כִּי יַרְחִיב ה' אֱלֹקֶיךָ אֶת גְּבוּלְךָ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָךְ, וְאָמַרְתָּ אֹכְלָה בָשָׂר.. (פרק יב פסוק כ')
כותב על כך רש"י: למדה תורה דרך ארץ, שלא יתאוה אדם לאכול בשר, אלא מתוך רחבת ידים ועושר (חולין פד.). כלומר אם יש לאדם מעט כסף יסתפק בירקות וממרחים. אם הכנסתו גדולה יותר יגוון בתבשיל, ורק אם יוכל להרשות לעצמו יותר מכך, יאכל גם בשר.
בכך מלמדת אותנו התורה יסוד מאוד חשוב, יסוד שמי שמקיים אותו מנהל הוא חיים שלווים ורגועים, מבלי להיכנס ללחץ ועול נושים וחובות. דומה שכבר איננו מכירים חיים מסוג זה, אך אבותינו כך היו חיים. כל משפחה הייתה מסתפקת במה שיכולה להרשות לעצמה, מבלי להיכנס לכל מיני הרפתקאות ותשלומים שאינם נגמרים.
אך אנו בדור השפע הגשמי הבלתי נגמר, דור שבו היצרנים שוטפים לכולם את המוח ומפתים במתק שפתיים ופרסומות ענק, וכבר אדם חושב ובטוח שאם הוא לא קונה את המוצר שכעת פרסמו, נפגם ולו במשהו מאיכות חייו, ואם לא יחליף את מכוניתו יחשב לנחות וחריג, לא חושב הוא על הפרט השולי של חשבון הבנק ההולך ותופח, אלה מעביר את כרטיסו, וה' יעזור..(?)
על כך מודיעה התורה: "כִּי יַרְחִיב ה' אֱלֹקֶיךָ אֶת גְּבוּלְךָ, וְאָמַרְתָּ אֹכְלָה בָשָׂר". אם יש לך את האפשרות, תודה לה' ותאכל ותשבע. אך אם אין לך את האפשרות, אל תחפש להשיג יותר ממה שאתה יכול להרשות לעצמך.
לא צריך להסתכל על הדשא של השכן ולרצות כמוהו! האושר שבחיים לא טמון בדברים אלה!
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה