וקים!" זהו נס, וזוהי עובדה שאף חכמי הגויים מודים ונדהמים מקיומה:

הסופר האמריקאי מארק טווין: "המצרים, הבבלים והפרסים עלו ומלאו את העולם בשאון הדר ויפעה, עד שהועם הזוהר והם שקעו, בלו ועברו מן העולם. היוונים והרומאים הלכו בעקבותיהם, עוררו רעש עצום ונעלמו. עמים אחרים הופיעו, נשאו ברמה את לפידם לזמן מה, אך הוא נשרף באש של עצמו ועתה הם יושבים בצל או אבדו בכלל. היהודי ראה את כולם, והוא היום מה שהיה מאז ומעולם. אינו מראה סימני שקיעה, לא תשישות של זקנה, אין האטה בכישוריו, וערנותו לא קהתה. כולם בני תמותה בעולם מלבד היהודים. כל הכוחות חולפים, אך הוא נשאר. מה סוד נצחיותו?"

(Harper’s Magazine September 1899)

הסופר והוגה הדעות הרוסי לב טולסטוי: "מה זה יהודי? שאלה זו כלל אינה מוזרה כפי שזה יכול להיראות תחילה. הבה נראה איזה מין יצור מיוחד הוא זה, שכל שליטי עולם וכל העמים העליבוהו ודיכאוהו וגירשוהו ורמסוהו, רדפוהו, שרפו, והטביעוהו, והוא, על אפם וחמתם, ממשיך לחיות ולהתקיים. מה זה יהודי? - שלעולם לא הצליחו לפתותו בשום פיתויים שבעולם, שמדכאיו ורודפיו הציעו לו רק להתכחש לדתו ולנטוש את אמונת אבותיו. יהודי - הינו סמל הנצח, הוא זה שלא יכלו להשמידו, לא טבח ולא עינויים. אש וחרב האינקוויזיציה לא הצליחו להכחידו. הוא אשר ראשון בישר דבר ה', הוא אשר זמן רב כל כך שמר על הנבואה ומסרה לאנושות כולה. עם כזה אינו יכול להיעלם. יהודי הינו נצחי, הוא התגשמות הנצח."

(Jewish world – London 1908)

הפילוסוף הרוסי ניקולאי ברדייב: "כולם   בני תמותה בעולם  מלבד היהודים. כל הכוחות חולפים, אך הוא נשאר. מה סוד נצחיותו?... לפי הקריטריון המטריאליסטי צריכה היתה אומה זו מזמן לעבור מן העולם. קיומה היא תופעה מסתורית ומופלאה, המעידה כי חיי אומה זו מתנהלים בכוח גזירה קדומה"

("משמעותה של ההיסטוריה" עמו' 86-87).

הפילוסוף הנודע ז'אן פול סארטר: "אינני יכול לשפוט את העם היהודי על פי הכללים המקובלים של ההיסטוריה האנושית, העם היהודי הוא משהו מעבר לזמן. קיומו של העם היהודי אינו כמו הקיום של כל עם אחר. זוהי עובדה, הנחת יסוד".

 

אצל הגויים זה בגדר תעלומה, אך לנו זה ברור כשמש! "וְהִיא שֶׁעָמְדָה לַאֲבוֹתֵינוּ וְלָנוּ" אותה הבטחה של הקב"ה: "וְאַף גַּם זֹאת בִּהְיוֹתָם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיהֶם, לֹא מְאַסְתִּים, וְלֹא גְעַלְתִּים לְכַלֹּתָם, לְהָפֵר בְּרִיתִי אִתָּם, כִּי אֲנִי ה' אֱלֹקֵיהֶם" (ויקרא כו מד').

ההבטחה של אבינו שבשמיים, היא זו ששמרה ותשמור על עם ישראל לנצח!

 

לבחור מה להבין.

וַיֶּחֱזַק לֵב פַּרְעֹה וְלֹא שִׁלַּח אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה' בְּיַד מֹשֶׁה! (פרק ט פסוק לה')



איך יתכן שפרעה לא השתכנע למרות המכות הגדולות שקיבל, ולא שלח את עם ישראל?

