וקשרתם לאות על ידיך !

וְלִבְנֵי הַפִּילַגְשִׁים אֲשֶׁר לְאַבְרָהָם, נָתַן אַבְרָהָם מַתָּנֹת וַיְשַׁלְּחֵם מֵעַל יִצְחָק בְּנוֹ בְּעוֹדֶנּוּ חַי קֵדְמָה אֶל אֶרֶץ קֶדֶם (פרק כה' פסוק ו')

היום שאנו מסתכלים על כל ההיסטוריה שעברה מאז תקופתו של אברהם אבינו, יכולים אנו לראות שהרבה מאוד מושתת על אותם דעות שאברהם אבינו הנחיל לעולם.

כמובן שביהדות המקורית. אך גם דת הנצרות בסיסה הוא היהדות. ואף האמונה באל אחד שאותה לימד אברהם אבינו, שמיושמת כיום בדת האסלאם. מעבר לכך גם תורת המזרח הרחוק, גם היא מקורה באברהם אבינו.

נאמר בפרשתנו:"וְלִבְנֵי הַפִּילַגְשִׁים אֲשֶׁר לְאַבְרָהָם, נָתַן אַבְרָהָם מַתָּנֹת" (כה' ו'). ומהם אותם מתנות שנתן להם? פירשו רבותינו (סנהדרין צא.) "שם טומאה מסר להם".

כלומר חכמה מסוימת שניתן להשתמש בה אף בטומאה. כי הרי נכתב: "וַיִּתֵּן אַבְרָהָם אֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ לְיִצְחָק". יצחק שיודע להתקדש ולשמור את עצמו בטהרה, הביא לו את חכמת וסודות התורה, שככל שאדם יותר מתקדש ועולה, כך משיג חכמה יותר אדירה. ואילו לבני הפילגשים נתן להם שם של טומאה, כי ידע אברהם שלא יוכלו לשמור עצמם בקדושה. לאחר מכן שלח אותם "קֵדְמָה אֶל אֶרֶץ קֶדֶם" לארצות המזרח (קדם). ומעניין כי עד היום, החכמה העיקרית במזרח נקראת ''אברהמה'', והכוהנים שלהם נקראים ''אברהמינים'' (נגזר מן השם אברהם). ככל שאדם יותר יתעמק בחוכמת המזרח, יבחין הוא שישנם המון דברים מקבילים בתורת הנגלה, ואף בתורת הנסתר שנגזרו ממקורם ביהדות.

למשל, ידוע בתורתנו שלכל אדם יש 248 איברים ו-365 גידים. שהם כנגד רמ"ח – מצוות עשה, ושס"ה – מצוות אל תעשה. את 248 האיברים ניתן לזהות בגוף האדם, אך מהם 365 הגידים?

על פי הרפואה הסינית, האנרגיה זורמת בערוצים הנמצאים בגוף הנקראים מרידיאנים. אנרגיה זו נותנת לאיברים את היכולת ואת האפשרות לתפקד כראוי. על פני הגוף ישנן נקודות מסוימות, לאורך כל ערוצי האנרגיה, נקודות שטיפול בהן באמצעות דיקור, עיסוי או חימום, גורם לשינויים באותם ערוצים. המעניין הוא שעל פי החוכמה הסינית ישנם 14 מרידיאנים, שהם בעלי 365 נקודות דיקור, שמתוכם ניתן להשפיע על האדם. מקביל ל 365 הגידים שכנגד מצוות ה"לא תעשה".

והנה בירחון הרפואה הסינית בשם journal of Chinese medicine שכל מי שמחשיב את עצמו בנושא הדיקור הסיני בעולם מנוי עליו, יצא בפרסום מיוחד ופשוט מדהים!!

המאמר המרכזי בגיליון מספר 70 של הז'ורנל עוסק לא פחות ולא יותר בתפילין של העם היהודי. המאמר קובע נמרצות כי נקודות המגע והלחץ של תפילין של ראש ותפילין של יד מכסות בדיוק את אותן הנקודות שעל ידי דיקור בהן במחטים "ניתן לרומם את הרוחניות ולטהר את המחשבה".

עד כמה הם יוכלו לרומם את עצמם בעזרת "שם של טומאה" אנחנו לא יודעים, אך יהודי שמניח תפילין בקדושה, צריך לדעת לבטח שמרומם הוא את רוחו ואת נשמתו בכך שמקיים את מצוות הבורא.



 

 

לשאול, או לא לשאול, זו השאלה!

אַל תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל הַנַּעַר, וְאַל תַּעַשׂ לוֹ מְאוּמָּה. כִּי עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי יְרֵא אֱלֹקִים אַתָּה! (פרק כב' פסוק יב')

נאמר במשנה באבות (ה ג'): "עשרה ניסיונות נתנסה אברהם אבינו עליו השלום ועמד בכולם, להודיע כמה חיבתו של אברהם אבינו עליו השלום". ורבי עובדיה מברטנורה מפרט: אחד, אור כשדים, שהשליכו נמרוד לכבשן האש. שני, לך לך מארצך. שלישי, ויהי רעב. רביעי, ותוקח האשה בית פרעה. חמישי, מלחמת המלכים. שישי, מעמד בין הבתרים, שהראהו שעבוד מלכיות. שביעי, המילה. שמיני, וישלח אבימלך ויקח את שרה. תשיעי, גרש האמה הזאת ואת בנה. עשירי, העקידה.
הקב"ה מנסה את אברהם אבינו בעשרה ניסיונות, ולאחר שאברהם אבינו עומד בכולם, מקבל הוא חותמת מבורא העולם שמוסר לו: "עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי יְרֵא אֱלֹקִים אַתָּה"! עכשיו לאחר ניסיון העקידה האחרון יודע אני שאתה באמת ירא שמים! וצריכים אנו להבין את ניסיון העקידה, דבר שישפוך אור על שאר הניסיונות, ויסביר לנו מדוע ובאיזו דרך אברהם מקבל את החותמת על כך שעמד בכל המבחנים.
השאלה היא, מדוע ניסיון העקידה אכן היה ניסיון לאברהם? הרי אם בורא העולם מצווה אותי "קַח נָא אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ אֲשֶׁר אָהַבְתָּ אֶת יִצְחָק, וְלֶךְ לְךָ אֶל אֶרֶץ הַמֹּרִיָּה וְהַעֲלֵהוּ שָׁם לְעֹלָה עַל אַחַד הֶהָרִים אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ!" (כב ב'). אומנם זה נשמע ציווי קשה מאוד ולא נתפס על פי כל אמת מידה אנושית, אך בורא העולם פנה אלי וציווה אותי! האם אני בכלל יכול להתנגד?? ואם נאמר שאני לא רוצה ואני מתנגד... הרי מי שברא את העולם ונתן לי חיי ואת חיי בני, לא פשוט הוא שברצונו ייתן לנו את חיינו וברצונו ייטול מאתנו את הפיקדון?? ואם אני לא אדאג לכך שבני יעלה לעולה, יש לבורא העולם את הדרכים שלו...
כלומר, הניסיון של אברהם הוא לא, האם עוקדים את יצחק או שלא! הרי בורא העולם ציווה, אין כל כך ברירה. אלה הניסיון הוא באיזה דרך עושים את הציווי. האם ברגע הציווי אני מתחיל להרהר על מה שהרגע שמעתי, או שאני מבין ש"אין להרהר אחר מידותיו של הקב"ה" (בבא קמה קיא.).
משה רבינו פונה אל הקב"ה לאחר שנשלח אל ארמון פרעה ואומר: "לָמָה הֲרֵעֹתָה לָעָם הַזֶּה לָמָּה זֶּה שְׁלַחְתָּנִי? וּמֵאָז בָּאתִי אֶל פַּרְעֹה לְדַבֵּר בִּשְׁמֶךָ, הֵרַע לָעָם הַזֶּה וְהַצֵּל לֹא הִצַּלְתָּ אֶת עַמֶּךָ!" (שמות ה כג') טענה הגיונית. משה שם לב שמרגע שהוא הפך להיות המטריד האישי של פרעה, רק נהיה רע לעם ישראל, ושום גאולה לא נראית באופק. עונה לו על כך הקב"ה: "חבל על דאבדין ולא משתכחין! הרי כמה פעמים נגליתי על אברהם יצחק ויעקב באל שדי ולא הרהרו על מדותי ולא אמרו לי מה שמך,. ואתה אמרת לי מה שמך בתחלה, ועכשיו אתה אומר לי וְהַצֵּל לֹא הִצַּלְתָּ אֶת עַמֶּךָ?"..(בבא קמה קיא.) הקב"ה בא בטענות למשה על חוסר התמימות. משה רואה איך הדברים לא מסתדרים בצורה הגיונית וחש צורך לשטוח את ספקותיו מול בורא העולם. ואילו לעומתו אברהם רואה שהכל הולך הפוך ממה שהקב"ה אמר לו בתחילה, ולא פוצה את פיו ולא מהרהר אחר דיבורו של הקב"ה.
הגדולה של אברהם אבינו היא שאף שברגע שלפני כן הקב"ה אומר לו "כִּי בְיִצְחָק יִקָּרֵא לְךָ זָרַע" (כא יב'). ועתה הפקודה היא "הַעֲלֵהוּ שָׁם לְעֹלָה עַל אַחַד הֶהָרִים" (כב ב'). והוא לא שואל את השאלה שאולי מתבקשת [לאנשים כמונו]: איך זה יתכן?!? יודע הוא לבטח שאם הוא מקריב את הבן שלו הוא הורס את כל המוניטין שלו בתור מחזיר בתשובה מפורסם, ועדין אין לו איזה הרהור.. זאת גדולה! ועל כך אברהם אבינו מקבל את החותמת של "עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי יְרֵא אֱלֹקִים אַתָּה!".
היהדות מעודדת לשאול שאלות, לברר ולהתעניין. כל הספרות של התורה שבעל-פה שלנו מבוססת על שאלות ותשובות. החל מהגמרא שמבררת לעומק כל נושא ונושא בעזרת שאלות, וכלה בשו"תים שנכתבים עד ימינו אנו. לכולם ברור שברגע שאדם שואל שאלה, הוא מחכה לקבל תשובה. ולכן במנגנון הלימוד של התורה שקיבלנו מאבותינו, קיים ומתעורר רצון לשאול שאלות, בכדי שכך נוכל לברר לעומק ולהשיג את התשובות. אך זאת עלינו לדעת שכמו שאדם חולה הנמצא בחדר טיפול נמרץ, לא מתחיל לשאול מהם הרכיבים של כל תרופה ותרופה שמגישים לפניו כי צריך הוא לקבלם בדחיפות ונשקפת סכנה לחייו, כך אדם צריך בראש ובראשונה להשלים את עצמו מבחינת קיום המצוות ואח"כ יברר את טעמם בכדי להעשיר את ידיעותיו, ואף לעורר את עצמו לקיים את המצווה בדבקות לאחר שמבין את טעמה. אז גם אם אדם אינו מבין את טעם המצווה, וגם אם לפעמים אדם חושב שההלכה ששמע היא "מוגזמת", והוא לא זוכר שנהגו כך במשפחתו. במקרה כזה צריכים אנו ללמוד מאברהם אבינו, "וַיֵּלֶךְ אַבְרָם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלָיו ה'" (יא ד'). ברגע ששומעים את דבר ה', מתחילים ללכת. לאחר מכן יש לנו את כל האפשרויות בכדי ללמוד את עומקן של המצוות ואת טעמיהן, ואחרי המעשים ימשכו גם הלבבות.

