‏הצגת רשומות עם תוויות ימים נוראים. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות ימים נוראים. הצג את כל הרשומות

יום חמישי, 24 בספטמבר 2015

להתחיל ברגל ימין

וַיְכַל מֹשֶׁה לְדַבֵּר אֶת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל. וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם: שִׂימוּ לְבַבְכֶם לְכָל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר אָנֹכִי מֵעִיד בָּכֶם הַיּוֹם, אֲשֶׁר תְּצַוֻּם אֶת בְּנֵיכֶם לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת!  (פרק לב פסוק מה' מו')


לאחר שבמהלך כל ספר דברים עומד משה רבינו ומוכיח את עם ישראל בכל הנושאים שצריכים חיזוק רגע לפני הכניסה לארץ ישראל, מסכם הוא כעת את דבריו בשירת האזינו. הרמב"ן כותב ששירה זו כוללת בתוכה נבואה לעם ישראל והיא נאמרה בצורה תמציתית ומגלה לעם את כל אשר יתרחש מרגע כניסתם לארץ המובטחת, ועד לגאולה השלמה. שירה שעליה אומרים חז"ל (ספרי): "גדולה שירה זו שיש בה עכשיו, ויש בה לשעבר, ויש בה לעתיד לבוא, ויש בה לעולם הבא".

השירה מתחלקת לכמה חלקים, היא פותחת ומדברת על הכרה במידותיו של הקב"ה, "הַצּוּר [הקב"ה] תָּמִים פָּעֳלוֹ, כִּי כָל דְּרָכָיו מִשְׁפָּט [וצדק]. אֵל אֱמוּנָה, וְאֵין עָוֶל, צַדִּיק וְיָשָׁר הוּא" מזכירה היא את ההיסטוריה שקדמה לעם ישראל, "זְכֹר יְמוֹת עוֹלָם [מיום שנברא העולם], בִּינוּ שְׁנוֹת דּוֹר וָדוֹר, שְׁאַל אָבִיךָ וְיַגֵּדְךָ זְקֵנֶיךָ וְיֹאמְרוּ לָךְ [תבקש שיספרו לך על בריאת העולם, דור המבול והפלגה]. בהמשך מתואר המצב שעם ישראל הגיע לאחר ששבע קצת נחת, "וַיִּשְׁמַן יְשֻׁרוּן [מרוב תענוגים גשמיים] וַיִּבְעָט. שָׁמַנְתָּ עָבִיתָ כָּשִׂיתָ וַיִּטֹּשׁ אֱלוֹהַ עָשָׂהוּ [נטש את קיום המצוות] וַיְנַבֵּל צוּר יְשֻׁעָתוֹ". מתרחק הוא מאלוקיו עד כי "וַתִּשְׁכַּח אֵל מְחֹלְלֶךָ" [שכחת מי הוא שהטיב לך].  לאחר מכן  מתואר  העונש על מעשי העם  עד כדי כך ש"אֵשׁ  קָדְחָה בְאַפִּי וַתִּיקַד עַד שְׁאוֹל תַּחְתִּית". ולפני סיום, משה מסיים את התוכחה ומודיע לעם שידע שכל כוחו מגיע מבורא העולם, וכמובן שלא מההבל וריק של העבודה זרה, "רְאוּ עַתָּה כִּי אֲנִי אֲנִי הוּא וְאֵין אֱלֹהִים עִמָּדִי. אֲנִי אָמִית וַאֲחַיֶּה, מָחַצְתִּי וַאֲנִי אֶרְפָּא, וְאֵין מִיָּדִי מַצִּיל". והשירה נחתמת בנקמת הגויים ובגאולה העתידה לבוא.

משה רבינו מבקש בסיום דבריו מעם ישראל "שִׂימוּ לְבַבְכֶם לְכָל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר אָנֹכִי מֵעִיד בָּכֶם הַיּוֹם". מהו המושג "שִׂימוּ לְבַבְכֶם"? עד כמה מחייב אותנו הציווי שימו לב? איך ניתן למדוד עד כמה אדם שם לב?