ניתן להבין זאת על פי המשל:
במכון לגמילה מאלכוהול הביאו מרצה שיסביר מהו הנזק הנגרם משתייה מרובה של ויסקי. אחת המטרות הייתה להפחיד את המכורים ולמנוע מהם לחזור לטיפה המרה...

המרצה פתח את דבריו בניסוי. כדי להסביר מהו הנזק שגורם האלכוהול הוא הכניס תולעת שהביא עימו לתוך כוס של ויסקי צלול. התולעת התפוררה תוך שניות ספורות לתדהמת כל הנוכחים. היו שביקשו לראות זאת שוב, המרצה שראה את שיא ההצלחה מול עיניו חזר על הניסוי כמה וכמה פעמים ובכל פעם ההתפעלות של המתאווים לטיפה המרה הדהימה אותו מחדש.

לאחר הניסוי שאל המרצה את הנוכחים: "מי מכם עכשיו יכול לומר לי מהי המסקנה מהניסוי?" דממה השתררה באולם, אף אחד מהנוכחים לא רצה להכיר בעובדה של הרס הגוף מאלכוהול או חלילה לומר מילים שלא יאפשרו לו בעתיד לשתות אלכוהול...

רק אחד הצביע. המרצה אפשר לו לדבר והוא אמר בקול רם: "מי ששותה ויסקי אין לו תולעים בבטן!"...

והנמשל ברור: אדם ההולך שבי אחר תאוותיו, לא משנה איזו הוכחה הוא יקבל או איזה נס הוא יראה, תמיד הוא ימצא דרך  לפרש את הדברים  בצורה שתאפשר לו להמשיך בדרכו  הנלוזה. 

איך ניתן לחנך?!

וּלְמַעַן תְּסַפֵּר בְּאָזְנֵי בִנְךָ וּבֶן בִּנְךָ אֵת אֲשֶׁר הִתְעַלַּלְתִּי בְּמִצְרַיִם וְאֶת אֹתֹתַי אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בָם וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה' (פרק י פסוק ב')


לכאורה היה צריך לומר: "וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי ה'" כי מדברים כאן על הבנים שידעו את ה' על ידי שנספר להם ניסי יציאת מצרים. ולמה כתוב בלשון "וִידַעְתֶּם" שלכאורה מתייחס למלמד - האב, ולא לתלמיד -הבן?

מתרץ רבי יהושע רוקח המהר"י מבעלזא זצ"ל: כאשר אדם רוצה להשריש בלב חברו דבר אמונה, או שרוצה להוכיחו, צריך קודם הוא להאמין באותו בדבר באמונה שלימה, קשוט עצמך ואחר כך קשוט אחרים (בבא בתרא ס:), ואז דבריו יהיו יוצאים מן הלב ויכנסו אל לב השומע. אבל אחרת לא יוכל להשפיע לאחרים. זהו כוונת הכתוב "וּלְמַעַן תְּסַפֵּר בְּאָזְנֵי בִנְךָ וּבֶן בִּנְךָ אֵת אֲשֶׁר הִתְעַלַּלְתִּי בְּמִצְרַיִם" וכו'.

בכדי לקבוע האמונה בלב בניכם צריכים אתם בתחילה לדעת כי אני ה' ולהאמין באמונה שלימה, ואחר כך ממילא תהיה השפעה מדבריכם לבניכם. זאת הדרך לקיים את מצוות  החינוך ולהצליח בה.

כך נראו מכות מצריים !

וְהוֹצֵאתִי אֶת צִבְאֹתַי אֶת עַמִּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בִּשְׁפָטִים גְּדֹלִים  (פרק ז פסוק ד')


בשנת 1828 רכש המוזיאון "ליידן" שבהולנד פפירוס מצרי, המתאר את עשר המכות במצרים. מספרו הקטלוגי של הפפירוס הוא 344 והוא מכונה "פפירוס איפוור".

מאז שנחשף,  נעשו מספר נסיונות לתרגמו. בתחילה לא ייחסו לו חשיבות מיוחדת, משום שבהתאם למה שהיה מקובל במחקר ההיסטורי באותם ימים, נקבע מיקומו לשש מאות שנה לפני יציאת מצרים והוא נגנז בלא אזכור מיוחד בספרי ההיסטוריה.

