יום חמישי, 17 בספטמבר 2015

קול דודי דופק!

נמצאים אנו עמוק בתוך עשרת ימי תשובה. עבר עלינו ראש השנה התשע"ו עם סימנים של התחלה חדשה, ברכנו אחד את השני בשנה טובה וכולנו תקווה שכלתה שנה וקיללותיה והחלה שנה וברכותיה. אך רגע לפני שאנו נכנסים לשגרת השנה החדשה, עומדים אנו לפני יום הכיפורים וימי התשובה המעטים שנשארו. והשאלה שאנו צריכים לשאול את עצמינו היא: מה נשתנה יום הכיפורים הזה משאר ימי הכיפורים? האם אנו יוצאים לדרך חדשה ושינוי מעשים? או שמה זהו עוד יום כיפור של ניקוי המצפון (בלבד).?.

לא שאנו לא בסדר חלילה. אנחנו באמת משתדלים לעשות את המקסימום שאנו יכולים.. או יותר נכון את כל הדברים שאנו רגילים לעשות. ובאמת נראה שזה המקסימום שאנו מסוגלים לעשות בשלב זה של החיים.. בעתיד, קרוב לוודאי שניקח על עצמינו עוד כמה דברים – נוסיף עוד כמה מצוות. אך כרגע זו המציאות.. אדם לא יכול להשתנות בבת אחת (הרי הוא עלול ליפול.. לא?). וחוץ מזה, יש עוד זמן!..

הקב"ה בכבודו ובעצמו בא לעורר אותנו מתרדמת הזמן, מהטעות של ה:"ברגע שאני אשמע את קול שופרו של המשיח, אני ירוץ לבית הכנסת.." ומציע לנו: שוב יום אחד לפני מיתתך! (שבת קנג.) - תתקרב אלי רגע לפני שנגמר הסרט, רגע לפני שמאוחר מידי..

את דרמת המתח הזאת ממחיש לנו שלמה המלך בשיר השירים (פרק ה ב'): אֲנִי יְשֵׁנָה וְלִבִּי עֵר! ומפרשים חז"ל: אני ישן מן המצוות, וליבי ער להקב"ה. אני אומנם לא מקיים את כל המצוות, אך יש לי אמונה עד השמיים, אני אוהב את הקב"ה!. והנה, "קוֹל דּוֹדִי דוֹפֵק! פִּתְחִי לִי אֲחֹתִי רַעְיָתִי יוֹנָתִי תַמָּתִי.." הקב"ה דופק! מבקש שאני אפתח לו את ליבי. הוא רוצה שאני יתקרב אליו. ואף מוסיף ברחמיו המרובים ומסביר: "שֶׁרֹּאשִׁי נִמְלָא טָל, קְוֻּצּוֹתַי רְסִיסֵי לָיְלָה" קשה לי שאתה לא פותח לי, במיוחד עם עול השעבוד והגלות של ישראל. בוא תפתח לי ונצא שנינו מהצער!

כך ברחמיו דופק ה' על דלתנו, ומה אנו משיבים? "פָּשַׁטְתִּי אֶת כֻּתָּנְתִּי, אֵיכָכָה אֶלְבָּשֶׁנָּה? רָחַצְתִּי אֶת רַגְלַי, אֵיכָכָה אֲטַנְּפֵם?" כבר נכנסתי למיטה, אתה לא יכול לבוא מחר? "אני דתי בלב". "אנחנו בדור קשה". "אחרי הצבא, הלימודים, החתונה, הפנסיה.." וכך מתעלמים מהדפיקות, מחליפים צד במיטה וממשיכים בשנתנו המתוקה.

אך במקום שרחמי בני אדם נגמרים, רחמי הקב"ה רק מתחילים! "דּוֹדִי שָׁלַח יָדוֹ מִן הַחֹר, וּמֵעַי הָמוּ עָלָיו". הקב"ה מנסה עוד שכנוע על מנת שנפתח לו את הדלת. הוא מנסה למצוא איזה סדק קטן בלב שלנו, בתקווה שזה מה שיגרום לנו להתעורר.. ולפתע מתחילה אצלנו הרגשה פנימית מיוחדת. הרגשה של רצון להתקרב, רצון לפתוח את הדלת ולתת להקב"ה להיכנס. "קַמְתִּי אֲנִי לִפְתֹּחַ לְדוֹדִי, וְיָדַי נָטְפוּ מוֹר, וְאֶצְבְּעֹתַי מוֹר עֹבֵר עַל כַּפּוֹת הַמַּנְעוּל". קמנו מהשינה בכדי לפתוח את הדלת, סוף כל סוף זו האמת, ותמיד רצינו לעשות צעד קדימה. ואפילו אנו מתחילים להרגיש טוב עם זה שהצלחנו לקום מהמיטה הממגנטת.

אבל אז קורה דבר מפתיע.. "פָּתַחְתִּי אֲנִי לְדוֹדִי, וְדוֹדִי חָמַק עָבָר!" קמנו מהמיטה, התלבשנו, הסתדרנו, ולבסוף פתחנו את הדלת. אך מסתבר שבזמן שהתארגנו, כבר לא היה אף אחד שמחכה לנו מחוץ לדלת.. "נַפְשִׁי יָצְאָה בְדַבְּרוֹ"... אנו נזכרים בדיבורים בבקשות ובתחינות של הקב"ה ונפשנו יוצאת מגעגועים אל הזמן שעוד התחנן וחיכה לנו בחוץ. ועכשיו, "בִּקַּשְׁתִּיהוּ וְלֹא מְצָאתִיהוּ קְרָאתִיו וְלֹא עָנָנִי"...

הנה למדנו מדברי שלמה המלך, שאם כבר הגיע אדם להתעוררות לתשובה, אסור לו להתמהמה ואפילו לרגע קט. וכבר ברגע שאדם שומע את ה-"קוֹל דּוֹדִי דוֹפֵק", הוא צריך לקום ולפתוח. אם יפתח, הוא ימצא שם את הקב"ה שמוכן לקבלו בזרועות פתוחות. אך אם ייתן לדפיקות להימשך וישתיק את מצפונו בכל מיני אמתלות ותירוצים, יש אפשרות שהדפיקות יפסקו לעד! בדומה לכך אומרים לנו חז"ל (אבות ב ד'): "וְאַל תֹּאמַר לִכְשֶׁאִפָּנֶה אֶשְׁנֶה, שֶׁמָּא לֹא תִפָּנֶה. ואמר על כך החפץ חיים: שריחמו חז"ל עלינו ואמרו את זה בלשון "שמא" לא תִפָּנֶה, אבל האמת הוא שאם אדם אומר לִכְשֶׁאִפָּנֶה אֶשְׁנֶה, ודאי שלא יפנה!!

אם כך, צריכים אנו לראות את הימים הקרובים, כימים של הזדמנות גדולה לשינוי מהותי. הזדמנות שבה אנו יכולים להפוך את הקערה על פיה, ולהצטרף לשאר היהודים בדורנו שכבר הספיקו לפתוח את הדלת. אם תעשה צעד, ניתן לומר בוודאות שברגע שתִפַָּתַח הדלת, תגלה עד כמה המיטה שלך כבר לא ממגנטת...