וְלֹא יִהְיֶה כְקֹרַח וְכַעֲדָתוֹ... (פרק יז' פסוק ה')
משל לאריה מלך החיות שכבר כמה ימים לא הזדמן לו טרף.
בטנו הצטמקה מרעב, ונהמות שאגותיו הפילו פחד בכל רחבי היער. שאג הוא שאגה גדולה, וכל יושבי היער התכנסו בבהלה מסביבו, וחיכו לשמוע את מוצא פיו.
פנה הוא לזאב שהחל לרעוד מרוב פחד, ובקש ממנו להתקרב אל פיו ולהריחו, ולהגיד אם יש שם ריח רע ..
הזאב הרועד הריח את פיו של האריה, ואמר לו את האמת שפיו אכן מסריח מאוד. שאג האריה ואמר: "איך אתה מעז לומר כך למלך החיות?!" וטרף את הזאב המסכן.
פנה האריה אל החמור, וציווה אותו שכמו הזאב, גם הוא יתקרב להריח את פיו. החמור ניגש והריח את פי האריה שהיה מסריח מאוד. אך ידע שאם יאמר כמו הזאב, שפיו של המלך מסריח, האריה ישר יטרוף אותו. לכן שינה מן האמת. ואמר לאריה שאין לו ריח בפה כלל.. שאג האריה על החמור ואמר:"איך יתכן שלא אכלתי כבר כמה ימים ואין ריח בפי? הרי שאתה שקרן!" וכך טרף האריה גם את החמור המופתע.
לאחר מכן ניגש אל השועל, וגם אותו ציווה שייגש ויריח את פיו..
חשב השועל לעצמו שאם יאמר כמו הזאב שיש ריח, ייטרף! אם יאמר כמו החמור שאין ריח, גם ייטרף! לכן פנה אל האריה ואמר: "אדוני האריה, צר לי שלא אוכל לחוות דעה על מצב הריח בפה שלך. אני מנוזל ואפי סתום כבר כמה ימים, בשל צינון קשה..."
עכשיו כבר האריה נשאר מופתע. ולא ידע בשל איזו סיבה יכול הוא לטרוף את השועל הערמומי...
הנמשל ברור מאליו! אסור להתקרב לאש המחלוקת כמו קורח וכל עדתו שנפגעו. עדיף להיות כאותו שועל מנוזל שאפו סתום. ולא להריח באש המחלוקת.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה