כל העם היהודי אדם אחד !

זֹאת הַתּוֹרָה, אָדָם כִּי יָמוּת בְּאֹהֶל! (פרק יט פסוק יד')

אדם כי ימות באוהל- דורשים חז"ל אדם כי ימות באוהלה של תורה. ואומרת הגמרא (שבת פג:) שאין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה!

שואל ה"שפת אמת" על דברי הגמרא: הרי כתוב  וָחַי בָּהֶם (ויקרא יח ה'), ולא שימות בהם. אז איך התורה דורשת מאתנו להמית את עצמינו בשבילה? עונה השפת אמת, שמה שכתוב שאין התורה מתקיימת אלה במי שממית את עצמו עליה, מדובר באדם שממית את העצמיות שלו בשביל לימוד התורה. כלומר אסור לאדם להיסחף אחר העולם הזה ותאוותיו כי אז הוא מתרחק מהתורה. אך אם הוא מוותר מעצמו למען התורה, הרי התורה מתקיימת בו, ומחייה אותו!

מבינים אנו מדברים אלו שאדם צריך לוותר בכדי להצליח בלימוד התורה! הגעת מהעבודה עייף, אתה רוצה רק לשבת לאכול, ו"להיזרק" על הספה. אתה מוכן להישבע שאתה לא מסוגל לצאת מהבית. נזכר אתה במטלות בית שדחית כבר חודש, אך אתה מוכן לעשות אותם היום, בתמורה לכך שלא תצטרך לצאת ולו לרגע ממפתן הדלת. הרגשה של כאב ראש סמוי, שמחזק את ההרגשה שאולי מוטב שתישאר על הספה על מנת לאסוף כוחות ולהתחזק... על מצבים אלו בדיוק דברו חז"ל.

אדם צריך להמית את התירוצים שנכנסים לו לראש, לעשות מאמץ וללכת לשיעור התורה הקבוע. ורק אז התורה תתקיים בו, ותשפיע עליו ברוגע, שיפור המידות, ישוב הדעת, וכו' ..

נכתב "אָדָם, כִּי יָמוּת בְּאֹהֶל". מהי משמעות המילה "אדם" בפסוק זה?

הגמרא אומרת (יבמות סא): "תניא ר` שמעון בן יוחאי אומר: אתם [ישראל] קרויים אדם, ואין העובדי כוכבים קרויים אדם". ויש להבין למה דווקא ישראל קרויים אדם ואומות העולם לא?

ואפשר להבין על פי מעשה שאירע בשנת תרע"ב, כשהתקיים בקייב משפטו של יהודי שנאשם [כמה מפתיע] בחטיפת ילד נוצרי, ושימוש בדמו לאפיית מצות. [אחת העלילות שכנראה המציאו הנוצרים  רק בגלל העובדה  שפסח  נחגג כל שנה, וכך יש  אפשרות להתארגן  לפרעות ביהודים כל שנה בתאריך קבוע]. בית המשפט קבע שאים אותו יהודי לא יוכיח את חפותו בתאריך שנקבע למשפט, אחת דינו למיתה.

כמובן שהייתה דאגה רבה בקהילה היהודית. את מי אפשר לשלוח על מנת לסנגר על אותו יהודי? מי יוכל למצוא איזה פתח להוציא אותו זכאי מול השופטים הרשעים?

בקהילה רחוקה מקייב במרחק של כמה ימים, התגורר רב צדיק וחכם. ברגע ששמע את הבשורה על עלילת הדם הנוראית, ארז את מקלו ויצא למסע ארוך, בכדי לעזור במה שאפשר במשפטו של היהודי הנאשם ללא עוול בכפו. ביום המשפט, התייצב הרב בבית המשפט, וטען טעונים משכנעים וצודקים על כך שלא יתכן שיהודי זה חטף ילד נוצרי, וכל שכן שהכין מצות מדמו ר"ל.

השופט הקשיב, אך מאן להשתכנע. וכשראה שעורך הדין המאשים, משתתק מול טיעוניו של הרב, קם ואמר: אני מוכן לשחרר את הנאשם, אך ורק אם הרב יענה לי על שאלה.

הרב הנהן בראשו, והשופט פתח ואמר: אני אומנם גוי, אך אני אוהב מידי פעם לעיין בתורה שלכם. ושם ראיתי דבר שמאוד קומם אותי. איך יתכן שכתוב בתורתכם דבר כמו שכתב רבי שמעון בר יוחאי שאומר: "אתם ישראל קרויים אדם, ואין אומות העולם קרויים אדם". מה אנחנו לא קרויים אדם לשיטתכם? שאג השופט הגוי. הרי זה גזענות מדרגה ראשונה! איך יתכן שאתם נחשבים אדם יותר מאתנו?

ענה לו הרב בשלווה: אענה לך בשאלה. תאמר לי אדוני השופט, נניח שיש אדם שמאוד זקוק לך שתעזור לו  במשפט, בגלל חוכמתך וכישוריך. אך אדם זה גר במדינה מאוד רחוקה? האם היית נוסע לשם לייצג אותו?

ענה לו השופט: תשמע, מחוץ לגבולות המדינה זה כבר לא התחום שיפוט שלי. וחוץ מזה אני לא יכול ללכת כל כך רחוק, רק בשביל למלא צורך של אדם אחד ויחיד. בטוחני שיש שם במקום מגוריו אנשים שיוכלו לעזור לו..

ענה לו הרב: על זה בדיוק מדבר רבי שמעון בר יוחאי. כשהוא אומר שאנחנו ישראל קרואים אדם, זה מפני שאנחנו כל עם ישראל קרואים אדם אחד. כל אדם שבצרה, כולם ירצו לעזור, כי הרי הוא בשר מבשרם. והראיה לכך היא אני שבאתי ממדינה רחוקה מאוד, למרות שלא נפגשתי עם אדם זה מעולם. וכל זה בכדי לעזור לו כי אנחנו ממש אדם אחד. אך אתם אומות העולם, אינכם אדם! אתם אדם ועוד אדם ועוד אדם וכך הלאה.. כל אחד ואחד אדם בפני עצמו. אפילו אתה, אדוני השופט אמרת בעצמך, שיש גבול לכמות שתוכל להעניק לאדם אחר מאחיך. אם כן יותר נכון הוא לקרוא לעם ישראל- אדם. ולאומות העולם הרבה בני אדם, לא אחד.

שמע זאת השופט ונאלם דום.!.

אכן כל עם ישראל משולים הם לאדם אחד. כמו שאומרים חז"ל: ש"כל ישראל ערבין זה בזה" (ברכות מח:). וצריכים אנו להשתדל ככל יכולתנו להשתדל בלימוד התורה למרות הקושי, כי זה בסיס הקיום של עם ישראל. "הם חיינו ואורך ימינו", זה הדבר שמייחד אותנו מכל האומות. "אָדָם, כִּי יָמוּת בְּאֹהֶל". ברגע שאדם מתגבר על הקשיים וממעיט את עצמו ואת צרכיו הגשמיים, וקם כארי ללימוד התורה, נושא הוא בנטל ומגן גם על אלה שלא זכו ללמוד, כי הרי כולנו אדם אחד. 

ואהרון הכה בסלע, ויצאו ממנו מים..

וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן, יַעַן לֹא הֶאֱמַנְתֶּם בִּי לְהַקְדִּישֵׁנִי לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. לָכֵן לֹא תָבִיאוּ אֶת הַקָּהָל הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי  לָהֶם ! (פרק כ פסוק יב')

לכאורה הפסוק הזה היה צריך להיכתב כך: ויאמר ה' אל משה, יען כי לא האמנת בי... מה אהרון אשם בחטא זה?

כך גם שואל הרב יהודה לייב חסמן בספרו (אור יהל חלק ב פרשת חוקת): אם משה חטא והכה את הסלע, מדוע נענש אהרן שלא יכנס לארץ? הרי הוא לא חטא?

עונה על כך המדרש תנחומא: ״מכאן שהנטפל לעובר עברה, כעובר עברה!" אדם שהולך עם חברו, וחברו עובר איזו עבירה. אפילו שלא לקח בה חלק, נקראת העבירה גם על שמו!

