יום רביעי, 27 במאי 2015

מה בין תלמיד חכם לעם הארץ

אִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי יַפְלִא לִנְדֹּר נֶדֶר נָזִיר לְהַזִּיר לַה', מִיַּיִן וְשֵׁכָר יַזִּיר חֹמֶץ יַיִן וְחֹמֶץ שֵׁכָר לֹא יִשְׁתֶּה (פרק ו פסוקים ב'-ג')



סיפר הצדיק רבי נחמן מטולטשין: פעם אחת נסעתי לדרכי עם בעל עגלה גוי זקן ושיכור. מפעם לפעם הוציא העגלון בקבוק יין מצקלונו ולגם לגימה הגונה. במהלך הדרך עברנו על פני חורבה ישנה והעגלון ביקש ממני רשות להיכנס אל החורבה לזמן מועט, ואני הסכמתי. נכנס העגלון ושהה בחורבה שעה ארוכה, כשהוא מביט בהתפעלות ובערגה בחדרים ההרוסים והחרבים, ובקירות שהעלו אזוב מרוב ימים. כאשר חזר לבסוף שאלתיו: "אמור נא לי מה ראית לשהות כל כך בחורבה ישנה זו?"

"אחח.." ענה העגלון: "בחורבה זו היה בעבר בית מרזח משובח, ובו שהיתי רבות בימי בחרותי, כעת נכנסתי כדי להיזכר ולהתרפק על העבר"...

מבינים אתם, אמר הרבי. זה מה שאמרו חז"ל: "תלמידי חכמים כל זמן שמזקינים, חכמה נתוספת בהם. אבל עמי הארץ כל זמן שמזקינים, טיפשות ניתוסף בהם" (ילקוט שמעוני איוב).

עמי הארץ, הסביר הרבי, בצעירותם מתהוללים ובזקנותם נהפכים לחורבה. ואין להם אלה להתרפק על זיכרונותיהם. אבל תלמידי החכמים, בצעירותם נלחמים ביצרם ומכניעים את תאוותיהם, וכאשר מזקינים, באים הם אל המנוחה ואל הנחלה ועובדים את ה' באין מפריע.