תְּשׁוּבָה וּמַעֲשִׂים טוֹבִים, כִּתְרִיס בִּפְנֵי הַפֻּרְעָנוּת. (אבות פרק ד משנה יא')
מעשה במלך שהיה נוהג לבקר אצל תושבי המדינה. בכל כמה זמן שיגר מכתבים ל-15 תושבים שבעוד חודש הוא מגיע. והנה זוג זקנים שביתם מט לנפול קיבלו את המכתב.
הבעל נכנס ללחץ ואמר לאשתו: "תראי איך הבית נראה?!. נקנה צבע ונצבע, נחליף את החלונות השבורים ונסדר את הבלטות, ונקנה גם כיסא אחד נורמלי שיהיה לו לשבת (אנחנו יודעים להיזהר עם שיווי המשקל... אבל המלך עלול ליפול...). ענתה האישה לבעלה הנסער: "10 שנים בקשתי ממך לעשות זאת ואתה אומר - "אין כסף". מאיפה יש לך פתאום?!
אמר לה הבעל: "אין לי, ניקח הלוואה!".
השיבה אשתו בכעס: "השתגעת?! אנחנו נראה למלך איך אנחנו חיים בדיוק: קירות מקולפים, קרטונים בחלונות. זה מה יש!..."
הבעל ניסה להסביר: "זה נכון כאשר המלך בא בפתע פתאום - הוא מתכוון לראות את חיינו כמות שהם... אבל אם הוא שלח מכתב הוא רוצה שנתכונן... לפחות כיסא אחד נשים לו... כי אם יבוא המלך וישאל: איך התכוננתם לבואי? מה נאמר לו?!..."
זהו המשל , והנמשל ברור מאליו:
הקב"ה לא מבקש שנבנה בשבילו בית חדש, גם לא שנצבע קירות ונחליף חלונות - אם אין באפשרותנו.., אבל לפחות לנקות את הקיר כמה שאפשר, לתקן כיסא שיהיה אפשר לשבת, להדביק תמונות במקום החלון השבור... - להשתנות בדברים הקטנים - זה מה שצריך!!!.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה