יום שלישי, 14 ביולי 2015

כבוד מדומה

וְאֵת בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר הָרְגוּ בֶּחָרֶב! (פרק לא פסוק ח')


ושואל ה"בן איש-חי": מה בא ללמד אותנו פסוק זה על בלעם?

ויובן על פי משל לאיש אחד בור ועם הארץ שהחליט לבוא בשבת לבית הכנסת.

בבית הכנסת היו ספסלים מסודרים עם שמות המתפללים איש איש ומקומו. בשתי השורות האחרונות היו ספסלים מיוחדים לאורחים. כאשר הגיע עם הארץ זה אל בית הכנסת היו הקהל באמירת ברוך שאמר, על כן נעמדו כולם על רגליהם. ליבו של עם הארץ עלץ בקירבו! הקהל כולו קם לכבודו! ללא כל היסוס פנה האיש היישר אל כותל המזרח שם התיישב על מקומו של ראש הקהל!

כאשר הגיע אל המקום סיימו הקהל את אמירת ברוך שאמר והתיישבו כולם. עתה לא נותר ספק בליבו של האיש שהקהל מכבד אותו עד מאוד שהרי מיד כאשר הגיע אל מקומו המכובד כולם התיישבו!.. לפתע ניגש אליו הגבאי והובילו אחר כבוד אל הספסל האחרון ספסל האורחים... לא עברו רגעים מועטים וראש הקהל נכנס וצעד אל מקומו.

הביט האיש וראה כי את ראש הקהל לא מכבדים כל כך כמו שכיבדו אותו, שכן מפניו כולם קמו בבת אחת, ואילו מפני ראש הקהל עמדו האנשים רק כאשר עבר בקירבתם...

כאשר שב לביתו סיפר לאשתו את רוב הכבוד שנחל בבית הכנסת. רק הגבאי השוטה - כך סיפר - לא כיבד אותי כראוי!...

אשתו שהיתה חכמה ממנו הבינה מיד את אשר ארע לבעלה והסבירה לו כי כפי הנראה נכנסת בדיוק כאשר הקהל היו צריכים לעמוד מחמת התפילה. וראיה יש לי - כך אמרה - שהרי בשעה שהגבאי לקח אותך אל ספסל האורחים איש לא עמד לכבודך!...

וכן הוא גם הנמשל: אמר ה"בן איש חי"- בלעם חשב שהוא ראוי לנבואה ומחמת כבודו נכתבה נבואתו בתורה לצד נבואותיו של משה רבינו עליו השלום... וכדי שתתברר טעותו עשה הקב"ה שלא יתקיים בו מה שניבא על עצמו, "וּתְהִי אַחֲרִיתִי כָּמֹהוּ" (כג י') אלא מת בחרב מיתת שפלים. סופו הוכיח על תחילתו שכל מה שנכתבה נבואתו בתורה לא נכתבה מפני חשיבותו, אלה מפני כבודם של ישראל!