כך פותח עמנואל וליקובסקי (Immanuel Velikovsky) בספרו (תקופות בתוהו) את תיאורה של אחת המהפכות הגדולות בשדה הארכיאולוגיה, שזעזע את המערכת המקצועית ואת דעת הקהל העולמית. בהמשך הוא עומד על הדמיון הרב בין תיאור ההרס והחורבן שפקד את מצרים, כפי שמתאר אותם איפוור" המצרי, לבין התיאור של מכות מצרים בתורה. בכך הוא הוציא את הפפירוס מאלמוניותו. כל שהיה עליו לעשות, כדי להתאימו לסיפורי התורה, היה עליו לייחס את הפפירוס לתאריך מאוחר ב-600 שנה ממה שייחסו לו עד היום.

וכך הוא כותב בספרו (חוזים בכוכבים וחופרי קברים): "חקרתי ודרשתי בכתובים ואולם לא מצאתי אזכור כלשהו לאסון כזה בספרים העוסקים בהסטוריה של מצרים, עד אשר נתקלתי בהתייחסות לחכם בשם "איפוור", המקונן על כך שים הנילוס הפך לדם. חיפשתי אחר המקור ומצאתיו במהדורה מאת אלן גרדנר, אשר תרגם את הטקסט בשנת 1909. עיון בכתוב הביאני למסקנה, שלא זו בלבד שהיה זה תיאור מדויק של שואת טבע, אלה שהטקסט היה תיאור מדויק של מכות מצרים. כה רב הדמיון בין התיאורים עד כי שנים מעטות לאחר מכן, כאשר שלחתי את הטקסטים המקבילים לפרופסור ג'ון גרסטאנג  (John Garstang) האיג'פטולוג הבריטי וחוקר יריחו, השיב לי הלה, שהטקסט מתוך הפפירוס המצרי נראה לו כהעתק מספר שמות"!

 

איפובר

 

פפירוס איפובר

 

 

 

להפסיד את כל הקופה

וַיִּקְרָא לְמֹשֶׁה וּלְאַהֲרֹן לַיְלָה וַיֹּאמֶר קוּמוּ צְּאוּ מִתּוֹךְ עַמִּי! (פרק יב, לא')



עם ישראל יוצא ממצרים לאחר שפרעה זועק בחוסר אונים: "קוּמוּ צְּאוּ מִתּוֹךְ עַמִּי".

הילקוט שמעוני (יב') מביא משל למלך שביקש מהטבח האהוב שלו להכין עבורו דג, משניגש המלך לאכול חש מיד בריח שעלה מין הדג, ריח המבשר שהוא אינו ראוי למאכל.
המלך כעס על הטבח והחליט להענישו בשל כך. המלך שאהב אותו נתן לו ברירה לבחור בין שלושה עונשים:

או שיאכל את הדג שבישל, או שיקבל מאה מלקות, או שישלם מאה זהובים.

הטבח היה קמצן ושכל לא היה לו, חשב לעצמו, שכדאי לו לאכול את הדג - ולפטור עצמו מהעונש. לאחר שנתנו לו לאכול את צלחת הדג הסרוח, ואכל מחציתו, חש ברע ורצה להקיא, התחרט ובקש לנסות לקבל המאה מלקות. כי לשלם, כלל לא עלה על דעתו, שהרי קמצן היה. החלו להלקותו כדבעי. וכאשר הגיעו לארבעים - חמישים מלקות, ראה שלא יוכל להחזיק עוד מעמד, אזי צעק 'הצילו' אני מוכן כבר לשלם את המאה זהובים...

יצא אם כן - שבסופו של דבר הוא שילם את  כל שלושת העונשים, גם אכל את הדג, גם לקה את הארבעים ולבסוף שילם מאה זהובים... אולם, אילו היה לו מעט שכל בתחילה, היה משלם את הזהובים מיד ולא היה צריך לעבור את כל הצרות.

והנמשל. פרעה גם קיבל מכות, גם שילח את בני ישראל עם כל רכושו, וגם טבעו הוא וחילו בים סוף...

אילו היה במכה  הראשונה היה מבין  שה' הוא האלוקים  לא היה צריך לעבור ייסורים  שלבסוף לא הועילו לו  מלשלח את בני ישראל..

לעתים ניתן לפספס את הכל...

וַתִּרְבִּי וַתִּגְדְּלִי וַתָּבֹאִי בַּעֲדִי עֲדָיִים... וְאַתְּ עֵרוֹם וְעֶרְיָה. וָאֶעֱבוֹר עָלַיִךְ וָאֶרְאֵךְ מִתְבּוֹסֶסֶת בְּדָמָיִךְ. וָאוֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי! (יחזקאל טז ז')



מסופר על הרב ה"בית אברהם", בעת שנכנסו אליו פעם אחת כמה בחורים אחרי חול המועד פסח. פתח את פיו הקדוש ואמר
בלשון חיבה: "בני היקרים, בודאי אמרתם ההגדה", והתחיל לומר מלה במלה תוך הדגשה מיוחדת "וַתִּרְבִּי וַתִּגְדְּלִי וַתָּבֹאִי בַּעֲדִי עֲדָיִים וכו' וְאַתְּ עֵרוֹם וְעֶרְיָה". שום פרוש לא הוסיף על זה ורק נאנח מאד, אך משמעות הדברים היתה ברורה לכל אחד, איך שהולכים וגדלים בתורה ועבודה, ואחרי הכל נמצאים במצב של ואת ערום ועריה.. אחר כך, אחרי זמן רב של שתיקה המשיך הוא ז''ל ואמר: "מה אומרים הלאה, "וָאֶעֱבוֹר עָלַיִךְ וָאֶרְאֵךְ מִתְבּוֹסֶסֶת בְּדָמָיִךְ, וָאוֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי, וָאוֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי". כשכל מלה נאמרה בהדגשה רבת משמעות. שרק אם נמצאים במצב של מתבוססת בדמיך, נאבקים עם היצר ושופכים דם במלחמתו, אז ואומר לך בדמיך חיי, רק אז החיים הרוחניים המה מלאי חיות. עכ"ל

רק המאבק והמלחמה עם היצר, מעידים על כוונותיו האמיתיות של האדם! האם חשוב לך רצונו של הקב"ה ואתה נאבק עם היצר ולא מוותר גם שקשה? או שמה ברגע שרצונותיו מתנגשים עם רצונותיך, אתה רגיל לעשות לעצמך הנחות?!

אל תשכח מאיפה באת!

עֲבָדִים הָיִינוּ לְפַרְעֹה בְּמִצְרַיִם, וַיּוֹצִיאֵנוּ ה' אֱלֹקֵינוּ מִשָּׁם! (מתוך ההגדה)



למרות שאדם חייב להרגיש בין חורין בליל הסדר, פותחים אנו את ההגדה במילים: "עבדים היינו לפרעה במצרים". וזאת בכדי שלא נבוא לידי גאווה ונזכור מהיכן באנו...
משל למה הדבר דומה:
לרועה צאן שהיה חכם במיוחד, ולאחר שהמלך עמד על חכמתו - החליט למנותו לשר אוצר. והנה קנאו בו השרים והעלילו עליו למלך שגנב מקופת המלך. בצר לו קיבל המלך החלטה לערוך חיפוש בביתו של השר האהוב על מנת לאמת או לשלול את החשדות. בחיפוש מדוקדק שערך המלך בביתו לא נמצא מאומה, מלבד דלת קטנה נעולה בסורג ובריח ושהשר מסרב לפותחה בפני המלך.

המלך התעקש שיפתחה בפניו וכל תחנוניו לא הועילו - עבדיו פרצו את הדלת בעל כורחו. והנה בחדר נמצא תרמיל, מקל וחליל רועים. לפליאתו של המלך השיב השר כי בכל יום ניגש הוא לחדר בטרם יוצא לעבודתו נזכר מאין הגיע ושהוא רק רועה צאן ורק כך ניגש הוא למלא את תפקידו באמונה לפני המלך... נדהם המלך, השיבו לתפקידו ושילש את שכרו...
והנמשל הוא: שדווקא בלילה שבו אנו יושבים כבני מלכים, יכולה להתגנב בלבנו מחשבה שהחירות היא דבר מובן מאליו. ולכן בפתיחה מזכירים אנו לעצמינו: "עֲבָדִים הָיִינוּ לְפַרְעֹה בְּמִצְרַיִם".