מסביר הרב, כי חטאו של משה היה דק מן הדק ורק לפי מדרגתו הגבוהה נחשב לו כאלו לא האמין. ועברה קלה זו לא היה מעורב בה אהרן, כי הוא לא הכה את הסלע. ואהרן יכל לטעון שהוא לא אשם במאומה! ובכל זאת התורה כתבה על שניהם: ״אֲשֶׁר מְרִיתֶם אֶת פִּי״. (פרק כ כד')

הקפדת הקב״ה על אהרן הייתה על אשר לא מיחה במשה כאשר הכה את הסלע. והיה צריך לומר לו לא להכות, כי ה׳ צוה רק לדבר. ומוסיף הרב ואומר שכמו שאדם שנטפל לעובר עבירה, לוקה בעבירה כמוהו, כך ודאי גם שאדם נטפל לחברו שהולך לדבר מצווה, ודאי שנוטל הוא שכר כמוהו. עכ"ל.

רואים אנו כמה חשיבות יש לסביבתו הקרובה של האדם. וכמה חשוב שלא יסתובב בחברתם של אנשים מפוקפקים ובעלי מידות רעות. אלה צריך אדם להתחבר לאנשים חיוביים ובעלי מידות טובות, ועל כך יזכה כמותם, בשכר על מעשיהם טובים.

הפרה העשירית בדרך!

דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ פָרָה אֲדֻמָּה תְּמִימָה אֲשֶׁר אֵין בָּהּ מוּם, אֲשֶׁר לֹא עָלָה עָלֶיהָ עֹל!  ( פרק טו פסוק לד')

פרה אדומה, אחת מהמצוות הלא מובנות (חוקים), שאף שלמה המלך החכם מכל אדם אמר: "אָמַרְתִּי אֶחְכָּמָה וְהִיא רְחוֹקָה מִמֶּנִּי" (קהלת ז כג'), ביקש הוא לעמוד על טעם מצוות פרה אדומה, אך לא עלה בידו. הפרה האדומה משמשת לטיהור אנשים שנטמאו בטומאת מת בעם ישראל, וזאת ע"י תהליך שנעשה בבית המקדש שכלל את שחיטתה, שריפתה, עירוב אפרה עם מים, והזאה מהמים על הנטמאים על ידי הכהן.

מיותר לציין שלהשיג פרה אדומה על פי דרישות התורה, היה מאוד קשה. מכוון שפרה זו צריכה להיות אדומה לגמרי. די בשתי שערות שאינן אדומות (שחורות או לבנות) כדי לפסול אותה. הפרה צריכה להיות מעל גיל שנתיים, ושלא עלה עליה עול כל שהוא מעולם, שום שק קמח לא הונח עליה, ולא חיברו לה מחרשה.

עד היום הופיעו בעולם אך ורק תשע פרות אדומות כשרות, ויש בידינו מסורת שהפרה העשירית תופיע רגע לפני בוא המשיח (הרמב"ם).



לאחרונה התבשרנו שנולדה לחוואי יהודי מניו ג'רזי פרה אדומה כשרה!

בדרך כלל פרות אדומות מעין זו שבארצות הברית, נפסלות לאחר חצי שנה או שנה בשל כך שצומחות להם שערות שאינם אדומות. אך זו מתקרבת לגיל שנתיים (הגיל שבו ניתן להשתמש בה) ועדין היא ככל הנראה כשרה למהדרין, וזאת על פי ארבעה רבנים שביקרו במקום. מתוכם הרב חיים ריצ'מן, מנהל המחלקה הבינלאומית במכון המקדש העומד בקשר עם הבעלים, ומנסה לבדוק איך ניתן להעביר את הפרה לארץ הקודש. זהותה של המשפחה נותרה חסויה, מאחר וארגונים אסלאמיים קיצוניים עלולים להזיק למשפחה או לפרה הנדירה. יש לציין שבעל הפרה הספיק לקבל הצעה למיליון דולר תמורתה, אך סירב. רוצה להיות הוא זה שזוכה להעביר אותה ישירות למלך המשיח.

[embed]http://hidabroot-varnish1.vod.linnovate.net/2015/04/06/do3.mp4[/embed]

 

 

 

עדכון:  יום ראשון י"ח תמוז התשע"ה | 12:23 05.07.15

מה קרה לפרה האדומה שזכתה לתשומת לב בינלאומית?

הפרה האדומה שזכתה לתשומת לב בינלאומית במשך מספר חודשים וגרמה ל-37,000 סקרנים להגיע לניו-ג'רזי על מנת לראותה, נפסלה בשבוע שעבר לאחר שהמליטה עגל... שחור

בשבוע שעבר, ביום רביעי סמוך לשעה 8:00 בבוקר המליטה הפרה עגל שחור. ההמלטה הייתה כמה חודשים לאחר יום ההולדת השני שלה.

לאחרונה הפרה האדומה היקרה נפסלה לאחר ההמלטה.

החוואי שבבעלותו הפרה מספר שנדיר מאוד שפרה ממליטה בגיל צעיר כל כך. "לא היה לי מושג שהיא בהריון. זה מאוד יוצא דופן. גם הווטרינר היה המום", סיפר בראיון לאתר 'ליקווד סקופ'.

הפרה המפורסמת הצליחה להביא לחוותו של סלר כ-37,000 סקרנים, מכל רחבי ארצות הברית. ביניהם היה הגאון רבי דוד פיינשטיין, שהגיע לראות את הפרה, אך לא השיב האם היא ראויה לשמש כפרה אדומה.

בהיסטורית העם היהודי תהיינה בסך הכל עשר "פרות אדומות", כאשר תשע מתוכן כבר הוכנו ושימשו לטהרה כאשר בתי המקדש היו קיימים. הפרה העשירית תיעשה על ידי מלך המשיח. יהי רצון שנזכה לכך במהרה בימינו.

 

 

סוף העולם ימינה.

זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוָּה ה' לֵאמֹר: דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ פָרָה אֲדֻמָּה... (פרק יט פסוק ב')

על פרשת פרה אדומה אמר שלמה המלך בחכמתו: "כָּל זה נִסִּיתִי בַחָכְמָה, אָמַרְתִּי אֶחְכָּמָה וְהִיא רְחוֹקָה מִמֶּנִּי"! (קהלת ז כג').

אמר המגיד מדובנא משל למה הדבר דומה? לעשיר כפרי אחד שרצה לנסוע עד סוף העולם. אמר ועשה! הכין מרכבה רתומה לסוסים אבירים וחזקים ולקח אוכל צידה לדרך.

לאחר מכן עלו הוא ומשרתו למרכבה ויצאו למסע אל סוף העולם... ביום הראשון לנסיעתו נסע העשיר שלוש מאות פרסאות ולעת ערב עצר כדי לנוח במלון. במלון ישב העשיר אל השולחן והשתתף בשיחת האורחים ובסיפורי מסעותיהם.  כל אחד מהם תיאר באוזני חבריו את מטרת מסעו, כמה כבר נסע וכמה עוד עליו לנסוע.

"אני" - קפץ העשיר ואמר- "נוסע לסוף העולם וכבר עברתי היום שלוש מאות פרסאות!"

"שוטה שכמוך" -צחקו כולם- "האינך יודע כי העולם הוא עגול?!" אין אתה מתקרב לסוף מסעך כלל כי ככל שתרחיק ותיסע כן ירחק ממך סוף העולם...

כן הוא גם הנמשל סיים המגיד: שלמה המלך חפץ להבין את סודות התורה אולם ככל שלמד, הבין כי התורה עמוקה מני ים. ולכן כתב בספרו: "אָמַרְתִּי אֶחְכָּמָה, וְהִיא רְחוֹקָה מִמֶּנִּי". ישנם חוקים בתורה שטעמיהם ניתנו אך ורק למשה רבינו בסיני.  וכל אדם,  גם אם יהיה חכם כשלמה המלך יצטרך לקבל זאת כחוק שמעבר להשגתו.

איך ניתן לשנות את הרצון ?

וַיֵּרְדוּ הֵם וְכָל אֲשֶׁר לָהֶם חַיִּים שְׁאֹלָה וַתְּכַס עֲלֵיהֶם הָאָרֶץ וַיֹּאבְדוּ מִתּוֹךְ הַקָּהָל, וְכָל יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר סְבִיבֹתֵיהֶם נָסוּ לְקֹלָם כִּי אָמְרוּ פֶּן תִּבְלָעֵנוּ הָאָרֶץ (פרק טז פסוקים לג'-לד')

"אמר רבי יוסי בר חנינה אפילו מחט שהייתה שאולה ביד ישראל מידם, אף היא נבלעה עמהן דכתיב: "וַיֵּרְדוּ הֵם וְכָל אֲשֶׁר לָהֶם, חַיִּים שְׁאֹלָה" (ירושלמי סנהדרין דף נ. י-א'). כל כך חמורה היא המחלוקת, עד שקורח וכל עדתו, וכל מי שקשור בישירות או בעקיפין למחלוקת זו, ירד ישירות לשאול הגיהינום.

וכותב רבינו בחיי: "מכאן שהבאים כנגד התורה, ורוצים לעקור את יסודותיה, אין להם חלק לעולם הבא!" שנאמר: "וַתְּכַס עֲלֵיהֶם הָאָרֶץ וַיֹּאבְדוּ מִתּוֹךְ הַקָּהָל" (פרק טז פסוק לג') איבדו הם את חלקם מתוך קהל ישראל.

אמר רבי עקיבא: "וַתְּכַס עֲלֵיהֶם הָאָרֶץ"- בעולם הזה. "וַיֹּאבְדוּ מִתּוֹךְ הַקָּהָל"- לעולם הבא. כל כך חמור! בעיקר בשל כך שאנו רואים שאותם אנשים שנבלעו במעמקי האדמה, הם מגדולי ישראל, שעד למעשה זה היו הם ללא דופי. קורח שהיה צדיק, והיה מהנבחרים לשאת את ארון הברית. ו-250 נשיאי העידה שהצטרפו אליו, שכולם "קְרִאֵי מוֹעֵד אַנְשֵׁי שֵׁם" [שהיה להם שם בכל העולם (סנהדרין קי.)] כולם מוצאים את עצמם מאבדים את הכל, בגלל כמה רגעים של חוסר מחשבה.

רגע לפני מעשה, הם היו עם כרטיס כניסה לשורה הראשונה בעולם הבא, וברגע שאחרי מעשה נשארו הם ללא כרטיס הכניסה, וללא שמם הטוב שעמלו עליו במשך כל חייהם.

חז"ל מזהירים את האדם: "אַל תַּאֲמֵן בְּעַצְמָךְ עַד יוֹם מוֹתָךְ" (אבות ב ד'). אדם יכול לעמול קשה כל חייו, ולאבד את הכל רגע לפני הסוף. מביאים ראייה לדבר, מיוחנן הכהן הגדול, שהיה 80 שנה בקודש הקודשים, ולפני מותו הספיק לצאת לתרבות רעה, ולכפור בעיקר (ברכות כט.). ו"אם בארזים נפלה שלהבת, מה יעשו איזובי [ה]קיר?!" (מועד קטן כה:) מה נאמר אנחנו, אם לענקים מאתנו זה קרה? איך אנו יכולים להשכיל ולשמור על המעשים שלנו נקיים וישרים, אם גדולים מאתנו הלכו שבי אחר תאוותם, לכַבוד קנאה שנאה ותחרות?

חז"ל מלמדים אותנו, ש"סוף מעשה במחשבה תחילה."

אדם שרוצה לשמור על מעשיו, צריך לדאוג למחשבה שלו. היכן שמחשבותיו של האדם נמצאות, שם מעשיו. אם אדם חושב על דברים טובים, זה יקרין על מעשיו, ומעשיו יהיו טובים. ואם יחשוב רק רע כל היום, כמובן גם מעשיו יהיו רעים. אך יבוא האדם ויטען [אולי בצדק] שמאוד קשה לו לעקוב אחר מחשבותיו. ולפעמים גם מחשבות רעות עוברות לו בראש. מה נענה לאותו אדם? איך אדם יכול לשלוט על מחשבותיו, שיהיו טובות?

ה"מכתב מאליהו" (הרב אליהו אליעזר דסלר זצ''ל) מסביר שאין מחשבה, בלא התעניינות שקדמה לה. אדם מזמין לעצמו מחשבות לראש, ע"י התעניינות. הוא מתעניין בנושאים מסוימים, ואז זה ממלא את מחשבותיו, ובעקבות כך גם מעשיו מושפעים בהתאם. לדוגמא, אדם שמעולם לא התעניין בגידול דבורים למטרות דבש, אף פעם לא יהפוך להיות כוורן, וכמובן שזה לא יעסיק את מחשבותיו. שני אנשים שיקראו את אותו עיתון בדיוק, יזכרו דברים שונים. כי לכל אחד תחומי התעניינות שונים. וכך אם אדם מתעניין בדברים טובים, אז מחשבות טובות ימלאו את ליבו, וכמובן שזה יוביל אותו למעשים טובים. אך אם אדם יתעניין בדברים רעים והרסניים, מחשבותיו ומעשיו יהיו רעים והרסניים בהתאם. כל כך פשוט? מסתבר שלא! ישנה עוד שאלה אחת שאנו צריכים לענות עליה. איך אדם יכול לשמור על תחומי התעניינותו שיהיו אך ורק בכיוון החיובי? הרי לפעמים אדם מרגיש סקרנות לגבי דברים מסוימים שלאו דווקא כל כך חיוביים עבורו. שומעים דברים, רואים דברים. איך ניתן לרסן את ההתעניינות? מהי החוליה הראשונה בשרשרת?

התשובה היא: הרצון של האדם! הרצון של האדם הוא הנקודה ההתחלתית והכל הולך בעקבות הרצון. לדוגמא: אדם שרוצה להיות ירא שמיים, יתעניין וילמד מהי יראת שמיים, בלתי נמנע כמובן שהוא יחשוב על כך, ואז מעשיו יושפעו ויהיו טובים כמו הרצון שקדם להם. אך אם אדם רוצה את תאוות עולם הזה. יתעניין הוא בתאוות, יחשוב הוא על תאוות, ולבסוף יִסְתָּאֵב בהם. על כך אמרו חז"ל: "בדרך שאדם רוצה לילך, בה מוליכין אותו" (מכות י:). הכל בידיים שלך, וכאן הבחירה שלך באה לידי ביטוי! מה אתה רוצה? תבחר! תחליט!

לאדם שעדיין חצוי בדעתו נספר שהוא בבעיה. הסיבה שהנך חצוי בדעתך, כי לאדם נטייה להיות נמשך בדעותיו אחר סביבתו (הרמב"ם דעות - ו א'). ואם סביבתו היא רעה, ילמד מהם וידבק במעשיהם. ואם טובה היא, גם הוא ירצה ויחפוץ בטוב. כשיראה הוא מסביבו את חבריו פורקי העול שמחייכים [עדיין] לאחר מעשה שלילי, ירצה ויתאווה גם הוא לכך. אך אם יתחבר הוא לאנשים חיוביים שעשות רצון ה' הוא החיות והשמחה שלהם, יתהפך אף הוא רצונו לרצון טוב, שיוביל להתעניינות עד ש"יתברר ויתאמת אצל אותו האדם, מה חובתו בעולמו, ולמה צריך שישים מבטו ומגמתו בכל אשר הוא עמל כל ימי חייו" (מסילת ישרים). משם הדרך למחשבות של שאיפה התרוממות וסיפוק, קצרה מאוד. ומעשיו הטובים כבר נקראים מצוות.

קורח ועדתו רצו כבוד! לכן איבדו את עולמם. יוחנן כהן גדול, רצה חיים חופשיים ממצוות, ולכן הפך לצדוקי. וכך הלאה... השאלה היא: מה אתה באמת רוצה ??

 "ה' מִשָּׁמַיִם הִשְׁקִיף עַל בְּנֵי אָדָם, לִרְאוֹת הֲיֵשׁ מַשְׂכִּיל דֹּרֵשׁ אֶת אֱלֹקִים" (תהילים יד')

אוי לרשע ואוי לשכנו

וְכָל יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר סְבִיבֹתֵיהֶם, נָסוּ לְקֹלָם. כִּי אָמְרוּ פֶּן תִּבְלָעֵנוּ הָאָרֶץ! (פרק טז פסוק לד')

למדנו במסכת אבות (פרק א - משנה ז): "נִתַּאי הָאַרְבֵּלִי אוֹמֵר, הַרְחֵק מִשָּׁכֵן רָע, וְאַל תִּתְחַבֵּר לָרָשָׁע, וְאַל תִּתְיָאֵשׁ מִן הַפֻּרְעָנוּת.".

ומפרש שם רבי עובדיה מברטנורא: הרחק משכן רע. שלא תלמוד ממעשיו. ועוד, שלא תלקה עמו במפלתו, דאוי לרשע ואוי לשכנו. ואל תתחבר לרשע. שכך אמרו חכמים, כל המתדבק לרשעים אף על פי שאינו עושה כמעשיהם נוטל שכר כיוצא בהם [נענש כמוהם]. ואל תתיאש מן הפורענות. שלא תאמר רשע זה מעשיו מצליחין. אלך ואדבק עמו, הואיל והשעה משחקת לו. לכך אמר ואל תתיאשמן הפורענות, כלומר דע שמהרה תבא עליו פורענות כי פתאום יבוא [יום] אידו. עכ"ל.

וכך כותב רש"י (במדבר ג כט'): לכך לקו מהם דתן ואבירם ומאתים וחמשים איש עם קרח ועדתו, שנמשכו עמהם במחלקתם. עכ"ל.

רואים אנו כמה אנו צריכים להיזהר מקרבה יתרה לאדם שמעשיו אינם על פי התורה, או אדם שמידותיו רעות. כי ודאי מקשר זה, נדבק בנו משהו ממעשיו. וכמו שהוא מוליך את עצמו על ידי מעשיו לאבדון, עלולים אף אנו לסיים כמוהו.

רק אם הכל דבש!

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה בְּזֹאת תֵּדְעוּן כִּי ה' שְׁלָחַנִי לַעֲשׂוֹת אֵת כָּל הַמַּעֲשִׂים הָאֵלֶּה, כִּי לֹא מִלִּבִּי! (פרק טז פסוק כח')

אחד הכללים היסודיים בהלכות כשרות הוא: ש"היוצא מן הטמא - טמא, והיוצא מן הטהור - טהור" (בכורות ז :). כלומר כל דבר שיצא מגופו של בעל חיים האסור באכילה, כגון בצים או חלב הוא אוטומטית אסור באכילה מעצם כך שיצא מבעל חיים טמא.  וכן כל דבר שיצא מגופו של בעל חיים טהור, הוא מיד כשר באכילה.

ולכן אנו מותרים בשתיית חלב של פרה, ואכילת ביצים שיצאו מתרנגולת, ואסורים בשתיית חלב נאקה (נקבת הגמל) ואכילת ביצי נשר למשל..

ישנו דבר היוצא מכלל זה שאמרה התורה, והוא דבש הדבורים. במבט ראשון נראה לפי מה שאמרנו שהוא צריך להיות אסור באכילה משום שכל "היוצא מהטמא – טמא". וכפי שהדבורים עצמן אסורות באכילה, כך הדבש שיוצא מהן אמור להיות אסור באכילה. אך למרות זאת אנו רואים שדבש הדבורים מותר באכילה. איך זה יתכן?

עונה על כך הגמרא בהמשך הדברים: "מפני מה אמרו דבש דבורים מותר? מפני שמכניסות אותו לגופן, ואינן ממצות אותו מגופן" (בכורות ז :).

הרמ"בם (ספר הקדושה ג') מוסיף על דברי הגמרא ואומר: דבש דבורים ודבש צרעים, מותר. מפני שאינו מתמצית גופן, אלא כונסין אותו מעל העשבים בתוך פיהן ומקיאות אותו בכוורת, כדי שימצאו לאכול מימנו בימות הגשמים". עכ"ל.

והנה מחקרים בני זמנינו מגלים עובדה נפלאה! לדבורה יש שתי קיבות, והצוף שנכנס לגופה אינו נכנס לקיבת העיכול של הדבורה אלה לקיבה נפרדת שאין בינה לבין קיבת העיכול שום מגע. וכך הצוף עובר מסלול נפרד שאינו נוגע בשום שלב במיצי העיכול וכלי הדם של הדבורה עד שיוצא לבסוף בכוורת והופך לדבש..

מהיכן ידעו חז"ל עובדה זאת לפני יותר מ- 1500 שנה, בזמן שלא הייתה שום דרך לדעת מהו המבנה הפנימי של יצור קטן כדבורה?

איך יתכן שחז"ל לקחו סיכון והתירו אכילת דבש דבורים ביום שהכי קריטי למצב האדם, ביום הדין – ראש השנה. הדבורה אסורה באכילה, עדיף לא לקחת סיכון...

אלה שחז"ל כלל לא לקחו סיכון והסתמכו על מה שקיבלנו ממשה בהר סיני, והם דבריו של בורא העולם שברא את כל היצורים וידע את המבנה הפנימי של כל יצור שברא בעולמו, וגילה לנו פרט זה לצורך ידיעת ההלכה.

מדבר מחלוקת תרחק !

וְלֹא יִהְיֶה כְקֹרַח וְכַעֲדָתוֹ...  (פרק יז' פסוק ה')

משל לאריה מלך החיות שכבר כמה ימים לא הזדמן לו טרף.

בטנו הצטמקה מרעב, ונהמות שאגותיו הפילו פחד בכל רחבי היער. שאג הוא שאגה גדולה, וכל יושבי היער התכנסו בבהלה מסביבו, וחיכו לשמוע את מוצא פיו.

פנה הוא לזאב שהחל לרעוד מרוב פחד, ובקש ממנו להתקרב אל פיו ולהריחו, ולהגיד אם יש שם ריח רע ..

הזאב הרועד הריח את פיו של האריה, ואמר לו את האמת שפיו אכן מסריח מאוד. שאג האריה ואמר: "איך אתה מעז לומר כך למלך החיות?!" וטרף את הזאב המסכן.

פנה האריה אל החמור, וציווה אותו שכמו הזאב, גם הוא יתקרב להריח את פיו. החמור ניגש והריח את פי האריה שהיה מסריח מאוד. אך ידע שאם יאמר כמו הזאב, שפיו של המלך מסריח, האריה ישר יטרוף אותו. לכן שינה מן האמת. ואמר לאריה שאין לו ריח בפה כלל.. שאג האריה על החמור ואמר:"איך יתכן שלא אכלתי כבר כמה ימים ואין ריח בפי? הרי שאתה שקרן!" וכך טרף האריה גם את החמור המופתע.

לאחר מכן ניגש אל השועל, וגם אותו ציווה שייגש ויריח את פיו..

חשב השועל לעצמו שאם יאמר כמו הזאב  שיש  ריח,  ייטרף!  אם  יאמר  כמו  החמור  שאין ריח,  גם ייטרף! לכן פנה אל האריה ואמר: "אדוני  האריה, צר לי שלא אוכל לחוות דעה על מצב הריח בפה שלך. אני מנוזל ואפי סתום כבר כמה ימים, בשל צינון קשה..."

עכשיו כבר האריה נשאר מופתע. ולא ידע בשל איזו סיבה יכול הוא לטרוף את השועל הערמומי...

הנמשל ברור מאליו! אסור להתקרב לאש המחלוקת כמו קורח וכל עדתו שנפגעו. עדיף להיות כאותו שועל מנוזל שאפו סתום. ולא להריח באש המחלוקת. 

הקנאה והתאווה והכבוד ...

וְלֹא תָתֻרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם אֲשֶׁר אַתֶּם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם (פרק טו פסוק לט')

משה רבינו שולח מרגלים לתור את ארץ ישראל, ולשם כך הוא בוחר את נבחרי העם. לא אנשי מלחמה וחכמת קרב, שירגלו אחר מוכנותו של העם, ומצב העורף. אלה אנשים צדיקים שהכתוב מעיד עליהם "כֻּלָּם אֲנָשִׁים [חשובים- רש"י], רָאשֵׁי בְנֵי יִשְׂרָאֵל הֵמָּה" (פרק יגג'). משימה כזאת מורכבת, מצריכה אנשים עם הרבה ידיעה ואמונה שאנו עמו של הקב"ה, ואל לנו להירתע משום עם, ושום סכנה.

משה שולח אותם להיפגש עם האויב פנים מול פנים, חלקם ענקים, וחלקם גיבורים ואנשי חייל. ולכן לא מוכן הוא לקחת סיכונים, ושולח את האנשים הכי טובים וצדיקים בעם ישראל, שוודאי הניסים שהיו במצרים, והניסים שכעת במדבר חקוקים על ליבם, ולא יאפשרו להם לחשוב אפילו לרגע שישנו עם כלשהו שלא מסור ביד עם ישראל.

אך רואים אנו, שצדקותם של המרגלים, לא עמדה להם בשליחות זו. חוזרים הם משליחות בת ארבעים יום בארץ ישראל, ופיהם מלא בדברי סרה על ארץ ישראל. "עַז הָעָם הַיֹּשֵׁב בָּאָרֶץ, וְהֶעָרִים בְּצֻרוֹת גְּדֹלֹת מְאֹד. וְגַם יְלִדֵי הָעֲנָק רָאִינוּ שָׁם", "לֹא נוּכַל לַעֲלוֹת אֶל הָעָם, כִּי חָזָק הוּא מִמֶּנּוּ!". העם ששומע את הבשורות הקשות, יושבים ובוכים כל הלילה, ולמחרת על הבוקר הם כבר מתחילים לברר איפה מוציאים ויזה למצרים..

איך זה יתכן, שנשלחו הטובים והמובחרים שבעם ישראל למשימת ריגול הארץ. ולמרות זאת הם נכשלו במשימה בצורה מושלמת!?

הרב יהודה לייב חסמן בספרו "אור יהל" (ח"א עמ' רסג), מביא את דברי הזוהר הקדוש (פרשת שלח, קנח.) שהמרגלים התכוונו לטובת  עצמם כשדברו רעה על ארץ ישראל. אמרו לנפשם: "כאן במדבר, זכינו להיות נשיאים, אבל בארץ הקדושה לא נזכה להיות נשיאים, ויעבירנו משה מכיסא הנשיאות וימנה אחרים במקומנו". לכן הוציאו דיבה רעה על הארץ. ומסביר ה"אור יהל": שהמרגלים חשבו לעצמם שבארץ ישראל מתעלים ומתקדשים יותר ויותר, ובוודאי [עם] ישראל יתעלו לדרגה רוחנית גבוהה ממדרגתם במדבר, ואז הם לא יהיו ראויים  להיות  נשיאים  עליהם...

על כך נאמר: "הקנאה והתאוה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם" (אבות ד כח'). פשוטו כמשמעו! מוציאים את האדם מן העולם!

מעשים שבכל יום מוכיחים שאדם מוכן להסתכן בלוותר על מעמדו, ועל כספו שעמל עליו במשך כל ימי חיו בשביל איזו תאווה מזדמנת. אדם שרודף אחרי כבודו, יכול אף לקפח את חייו של אדם אחר ברגע שזה כביכול פגע בכבודו המדומה. והאדם שחומד את מה שיש לחברו חייו אינם חיים. צריכים אנו לדעת שבתוכו של כל אדם ואדם, ישנו מצב של "אור וחושך שמשמשים בערבוביא".  מצד אחד אור  גדול, שלאדם ישנה יכולת להגיע בעזרתו עד כיסא הכבוד. ומצד שני חושך גדול, שיכול להוריד אותו עד שאול תחתית. ע"י לימוד תורה, ומוסר. קיום מצוות ומעשים טובים, האדם מגדיל את האור שבתוכו בבחינת נר מצווה ותורה אור. ועם כל זאת צריך הוא להישמר מכל משמר שלא ליפול באותו חושך נורא שגם הוא קיים בתוכו. אותו חושך שהמרגלים לא נשמרו ממנו, ונתנו לעצמם לטבוע בו למרות שפוטנציאל האור שבתוכם היה גדול מאין כמוהו. איך נשמרים מליפול לאותו חושך?

מלמדת אותנו התורה: "וְלֹא תָתֻרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם אֲשֶׁר אַתֶּם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם" (פרק טו פסוק לט'). ברגע שאדם תר אחרי לבבו ועיניו, נמצא הוא רגע לפני נפילה לתהום!

לא תָתֻרוּ, מלשון תייר. אדם שמסתובב ורק תר בעיניו אחרי דברים שעשויים למצוא חן בעיניו. היום זה עיתון המבצעים שאותו הוא תר בכדי לחפש את מה שחסר לו בבית והוא עוד לא הספיק לקנות. מחר הוא תר את ביתו ורכבו החדש של שכנו, ושבוע לאחר מכן הוא בתור תייר, עובר על "לֹא תַחְמֹד אֵשֶׁת רֵעֶךָ" ח"ו. אדם בדרך זו, ממלא בקלות את ראשו בתאוות לאין קץ. מפתח קנאה למי שיש לו יכולת להשיג תאוות יותר ממנו. ומבלי לשים לב, מתחיל הוא לדרוש כבוד על מה שכביכול יש לו מעבר למה שאחרים הצליחו להשיג.

חז"ל מגלים לנו ש"בדרך שאדם רוצה לילך מוליכין אותו" (מכות י:). במה שאתה מתעניין שם אתה נמצא! אם העינים והלב שלך בחוץ, בדברים שהם אינם שלך, אתה אף פעם לא תהיה מרוצה ומאושר, כי ההיצע גדול ורחב, "וְגַם הַנֶּפֶשׁ לֹא תִמָּלֵא" (קהלת ו ז'). אך אם נקיים את הפסוק "וְלֹא תָתֻרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם", בכך שנסתכל אך ורק על מה שיש לנו, ונודה לה'. כל הדברים שיש לנו, יהיו בעינינו הרבה יותר מיוחדים ויפים, ויספקו אותנו.

הדשא של השכן ירוק יותר, אך ורק אם מסתכלים ובוחנים אותו...

דמיונות, שווא ידברו !

וַיּוֹצִיאוּ דִּבַּת הָאָרֶץ אֲשֶׁר תָּרוּ אֹתָהּ אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. (פרק יג פסוק לב')

בספר מאמר אפרים מובא משל על זקן וצעיר שנזדמנו לחדר בבית מלון יחדיו. לעת ערב, שכב הזקן לישון. ולאחר זמן מה הצעיר הרגיש מחנק, פתח את החלון, וגם כן הלך לישון.

הזקן התעורר מרעש קול פתיחת החלון, וביקש מהצעיר: "תעשה לי טובה ותסגור מיד את החלון, ממש קר לי!" ענה לו הצעיר: "אבל חם לי!" אמר לו הזקן: "אל תתחצף אני יכול להיות סבא שלך!" וכך צעק עד שהצעיר הואיל בטובו לסגור את החלון, כי כבר רצה שקט מהזקן.

לאחר שעה קלה, פתאום נשמע קול זכוכית נשברת. הזקן בדמיונו חשב שהצעיר שבר את החלון ואז החל לחרף ולגדף: "תתבייש לך" טען הזקן לצעיר, "טיפש מטופש! כעת אפילו אם ארצה לסגור את החלון אינני יכול!". והצעיר בדמיונו חשב שנשבר החלון והיה שמח ומבסוט. והזקן כל הלילה לא היה יכול לישון מרוב דמיון של קור. והצעיר נרדם לו, וישן שינה מתוקה.

בבוקר קמו שניהם ומה גילו? שהמַּרְאָה שהייתה בחדר נפלה ונשברה. רק שהזקן בדמיונותיו חשב שנשבר החלון. וכל הלילה בגלל זה, הוא לא היה יכול לישון. והצעיר בדמיונו חשב גם כן שנשבר החלון, ושמח שיכול הוא לישון עם אויר צח.

זהו כוחו של היצר הרע שגורם הוא לאדם דמיונות שווא!

עדיף תמיד לשאול ולברר עוד כמה רגעים, לפני שמאשימים ומפתחים דמיונות וכעס כלפי בני אדם, וכל שכן אלו שנמצאים בסביבה הקרובה שלנו.

כך קרה למרגלים שמרוב פחד מדומה על כבודם שיילקח מהם, לא חשבו פעמיים אלה החלו לדמיין שהנה הם מאבדים את כבודם ונפלו בעצה הרעה.

 

זהירות, שער אוטומטי !

