דור דור וצדיקיו.

נֹחַ אִישׁ צַדִּיק תָּמִים הָיָה בְּדֹרֹתָיו! (פרק ו פסוק ט')

ומביאה הגמרא שנֹחַ- לפי דורו היה צדיק, ואילו היה בדורו של אברהם [אבינו] לא היה נחשב לכלום (סנהדרין קח.).

לא באנו להמעיט מערכו של נֹחַ ח"ו, אלה רוצים אנו ללמוד מכך מוסר. ונראה שנֹחַ נקרא צדיק על שם כך שלא למד מאנשי דורו הרעים ולא נדבק במעשיהם, והיה מה שנקרא: "בולט לטובה".

לא חסר לנו הרבה בכדי להיות בולטים לטובה בסביבה שלנו! לא (רק) בצורה חיצונית כמובן, אלה במעשים טובים וקרבה להקב"ה..

כיום אנחנו לא בדורו של אברהם אבינו ולא בדורו של משה רבינו. יהיו שיאמרו שזהו דור יותר קשה מהדורות הקודמים. אך מה שציפה הקב"ה מאנשי הדורות הקודמים הוא לא מצפה מאתנו. מה שמוטל עלינו בכדי להיקרא צדיקים בעני ה', הוא ללכת על פי דרך ה' ולקדש שם שמים למרות ה"לא נעים" מהסביבה. למרות שבעני הדור זה נחשב שונה ומוזר [וסר מרע משתולל - רש"י: משתולל: כל העולם אומרין עליו (על מי שסר מרע) שוטה הוא! (סנהדרין צז.)], ואת זה עם קצת רצון  אנחנו ודאי מסוגלים לעשות!

הליכה על חבל דק

וְלֹא תְחַלְּלוּ אֶת שֵׁם קָדְשִׁי וְנִקְדַּשְׁתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲנִי ה' מְקַדִּשְׁכֶם, הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לִהְיוֹת לָכֶם לֵאלֹקִים אֲנִי ה'  (פרק כב פסוקים לב'- לג')

המצווה התשיעית בספר המצוות להרמב"ם היא: "הציווי שנצטווינו על קדוש השם: "וְנִקְדַּשְׁתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (ויקרא כב לב'). ועניין מצווה זו, שאנו מצווים לפרסם דת אמת זו ברבים. ושלא נירַא בכך מהֵזק שום מזיק, עד שאפילו יבוא אלינו אנס עריץ ויקרא אותנו לכפור בו יתעלה, לא נשמע לו. אלא נמסור את עצמנו למות בהחלט! ולא ניתֵן לו לחשוב שכפרנו [כלפי חוץ], אף שלבנו מאמין בו יתעלה." (רמב"ם שם)

ברגע שהיהודים מוכנים למסור את נפשם, ובלבד שלא יעברו על מצוות הבורא - זה מקדש את שמו של הקב"ה בעולם! שנאמר: "וְנִקְדַּשְׁתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל". ועל כך אנו מתפללים בכל יום לבורא העולם: "וְאֶל תְּבִיאֵנִי לִידֵי חֵטְא, וְלֹא לִידֵי עֲוֹן, וְלֹא לִידֵי נִיסָיוֹן, וְלֹא לִידֵי בִזָּיוֹן". אנו מבקשים מהקב"ה שלא יביא אותנו לידי ניסיון, כי יש סיכוי שלא נעמוד בו, ואז נגיע לידי ביזיון. האם אנו מסוגלים למסור את נפשנו על קידוש ה'? האם ברגע האמת אנו נהיה מסוגלים להקריב את חיינו בשביל בורא העולם??

כנראה שלא נדע בבטחה עד שלא נדרש לכך.. אך מה שבטוח הוא שאבותינו מסרו את נפשם מבלי להסס, והעיקר למות כיהודים בלי שם פגם. החל מאבותינו אברהם ויצחק בעקידה - שנטעו בנו את היכולת להבין שלקיים את רצון ה' זה מעל הכל. ובמהלך כל ההיסטוריה, דרך סיפורי הגבורה מהגלות הארוכה ומתקופת ה"שואה" בימינו אנו.

מפורסם סיפור מתקופת האינקוויזיציה הנוראית בספרד, על כך שבעיירה אחת חטפו הגויים עשרה נערים יהודים, והודיעו לקהילה היהודית שאם הנערים לא יהיו מוכנים להמיר את דתם, אחת דינם למיתה! כל הקהל התכנס לבית הכנסת, וזעק בתפילה לבורא העולם בכדי לעורר רחמי שמיים. בטוחים היו שהנערים ימסרו את נפשם ולא יסכימו להתנצר בעד שום הון שבעולם. אך היה נער אחד שחששו לגביו, הוא היה מתנדנד קצת בהשקפתו, והיה סיכוי שהוא יתפתה לדברי הגויים שהבטיחו עולם ומלואו למי שיהיה מוכן להתנצר..

מעל כולם בבית הכנסת, נשמע קולה של אמו של אותו נער, זה שחששו לגביו, שהתחננה בתפילה לבורא עולם, שיזכה את בנה למות כיהודי (!). לפתע שמעו כולם רעש מבחוץ. היה זה שק גדול שנזרק לחצר בית הכנסת. כולם ידעו מה יש באותו השק... מעזרת הנשים רצה אותה אמא ונגשה אל השק. וכשמצאה בתוכו בין שאר ראשי הנערים את ראש בנה, נשאה את עיניה למעלה ואמרה: תודה רבה ריבונו של עולם, שזיכתה את בני למות כיהודי! ע"כ.

בימינו, שזכינו להגיע לארץ ישראל לאחר 2000 שנות גלות, הקב"ה ריחם עלינו (כנראה בגלל שאנו חלשים יחסית לאבותינו), וכבר לא נשמע היום בזמנינו שיהודי נדרש להחליט האם לעבור עבירה ח"ו, או למסור את נפשו למיתה על קידוש ה'. אך יש לנו משימה לא פחות קשה, והיא לחיות על קידוש ה'. ישנם שאומרים שלחיות על קידוש ה', זו משימה אף יותר קשה, כי מות קדושים, שהינו מעשה נאצל, רב ערך, ובעל משמעות עמוקה ביותר, הינו מעשה חד פעמי. ואילו לחיות על קידוש ה' זה מעשים שבכל יום, שעה שעה. מה גם, שאם אדם לא ישים לב למעשיו בכל רגע, יכול הוא להגיע אף לחילול ה' ח"ו, אפילו אם זה בלי כוונה או בחוסר תשומת לב. כמו שאומרת המשנה בפרקי אבות (ד ד'): "רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָא אוֹמֵר.. אֶחָד שׁוֹגֵג וְאֶחָד מֵזִיד בְּחִלּוּל הַשֵּׁם." ונשאלת השאלה המתבקשת, איך ניתן להגיד שאחד מזיד ואחד שוגג בחילול ה'? הרי איך אפשר לקחת אדם שכולם מכירים בו שהוא אדם דתי, ולמרות זאת הוא מרשה לעצמו, לנבל את פיו, לדבר לשון הרע, ולזלזל בלומדי התורה, ולא אכפת לו בכלל מהחילול ה' שבדבר. ולהשוות אותו לאדם ירא שמיים, ששוחח בטלפון עם חברת התקשורת, ששוב גבתה "במקרה" חיוב כפול מחשבונו, ותוך כדי כך, מבלי ששם לב, הרים את קולו [בשוגג] לעיניהם המשתאות, של העוברים ושבים?