גאולת ישראל בזכות דם המילה

וָאֶעֱבֹר עָלַיִךְ וָאֶרְאֵךְ מִתְבּוֹסֶסֶת בְּדָמָיִךְ, וָאֹמַר לָך בְּדָמַיִךְ חֲיִי, וָאֹמַר לָך בְּדָמַיִךְ חֲיִי!    (מתוך ההגדה- יחזקאל טז ז')


אחד ממקורבי האדמו"ר מבלאז'וב ספר עובדה מזעזעת שהתרחשה בגיא ההריגה בימי השואה האיומה, עובדה שהאדמו"ר היה עד לה, ואשר נהג לספר אותה בהזדמנויות רבות:

על האדמו''ר מבְּלָאז'וֹב הוטלה עבודת פרך בנסור עצים, בסמוך למקום שבו נטבחו מדי יום אלפי יהודים. יום אחד נודע, כי הצוררים קבעו מספר שעות לרציחה אכזרית של אלפי תינוקות, מבני יומם עד גיל שבועות מספר.

קול זעקת התינוקות שהושלכו לכבשן התערב בזעקת אמותיהם ועלה עד לשמים, אך הרשעים הארורים המשיכו במלאכתם באדישות ובלעג מר. לפתע פנתה אל האדמו''ר אשה, כשבידה חבילה קטנה ובקשה ממנו סכין. הוא שם לב, כי האשה אוחזת בידה תינוק פועה עטוף בבד, והבין כי מן הסתם האשה רוצה לאבד את עצמה לדעת יחד עם בנה הרך.

האדמו''ר לא הפסיק את עבודתו מחשש פן יפגעו בו הרשעים המשגיחים עליו, אך החל לדבר על לבה, כשהוא ממשיך בעבודתו ומוביל את הַמַּשּׂוֹר על גבי גזעי העצים.

''אני מבין שאת רוצה לעשות מעשה נורא, אך דעי לך, כי יש בורא לעולם הרואה הכל, ואפלו חרב חדה מנחת על צוארו של אדם – אל יתיאש. ואם באמת חס ושלום נגזרה הגזרה, הרי שעל כולנו להישרף בכבשן האש ולקבל דין שמים באהבה, ולא לחבל בעצמנו, חס ושלום.''

איש הגסטפו, ששמע את קולו של האדמו''ר, פנה אליו בגסות, אחז בגרונו ואמר: ''מה דברת?'' הוא השיב לו את האמת, כי האשה בקשה ממנו סכין, וכי הסביר לה שאין צורך, כי ממילא ישליכו את כולם אל הכבשן.

הרוצח לא האמין לדבריו, ושאל את האשה מה ביקשה. וזו השיבה לו שביקשה סכין. הנאצי מהר להוציא את סכינו הצבאי ונתן לה, כשהוא ממתין לראות ב''מחזה'', של אם יהודיה הרוצחת עצמה ואת בנה.

אך להפתעת הכל, הניחה האשה את ילדה על הארץ, התירה את חיתוליו, ברכה בקול: ''בָּרוּךְ אַתָּה ה'... אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְווֹתָיו וְצִוָּנוּ עַל הַמִּילָה'' וחתכה את ערלת בנה.

הרוצח עמד בעינים פעורות, ושאל אותה לפשר מעשיה, והאשה ענתה: ''היום ילדי בן שמונה ימים, והתורה מצוה לקים בו מצות מילה, בעוד זמן קצר ודאי תרצחו אותו, ורציתי לקיים את המצוה כל עוד רוחו בו.''

לאחר מספר שעות, הוצאה האם עם תינוקה, יחד עם עוד אלפי אמהות ותינוקות, אל הכבשנים.

מתוך: הגדה של פסח - אור דניאל