וַיַּעְפִּלוּ לַעֲלוֹת אֶל רֹאשׁ הָהָר... וַיֵּרֶד הָעֲמָלֵקִי וְהַכְּנַעֲנִי הַיֹּשֵׁב בָּהָר הַהוּא, וַיַּכּוּם וַיַּכְּתוּם עַד הַחָרְמָה. (פרק יד פסוק מד')

כותב רבי חיים בן-עטר, האור החיים הקדוש: שעם ישראל טעו בשיקול הדעת, בכך שהחליטו להתקדם לכיוון ארץ ישראל בעצמם.

כמה שעות לפני כן, הם בכו שאין ברצונם להיכנס לארץ ישראל, ושמפחדים הם מבני הענק שנמצאים שם, "וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו נִתְּנָה רֹאשׁ וְנָשׁוּבָה מִצְרָיְמָה" . ולאחר שראו את התגובה הקשה של הקב"ה, שנשבע, "אֲנִי ה' דִּבַּרְתִּי, אִם לֹא זֹאת אֶעֱשֶׂה לְכָל הָעֵדָה הָרָעָה הַזֹּאת הַנּוֹעָדִים עָלָי, בַּמִּדְבָּר הַזֶּה יִתַּמּוּ וְשָׁם יָמֻתוּ", רצו עם ישראל לתקן, ולחזור בהם מבכייתם, ולהוכיח לה' שהנה הם חזקים באמונתם, ומוכנים להילחם בעמלקים ובכנענים..

אך מאוחר מידי! כבר נגזרה הגזירה! עכ"ל. והעמלקים והכנענים היכו אותם מכה אחר מכה (רש"י).

למדים אנו מכך שישנם בחירות שהאדם בוחר בחייו, וההשלכות הם מרחיקות לכת.

חושב אדם שיכול הוא להתנהג ככל שיחפוץ, ולאחר מכן, כמובן יחזור בתשובה, ויבקש סליחה, ואף יבטיח שלא יחזור לסורו.

אך ישנם מעשים שברגע שרוצה אדם לחזור מהם, כבר מאוחר מידי! כל השערים ננעלים. כבר נגזרה הגזירה, ועכשיו נשאר רק להצטער ולחשוב למה לא הקשבנו לפני כן, לתורה ולחכמיה...

"סוֹף מַעֲשֶׂה, בְּמַחֲשָׁבָה תְּחִלָּה"!

להיכן נפלו חומות יריחו?

וַיִּשְׁלַח יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן מִן הַשִּׁטִּים שְׁנַיִם אֲנָשִׁים מְרַגְּלִים חֶרֶשׁ לֵאמֹר לְכוּ רְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְאֶת יְרִיחוֹ. (יְהוֹשֻׁע פרק ב פסוק א')

בתום 40 שנות הנדודים במדבר, רגע לפני הכניסה לארץ ישראל שולח יהושוע אל העיר יריחו מרגלים. מטרת שליחת המרגלים היא כפי שכותב הרלב"ג [רבי לוי בן גרשום]:"שיחקרו אם נפלה אימת ישראל עליהם ואם נמוגו מפניהם כי בזה יתחזק מאד לב אנשי המלחמה".

ואכן המרגלים מגיעים ליריחו ומקבלים את הבשורה: "יָדַעְתִּי כִּי נָתַן ה' לָכֶם אֶת הָאָרֶץ, וְכִי נָפְלָה אֵימַתְכֶם עָלֵינוּ, וְכִי נָמֹגוּ כָּל יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ מִפְּנֵיכֶם: כִּי שָׁמַעְנוּ אֵת אֲשֶׁר הוֹבִישׁ ה' אֶת מֵי יַם סוּף מִפְּנֵיכֶם בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם, וַאֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם לִשְׁנֵי מַלְכֵי הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן לְסִיחֹן וּלְעוֹג  אֲשֶׁר הֶחֱרַמְתֶּם אוֹתָם.  וַנִּשְׁמַע  וַיִּמַּס לְבָבֵנוּ  וְלֹא קָמָה עוֹד רוּחַ בְּאִישׁ מִפְּנֵיכֶם...

והפחד שלהם אכן היה מוצדק!

אפשרי לנצח עם של עבדים שיוצא ממצרים, אך אם בורא העולם נלחם לצידם, זה ממש לא כוחות!

המלחמה עם יריחו הייתה ללא קרבות, אך עם הרבה תפילה. ה' מצווה להקיף את החומה במשך שבעת ימים עם ארון הברית ושופרות, וביום השביעי, "וַיָּרַע הָעָם וַיִּתְקְעוּ בַּשֹּׁפָרוֹת וַיְהִי כִשְׁמֹעַ הָעָם אֶת קוֹל הַשּׁוֹפָר וַיָּרִיעוּ הָעָם תְּרוּעָה גְדוֹלָה וַתִּפֹּל הַחוֹמָה תַּחְתֶּיהָ וַיַּעַל הָעָם הָעִירָה אִישׁ נֶגְדּוֹ וַיִּלְכְּדוּ אֶת הָעִיר". ה' ילחם לכם ואתם תחרישון - ממש כפשוטו.

בעיתון"ידיעות אחרונות"  (23.2.90) פורסם מחקר שערך הד"ר בריאנט ווד ארכיאולוג מאוניברסיטת טורונטו. המחקר התפרסם בעלון:“Biblical Archaeology Review”, והוכיח באופן מדעי שיריחו אכן נהרסה בשנת 1400 לפני הספירה. וכמו כן נמצאו ממצאים המאשרים את הסיפור התנכ"י. כמו כן בחפירות נתגלו בין השאר החומות ששקעו שלמים בתוך האדמה בעת כיבוש יריחו..

 

 

 

 



 

 

 

 



 

 

במקום להתלונן, צריך לומר תודה!

וַיְהִי הָעָם כְּמִתְאֹנְנִים רַע בְּאָזְנֵי ה', וַיִּשְׁמַע ה' וַיִּחַר אַפּוֹ! (פרק יא פסוק א')

בדורנו אנו נמצאים בתקופה בה השפע נמצא בשיאו. לפני כ-200 שנה אבותינו אפילו לא דמיינו שהעולם יכול להיראות כמו במצב שהוא היום. כל אדם חי היום בבית אבן יציב, שמגן מפני פגעי מזג האוויר, לכל אדם יש ברז מים בתוך ביתו. מכונת כביסה, תקשורת לכל העולם ברגע, תחבורה, אוכל מגוון וזמין, ומבחר תענוגות לאין קץ. לכאורה נפלא. העולם במצב הכי מתקדם מאשר היה אי פעם. אך מסתבר שקידמה היא לא הערובה לאושר!

אנשים היום נראים הרבה יותר טרודים מהעבר, תמיד רודפים אחרי עוד פיסה של אושר, עוד איזה צעצוע שיעביר את הזמן. עוד איזה ארוחה שלא משביעה את העיניים. עוד איזה קפיצה לחו"ל בשביל להגיד שהייתי. נחליף השנה את האוטו? נשפץ את הבית? וכך הלאה.

האדם מזמין על עצמו גירויים מכל כיוון אפשרי, כי כך הוא חושב שהוא, ממצא את השהיה שלו בעולם הזמני שלנו. הגאון מוילנא השווה את ההנאות בעולם הזה, לאדם צמא ששותה מים מלוחים. הוא ישתה וישתה ואף פעם לא ירווה. שלמה המלך קורא לזה: "כָּל עֲמַל הָאָדָם לְפִיהוּ, וְגַם הַנֶּפֶשׁ לֹא תִמָּלֵא" (קהלת ו ז'). אדם יכול לעמול כל חייו בשביל לספק את תאוותיו החומריות, אך למרות שהוא בטוח שהנה האושר מחכה מעבר לפינה, שוב זה אינו האושר המיוחל. זה מתחיל בבית הספר, שהאדם בטוח שהנה הוא כבר נהיה גדול, ואז הוא מתחיל לחיות. ולאחר מכן הוא בטוח שהנה כבר הוא יסיים את הצבא, ואז מתחילים החיים. אולי אני יטוס לטיול עם החבְרֵה, ואז אני קצת ירגיש מה זה לחיות. אך הנה הוא חוזר, ומנסה להיכנס למעגל העבודה, בתחושה שברגע שהוא יהיה במשרה טובה, פה יתחילו החיים. ומשנה לשנה, הוא מוצא את עצמו מתחתן, מביא ילדים, סוחב משכנתא ותשלומים. ועדיין הוא מרגיש שזה לא זה. עדיין הוא ממשיך במרוץ להשגת ההנאה האולטימטיבית, שכמובן רחוקה מימנו והלאה...

הבעיה הכי גדולה שיש לבני האדם, בעת שהם עסוקים במרדף אחרי תענוגות חומריות, זה החוסר סיפוק שבדבר. כל תאווה לא ממומשת, מתבטאת במצבי רוח שמשפיעים על הסביבה הקרובה של האדם, וכמובן על האדם עצמו. יותר מ2.5 מיליון אנשים במדינת ישראל נוטלים תרופות נגד דיכאון. כל הזמן תשמע תלונות על מצבם האישי. לא מרוצים ממצב העובר ושב שלהם, לא מרוצים מדמויות מסוימות במשפחתם, מרמת הכולסטרול שלהם, ובגדול יש להם תלונה על כל נושא אפשרי. דמוקרטיה לא? מותר להגיד הכל, ועל כל מי שרוצים?!

צריכים אנו לזכור עיקרון מאוד חשוב ביהדות. עיקרון שאומר שהאדם בא לעולם הזה אך ורק בשביל למלא את תפקידו. והעולם הזה הוא "כפרוזדור בפני העולם הבא" (אבות ד טז'). ובכדי למלא את התפקיד שלשמו נשלחנו לזה העולם, הקב"ה נתן לנו את כל מה שאנו צריכים. המשפחה שהוא בחר לנו, והפרנסה שהוא נתן לנו, וגם הבריאות שהוא קבע לנו. אלו הם התנאים, שאיתם אנו אמורים לבצע את תפקידינו. אדם לא יכול לקום ולהגיד: "מגיעה לי יותר פרנסה".. "הייתי צריך להיות יותר חכם".. "למה דוקא לי מגיע להיות חולה?" אלו התנאים שקיבלת! אלו התנאים שבורא העולם יודע, שאיתם אתה תמלא את תפקידך בצורה הכי טובה! ואם אדם, במקום לבכות שהקב"ה יעזור לו להתעלות רוחנית ולהשלים את תפקידו בעולם בשלימות. הוא בוכה על כל מיני דברים גשמיים. דברים של העולם הזה. זה מראה שהוא לא מבין בצורה טובה, מהו תפקידו, ולשם מה הוא נשלח לפה.

בורא עולם רוצה לראות יהודי ששמח במצבו, ואומר תודה! הוא ממש לא אוהב שיהודי עצוב, ומלא תלונות! כמו שכותב הפסוק בפרשתנו: "וַיְהִי הָעָם כְּמִתְאֹנְנִים רַע בְּאָזְנֵי ה', וַיִּשְׁמַע ה' וַיִּחַר אַפּו!" (פרק יא פסוק א'). שיהודי מתלונן זה לא טוב. כי אז, "וַיִּשְׁמַע ה' וַיִּחַר אַפּוֹ" הקב"ה כועס. איך יכול להיות שאתה לא סומך עלי שאני עושה את הכי טוב בשבילך?

ישנו פסוק מפורש שאומר: "לְמַעַן עַנֹּתְךָ, וּלְמַעַן נַסֹּתֶךָ - לְהֵיטִבְךָ בְּאַחֲרִיתֶךָ"! (דברים ח טז'). כל המטרה של העינוי והניסיון, הוא בכדי לְהֵיטִבְךָ באחריתך, לתת לך שכר על הניסיונות שאתה עובר! אז למה אתה כל כך מתאונן? "מַה יִּתְאוֹנֵן אָדָם חָי?" (איכה ג לט'), אומר הנביא ירמיהו. ברגע שאתה חי ועדיין ממלא את תפקידך בעולם. יש לך רק מה להודות להקב"ה על כל מה שנותן לך, בכל רגע ורגע. ודוד המלך מוסיף: "יַסֹּר יִסְּרַנִּי יָּהּ, וְלַמָּוֶת לֹא נְתָנָנִי" (תהילים יח'). החיים עצמם הם התנאי היחיד שאדם יכול לבקש. מעבר לכך כל השאר זה בונוס!

כמובן שאדם תמיד צריך לשאוף לכך, ולבקש מהקב"ה שימציא לו את פרנסתו בריווח ולא בצמצום. וכמובן בריאות וכיו'. אך עיקר המטרה חייב להיות "למען שמו באהבה"! בכדי לעבוד את הקב"ה בצורה טובה יותר! אך אם אדם מבקש בקשות, בכדי לנצל עוד קצת מהעולם הזה, בבחינת "אָכוֹל וְשָׁתוֹ, כִּי מָחָר נָמוּת" (ישעיה כב יג'). אדם זה צריך לדעת שמי שמעדיף את העולם הזה, על פני העולם הבא, ימשיך הוא לשתות מים מלוחים, שיגרמו לו לצמא יותר גדול. ובכך מְוַתֵּר הוא על שכרו השלם לעולם הבא...

מכל אשר על פני האדמה

וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָיו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה! (פרק יב ג')

כותב הרמב"ם (דעות ב, ג): "ויש דעות [מידות] שאסור לו לאדם לנהוג בהן בבינונית, אלא יתרחק מן הקצה האחד עד הקצה האחר. והוא גובה לב [הגאווה]. שאין [זו] דרך הטובה שיהיה אדם עניו בלבד, אלא שיהיה שפל רוח, ותהיה רוחו נמוכה למאד.

ולפיכך נאמר במשה רבנו עָנָיו מְאֹד, ולא נאמר עָנָיו בלבד. בניגוד לשאר מידות שהקיצוניות בהן היא שלילית, במידת הענוה הקיצוניות הגמורה היא רצויה. וככל שמטהר האדם את לבו מכל שמץ של גאווה, מוּסרת מחיצה המפרידה בין רצונו ובין רצון בוראו וקרוב הוא יותר להשיג הכרה עליונה.

ומשה רבנו, שעם כל גדלותו, מעיד עליו יוצרו שהיה עניו מכל האדם אשר על פני האדמה. ולא החזיק לעצמו טובה כלל, בבחינת "ונחנו מה" (שמות טז ז'), הוא אשר זכה לכך ש"לֹא קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמֹשֶׁה אֲשֶׁר יְדָעוֹ ה' פָּנִים אֶל פָּנִים" (דברים לד י').

רואים אנו כמה חשוב לאדם להתרחק ככל האפשר ממידת הגאווה, כי רק כך יוכל הוא להתקרב אל הקב"ה. ואין זה אומר שאדם צריך לבטל את ערך עצמו בעניו, אלא חשוב שאדם יעריך את התקדמותו ומעשיו! הענווה האמתית היא לדעת שיש בך מיוּחדוּת, אך היא ניתנה לך במתנה מהקב"ה, ולכן על מה יש לך להתגאות?! הרי ברצונו נתנה לך, וברצונו נטלה ממך.

הרי ודאי שמשה רבינו ידע את מעלתו הגבוהה, אך הגדולה של משה רבינו היא, שהרגיש וחי בידיעה שאת הכל קיבל במתנה!

הַנֹּתֵן שֶׁלֶג כַּצָּמֶר, כְּפוֹר כָּאֵפֶר יְפַזֵּר.

וְהַמָּן כִּזְרַע גַּד הוּא, וְעֵינוֹ כְּעֵין הַבְּדֹלַח. (במדבר פרק יא פסוק ז')

וְהִנֵּה עַל פְּנֵי הַמִּדְבָּר, דַּק מְחֻסְפָּס, דַּק כַּכְּפֹר עַל הָאָרֶץ. (שמות פרק טז פסוק יד')

בפרשתנו אנו נפגשים עם התיאור הנפלא של המן שירד לעם ישראל במדבר. לחם מן השמים, שבו נמצאים כל הטעמים שיש בעולם, לפי בחירה.