 

ודוקא "ביום השמיני ימול את בשר עורלתו"

וַיָּמָל אַבְרָהָם אֶת יִצְחָק בְּנוֹ בֶּן שְׁמֹנַת יָמִים כַּאֲשֶׁר צִוָּה אֹתוֹ אֱלֹקִים (פרק כא' פסוק ד')

הקב"ה מצווה את אברהם אבינו ואת זרעו אחריו, לבצע ברית מילה בבשרם כאות על כך שהם בנים של הקב"ה. וכך במשך יותר משלשת אלפים מקיים עם ישראל את מצוות ברית המילה.

בשנים האחרונות אף גילו חכמי המדע שלקיום ברית המילה סגולות רפואיות רבות במניעת הדבקות במחלות. מחקרים הוכיחו שגברים שלא נימולו חשופים פי שישה להידבקות במחלות מסוכנות מאשר גברים שעשו את המילה, משלחות מישראל יצאו למדינות אחרות על מנת ללמד רופאים גויים איך לבצע מילה שתעזור להם במניעת מחלות. ואף המרכז האמריקאי למניעת מחלות ממליץ לכל תינוק שנולד בארה"ב לבצע מילה.

מעבר לכך, מחקרים מתקדמים מגלים נתון מדהים לגבי האופן שבו היהודים מבצעים את ברית המילה. ישנה בעיה רפואית שיכולה להתרחש בעת ביצוע המילה בתינוקות, והיא מנגנון הקרישה והדימום. ועל כך כותב ד"ר א. אברהמוב (אסיה כרך ג' עמוד 384): "ברית מילה היא פעולה כירורגית הזקוקה למנגנון קרישה ומניעת דימום במצב תקין לשם ביצועה המוצלח. והנה תינוק נולד עם מנגנון קרישה תקין, על-ידי פקטורים של קרישה המועברים אליו דרך השליה. תמיכה זו נעלמת תוך 2-3 ימים, ומגיל 3-5 ימים כל תינוק, אף אם הוא בריא ובשל, סובל ממצב של חוסר גורמי הקרישה.. ולכן ברית-מילה בגיל 3-6 ימים יכול לגרום למותו של התינוק עקב דימום מסיבי.. באופן פיזיולוגי עד גיל 8 ימים מתחיל הכבד להתאושש.. בגיל 8 ימים קיימת כבר רמה מספקת של גורמי הקרישה ומניעת הדמם. כך שהתינוק יכול לעמוד בהצלחה בביצוע הברית".

להשלמת התמונה צריך לדעת שישנם שני גורמי קרישה בדם: "ויטמין K" ו"פרותרומבין". בלעדיהם מנגנון הקרישה אינו תקין, והמעניין הוא שרק ביום השמיני ה- "ויטמין K" ברמה מספקת בגופו של התינוק. ואילו ה"פרותרומבין" ביום השלישי לחיי התינוק הוא רק ברמה של 30% מהכמות הנורמלית, וביום השמיני מגיע לרמה של 110%!! ואח"כ יורד ומתיצב ל100% ואים כך, לתינוק ביום השמיני יש כמות "פרותרומבין" יותר מאשר בכל ימי חייו!



ד"ר גיימס ארמנד קוויק (1894-1978), שכיהן במשך שנים רבות כראש המחלקה לביוכימיה באוניברסיטת מרקט בוויסקונסין, ארה"ב, התמחה בחקר הרכב הדם. בתחום זה הוא גילה מספר תגליות חשובות ופיתח נוהלי בדיקה שנקראים על שמו (QuickwsTest:I,II,III). הנוהל שלו לבדיקת משך זמן הקרישה וכמותו של הורמון הפרותרומבין בדם נחשב לתגלית שפתחה עידן חדש בשדה המחקר. הוא מציין בכתביו שבעוד שבימים הראשונים לחייו של התינוק, כמות גורמי הקרישה נמוכה, וחתך קטן עלול לגרום בקלות לדימום חזק, לקראת היום השמיני יכולת הקרישה גוברת והולכת. והוא קובע: "אין זה מקרה שלפי דת משה מבצעים את טקס המילה ביום השמיני דווקא."

מסתבר שהיום השמיני בחיי האדם, הוא היום הכי מתאים מבחינה רפואית לבצע את המילה!

לחסוך פרוטת נחושת...

וַיֹּאמֶר ה' זַעֲקַת סְדֹם וַעֲמֹרָה כִּי רָבָּה, וְחַטָּאתָם כִּי כָבְדָה מְאֹד!   (פרק יח' פסוק כ')

לאנשי סדום, היו חוקים שמטרתם הייתה לשמור על ממונם מפני אורחים וקבצנים.

"החפץ החיים" מביא משל לאיכר פשוט אשר העמיס את עגלתו בתבואה משדהו, ונסע למכור אותה בעיר הגדולה. כאשר הגיע האיכר לעיר, מיד נמצאו רבים שרצו לקנות את התבואה המשובחת, אולם האיכר חשש שמה ירמו אותו הקונים ויקחו ממנו שקי תבואה ללא תשלום. משום כך אמר לקונים: "מלאו לכם תבואה בשקיכם כרצונכם, ועל כל שק מלא תטילו מטבע נחושת לתוך כובעי. כאשר תסיימו למלא, נספור כמה מטבעות יש בתוך הכובע, וכך נדע בעד כמה שקים עליכם לשלם לי".. הסכימו הקונים והתחילו למלא שקיהם מתוך העגלה, וכנגד כל שק מלא הטילו מטבע לתוך כובעו של האיכר. ראה האיכר מטבעות נחושת בתוך כובעו, לא עמד בניסיון, והכניס לכיסו בגניבה כמה מטבעות...

כמה שוטה איכר זה! אמר "החפץ חיים". אמנם גונב הוא כמה פרוטות... אולם כאשר יספרו את המטבעות, ימצאו בכובע פחות מטבעות מאשר שקים.. ובהתאם לכך הקונים ישלמו.. לפי המטבעות שבכובע. נמצא שעל כל מטבע נחושת שגנב איכר שוטה זה, מפסיד הוא תשלום בעבור שק תבואה שלם!

כך הוא הנמשל, סיים החפץ חיים. אדם הקופץ את ידו ואינו נותן צדקה, אומנם חוסך הוא פרוטת נחושת, אולם מפסיד הוא שכר מצוות עצום ורב...

הזכות לחיות בארץ ישראל

וְנָתַתִּי לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֵת אֶרֶץ מְגֻרֶיךָ אֵת כָּל אֶרֶץ כְּנַעַן לַאֲחֻזַּת עוֹלָם, וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹהִים! וַיֹּאמֶר אֱלֹקִים אֶל אַבְרָהָם: וְאַתָּה אֶת בְּרִיתִי תִשְׁמֹר, אַתָּה וְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ לְדֹרֹתָם! (פרק יז פסוקים ח'-ט')

אברהם אבינו מתבשר על כך שעתיד להיוולד לו בן שימשיך וירש אותו, עתיד זרעו להיות רב ככוכבי השמים, ואף מובטח הוא על כך שזרעו אחריו יבואו בעתיד וירשו את ארץ מגוריו ארץ כנען.

כתנאי לכך שבניו אכן יזכו לרשת את ארץ ישראל, מצווה הקב"ה: "וְאַתָּה אֶת בְּרִיתִי תִשְׁמֹר אַתָּה וְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ לְדֹרֹתָם". ומהי הברית? אומר הקב"ה: "זֹאת בְּרִיתִי אֲשֶׁר תִּשְׁמְרוּ בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם וּבֵין זַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ הִמּוֹל לָכֶם כָּל זָכָר". כלומר, כשהוא בן תשעים ותשע שנים מצוה ה' את אברהם לקיים את מצות המילה. מצווה זאת, אומר לו ה', היא תנאי לכך שבניך יזכו לשוב לארץ ישראל. ולכן בזמן יהושוע, רגע לפני שנכנסים בני ישראל אל הארץ, מצווה ה' את יהושוע: "בָּעֵת הַהִיא אָמַר ה' אֶל יְהושֻׁעַ עֲשֵׂה לְךָ חַרְבות צֻרִים וְשׁוּב מל אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שֵׁנִית" (יהושוע ה ב'). עם ישראל שיצא ממצרים היה מהול כדת וכדין, אך את בניהם לא יכלו למול במדבר, כפי שכותב רש"י: "שכל הארבעים שנה שהיו במדבר לא נשבה להם רוח צפונית, ולא היה להם יום נוח למול" עכ"ל. ולכן הם היו פטורים ממצוות מילה במדבר. אך ברגע שרצו להכנס לארץ, חזרה וחלה עליהם החובה למול את עצמם.

ללא קיום מצוות ברית המילה שנצטווה אברהם אבינו, לא הייתה בעבר לעם ישראל הזכות להיכנס לארץ ישראל ולרשת אותה.  והתנאי ממשיך  להתקיים  גם היום, עם ישראל לא  היה חוזר לפני כ-65 שנה אם לא הייתה קיימת בו הזכות של ברית המילה. כפי שכותב הנביא: "גַּם אַתְּ בְּדַם בְּרִיתֵךְ, שִׁלַּחְתִּי אֲסִירַיִךְ מִבּוֹר אֵין מַיִם בּוֹ" (זכריה ט'). וכותבת הגמרא (בבא קמא פב.): "שִׁלַּחְתִּי אֲסִירַיִךְ מִבּוֹר אֵין מַיִם בּוֹ". ואין מים אלה תורה. ועל פסוק זה כותב הרמב"ן: "רמז בכך על עקבות משיח שיהיה הדור כולו חייב, ותשתכח תורה מישראל ותרבה החוצפה והעזות, כדכתיב "מִבּוֹר אֵין מַיִם בּוֹ" [ואין מים אלה תורה], ולא ישאר בידם רק זכות המילה". ומוסיף מדרש אגדת בראשית (לפני כ-1600 שנה): "אע"פ שאין לישראל מעשים טובים, הקב"ה גואלם בזכות המילה". וראינו בעינינו שלפני 65 שנה הגיעו לכאן גם אנשים שאולי לא שומרי מצוות, ולא יודעי תורה, אך את מצוות ברית המילה שמרו כולם. וזהו התנאי שעל ידו זכינו בעת הזאת לשוב חזרה לארץ ישראל.

אך ישנה בעיה אחת רצינית, בעיה שהחלה לפני כ-3700 שנה, ביום הולדתו של ישמעאל והיום אנו רואים את אותותיה.  ועליה  כותב הזהר הקדוש: (תרגום.  זוהר חלק ב' דף לב.): "נאנח ר' חייא ובכה, פתח ואמר: "וַתְּהִי שָׂרַי עֲקָרָה אֵין לָהּ וָלָד" (בראשית יא ל') - אוי על אותו זמן שהולידה הגר את ישמעאל! אמר לו ר' יוסי: למה? והרי שרה ילדה [את יצחק] אחר שנולד [ישמעאל] והיה לה בן גזע קדוש. אמר לו: ..כך שמעתי הדבר מפי רבי שמעון בן-יוחאי ובכיתי, שאמר: אוי על אותו הזמן, כי משום ששרה נתעכבה [מללדת] כתוב: "וַתֹּאמֶר שָׂרַי אֶל אַבְרָם וגו'  בֹּא נָא אֶל שִׁפְחָתִי" (שם טז ב'). ועל כן עמדה השעה להגר לרשת את שרה גברתה, והיה לה בן מאברהם. ואברהם אמר [ובקש מהקב"ה]: "לוּ יִשְׁמָעֵאל יִחְיֶה לְפָנֶיךָ" (שם יז יח'). ואע"פ שהקב"ה היה מבשר לו על [הולדת] יצחק (בברית בין הבתרים), התדבק אברהם בישמעאל, עד שהקב"ה השיבו: "וּלְיִשְׁמָעֵאל שְׁמַעְתִּיךָ" (שם יז כ'). ואח"כ נימול [ישמעאל] ונכנס בברית הקדוש מטרם (לפני) שיצא יצחק לעולם".

"ובוא וראה, 400 שנים עמד הממונה של בני ישמעאל [רהב] וביקש לפני הקב"ה, ואמר לו: מי שנימול למה אין לו חלק בך כמו יצחק? אמר לו [הקב"ה]: זה נימול כראוי וכתיקונו [מילה ופריעה] וזה [ישמעאל] אינו כך [ללא פריעה], ולא עוד שאלה [היהודים] מתדבקים בי לשמונה ימים, ואלו [הישמעאלים] רחוקים ממני עד כמה ימים [לא מלים ביום השמיני]. אמר לו [השר] ועם כל זה כיוון שנימול, לא יהיה לו שכר טוב על זה?"

"אמר רבי חייא: אוי לאותו הזמן שנולד ישמעאל בעולם ונימול! מה עשה הקב"ה? הרחיק את בני ישמעאל מדבקות העליונה, ונתן להם חלק למטה בארץ הקדושה בשביל מילה שבהם. ועתידים בני ישמעאל לשלוט בארץ הקדושה בשעה שהיא ריקה מהכל (ריקה מקדושה לפני הגאולה) הרבה זמן. כמו שהמילה שלהם ריקה בלי שלמות. והם יעכבו את בני ישראל לשוב למקומם, עד שתושלם הזכות של בני ישמעאל" עכ"ל.

זכותה של ברית המילה היא גדולה, שאפילו ישמעאל וזרעו עד היום זוכים בעקבות קיומה לחיות בארץ ישראל הקדושה. זה הזמן שלנו להתחזק ולהתקרב אל ה' עד אותו זמן קרוב שבו תושלם זכותם על הארץ שלנו, ונזכה לראות בגאולה השלימה במהרה בימינו אמן!

רואים שהלכת לעבוד!

וַיִּקַּח שֵׁם וָיֶפֶת אֶת הַשִּׂמְלָה וַיָּשִׂימוּ עַל שְׁכֶם שְׁנֵיהֶם וַיֵּלְכוּ אֲחֹרַנִּית וַיְכַסּוּ אֵת עֶרְוַת אֲבִיהֶם (פרק ט פסוק כג')

מדוע נקטה התורה לשון יחיד וַיִּקַּח ולא לשון רבים: "ויקחו"?! ומבאר רש"י: "לימד על שֵׁם שנתאמץ במצווה יותר מיפת"

משל למה הדבר דומה: לאב שהיה לו בן עצלן וכל יום היה קם בשעות הצהרים ויושב בטל. משכלו הקיצים הודיע האב לבנו כי ממחר הוא מתחיל לעבוד ולא מעניין אותו במה...

למחרת הבן קם כהרגלו ומיד נזכר בדברי אביו, הוא ניגש לאימו ובתחנונים ביקש ממנה 100 שקל שאותם יראה לאביו כשכר עבודה שהרוויח היום. האם ברחמיה נתנה לו. משהגיע האב לביתו קרא לבנו ושאל: "נו... הלכת לעבוד היום?" הבן שלא רצה לשקר, שלף את 100 השקלים והראה לאביו. האב לקח את השטר וקרע אותו לגזרים... למחרת חזר הדבר שוב על עצמו, הוא ניגש לאימו ובתחנונים ביקש ממנה שוב 100 שקלים והאם ברחמיה נתנה לו.

משהגיע האב לביתו ביום השני קרא לבנו ושאל: "נו... הלכת לעבוד היום?" הבן שוב שלף את 100 השקלים והראה לאביו. האב לקח את השטר וקרע אותו לגזרים... למחרת חזר הדבר שוב על עצמו, הוא ניגש לאימו ובתחנונים ביקש ממנה שוב 100 שקלים אך הפעם לאם לא היה מה לתת לו.

משלא נמצאה בררה הציעה האם שירד לירקן ויבקש לעבוד במשלוחים עד שהאב יגיע... הוא ירד בזריזות והספיק לבצע 5 משלוחים שזיכו אותו ב- 100 שקלים... כשהוא נוטף זיעה ומותש הגיע הביתה... האב נכנס אחריו, קרא לו ושאל: "נו... הלכת לעבוד היום?" הבן שוב שלף את 100 השקלים והראה לאביו. האב לקח את השטר ובא לקרוע אותו לגזרים... הבן התפרץ וצעק: "אבא לא!!!" האב חייך ואמר: "היום הלכת לעבוד!"...

כן הוא הנמשל: אדם שמתאמץ במצווה היא הופכת להיות חלק ממנו מצווה שכזו שווה אצל הקב"ה הרבה מאד!!!

כוחה של מצווה בכוונה

וַיִּקַּח שֵׁם וָיֶפֶת אֶת הַשִּׂמְלָה וַיָּשִׂימוּ עַל שְׁכֶם שְׁנֵיהֶם וַיֵּלְכוּ אֲחֹרַנִּית וַיְכַסּוּ אֵת עֶרְוַת אֲבִיהֶם (פרק ט' פסוק כג')

ושואלים חז"ל, למה לא נכתב בפסוק ויקחו אלא ויקח בלשון יחיד?