בעת שמשה  רבינו הזהיר את פרעה  לפני מכת הברד שהייתה במצרים כתוב: "הַיָּרֵא אֶת דְּבַר ה' מֵעַבְדֵי פַּרְעֹה הֵנִיס אֶת עֲבָדָיו וְאֶת מִקְנֵהוּ אֶל הַבָּתִּים, וַאֲשֶׁר לֹא שָׂם לִבּוֹ אֶל דְּבַר ה' וַיַּעֲזֹב אֶת עֲבָדָיו וְאֶת  מִקְנֵהוּ בַּשָּׂדֶה (שמות ט כ'). רואים אנו שמצד אחד יש לנו אדם ירא שמים שמקשיב לאזהרת משה, ומצד שני אדם שלא ממש מתרגש מדברי ה' ועבדו משה, ומשאיר את מקנהו בחוץ בשדה. ואיך התורה קוראת לאדם זה שאינו ירא שמים? וַאֲשֶׁר לֹא שָׂם לִבּוֹ אֶל דְּבַר ה'.

מוכח שעל פי לשון התורה אדם שאינו ירא שמיים, נקרא אדם שלא שם לב! ואם כך, אדם ששם ליבו לדברי ה' נקרא ירא שמיים! לכן שמשה רבינו מבקש מעם ישראל: "שִׂימוּ לְבַבְכֶם לְכָל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר אָנֹכִי מֵעִיד בָּכֶם הַיּוֹם", זה לא דבר של מה בכך. שימו לבבכם זה יראת שמיים. שלפי ספר החינוך (ב"איגרת המחבר" שבתחילת ספרו), מצווה זו היא אחת מ"שש המצוות התמידיות" (אמונה בה', שלילת עבודה זרה, יחוד ה', אהבת ה', יראת ה', לא תתורו.), ש"חיובן תמידי, לא ייפסק מעל האדם אפילו רגע בכל ימיו". כל אחד מישראל צריך לקחת את דברי משה ולשנן ולזכור אותם תמיד כי צריכים הם להיות חלק בלתי נפרד מחייו.

ואיך ניתן לגרום לכך שהם יהפכו להיות חלק בלתי נפרד מחייו? ממשיך משה רבינו ואומר שזה ע"י כך שישכיל "לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת!" לשמור ולעשות!

יש הבדל בין לשמור ולעשות. לשמור זה כמו שאני שומר משהו שלא יברח לי. אולי כי מכריחים אותי, אולי כי לא נעים לי, או שאני פשוט לא רוצה שזה יברח לי רחוק מדי. ולכן לא מספיק רק לשמור, צריך גם לעשות!

בעצם זה שאדם מקיים ועושה את המצוות, זה נהפך להיות חלק ממנו, זה משאיר אותו תמיד קשור לבורא  העולם  שצווה  אותו, ומונע ממנו להתרחק. וגם אם זה נראה קשה בהתחלה, יש לנו ידיעה ש"אחרי המעשים נמשכים הלבבות!", וברגע שנתחיל לפתוח את ליבנו גם לעשיה של מצוות שעד היום שמנו אותם בהמתנה, במהרה נתרגל לקיימם וזה יהפוך להיות חלק מחיינו.

שנזכה בעזרת ה' לשנת ה-תשע"ו (בגימטרייה: ביאת המשיח) שתתחדש עלינו ועל כל עם ישראל לטובה, תשובה של כל עם ישראל וגאולה ברחמים!

יום חמישי, 17 בספטמבר 2015

קול דודי דופק!