בעת האכילה, המן היה נבלע באיברים, ולא נצרכו אוכלי המן לנקביהם. ובנוסף, לפני ירידת המן, הייתה שכבה לבנה דקה של כְּפֹר (כקרח על הארץ–רש"י) שהייתה יורדת על הארץ. לאחריה המן. ולאחריה שוב שכבת כְּפֹר דקה. ממש כמו קופסא ששומרת על המן. ממש נס גלוי, שזכו לו אבותינו בדור המדבר. שלזכרו אנו מניחים בשבת את החלות על מפה לבנה. ומעליה אנו פורשים עוד מפה לבנה מעל החלות, זכר למן שירד כך.

אך ישנו נס גלוי שעדיין קיים גם בזמנינו!

"הַנֹּתֵן שֶׁלֶג כַּצָּמֶר, כְּפוֹר כָּאֵפֶר יְפַזֵּר. מַשְׁלִיךְ קַרְחוֹ כְפִתִּים, לִפְנֵי קָרָתוֹ מִי יַעֲמֹד" (תהילים קמז')

בעת החורף שהקור גדול מאוד, יכולים כל היבול והנבטים הטמונים באדמה, ליבול ולמות מרוב קור. אם כך, איך בטמפרטורה מאוד נמוכה, עדיין היבול והזרעים נשמרים??

בורא עולם יצר בעולמו מנגנון, שברגע שהטמפרטורה נמוכה מידי בשביל גידולי הקרקע, הוא פשוט פורש על הקרקע שמיכה ענקית ששומרת על כל הזרעים והצמחייה הרכה, ומבודד אותם מהקור הרב.

השמיכה הזאת היא השלג שאנו מכירים. השלג שומר, שלא משנה כמה תהיה נמוכה הטמפרטורה בחוץ, כל מה שמתחת לשלג, לא יורד מתחת לטמפרטורה של 0 מעלות, וכך כל מה שנמצא מתחת לשלג שנערם, נשמר בחיים גם שהטמפרטורה בחוץ מאוד נמוכה! בנוסף לגידולי הקרקע, כמה וכמה בני אדם ניצלו ממות מתחת למפולות שלגים, אף בטמפרטורה של 30- !

השלג בודד אותם מהקור העז שבחוץ, ולכן נישמר חום גופם.

אי אפשר שלא להתפעל מיצירתו של הבורא, שעיצב תבנית מדהימה לכל פתית שלג. וקבע שבמהלך כל ההיסטוריה, לא יקום ולא יהיה אפילו פתית שלג אחד שדומה לחברו, כל אחד בתבנית שונה מיוחד בפני עצמו!

"שְׂאוּ מָרוֹם עֵינֵיכֶם, וּרְאוּ מִי בָרָא אֵלֶּה.." (ישעיה מ כו')

 

[gallery link="file" columns="4" ids="3096,3095,3094,3093,3092,3091,3090,3088,3087,3086,3085,3084,3083,3082,3081,3080,3079,3078,3077,3100,3099,3098,3097"]

 

 

המפתח ללשון נמצא אצלך!

וּמַדּוּעַ לֹא יְרֵאתֶם לְדַבֵּר בְּעַבְדִּי בְמֹשֶׁה? (פרק יב פסוק ח')

שמירת הלשון עבודה קשה היא, עבודה יומיומית ותמידית. רבים שואלים: האמנם יש אדם היכול לעמוד בכך?...
בספר "שערי הלשון" מובא על כך משל נפלא.

למה הדבר דומה? לעיר, שמחלה קשה פקדה את כל תושביה. בזה אחר זה הוזעקו טובי הרופאים אל העיר, אך איש מהם לא הצליח להביא מרפא לבני העיר. התייאשו התושבים, והשלימו עם מר גורלם.
באחד הימים הגיע אל העיר רופא מומחה בעל מוניטין בכל רחבי תבל. ואולם, התושבים היו כה מיואשים, עד שכלל לא פנו אל המומחה לדרוש בעצתו... כולם, פרט לאחד.
היה זה אחד מבני העיר שלא שם אל לבו כלל מה דעת חבריו, אלא אץ רץ אל המומחה הדגול לבקש את עזרתו.

מדוע חשת אל הרופא, בעוד שאר התושבים כבר אמרו נואש מלמצוא מרפא? נשאל האיש בפליאה. שוטים שבעולם! השיב האיש. הרי חיי שלי תלויים כאן על כף המאזניים! האם יעלה על דעתי לראות מה עושים אחרים בשעה גורלית זו?...

אם כך הוא הדבר ברפואת הגוף, כך הוא גם על אחת כמה וכמה, ברפואת הנפש!
דוד המלך מייעץ לנו: "מִי הָאִישׁ הֶחָפֵץ חַיִּים אֹהֵב יָמִים לִרְאוֹת טוֹב.. נְצֹר לְשׁוֹנְךָ מֵרָע וּשְׂפָתֶיךָ מִדַּבֵּר מִרְמָה"! (תהלים לד יג')
אף אם יש אנשים שנואשו מלנצור לשונם, על כל אדם ואדם לדאוג לעצמו, עליו לחוש אל הרופא, וליטול את עצתו. כי חייו שלו מונחים כאן על כף המאזניים !!

מבצע אפוד מגן

וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר, דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם וְעָשׂוּ לָהֶם צִיצִת עַל כַּנְפֵי בִגְדֵיהֶם לְדֹרֹתָם.. (במדבר פרק טו' לז'-לח')

מובא בגמרא (מנחות מ.) : בא מלאך לרב קטינא ושאל אותו למה הוא אינו לובש ציצית? [למרות שרב קטינא היה עם בגד שלא מחוייב בציצית (בגד ללא ארבע כנפות)]

ענה לו רב קטינא: "מה אתם מענישים על כך שאדם הולך בלי ציצית?" ענה לו המלאך: "בזמן שמידת הדין מתוחה ויש חרון אף, מענישים!"...

כלומר המלאך מסביר לנו שהציצית קטן היא כמו אפוד מגן ששומר על האדם, ואם אדם נמצא ח"ו בסכנה, הציצית שהוא לובש גורמת לזכויות שעוזרים להצילו מהסכנה. ואכן סיפורים רבים של אנשים שחיים בזמנינו, מעידים על כך שזכות לבישת הציצית במשך היום, הצילה את חייהם.

שרון נחשוני מנס ציונה, קיבל על עצמו מצוות ציצית שבועיים לפני תאונה מחרידה, שבה הוא ריסק כמעט את כל גופו, והיה מוכרז כמת במשך 17 דקות (מוות קליני). המדהים הוא, ששרון חזר לחיים. כל גופו נפגע והתרסק בתאונה, חוץ ממקום הציצית במרכז גופו, שנותר שלם ללא פגע!

( ראה סרטון למטה! )

חייל מירושלים לאחר שבת שבה התחזק וקיבל עליו מצוות ציצית, הגיע ביום ראשון לתחנת האוטובוס בגבעה הצרפתית בירושלים, שם זיהה מחבל שנעמד כ-10 מטר מהתחנה שהייתה מלאה באנשים. בלי לחשוב הרבה, רץ הוא לכיוון המחבל בעודו שולף את הרובה בכדי לפגוע בו. המחבל שראה זאת, פוצץ את המטען שהיה על גופו ברגע שהחייל היה כבר ממש לידו, אנשים שהיו בתחנת האוטובוס כ-10 מטר משם נהרגו בפיצוץ, אך החייל שהיה ליד הפיצוץ, חטף רק כמה רסיסים ברגליו, וגופו היה שלם! מקום הציצית נותר ללא פגע!

בחור צעיר שהגיע לקבל טיפול כימותרפי בבית החולים, נתבקש להוריד את הציצית שלבש לפני קבלת הזריקה, בטענה שהיא לא סטרילית. הבחור לא ויתר, ואמר שאינו מוכן להוריד את הציצית, שהייתה חדשה ונקייה. האחות אמרה שהיא לא מוכנה לתת לו טיפול, והצעיר נשאר מחוץ לחדר. רופא שעבר במקום והתערב בנעשה, יצא מהחדר נרעש, תוך שהוא פונה לבחור ואומר לו, שאם היה מקבל את החומר שהיה במזרק,היה הוא מת במקום! וההתעקשות שלו על קיום מצוות ציצית, למרות בקשת האחות שמרה עליו בחיים.

 

[embed]https://www.youtube.com/watch?v=WVlcPo5Miu8[/embed]