עונה על כך רש"י: (בראשית רבא לו, ו.) אין כתיב ויקחו אלא ויקח. לימד על שֵׁם, שנתאמץ במצוה יותר מיפת, לכך זכו בניו לטלית של ציצית, ויפת זכה לקבורה לבניו, שנאמר: "אֶתֵּן לְגוֹג מְקוֹם שָׁם קֶבֶר" (יחזקאל לט, יא.) עכ"ל. ולכאורה זה לא כל כך מובן. שם ויפת לקחו יחד את הבגד בכדי לכסות את ערות אביהם לאחר שנשתכר ונרדם עירום, ובגלל ששֵׁם התאמץ במצווה זו יותר, זוכה הוא שבני בניו בכל הדורות יזכו גם הם לכיסוי של ציצית, שמזכה באין ספור מצוות בכל רגע ורגע. ואילו יפת שהתאמץ קצת פחות במצווה זו, זוכה לכיסוי בדמות קבר. ומתי? רק לאחר שיגיע המשיח, ובניו יפלו פגרים במלחמת גוג ומגוג..

למדים אנו מכאן מהי כוחה של מצווה בכוונה! איך האופן שבו אנו מקיימים את המצווה, משנה את כל המעלה והשכר שיגיע בצדה. ואם שֵׁם שאנו מבניו התאמץ קצת יותר בשביל מצווה וזכה לשכר עצום, ודאי שאף אנו נקבל ב"ריבית" על כל מאמץ שנעשה בקיום המצוות.

 

---

 

על כוחה של הציצית ושמירתה על האדם.

שרון נחשוני שניצלו חייו בזכות שלבש ציצית.

[embed]https://www.youtube.com/watch?v=99HgH2Po_o8[/embed]

סוד ההילה - עם או בלי כיסוי ראש

תקציר:

סוד ההילה - ניסיונות שנעשו לראשונה עם מכשירים מתקדמים הבודקים את ההילה (האור המקיף) של האדם, מראים באופן מדעי מה ההשפעה של כיסוי ראש לעומת פאה נוכרית על הראש.

משך הסרטון: 6:51

להתחיל ברגל ימין

וַיְכַל מֹשֶׁה לְדַבֵּר אֶת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל. וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם: שִׂימוּ לְבַבְכֶם לְכָל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר אָנֹכִי מֵעִיד בָּכֶם הַיּוֹם, אֲשֶׁר תְּצַוֻּם אֶת בְּנֵיכֶם לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת!  (פרק לב פסוק מה' מו')

לאחר שבמהלך כל ספר דברים עומד משה רבינו ומוכיח את עם ישראל בכל הנושאים שצריכים חיזוק רגע לפני הכניסה לארץ ישראל, מסכם הוא כעת את דבריו בשירת האזינו. הרמב"ן כותב ששירה זו כוללת בתוכה נבואה לעם ישראל והיא נאמרה בצורה תמציתית ומגלה לעם את כל אשר יתרחש מרגע כניסתם לארץ המובטחת, ועד לגאולה השלמה. שירה שעליה אומרים חז"ל (ספרי): "גדולה שירה זו שיש בה עכשיו, ויש בה לשעבר, ויש בה לעתיד לבוא, ויש בה לעולם הבא".

השירה מתחלקת לכמה חלקים, היא פותחת ומדברת על הכרה במידותיו של הקב"ה, "הַצּוּר [הקב"ה] תָּמִים פָּעֳלוֹ, כִּי כָל דְּרָכָיו מִשְׁפָּט [וצדק]. אֵל אֱמוּנָה, וְאֵין עָוֶל, צַדִּיק וְיָשָׁר הוּא" מזכירה היא את ההיסטוריה שקדמה לעם ישראל, "זְכֹר יְמוֹת עוֹלָם [מיום שנברא העולם], בִּינוּ שְׁנוֹת דּוֹר וָדוֹר, שְׁאַל אָבִיךָ וְיַגֵּדְךָ זְקֵנֶיךָ וְיֹאמְרוּ לָךְ [תבקש שיספרו לך על בריאת העולם, דור המבול והפלגה]. בהמשך מתואר המצב שעם ישראל הגיע לאחר ששבע קצת נחת, "וַיִּשְׁמַן יְשֻׁרוּן [מרוב תענוגים גשמיים] וַיִּבְעָט. שָׁמַנְתָּ עָבִיתָ כָּשִׂיתָ וַיִּטֹּשׁ אֱלוֹהַ עָשָׂהוּ [נטש את קיום המצוות] וַיְנַבֵּל צוּר יְשֻׁעָתוֹ". מתרחק הוא מאלוקיו עד כי "וַתִּשְׁכַּח אֵל מְחֹלְלֶךָ" [שכחת מי הוא שהטיב לך].  לאחר מכן  מתואר  העונש על מעשי העם  עד כדי כך ש"אֵשׁ  קָדְחָה בְאַפִּי וַתִּיקַד עַד שְׁאוֹל תַּחְתִּית". ולפני סיום, משה מסיים את התוכחה ומודיע לעם שידע שכל כוחו מגיע מבורא העולם, וכמובן שלא מההבל וריק של העבודה זרה, "רְאוּ עַתָּה כִּי אֲנִי אֲנִי הוּא וְאֵין אֱלֹהִים עִמָּדִי. אֲנִי אָמִית וַאֲחַיֶּה, מָחַצְתִּי וַאֲנִי אֶרְפָּא, וְאֵין מִיָּדִי מַצִּיל". והשירה נחתמת בנקמת הגויים ובגאולה העתידה לבוא.

משה רבינו מבקש בסיום דבריו מעם ישראל "שִׂימוּ לְבַבְכֶם לְכָל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר אָנֹכִי מֵעִיד בָּכֶם הַיּוֹם". מהו המושג "שִׂימוּ לְבַבְכֶם"? עד כמה מחייב אותנו הציווי שימו לב? איך ניתן למדוד עד כמה אדם שם לב?

בעת שמשה  רבינו הזהיר את פרעה  לפני מכת הברד שהייתה במצרים כתוב: "הַיָּרֵא אֶת דְּבַר ה' מֵעַבְדֵי פַּרְעֹה הֵנִיס אֶת עֲבָדָיו וְאֶת מִקְנֵהוּ אֶל הַבָּתִּים, וַאֲשֶׁר לֹא שָׂם לִבּוֹ אֶל דְּבַר ה' וַיַּעֲזֹב אֶת עֲבָדָיו וְאֶת  מִקְנֵהוּ בַּשָּׂדֶה (שמות ט כ'). רואים אנו שמצד אחד יש לנו אדם ירא שמים שמקשיב לאזהרת משה, ומצד שני אדם שלא ממש מתרגש מדברי ה' ועבדו משה, ומשאיר את מקנהו בחוץ בשדה. ואיך התורה קוראת לאדם זה שאינו ירא שמים? וַאֲשֶׁר לֹא שָׂם לִבּוֹ אֶל דְּבַר ה'.

מוכח שעל פי לשון התורה אדם שאינו ירא שמיים, נקרא אדם שלא שם לב! ואם כך, אדם ששם ליבו לדברי ה' נקרא ירא שמיים! לכן שמשה רבינו מבקש מעם ישראל: "שִׂימוּ לְבַבְכֶם לְכָל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר אָנֹכִי מֵעִיד בָּכֶם הַיּוֹם", זה לא דבר של מה בכך. שימו לבבכם זה יראת שמיים. שלפי ספר החינוך (ב"איגרת המחבר" שבתחילת ספרו), מצווה זו היא אחת מ"שש המצוות התמידיות" (אמונה בה', שלילת עבודה זרה, יחוד ה', אהבת ה', יראת ה', לא תתורו.), ש"חיובן תמידי, לא ייפסק מעל האדם אפילו רגע בכל ימיו". כל אחד מישראל צריך לקחת את דברי משה ולשנן ולזכור אותם תמיד כי צריכים הם להיות חלק בלתי נפרד מחייו.

ואיך ניתן לגרום לכך שהם יהפכו להיות חלק בלתי נפרד מחייו? ממשיך משה רבינו ואומר שזה ע"י כך שישכיל "לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת!" לשמור ולעשות!

יש הבדל בין לשמור ולעשות. לשמור זה כמו שאני שומר משהו שלא יברח לי. אולי כי מכריחים אותי, אולי כי לא נעים לי, או שאני פשוט לא רוצה שזה יברח לי רחוק מדי. ולכן לא מספיק רק לשמור, צריך גם לעשות!

בעצם זה שאדם מקיים ועושה את המצוות, זה נהפך להיות חלק ממנו, זה משאיר אותו תמיד קשור לבורא  העולם  שצווה  אותו, ומונע ממנו להתרחק. וגם אם זה נראה קשה בהתחלה, יש לנו ידיעה ש"אחרי המעשים נמשכים הלבבות!", וברגע שנתחיל לפתוח את ליבנו גם לעשיה של מצוות שעד היום שמנו אותם בהמתנה, במהרה נתרגל לקיימם וזה יהפוך להיות חלק מחיינו.

שנזכה בעזרת ה' לשנת ה-תשע"ו (בגימטרייה: ביאת המשיח) שתתחדש עלינו ועל כל עם ישראל לטובה, תשובה של כל עם ישראל וגאולה ברחמים!

מחלקים מצוות במתנה!

הַקְהֵל אֶת הָעָם הָאֲנָשִׁים וְהַנָּשִׁים וְהַטַּף וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ לְמַעַן יִשְׁמְעוּ וּלְמַעַן יִלְמְדוּ וְיָרְאוּ אֶת יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם וְשָׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת (לא יב')

על פסוק זה כותב רש"י: האנשים. ללמוד. והנשים. לשמוע. והטף. למה באו? לתת שכר למביאיהם (חגיגה ג.).

מצוות הַקְהֵל היא הציווי לאסוף (להקהיל) את כל עם ישראל העולים לרגל לבית המקדש בחג הסוכות שבמוצאי שנת השמיטה, כדי לשמוע פרשיות מספר דברים מפי מנהיג העם.

הגמרא בחגיגה מראה לנו דוגמא לכך שהקב"ה הירבה לנו תורה ומצוות לטובתנו. כי הרי מצוות הקהל כל עניינה הוא לבוא ולשמוע את דברי התורה. והרי לטף אין עניין לבוא ולשמוע את דברי התורה, כי אינם מבינים. אך התורה מצווה גם עליהם לבוא. ומדוע? כי יודע הקב"ה שהטף לא יכול להישאר לבד בבית, ובכל מקרה הם יבואו עם הוריהם, ואם לא היתה מצווה התורה להביאם, לא היתה נחשבת הבאתם לשכר..

ועל כך אמר רבי חנניה בן עקשיא: רָצָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְזַכּוֹת אֶת יִשְׂרָאֵל, לְפִיכָךְ הִרְבָּה לָהֶם תּוֹרָה וּמִצְוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר ה' חָפֵץ לְמַעַן צִדְקוֹ, יַגְדִּיל תּוֹרָה וְיַאְדִּיר.

 

בכל יום יהיו בעיניך חדשים!

הַיּוֹם הַזֶּה ה' אֱלֹקֶיךָ מְצַוְּךָ לַעֲשׂוֹת אֶת הַחֻקִּים הָאֵלֶּה וְאֶת הַמִּשְׁפָּטִים, וְשָׁמַרְתָּ וְעָשִׂיתָ אוֹתָם בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ! (פרק כו פסוק טז')

– “והערב נא” / הרב ארז חזני –

על פסוק זה נשאלת השאלה: מדוע נכתב בתורה "הַיּוֹם הַזֶּה ה' אֱלֹקֶיךָ מְצַוְּךָ"? הרי מדובר פה כ-40 שנה לאחר מעמד הר סיני?

ועונה על כך רש"י: "בכל יום יהיו בעיניך חדשים, כאילו בו ביום נצטוית עליהם" עכ"ל.

מעשה שהיה במוהל שהתקבל בביתו טלפון. מן הצד השני של האפרכסת בקע קול נרגש של יהודי שבישר על לידת בנו. "נשמח מאד אם כבודו יוכל למול אותו", ביקש האב כשקולו נשנק.

- "בשמחה רבה. באיזה יום הברית?"

מן העבר השני - דממה.

כעבור רגעים מספר שבה נשימתו של האב המרוגש. המוהל כבר הבין כי לפניו מקרה משמח במיוחד. "כמה זמן חיכיתם לו?", שאל. "עשרים ושתים שנים", השיב האב.

עתה גם המוהל היה נרגש מאד.

האב, שהתקשה לדבר, חזר פעמיים ושלש על כתובתו, עד שהמוהל הצליח לרושמה כיאות.

בהגיע יום הברית השכים המוהל קום לתפילת וותיקין. הוא קיבל בהבנה את בקשת האב לערוך את הברית בשבע בבוקר, הרי זמן כה רב המתינו וציפו לתינוק. גם אם היו עורכים את הברית בחמש בבוקר היה מבין לליבם.

בתפילת שחרית התחנן המוהל בלב הומה לריבון העולמים שהרך הנולד העומד להימול יגדל לתורה, לחופה ולמעשים טובים, לתפארת בני משפחתו. בדרכו אל הברית כבר עלו בעיני רוחו דמויותיהם של בני משפחה הבוכים מהתרגשות, ובאזניו כבר שמע את עזרת הנשים הומייה מתמיד.

והנה, במהלך הברית לא הבחין המוהל בשום התרגשות והתפעלות מיוחדת אצל הקהל. הציבור ישב סביב השולחנות ודיבר על דא ועל הא. 'עשרים ושתים שנה!' הרהר המוהל בליבו, 'ונראה כי זו ממש ברית רגילה. אי אפשר להבין את העולם!'

עם סיום הברית הבחין המוהל בגדוד ילדים המקיף את אבי הבן. האחד קרא: "אבא, אני אקח את שלושת הקטנים למטפלת ואת יוסל'ה לגן. נעמי תשמור כאן על ארבעת הבנות". האחר ביקש: "אבא, ברכני נא שאזכה להיות גדול בתורה"... המוהל המשיך להאזין לדברי הילדים, ותצילנה אזניו..

הוא פנה עם האב לקרן זוית, "כבר חמשה ימים אני נרגש כפי שלא הייתי מעודי. עשרים ושתים שנה אמרת לי! כעת רואה אני שבלי עין הרע אתה מוקף בחבילי חבילות!"

"אם הובנתי שלא כיאות, אני מבקש את סליחתך", התנצל האב מעומק ליבו, "נשאתי את רעייתי לאשה לפני עשרים ושתים שנה. כן, נולדו לי כבר יותר ממניין ילדים, ברוך הוא וברוך שמו, ומה בכך?! היש בעצם קיומם כדי להפחית מעצמת שמחתי והתרגשותי? הרי זכיתי במתנה מופלאה, בן יהודי, נשמה טהורה וקדושה, אותה אגדל, בסייעתא דשמיא, לתורה לחופה ולמעשים טובים..."

נאה לסיים בדבריו של רבינו החפץ חיים, שמסר בשם אחד מגדולי הדורות הקודמים, כי שלשה דברים יעמיד אדם למול עיניו:

א. בכל יום יחוש כי הוא היום הראשון והאחרון בימי חייו, ועליו לנצלו כאדם שיורד לעולם ליום אחד בלבד, בו עליו להספיק ככל יכולתו. ב. כל דף גמרא (או עניין אחר שבו לומד), יחוש שזה הוא דף הגמרא היחיד שלמד ושילמד אי פעם. ג. לעולם ירגיש כי הוא יחיד בעולם כולו, בן יחיד בעולמו של הקב"ה, המצווה על לימוד התורה ובו תלוי כל העולם!

לא חסר סיבות לשמחה

תַּחַת אֲשֶׁר לֹא עָבַדְתָּ אֶת ה' אֱלֹקֶיךָ בְּשִׂמְחָה וּבְטוּב לֵבָב מֵרֹב כֹּל ! (פרק כח פסוק מז')

עני אחד החל לקבץ נדבות והנה הצליח לקבץ כמה מטבעות. מה עשה? קנה כרטיס הגרלה. ההגרלה עמדה להיערך בעיר הגדולה, וכפרס ראשון הוצע סכום כסף עצום. שפר מזלו של העני והכרטיס שברשותו זכה בפרס הראשון!

רבה הייתה השמחה בבית העני, ומרוב אושר פרץ בריקוד סוער עם ילדיו הרבים, עד אשר קולות השמחה נשמעו אל מחוץ לבית. מה פשר השמחה בביתו של קשה יום זה? תמהו השכנים, שלא נמצא אף אחד שיסביר את פשר השמחה, נכנסו שכניו אל ביתו פנימה ושאלהו. מה לך שמח ורוקד? תמהו השכנים. "עשיר אני" אמר העני ונופף בכרטיס ההגרלה. כרטיס זה זכה בפרס הגדול! ומה בכך? אמרו השכנים. אולם כעת אין בידך אף פרוטה והרעב עדיין שורר בבית. שוטים שכמותכם, אמר העני. אולם אין בידי עתה אף פרוטה, אבל אני עומד לקבל את הכסף, את הפרס המובטח והרי כאילו הוא מונח בכיסי...

כן גם הוא הנמשל אמר החפץ חיים זצ''ל: אדם המקיים את מצוותיו של הקב''ה אף אם ימיו קשים, עליו לשמוח שמחה גדולה, שכן לעתיד לבוא מוכן לו שכר רב, ואף אם אין שכר בידו כבר עכשיו הרי הוא כאותו אדם שיש בידו את הכרטיס הזוכה !!!

תחילת מעשה במחשבה

וּשְׁמַרְתֶּם אֶת דִּבְרֵי הַבְּרִית הַזֹּאת וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם, לְמַעַן תַּשְׂכִּילוּ אֵת כָּל אֲשֶׁר תַּעֲשׂוּן! (פרק כט פסוק ח')

על פסוק זה כותב הרב יהודה לייב חסמן בספרו אור יהל: "שאין מעשה בלא השכלה בו, ואין ערך לשכל בלא הפעלתו במעשה".

כלומר, אין מצווה שלא נדרש בה האדם להפעיל את שכלו. ואם בדבר הכי חשוב שזה קיום מצוות ה' אנו לא מפעילים את השכל, בשביל מה לנו שכל??? על כך הקב"ה מזהיר: "לְמַעַן תַּשְׂכִּילוּ אֵת כָּל אֲשֶׁר תַּעֲשׂוּן"!

אדם צריך להתרחק ככל הניתן מלקיים את ציוויי התורה כ"מִצְוַת אֲנָשִׁים מְלוּמָדָה". לקיים כ"מְלוּמָדָה" זה שאדם עושה פעולות שאינם נובעים מכוח ליבו והכרעת דעתו, אלה נעשים מכח השגרה וההרגל. התרגלתי להתפלל, התרגלתי לעשות קידוש ביום שבת, וכך הלאה.. לפני ראש השנה, רגע לפני שאנו מקבלים  על עצמנו קבלות חדשות, כדאי שנתבונן על המצוות שכבר אנו עושים, וננסה להכניס בהם חיות ורגש.

ניתן לעשות זאת ע"י התבוננות על מהות כל מצווה, לימוד מאמרי חז"ל בנושא, והפעלת השכל בכוונה שעומדת מאחרי המצווה. מדובר על פעולות שגם כך אנו עושים ביום יום אין ספור פעמים, אך עתה ננסה לתת להם נפח וכוונה, נחשוב רגע לפני שאנו מקיימים את המצווה. וכך יתקיים בנו  מאמר חז"ל: "תכלית חכמה,  תשובה  ומעשים  טובים"! (ברכות יז.)

