יום רביעי, 1 באפריל 2015

ביעור חמץ כתנאי לחירות

וְהַנּוֹתֶרֶת מִמֶּנָּה יֹאכְלוּ אַהֲרֹן וּבָנָיו. מַצּוֹת תֵּאָכֵל בְּמָקוֹם קָדֹשׁ, בַּחֲצַר אֹהֶל מוֹעֵד יֹאכְלוּהָ. לֹא תֵאָפֶה חָמֵץ! חֶלְקָם נָתַתִּי אֹתָהּ מֵאִשָּׁי. קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הִוא, כַּחַטָּאת וְכָאָשָׁם. (פרק ו ט' - י')


ה"כלי יקר" מסביר מדוע נאמר בפסוק שהמצה צריכה לְהֵאָכֵל במקום קדוש: "המצה צריכה מקום קדוש מזה הטעם כי גם היא קודש קדשים מצד הרחקת השאור שבעיסה המחלל קדושת האדם". כלומר, המצה מקבלת את חשיבותה מעצם כך שהרחיקו מעיסתה כל שמץ של שאור (גורם תפיחה כמו השמרים), ולכן יש לאכול אותה במקום קדוש וראוי.

השאור שבעיסה מסמל את היצר הרע, כפי שהיה אומר רבי אלכסנדרי בתפלתו (ברכות יז.): "רבון העולמים, גלוי וידוע לפניך שרצוננו לעשות רצונך, אלא ששאור שבעיסה מעכב". רוצים אנו לעשות אך ורק את רצון ה', אך יצר הרע משכנע אותנו בכל פעם מחדש..

יצר הרע נמשל לעיסה שתופחת ותופחת ובעצם אין בה יותר ממה שהייתה בתחילה. שמת שתי קילו קמח וקצת מים, ואתה יכול למלא את השולחן בלחמניות וחלות. אך אם תשמור על העיסה על מנת שלא תתפח, תכין ממנה בזריזות בצק ותכניס לתנור חם, תקבל כמוּת שתוכל להניח אותה ברבע מהמקום. מה נשתנה?

במבט ראשון נראה שהעיסה שנתתי לה לתפוח להנאתה, הניבה תוצאות יותר רווחיות ומשמעויותיות הנראות לעין. אך אם מביטים לעומק על ההבדל בין שתי העיסות, מגלים שמה שגורם לעיסה שתפחה להיראות יותר ממה שהיא זה רק – אוויר.

את הפעולה של השמרים (שאור), שגורמים לבצק לתפוח ולגדול מעבר למידותיו האמיתיות, מאמץ היצר הרע לעצמו ומשתמש בה על מנת להרחיק את האדם מלעשות את רצון יוצרו. משתמש הוא בכל מיני תחבולות על מנת להגדיל לנו את השקר שיש בעולם הזה, ולהראות לנו אותו כנוצץ יפה ונחשק.. כדאי לך להיות עשיר יפה ומפורסם, עם בית שנראה כמו טירה, ורכב שנראה כמו חללית, ואשה שנראית בכל הזדמנות אפשרית.. ובפועל זהו רק בלון מלא באוויר. השקר שביצר! מכניס את האדם למרדף אין סופי אחר הבלי העולם הזה, מרדף שאפילו הגשמת התאוות וההבלים עצמם לא יוכלו למנוע אותו..

ולכן בחג הפסח שהוא חג הגאולה של עם ישראל, החג שבו אנו יוצאים מעבדות לחירות, מצַווה עלינו התורה להתרחק מאוד מהעיסה שתופחת ומחמיצה (אסור אפילו ב"משהו"). כל פירור של חמץ מסמל גאווה ורדיפה אחר דמיונות שווא שמקורם ביצר הרע. לא תיתכן הגאולה לאדם  שהוא  עדיין עבד  נרצע  של יצר הרע שממלא אותו בשקרים והבלים. חירות אמיתית היא אך ורק השתחררות מכבלי הזמן והאופנה החולפת, ודביקות חד כיוונית במטרה שלשמה נוצרנו.

אנו נמצאים בשבת הגדול, השבת שלפני חג הפסח. בחודש ניסן לפני 3327 שנה עם ישראל היה בעיצומן של ההכנות האחרונות לפני היציאה ממצרים, ואף אנחנו נמצאים בהכנות האחרונות לפני חג הפסח שיגיע בעז"ה בשבת הבאה. לפני כניסת החג אנו נדרשים לעשות בדיקה וביעור לחמץ שנמצא ברשותינו. אז כמובן שנחביא עשרה פתיתים עטופים בנייר כסף, וכנראה שגם נמצא אותם כצפוי.. אך צריכים אנו לדעת שהעבודה האמיתית היא לחפש את החמץ שמסתתר בתוכינו. לחפש אחר יצר הרע ולבער אותו. לא נניח אותו לשקוד על שמריו, כי ככל שממתינים עם עיסה שמלאה בשאור היא תופחת יותר ויותר.

הרב אורי זוהר בספרו (החיים תפקיד), מביא משל לעיר שמבוצרת בחומה. שם ביערות, בחורשות מסביב, יש חוליות קטנות של חבלנים,  הם  לא יכולים  לתקוף  את העיר כי הם מפוזרים ומועטים.

אומר הקב"ה: אתה המפקד, יום יום תוציא פטרולים, תלך ליערות, תגלה איפה הם מתחבאים ותילחם בהם. אל תיתן להם להתארגן, לא לכיתות, לא למחלקות, ולא לחטיבות. קום תבדוק, תחפש ותבער אותם, כי כל זמן שאתה ממתין הם מתפתחים ונהפכים להיות מסוכנים יותר. כפי שאומר דוד המלך (תהילים לז): "צוֹפֶה רָשָׁע לַצַּדִּיק וּמְבַקֵּשׁ לַהֲמִיתוֹ". יצר הרע צופה ומצפה להמית את הצדיק. לא פחות מזה! ולכן תפקידינו להקדים תרופה למכה. לקום לחפש ולפעול לפני שהדברים יוצאים משליטה.

ביום יד' בניסן (שישי הבא) לפני השעה 11:26, נדליק מדורה ונשליך לתוכה בטקס השנתי הקבוע, את אותם עשרה פתיתים עטופים בנייר כסף. באפשרותינו להחליט באותם רגעים אלו דברים נוספים אנו משליכים לאש. הרגלים.. תפיסות.. מעשים... המדורה כבר דולקת מה שנותר זה רק להשליך ולהיפטר. ואז לנשום עמוק - ולהתחיל בדרך חדשה.

שנזכה לצאת מעבדות לחירות!