יום חמישי, 7 במאי 2015

מתחיל לקיים מצוות סוג א'

וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה בְּהַר סִינַי לֵאמֹר: דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לַה' (פרקכה פסוקים א'-ב')



בפסוקים הראשונים של הפרשה התורה מפרטת לנו את מצוות השמיטה, אך כאן בשונה משאר הציוויים התורה טורחת לציין שדברים אלו נאמרו למשה בהר סִינַי, "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה בְּהַר סִינַי לֵאמֹר". מה העניין להזכיר את הר סִינַי לפני הזכרת פרטי מצוות השמיטה? עונה על כך רש"י (כה א'): מה ענין שמיטה אצל הר סִינַי? והלא כל המצות נאמרו מסִינַי.. אלא מה שמיטה נאמרו כללותיה ופרטותיה ודקדוקיה מסִינַי - אף כולן נאמרו כללותיהן ודקדוקיהן מסִינַי. עכ"ל.

כל המצוות הכתובות בספר ויקרא נאמרו למשה בסיני, כפי שכתוב בפסוק האחרון בתורה: "אֵלֶּה הַמִּצְוֹת אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהַר סִינָי" (פרק כז פסוק לד'). אלה התורה מדגישה את הר סיני לצד מצוות השמיטה - בכדי שאנו נדע שכמו שפרטי מצוות השמיטה נאמרו בהר סיני, כך גם מקורם של כל פרטי שאר המצוות נאמרו בהר סיני.

ומדוע התורה נותנת לנו את הלימוד הזה דווקא בשעה שהיא מדברת על מצוות השמיטה? עונים על כך חז"ל שהמהות של מצוות השמיטה היא אמונה. אמונה כל פעם ופעם מחדש שהקב"ה הוא היחיד ששולט ומשגיח בטבע, ומשלם שכר לאוהביו ולשומרי מצוותיו. ואף השכר על מצוות השמיטה מגיע לכל אדם על פי רמת האמונה והביטחון שהשקיע בעת קיום המצווה.

ישנם אנשים שקיבלו על עצמם לשמור את מצוות השמיטה, אך הם עדיין חוששים, ושואלים: "מַה נֹּאכַל"?, ולאחר שעונים להם שהקב"ה מבטיח שיקבלו תבואה פי 3  בסוף השנה השישית.  הם רצים לשדה לבדוק שבאמת יש בדיוק פי 3. ולמרות שאין להם הרבה אמונה, הבטחה זו הבטחה. "וְעָשָׂת אֶת הַתְּבוּאָה לִשְׁלֹשׁ הַשָּׁנִים" (כה כא'), התבואה בשדה גדלה פי 3!

וישנם אנשים עם קצת יותר אמונה, והם לא רצים לשדה לבדוק כמה שוקלת כל שיבולת, אך לאחר הקצירה הם לא מתאפקים וסופרים כמה ערמות של תבואה נכנסות לאסם. וגם להם ההבטחה מתקיימת: "יְצַו ה' אִתְּךָ אֶת  הַבְּרָכָה  בַּאֲסָמֶיךָ"  (דברים כח ח').  הם סופרים את הערימות שנכנסות לאסם ורואים שזה אכן פי 3!

אך ישנם אנשים שהם מאמינים שלווים ובוטחים. ואינם רצים אל השדה בכדי לראות כמה תבואה, וגם אינם עומדים וסופרים את ערימות התבואה הנכנסות לאסם, ולהם שולח הקב"ה את הברכה בצורה של: "וַאֲכַלְתֶּם לָשֹׂבַע" (כה יט'). האוכל שהם אוכלים מתברך במעיהם. וכך הם לא צריכים לטרוח בקצירה של יבול גדול, ואף לא לטרוח בהכנסת כמות רבה של יבול לאסם.

את מה שלומדים ממצוות השמיטה, אדם צריך ללמוד לגבי כל שאר המצוות! אדם צריך במצוות להפעיל את האמונה. אמונה שיש בורא לעולם שמשגיח על כל המעשים, והוא עתיד לתת לנו שכר על פי האמונה וההשקעה שהשקענו בכל אחת ממצוות התורה.

ידיעה זו יכולה לעזור לנו בכל פעם שבה אנו ניצבים רגע לפני קיום מצווה כלשהי. התנא באבות אומר: "עַיִן רוֹאָה וְאֹזֶן שׁוֹמַעַת, וְכָל מַעֲשֶׂיךָ בַּסֵּפֶר נִכְתָּבִין" (אבות ב א'). כל מעשה נכתב לנצח.. זה באמת משנה איך אני יקיים את המצווה! האם אני מודע לכך שהקב"ה משגיח עלי בכל רגע? האם אני מודע לכך שאני קובע מה ייכתב עלי בספר בסופו של יום??

הילקוט שמעוני (פרשת וישב) מביא דוגמא לראובן שנכתב עליו: "וַיִּשְׁמַע רְאוּבֵן וַיַּצִּלֵהוּ מִיָּדָם" (בראשית לז כא') [הציל את יוסף ממות, אך לא מנע את מכירתו]. הילקוט כותב: "שאילו היה יודע ראובן שהקב"ה יכתוב [בתורה]: "וַיִּשְׁמַע רְאוּבֵן וַיַּצִּלֵהוּ מִיָּדָם", בכתפו היה מוליכו אל אביו. עכ"ל. ואילו היה יודע אהרון הכהן שהקב"ה יכתוב עליו: "הִנֵּה הוּא יֹצֵא לִקְרָאתֶךָ, וְרָאֲךָ וְשָׂמַח בְּלִבּוֹ" (שמות ד יד'), בתופים ובמחולות היה יוצא לקראת משה אחיו. ואילו היה יודע בועז שהפסוק יכתוב עליו: "וַיִּצְבָּט לָהּ קָלִי, וַתֹּאכַל וַתִּשְׂבַּע וַתֹּתַר" (רות ב יד'), עגלות מפוטמות היה מאכילה לרות [ולא חתיכה קטנה של לחם שעורים].

ואל יטעה אדם לומר שרק אצל הגדולים שבישראל הקב"ה טורח ומעביר את הדברים על הכתב, אלה לכל אדם ואדם, המצווה שנעשית נכתבת על ידי "אֵלִיָהוּ [הנביא] וּמֶלֶךְ הַמָּשִׁיחַ, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא חוֹתֵם עַל יְדֵיהֶם" (מדרש רבה ויקרא לד. ח'). ואם כן כמה חשובה הרגשת ההתלהבות בעת קיום המצוות. כמה חשוב להסתכל על כל מצווה שבאה לידינו בצורה הנכונה.. אופן הקיום של כל מצווה נכתב ונחתם, ולא ניתנת אפשרות לגשת למועד ב' בכדי לתקן. ולכן חובה עלינו ללמוד שכמו שבמצוות השמיטה, השכר נקבע על פי רמת האמונה של האדם - כך בכל מצווה ומצווה ישנה חשיבות לרמת האמונה.

אמונה שהקב"ה הוא היחיד ששולט ומשגיח בטבע בכל רגע ורגע, אמונה שהקב"ה עתיד לתת שכר על פי ההשקעה ומידת ההתלהבות שהיתה לי בעת קיום המצווה.