הימור מסוכן

תָּמִים תִּהְיֶה עִם ה' אֱלֹקֶיךָ!   (פרק יח פסוק יג')

על פסוק זה היה הגאון הצדיק רבי ישראל מסלנטר מספר משל נפלא. משל למלך אחד ששלח את אחד מדוכסיו בשליחות למדינה אחרת. "תנאי אחד מתנה אני אותך" אמר המלך לדוכס: "כאשר תגיע לשם בשום פנים אל תסכים להתערבות עם אחד משרי המדינה".

הסכים הדוכס לתנאי המוזר ויצא לדרכו. כאשר הגיע לאותה מדינה, נפגש הדוכס עם שריה, וישב עימם לשיחה בנושאי המדינה.

"אדוני הדוכס" שאל אחד מהם: "האם נכונה השמועה כי אתה גיבן"?

"שקר הדבר"! אמר הדוכס. "מעולם לא הייתי גיבן"!

"הבה נתערב במאה אלף דינר שאכן גיבן אתה" אמר השר. "פשוט את חולצתך,  ונראה כולנו אם גיבן אתה או לא"!

נזכר הדוכס באזהרת המלך, אך מיד חשב בליבו: הרי איני גיבן, ותוצאת ההתערבות ידועה מראש מדוע לא אסכים? הסכים הדוכס ופשט את חולצתו ואכן ראו כולם שאינו גיבן. מיד שלשלו לידיו סכום של מאה אלף דינרים.

כאשר הגיע הדוכס חזרה למדינתו שמח ומאושר, בא לפני המלך וסיפר לו את כל אשר קרה..

"אבוי לי"! אחז המלך בראשו. "מה עשית"? הן אני התערבתי עם שרי המדינה ההיא בחמש מאות אלף דינרים כי לא יצליחו לשכנע אותך להסיר את חולצתך, לכן הזהרתי אותך. וכעת את הסכום הזה אני יגבה ממך...

כן הוא גם הנמשל - סיים רבי ישראל: על האדם מוטלת החובה לקיים את מצוות התורה בתמימות בלא מחשבות ובלא התחכמויות רק  כפי הכתוב עלינו לקיים ותו לא!

לכל המתלבטים למיניהם ...

עַל פִּי הַתּוֹרָה אֲשֶׁר יוֹרוּךָ וְעַל הַמִּשְׁפָּט אֲשֶׁר יֹאמְרוּ לְךָ תַּעֲשֶׂה. לֹא תָסוּר מִן הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ יָמִין וּשְׂמֹאל ! ..  (פרק יז פסוק יא')

על כך כותבים חז"ל (ספרי, דברים קנ"ד)  אפילו מראים בעינך על שמאל שהוא ימין, ועל ימין שהוא שמאל שמע להם. וכל שכן שאומרים לך על הימין שהוא ימין, והשמאל שהוא שמאל.

לפעמים אדם שומע דבר הלכה, או פסק שנפסק בעניינו, ולא יורד הוא לסוף הבנת הרב. וחושב הוא בליבו: "הרב אולי כבר לא בעניינים". "נראה לי שלא היה נכון להגיד כך". "אולי לא טוב ששאלתי.."

על כך אומרת התורה: "לֹא תָסוּר מִן הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ יָמִין וּשְׂמֹאל". תשמע לקול התורה והחכמים, כי זהו דברו של בורא עולם!

הקב"ה אומר שברגע שיש לך התלבטות בדבר מסוים, תפנה לחכמי ישראל. אותם חכמים ששוקדים יומם ולילה בעומקה של תורה, וכל הליכותיהם על פי ההלכה. וברגע ששאלת את הרב, אתה יכול להיות בטוח שקיבלת תשובה ו"דעת תורה", ממש כפי שזה היה נאמר מפי בורא העולם. וצריך אתה לבטל את מחשבתך גם שזה נראה לך תמוה!

משל למה הדבר דומה? יש תופעה שמלמדים אותה בקורס טיס והיא נקראת "וְרְטִיגוֹ" תופעה שבה טייס טס מעל הים, ולאחר כמה תמרונים, הוא לא בטוח מה זה השמיים ומה זה הים. מה שמלמדים את הטייס זה לא לסמוך על מה שהמוח שלו אומר לו, אלה לסמוך על המחשב שממולו. הרבה טייסים חשבו שהם יודעים מה  הם עושים, וצללו אל תוך הים..

אותו דבר בדיוק בורא העולם אומר לך: "לֹא תָסוּר מִן הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ יָמִין וּשְׂמֹאל" תדע שלא תמיד  אתה מבין מה טוב  בשבילך,  ולכן כדאי שתשמע  בקול  התורה  והחכמים!

מי מוכן להתחייב?

זֹאת הַחַיָּה אֲשֶׁר תֹּאכְלוּ מִכָּל הַבְּהֵמָה אֲשֶׁר עַל הָאָרֶץ:

כֹּל מַפְרֶסֶת פַּרְסָה וְשֹׁסַעַת שֶׁסַע פְּרָסֹת, מַעֲלַת גֵּרָה בַּבְּהֵמָה אֹתָהּ תֹּאכֵלוּ, אַךְ אֶת זֶה לֹא תֹאכְלוּ מִמַּעֲלֵי הַגֵּרָה וּמִמַּפְרִיסֵי הַפַּרְסָה אֶת הַגָּמָל כִּי מַעֲלֵה גֵרָה הוּא וּפַרְסָה אֵינֶנּוּ מַפְרִיס טָמֵא הוּא לָכֶם, וְאֶת הַשָּׁפָן כִּי מַעֲלֵה גֵרָה הוּא וּפַרְסָה לֹא יַפְרִיס טָמֵא הוּא לָכֶם, וְאֶת הָאַרְנֶבֶת כִּי מַעֲלַת גֵּרָה הִוא וּפַרְסָה לֹא הִפְרִיסָה טְמֵאָה הִוא לָכֶם, וְאֶת הַחֲזִיר כִּי מַפְרִיס פַּרְסָה הוּא וְשֹׁסַע שֶׁסַע פַּרְסָה וְהוּא גֵּרָה לֹא יִגָּר טָמֵא הוּא לָכֶם, מִבְּשָׂרָם לֹא תֹאכֵלוּ וּבְנִבְלָתָם לֹא תִגָּעוּ טְמֵאִים הֵם לָכֶם. (יא א'-ח')

בפרשתנו ה' מצווה את משה ואהרון ללמד את בני ישראל, אלו חיות ובהמות באפשרותם לאכול. אלו חיות ובהמות נחשבות לטמאות, ואלו נקראות טהורות. מסבירה התורה שישנם שני סימנים שהופכים חיה או בהמה לטהורה,
והם: א. מפריס פרסה  (הפרסות ברגל שסועות)   ב. מעלה גרה  (העלאת המאכל שנית לאחר בליעתו). לאחר מכן מפרטת התורה עוד ארבעה סוגים של בעלי חיים (גמל, שפן, ארנבת, וחזיר), אשר יש להם אך ורק סימן טהרה אחד, ולכן הם טמאים ואסור לאוכלם.

ונשאלת השאלה: הרי ברור לנו מהכתוב, שמה שהתורה התירה באכילה, זה רק בעל חיים אשר יש לו את שני הסימנים של הטהרה המוזכרים (מעלה גרה ומפריס פרסה). אם כן לאיזו סיבה מוסיפה התורה ומציינת את ארבעת בעלי חיים הנ"ל שיש להם רק סימן טהרה אחד, ולכן הם לא כשרים לאכילה? הרי ברגע שהתורה אומרת שצריך שני סימנים, ברור לי שאחד מהם זה לא מספיק!

ועוד, ידוע שאין בתורה ואפילו אות אחת מיותרת, אם כך, מה מיוחד בחיות אלו, שהתורה מתעכבת ומציינת אותם??

התשובה מדהימה ביותר! התורה מגלה לנו חוק שקיים בטבע. שכל החיות בטבע הם או עם שני סימני הטהרה ביחד, או בלי שום סימן טהרה. חוץ מארבעת בעלי החיים שהתורה מציינת. יותר מארבעת אלפים מיני חיות ובהמות בעולם, ואף פעם לא נמצא בעל חיים נוסף שיש לו רק סימן טהרה אחד בלבד.

אם מחר ימצא מישהו ביבשת נידחת איזה סוג חיה שהיא או מעלה גרה או מפריסה פרסה, יש כאן סכנה לאמיתות של התורה.

אך לא יתכן שימצא מין נוסף! כי התורה היא דבריו של בורא העולם, שיודע כל מה שיש בעולמו.

ועוד אמרו חז"ל בברייתא (ספרי, פרשת ראה): "אמר רבי עקיבא: וכי משה קניגי ובלסתר היה? [האם משה רבינו היה צייד או זואולוג? מהיכן ידע את המבנה הפנימי והחיצוני של כל החיות והבהמות בעולם?] אלה עונה רבי עקיבא: מכאן תשובה לאומרים אין תורה מן השמים!

פסוק לאחר מכן אומרת התורה:

אֶת זֶה תֹּאכְלוּ מִכֹּל אֲשֶׁר בַּמָּיִם כֹּל אֲשֶׁר לוֹ סְנַפִּיר וְקַשְׂקֶשֶׂת בַּמַּיִם בַּיַּמִּים וּבַנְּחָלִים אֹתָם תֹּאכֵלוּ. (פרק יא פסוק ט')

התורה מלמדת אותנו על כך שנדרשים שתי סימנים בכשרותם של הדגים: א. סנפיר ב. קשקשת, בהעדרו של אחד מהם, הדג טמא. אם אדם נמצא במסעדה והגישו לפניו דג שהוא מזהה עליו קשקשים, אך הוא לא יודע אם היה לו סנפיר מה יעשה? אומרת המשנה (נידה נא:) "כל שיש לו קשקשת יש לו סנפיר. ויש שיש לו סנפיר, ואין לו קשקשת." חכמי המשנה מגלים לנו חוק בטבע, שכל דג שיש לו קשקשת יש לו גם סנפיר!