הרב "בני בנימין" ממשיל זאת ל - "אדם שהוא אקרובט בקרקס. ואחד הפעלולים שם הוא ללכת על חבל דק. כל פעולה לא זהירה, כל הסרת תשומת לב וחוסר ריכוז, והאקרובט ימצא את עצמו צונח לתהום... והוא הדין לגבי כל יהודי - הולך הוא על חבל דק, שההבדל בין חילול ה' לקידוש שם שמיים דק מאוד. לאחר שהאקרובט הזה נפל לתהום, הרי אין הבדל אם חוסר הזהירות שלו היה בשוגג או במזיד, התוצאה בשני המקרים, תהיה זהה לחלוטין. כנ"ל לגבי חילול ה'. עצם אי האכפתיות של אותו אדם, וחוסר הזהירות במעשיו שווים בין שוגג למזיד בעניין זה" עכ"ל. אם כן, כמה נדרש מאתנו לשים לב לכל מעשינו, שלא נגרום ואפילו בלי כוונה לחילול ה'. במיוחד בימים אלו, שחז"ל אמרו עליהם בסוף מסכת סוטה: ש"יראי חטא ימאסו" [תהיה שנאה לציבור שומרי התורה והמצוות]. זו מציאות שקיימת! ובכלל לא משנה מה הסיבה. מה שמשנה זה האם אנו במעשינו ממעיטים את השנאה, על ידי כך שאנו הולכים על פי התורה הקדושה, ומקדשים שם שמיים? או שלהפך, יכולים אנו במעשינו ובדיבורינו אף ללבות את השנאה, ולגרום לחילול שמו של הקב"ה בתוך בני ישראל ח"ו.

          "וְלֹא תְחַלְּלוּ אֶת שֵׁם קָדְשִׁי, וְנִקְדַּשְׁתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲנִי ה' מְקַדִּשְׁכֶם"

אחד שוגג, ואחד מזיד בחילול ה'.

וְלֹא תְחַלְּלוּ אֶת שֵׁם קָדְשִׁי, וְנִקְדַּשְׁתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל!  (פרק כ פסוק כג')

התורה מצווה על כל יהודי שלא לחלל שם שמים בכל דרכיו ומעשיו. ניתן ללמוד זאת ממעשה שהיה עם רבי ישראל מאיר הכהן בעל "החפץ חיים" שכל ימיו נזהר מחשש חילול ה'.

פעם אחת מיהר "החפץ חיים" לתחנת הרכבת כדי להספיק להגיע בזמן לרכבת היוצאת לווילנא. כאשר פסע בזריזות באחד הרחובות ניגש אליו אדם לא מוכר וביקש ממנו אם יוכל להכנס להשלים מניין בבית אבל. "החפץ חיים" אמנם כבר התפלל אולם בכל זאת החליט להכנס לבית האבל ולהשלים מניין, אף שמשום כך יפסיד את הרכבת העיקר שלא יגרם חס ושלום חילול ה'...

כמה זהירות נדרשת מאיתנו בכבוד ה'.! מה גם, שאם אדם לא ישים לב למעשיו בכל רגע, יכול הוא להגיע אף לחילול ה' ח"ו, אפילו אם זה בלי כוונה או בחוסר תשומת לב. כפי שמזהירה המשנה בפרקי אבות (פרק ד פסוק ד'): "אֶחָד שׁוֹגֵג  וְאֶחָד מֵזִיד בְּחִלּוּל הַשֵּׁם".

מי רוצה לצאת ממצרים?

וּשְׁמַרְתֶּם אֶת הַדָּבָר הַזֶּה לְחָק לְךָ וּלְבָנֶיךָ עַד עוֹלָם! (פרק יב פסוק כד')

עם ישראל נמצא בעיצומן של ההכנות האחרונות לפני היציאה ממצרים. לאחר שנה שלימה של ניסים גדולים ונפלאים שבמהלכם הקב"ה מראה לכל העולם שאכפת לו מיהו יהודי ומיהו גוי. בכל המכות ה' מראה שהוא מבדיל בין עם ישראל למצרים. שבכל מצרים יש דם, לבני ישראל יש מים בשפע. שהבהמות של כולם מתים במכת הדבר, אצל עם ישראל זה לא קורה. למצרים יש חושך, "וּלְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הָיָה אוֹר בְּמוֹשְׁבֹתָם" (שמות י כג').

כמה אמונה עם ישראל שאב מכל עשרת המכות, שכל אחת שבהם הייתה מעידה ומראה, את גדולתו של הקב"ה. כמו שאנו אומרים בהגדה של פסח: רַבִּי יְהוּדָה הָיָה נוֹתֵן בָּהֶם סִימָנִים: דְּצַ''ך, עַדַ''ש, בְּאַחַ''ב. רבי יהודה מחלק את תצוגת התכלית של הקב"ה לשלושה קטגוריות. דְּצַ''ך – דם, צפרדע, כינים: שבהם הקב"ה מראה את שליטתו בחלק התחתון של העולם, שזה המים, מה שיוצא מן המים, והאדמה. עַדַ''ש – ערוב, דבר, שחין: מראה הקב"ה את שליטתו בכל דבר שנמצא מעל פני האדמה. בְּאַחַ''ב – ברד, ארבה, חושך, בכורות: שבהם מראה הקב"ה, שהוא זה ששולט בשמים ובחוקי הטבע, ואף בהשגחה פרטית שמבדילה מיהו הבכור מצרי עד "כִּי אֵין בַּיִת אֲשֶׁר אֵין שָׁם מֵת" (שמות יב ל') [ראה רש"י].

בנוסף מלמדים אותנו חז"ל, שבכדי להעצים את הניסים והנפלאות, הקב"ה בוחר שהמכות יהיו דווקא במצרים. שהיא הייתה המעצמה הגדולה באותו זמן שבה היו את כוחות הטומאה והכישוף הכי גדולים. כך שאם זה היה נעשה בארץ אחרת היו אומרים הכופרים: "זה לא חוכמה!  בורא העולם  חכם על חלשים..  במצרים עם גדולי  החרטומים זה לא היה קורה.."

הקב"ה מראה גם למצרים "כִּי ה' הוּא הָאֱלֹקִים, אֵין עוֹד מִלְבַדּוֹ"! (דברים ד לה'). ובשביל עם ישראל זה ממש כמו לאכול את האמונה עם כפית מנה אחר מנה.

אך מסתבר שזה לא כל כך פשוט לצאת ממצרים. בכדי לזכות לצאת לחירות עולם, ולהיקרא "בָּנִים אַתֶּם לַה' אֱלֹקֵיכֶם" (דברים יד א'), עם ישראל היה צריך לעבור  מבחני  אמונה  בכלל  לא  פשוטים.  הקב"ה לא

מסתפק בכמה ניסים בכדי להצהיר על כולם כבעלי אמונה. אלה "ה' מִשָּׁמַיִם הִשְׁקִיף עַל בְּנֵי אָדָם, לִרְאוֹת הֲיֵשׁ מַשְׂכִּיל דֹּרֵשׁ אֶת אֱלֹקִים" (תהילים יד ב').

לאחר שמשה ואהרון באים לעם ישראל שנאנח מעבודתו הקשה, ומכריזים שה' יגאל אותם בקרוב, אז "וַיַּאֲמֵן הָעָם. וַיִּשְׁמְעוּ כִּי פָקַד ה' אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְכִי רָאָה אֶת עָנְיָם וַיִּקְּדוּ וַיִּשְׁתַּחֲוּוּ" (שמות ד לא'). אך לאחר עשרת המכות, המצב כבר לא אותו מצב. פרעה זה כבר לא אותו פרעה, והמצרים הם דווקא דיי בסדר.. לאחר שחטפו כמה מכות הם נרגעו קצת. ואפילו עכשיו הם ממש מכבדים ומוכנים לעשות ממש הכל, רק שנבקש מהאלוקים שלנו לרחם עליהם.  פשוט אפשר לשבת איש תחת גפנו ותחת תאנתו וסוף סוף ליהנות משוויון זכויות באמריקה..

רגע ..! מה עם התכנון המקורי של ללכת למדבר בכדי לעבוד את האלוקים?? תשמע ,. אפשר לחכות עם זה, לא צריך להיות כאלה לחוצים. ובכלל בשביל מה ללכת למדבר השומם שיש לנו כאן כל טוב ["הַקִּשֻּׁאִים וְאֵת הָאֲבַטִּחִים וְאֶת הֶחָצִיר וְאֶת הַבְּצָלִים וְאֶת הַשּׁוּמִים" (במדבר יא ה')]...

הקב"ה אומר: "וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם, וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל-לְבָבֶךָ" (דברים ד לט'). המרחק בן וידעת היום, ולבין והשבות אל לבבך, לפעמים גדול מאוד. ולכן אדם שראה ניסים גדולים יכול לדעת את האמת בברור בשכלו, אך שזה נוגע למעשים ומאמץ מצד האדם, הלב רחוק מאוד!

משל לאדם שמכור לעישון, כל דברי הרופאים לא יעזרו לו. את המצפון הוא ישתיק בזה שהוא ישתדל לא לקרוא יותר את האזהרות שעל גבי הקופסה. מי שלא רוצה לצאת ממצרים, לא יוצא ממצרים! וכך היה.. אחד הטעמים למכת החושך היא, שכל אלו שלא רצו לצאת ממצרים, נשארו במצרים [מתחת לאדמה], וכדי שלא יראו האומות שישראל מקבלים את עונשם נעשה חושך. בעם ישראל נשארים רק הגיבורים, רק אלה שמוכנים לעשות הכל בשביל הקב"ה, ואפילו לצאת למדבר החם בחוסר כל.

אך לא כל כך מהר! אומר הקב"ה. יש עוד מבחן קטן רגע לפני היציאה.. "דַּבְּרוּ אֶל כָּל עֲדַת יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר בֶּעָשֹׂר לַחֹדֶשׁ הַזֶּה וְיִקְחוּ לָהֶם אִישׁ שֶׂה לְבֵית אָבֹת שֶׂה לַבָּיִת" (שמות יב ג'). עם ישראל מצטווים לקחת לא פחות ולא יותר מאשר טלה. אותו טלה שהוא האלוהים של מצרים, ובעבר הלא רחוק גם העבודה זרה שלהם עצמם ("מִתְּחִלָּה עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה הָיוּ אֲבוֹתֵינוּ" הגדה של פסח), ולקשור אותו אל כרעי המיטה. ומה צריך לעשות איתו? "וְאָכְלוּ אֶת הַבָּשָׂר בַּלַּיְלָה הַזֶּה צְלִי אֵשׁ וּמַצּוֹת עַל מְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ" (שמות יב ח'). לאכול את הטלה לעיני המצרים?? נבשל אותו בסיר סגור, שלפחות לא יריחו את ריח הבישול... אך ה' מצווה: "אַל תֹּאכְלוּ מִמֶּנּוּ נָא וּבָשֵׁל מְבֻשָּׁל בַּמָּיִם, כִּי אִם צְלִי אֵשׁ רֹאשׁוֹ עַל כְּרָעָיו וְעַל קִרְבּוֹ" (שמות יב ג'). לא סגור בסיר או בתנור, אלה שלם. מסתובב על שיפוד בחצר לעניי כולם!. טוב אין ברירה, נאכל זריז, לא נעים מהמצרים.. מוסיף הקב"ה: "וְעֶצֶם לֹא תִשְׁבְּרוּ בוֹ" (שמות יב מו'). שגם אחרי שתאכל, עדיין כל מצרי שיעבור ויראה את השלד השלם ידע בברור שמה שנאכל הרגע זה טלה.

זהו כנראה הניסיון  הכי קשה – לדבוק  באמת  ולהתכחש  לסביבה שבה  גדלת.  אך אדם שרוצה לצאת ממצרים,  צריך להראות ולהוכיח שהוא מוכן לוותר בשביל הקב"ה על הכל, גם על דברים שהוא גדל עליהם והם כביכול חלק ממנו. האם אתה מוכן לוותר בשביל הקב"ה על הכל?  אתה מוכן  לשחוט את הטלה לעיניי כולם? אתה מוכן להצהיר שאתה דתי, לעיני החברה המפוקפקים שלך? לשים כיפה גדולה, ולהצהיר שאתה עבד ה'? 

מה שבטוח שזהו התנאי בשביל לזכות לצאת ממצרים..