איזה מדען בימינו יכול לקום ולהתחייב על דבר כזה, שלא ימצא בעתיד שום דג עם קשקשים בלי סנפיר?

כיום ידועים לנו כ 30,000 מינים של דגים ואין בניהם אפילו אחד שיש לו קשקשת ואין לו סנפיר! דבר זה מוכיח לנו שגם התורה שבעל פה ניתנה מבורא העולם,  כי רק בורא העולם יכול  לדעת פרט  זה.

שמור אחד וקבל פי שלוש !

שֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע שָׂדֶךָ וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְמֹר כַּרְמֶךָ וְאָסַפְתָּ אֶת תְּבוּאָתָהּ. וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן יִהְיֶה לָאָרֶץ שַׁבָּת לַה'! (פרק כה פסוק ג'-ד')

וְכִי תֹאמְרוּ מַה נֹּאכַל בַּשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת הֵן לֹא נִזְרָע וְלֹא נֶאֱסֹף אֶת תְּבוּאָתֵנוּ.?. וְצִוִּיתִי אֶת בִּרְכָתִי לָכֶם בַּשָּׁנָה הַשִּׁשִּׁית וְעָשָׂת אֶת הַתְּבוּאָה לִשְׁלֹשׁ הַשָּׁנִים ! (פרק כה פסוק כ'-כא')

התורה מצווה ומבטיחה שבעת שעם ישראל יכנס לארצו, הוא רשאי לעבוד את אדמת הארץ שש שנים, ובשנה השביעית מחויב הוא לשבות מעבודת האדמה במשך שנה תמימה. ועל כך מבטיחה התורה: "וְצִוִּיתִי אֶת בִּרְכָתִי לָכֶם בַּשָּׁנָה הַשִּׁשִּׁית וְעָשָׂת אֶת הַתְּבוּאָה לִשְׁלֹשׁ הַשָּׁנִים" (ויקרא כה' כא'). כלומר התורה מבטיחה למי ששומר את שנת השמיטה ברכה גדולה של פי שלש תבואה. נס מעל החוקים הרגילים של הטבע.

רבים הניסים הגלויים המתרחשים לאותם אנשים המקבלים על עצמם את מצוות השמיטה אף בימינו, למרות שכיום מצוות השמיטה היא לא מן התורה אלה מדברי חכמים (ילקו''י הלכות שביעית פרק א' ס''ט עמוד פא). כפי שידוע על החכם סלמן מוצפי זצ"ל שהיה בגינת ביתו זורע חיטים ומגדלם לשם מצוות מצה של פסח. עצם זריעת החיטים בכל שנה הייתה בכדי לקיים את מה שכתוב בתורה:  "שֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע שָׂדֶךָ" "וְאָסַפְתָּ אֶת תְּבוּאָתָהּ" וזאת על מנת שיזכה להפקיר את גינתו בשנה השביעית כפי שצוותה התורה. וידוע שבכל שנה הייתה גינתו מצמיחה יבול חיטים בכמות קבועה של 7 ק"ג. ואילו בשנה השישית היה היבול 21 ק"ג! בדיוק פי שלש מהכמות הרגילה. וברוב התפעלותו הלך לפרסם את  הנס  לכולם  בישיבה.

בנוסף מסופר על החקלאי נפתלי טובים ממושב נחלה, בהיותו חקלאי מתחיל וצעיר, קרא בתורה שצריך לשמור את השמיטה, והחליט לקיים מצווה זו. היה זה בקיץ של שנה שישית. החזון איש זצ"ל פסק שמותר לזרוע בשישית ירקות או תבואות שנועדו למאכל בהמה, אע"פ שהם ממשיכים לצמוח בשמיטה. נפתלי טובים תהה בלבו מה יזרע בשדהו בשישית, והחליט לזרוע 'כרוב קופנהגן'. כרוב בכללו שייך לתבואת חורף וזקוק הוא לקור. והזן של 'כרוב קופנהגן' זקוק לקור רב במיוחד. בקופנהגן קר מאוד, כידוע. אולם באין ברירה הוא זרע את שדהו בזרעי כרוב קופנהגן בקיץ של השנה השישית, והשמש הקופחת על ראשו הזכירה לו שהוא זקוק לנס. הקופנהגן של נפתלי טובים צמח! כרוב קופנהגן - בקיץ חם! הכרובים היו גדולים ויפים. מדריכי חקלאות היו המומים. סוחרים מכל הארץ הגיעו כדי לחזות בפלא וכדי לקנות ממנו במחיר משולש את הירק. אבל זה לא היה הסוף: מתחת לכל כרוב צמחו שני כרובים נוספים. חנן, אחד הסוחרים שהגיעו לקנות כרובים מנפתלי ראה את נס ה"פי שלש" וחזר בתשובה.

כיום הרב נפתלי טובים משמש כרכז של "המרכז הארצי לחקלאים שומרי שמיטה".

("המודיע הצעיר" שנת אלול תש"ס)  מתוך "מסע אל האמת" בהוצאת הידברות.

מתכון בטוח לאריכות ימים!

לְמַעַן יִרְבּוּ יְמֵיכֶם וִימֵי בְנֵיכֶם עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֵיכֶם לָתֵת לָהֶם כִּימֵי הַשָּׁמַיִם עַל הָאָרֶץ (פרק יא פסוק כא')

בגמרא בברכות (ח.) מובא, שכאשר שמע רבי יוחנן שישנם יהודים בבבל שמגיעים לזקנה מופלגת, התפלא מאוד ושאל, הרי נאמר: "לְמַעַן יִרְבּוּ יְמֵיכֶם וִימֵי בְנֵיכֶם עַל הָאֲדָמָה", היינו [על האדמה] בארץ ישראל ירבו ימיכם, ולא בחוץ לארץ. כיון שאמרו לו שאותם זקנים משכימים לבית הכנסת בבוקר, ומאחרים לצאת מבית הכנסת בערב, אמר: זהו מה שהועיל להם שיאריכו ימים, למרות ששהו הם בחוץ לארץ.

מבואר בדברי הגמרא  שבזכות ההשכמה לבית הכנסת והשהייה הרבה בבית הכנסת, זכו האנשים בבבל להאריך ימים. וכך פסק הטור (אורח חיים סימן צ) שכתב: "השכימו והעריבו לבית הכנסת כדי שתאריכו ימים". ועיין בספר אסיפת זקנים שמפרש על פי הזוהר, שנטל הקב"ה מעפר בית המקדש וזרע בחוץ לארץ, ובכל בתי כנסיות ובתי מדרשות שבחוץ לארץ יש בהם מעפר בית המקדש, וממילא קיים העפר של הארץ הזה ליושבים שם כאילו יושבים הם על האדמה.

ובכך מפרש גם את מאמר  חז"ל שבתי כנסיות ובתי מדרשות שבחוץ לארץ לעתיד לבא יהיו קבועים בארץ, לכן גם כעת יש להם קדושת הארץ וממילא הם בבחינת "עַל הָאֲדָמָה".

בימינו התפרסם מחקר שמטרתו היתה לבדוק את השפעתם של קשרים חברתיים על אורך החיים. את  המחקר ביצעו חוקרים מהאוניברסיטה העברית, בראשות הפרופ' הווארד ליטווין מהמרכז לחקר הזקנה באוניברסיטה, והוא התפרסם בכתב העת: European Journal of Ageing. פרופ' ליטווין עומד בראש המרכז לחקר הזקנה, שהוקם בתמיכת משרד המדע, ותפקידו  להעמיק  את  הידע  בתחום  הזקנה בישראל.

המחקר התבסס על סקר של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, שנערך בשנת 1997, בו רואיינו כ- 5,000  גברים ונשים  בישראל,  בני 60 ומעלה, בנוגע לאורחות חייהם. כעבור שבע שנים, בשנת 2004, בדקו החוקרים את הנשאלים וביררו מה מצבם של הנסקרים.

המחקר התמקד בקבוצה של כ-1,800 נשאלים, שמתוכם 684, כ-38% נפטרו במשך שבע השנים שבין הסקרים. לדברי ליטווין, כצפוי, רוב מקרי המוות היו אצל משתתפי הסקר המבוגרים יותר, או כאלו שסבלו ממחלות שונות. החוקרים ניסו לאפיין את הגורמים לתמותה בקרב הקהל המבוגר.

אחד הממצאים אומר פרופ' ליטווין: "שלאותם שהלכו לבית כנסת באופן עקבי, היתה בבירור הסתברות יותר גבוהה של הישרדות". על פי הנתונים: בקרב הקבוצה שלא הלכה לבית כנסת, אחוז התמותה היה גדול ב- 75% !!, מאשר הקבוצה שהלכה לבית הכנסת בקביעות!

"לְמַעַן יִרְבּוּ יְמֵיכֶם וִימֵי בְנֵיכֶם עַל הָאֲדָמָה"...

לפיד המסורת נמצא כעת אצלך!

רַק הִשָּׁמֶר לְךָ וּשְׁמֹר נַפְשְׁךָ מְאֹד פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר רָאוּ עֵינֶיךָ וּפֶן יָסוּרוּ מִלְּבָבְךָ כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ. וְהוֹדַעְתָּם לְבָנֶיךָ וְלִבְנֵי בָנֶיךָ! (פרק ד פסוק ט')

הקב"ה מזהיר את עם ישראל באזהרה חמורה, לשמור ולזכור את אשר ראו במו עיניהם. כל הניסים הגדולים שנעשו במצריים ובקריעת ים סוף, וכמו כן את כל הניסים שהיו במדבר ובמעמד הר סיני.

חובה גדולה היא שמוטלת על כל אחד ואחד מעם ישראל להעביר את הלפיד של המסורת לדור הבא.

ואם יבוא אדם בדור שלנו ויטען שהוא לא יכול להאמין, כי בורא העולם לא עשה לו ניסים.  נבוא ונצטט לפני את דבריו של הרמב"ן (פרשת בֹּא) שאומר: "ובעבור כי הקב"ה לא יעשה אות ומופת בכל דור לעיני כל רשע או כופר, יצווה אותנו שנעשה תמיד זיכרון ואות לאשר ראו עינינו, ונעתיק הדבר אל בנינו, ובניהם לבניהם, ובניהם לדור אחרון."

פעם אחת בהיסטוריה בורא העולם עשה תצוגת תכלית, שבה הוא הראה לכולם את שליטתו הבלעדית בכל מה שמתרחש בעולם אשר ברא.

החל מניסי מצריים שתכליתם הייתה ללמד שה' שולט בכל הבריאה, ובהמשך במדבר, שהקב"ה מראה שיש הבדל גדול בין יהודי לגוי.

חובתנו ללמוד ולהפנים את מה שהדור הקודם נצטווה להעביר אלינו, וכמובן להעביר זאת לילדינו, לדור הבא. הלפיד של היהדות כעת בידיים שלנו, מחובתנו להעבירו בדייקנות ובשלמות לדור הבא!

_

[videojs youtube="https://www.youtube.com/watch?v=mJlSsvEtfFU" poster="http://www.hayom.org.il/wp-content/uploads/2014/05/%D7%9E%D7%A8%D7%95%D7%A5-%D7%94%D7%9C%D7%A4%D7%99%D7%93.png" preload="auto" width="500" height="300"][/videojs]

_

מהם "חיים" בעיני בורא העולם?

וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל שְׁמַע אֶל הַחֻקִּים וְאֶל הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר אָנֹכִי מְלַמֵּד אֶתְכֶם לַעֲשׂוֹת לְמַעַן תִּחְיוּ! (פרק ד פסוק א')

משה רבינו עומד מול כל העם, בהזדמנות אחרונה אולי להשפיע עליהם לפני שהם נכנסים לארץ ישראל. בעוד זמן קצר יהושוע בן-נון תופס את הפיקוד, ועם ישראל נכנס לשבע שנות כיבוש של הארץ, ולאחר מכן יעבור עוד זמן לא מבוטל שבו יצטרכו הם להתמקם כל אחד בנחלתו, לבנות את ביתו ולהיות טרוד בענייני הפרנסה וקשיי היום יום. זה כבר לא יהיה דור המדבר שהיה מוקף בניסים ונפלאות, דור שהיה רואה את השגחת הקב"ה עין בעין. לכן משה רבינו מנצל הזדמנות זו בכדי לחדד אצל עם ישראל כמה נקודות שחייבות להיות עמוד יסוד לכל קיומם.

פונה משה אל העם ואומר להם: "וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל, שְׁמַע אֶל הַחֻקִּים וְאֶל הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר אָנֹכִי מְלַמֵּד אֶתְכֶם לַעֲשׂוֹת- לְמַעַן תִּחְיוּ!". עם ישראל פותח את המילון בערך "חַיִּים", ומגלה שהוא צריך לעדכן את מה שכתוב שם. הרי ישנם אנשים שאינם שומעים אל החוקים והמשפטים ועדיין הם נראים חיים, ואם כך מה נקרא חיים?

אם עד היום חשבנו שחיים זה יצור חי, שנושם אוכל שותה ויש לו תחביבים, עכשיו מסתבר שהתורה חושבת אחרת. התורה קוראת לישראל "חיים" ברגע שהם שומעים אֶל הַחֻקִּים וְאֶל הַמִּשְׁפָּטִים. כמו שנאמר: "וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּה' אֱלֹקֵיכֶם חַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּוֹם" (דברים ד ד'). אומר הקב"ה: אם אתה שומע בקולי, אם אתה עושה את מה שאני אומר על פי התורה, אז אני קורא לך חי! אם אתה לא הולך על פי המשפטים והחוקים, על מה אני אקרא לך חי? הרי גם בעל חיים אוכל שותה ורץ...

האור החיים הקדוש על הפסוק:  "וְאַתֶּם  הַדְּבֵקִים  בַּה'  אֱלֹקֵיכֶם חַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּוֹם" כותב: "והכוונה בשיעור הדיבור על זה הדרך, להעיר שהחיים נמשכים להם ממקור החיים [הדבקות בה']. והכוונה בזה שזולת זה לא יקרא חיים, הגם שיתנועע ויאכל וכו'. שה"רשעים בחייהם קרוים מתים" (ברכות יח:) לצד שמקורם מקור המיתה. וזה הוא החידוש שמחדש להם משה במאמר זה שמודיעם שהם חיים ממקור החיים עכ"ל.

ולכן ממשיך משה ואומר: "רַק הִשָּׁמֶר לְךָ וּשְׁמֹר נַפְשְׁךָ מְאֹד! פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר רָאוּ עֵינֶיךָ וּפֶן יָסוּרוּ מִלְּבָבְךָ" (דברים ד ט'). לא לשווא יש כפל לשון בפסוק, גם "הִשָּׁמֶר לְךָ", וגם "וּשְׁמֹר נַפְשְׁךָ מְאֹד". כי בעניינים של חיים ומוות לא משחקים!

אדם יכול להסתכל על סביבתו הקרובה, ולהרגיש שהוא בסדר גמור. "אני אדם טוב!(?)" "אני דתי בלב! [והתפילין בארון]" "איש איש באמונתו יחיה [וְצַדִּיק בֶּאֱמוּנָתוֹ יִחְיֶה-במקור (חבקוק ב ד')]". אך בפועל בגלל מעשיו הוא נחשב למת! מה זה מת? מנותק! מנותק מבורא העולם. ואיך הוא הגיע למצב הזה? כי הוא לא קרא את הפסוק: "וְעָשִׂיתָ הַיָּשָׁר וְהַטּוֹב בְּעֵינֵי ה'" (דברים ו יח').

תפקידו של האדם הוא לקחת את כל מה שהוא למד מהסביבה, לשים בצד, ולעשות את הישר והטוב בעיני ה' ולא כפי מה שמתחשק לו! לא כמו איך שהסביבה שלו לימדה אותו!

אך אדם לפעמים חושב שהוא מבין.. משל למה הדבר דומה? יש תופעה שמלמדים אותה בקורס טיס והיא נקראת "וְרְטִיגוֹ" תופעה שבה טייס טס מעל הים, ולאחר כמה תמרונים, הוא לא בטוח מה זה השמיים ומה זה הים. מה שמלמדים את הטייס זה לא לסמוך על מה שהמוח שלו אומר לו, אלה לסמוך על המחשב שממולו. הרבה טייסים חשבו שהם יודעים מה הם עושים, וצללו אל תוך הים. אותו דבר בדיוק בורא העולם אומר לך: "וְעָשִׂיתָ הַיָּשָׁר וְהַטּוֹב בְּעֵינֵי ה' לְמַעַן יִיטַב לָךְ", תדע שלא תמיד אתה מבין מה טוב בשבילך!

לפעמים האמת שלך זה אוסף של שטויות שלמדת במהלך התקופות שעברת בחיים שלך, הדבר האמיתי היחיד זה הוראות היצרן!

ולמי שעדיין חושב שהוא מבין ויודע, אומר הקב"ה: "כִּי לֹא מַחְשְׁבוֹתַי מַחְשְׁבוֹתֵיכֶם, וְלֹא דַרְכֵיכֶם דְּרָכָי נְאֻם ה', כִּי גָבְהוּ שָׁמַיִם מֵאָרֶץ כֵּן גָּבְהוּ דְרָכַי מִדַּרְכֵיכֶם וּמַחְשְׁבֹתַי מִמַּחְשְׁבֹתֵיכֶם!" (ישעיה נה') ההבדל בין ההבנה שלך להבנת ה' היא כמו בין השמים לארץ, ולכן כדאי שתתיישר על פי התורה!

אומר הנביא יחזקאל (לג יא'): "שׁוּבוּ שׁוּבוּ מִדַּרְכֵיכֶם הָרָעִים, וְלָמָּה תָמוּתוּ בֵּית יִשְׂרָאֵל"?! אדם ששב מדרכיו הרעים ומשנה את מעשיו, הוא יכול לשנות את הכל. לפני כמה רגעים הוא היה חשוב כמת בעני בורא העולם, והנה הוא בזכות מעשיו הופך לחי!

אומר בורא העולם: כשאתה שומע בקולי, אתה נחשב חי. אבל אם אתה נסחף אחרי הזרם, רק נראה שאתה חי..

חז"ל אומרים שזה כמו הדגים שמתים בים. מהצד נראה לך שהם חיים, אבל הם רק נסחפים עם הזרם. ברגע שתראה דג ששוחה גם נגד הזרם, אז אתה יכול להיות בטוח שהוא באמת חי!

שהאדם הולך אחרי האמת של ה',  ולא על פי  הסביבה החופשית והמתירנית שבה גדל עם חבריו ומוריו, הוא זה שזוכה להיקרא חי.