נמצאים אנו עמוק בתוך עשרת ימי תשובה. עבר עלינו ראש השנה התשע"ו עם סימנים של התחלה חדשה, ברכנו אחד את השני בשנה טובה וכולנו תקווה שכלתה שנה וקיללותיה והחלה שנה וברכותיה. אך רגע לפני שאנו נכנסים לשגרת השנה החדשה, עומדים אנו לפני יום הכיפורים וימי התשובה המעטים שנשארו. והשאלה שאנו צריכים לשאול את עצמינו היא: מה נשתנה יום הכיפורים הזה משאר ימי הכיפורים? האם אנו יוצאים לדרך חדשה ושינוי מעשים? או שמה זהו עוד יום כיפור של ניקוי המצפון (בלבד).?.

לא שאנו לא בסדר חלילה. אנחנו באמת משתדלים לעשות את המקסימום שאנו יכולים.. או יותר נכון את כל הדברים שאנו רגילים לעשות. ובאמת נראה שזה המקסימום שאנו מסוגלים לעשות בשלב זה של החיים.. בעתיד, קרוב לוודאי שניקח על עצמינו עוד כמה דברים – נוסיף עוד כמה מצוות. אך כרגע זו המציאות.. אדם לא יכול להשתנות בבת אחת (הרי הוא עלול ליפול.. לא?). וחוץ מזה, יש עוד זמן!..

הקב"ה בכבודו ובעצמו בא לעורר אותנו מתרדמת הזמן, מהטעות של ה:"ברגע שאני אשמע את קול שופרו של המשיח, אני ירוץ לבית הכנסת.." ומציע לנו: שוב יום אחד לפני מיתתך! (שבת קנג.) - תתקרב אלי רגע לפני שנגמר הסרט, רגע לפני שמאוחר מידי..

את דרמת המתח הזאת ממחיש לנו שלמה המלך בשיר השירים (פרק ה ב'): אֲנִי יְשֵׁנָה וְלִבִּי עֵר! ומפרשים חז"ל: אני ישן מן המצוות, וליבי ער להקב"ה. אני אומנם לא מקיים את כל המצוות, אך יש לי אמונה עד השמיים, אני אוהב את הקב"ה!. והנה, "קוֹל דּוֹדִי דוֹפֵק! פִּתְחִי לִי אֲחֹתִי רַעְיָתִי יוֹנָתִי תַמָּתִי.." הקב"ה דופק! מבקש שאני אפתח לו את ליבי. הוא רוצה שאני יתקרב אליו. ואף מוסיף ברחמיו המרובים ומסביר: "שֶׁרֹּאשִׁי נִמְלָא טָל, קְוֻּצּוֹתַי רְסִיסֵי לָיְלָה" קשה לי שאתה לא פותח לי, במיוחד עם עול השעבוד והגלות של ישראל. בוא תפתח לי ונצא שנינו מהצער!

כך ברחמיו דופק ה' על דלתנו, ומה אנו משיבים? "פָּשַׁטְתִּי אֶת כֻּתָּנְתִּי, אֵיכָכָה אֶלְבָּשֶׁנָּה? רָחַצְתִּי אֶת רַגְלַי, אֵיכָכָה אֲטַנְּפֵם?" כבר נכנסתי למיטה, אתה לא יכול לבוא מחר? "אני דתי בלב". "אנחנו בדור קשה". "אחרי הצבא, הלימודים, החתונה, הפנסיה.." וכך מתעלמים מהדפיקות, מחליפים צד במיטה וממשיכים בשנתנו המתוקה.

אך במקום שרחמי בני אדם נגמרים, רחמי הקב"ה רק מתחילים! "דּוֹדִי שָׁלַח יָדוֹ מִן הַחֹר, וּמֵעַי הָמוּ עָלָיו". הקב"ה מנסה עוד שכנוע על מנת שנפתח לו את הדלת. הוא מנסה למצוא איזה סדק קטן בלב שלנו, בתקווה שזה מה שיגרום לנו להתעורר.. ולפתע מתחילה אצלנו הרגשה פנימית מיוחדת. הרגשה של רצון להתקרב, רצון לפתוח את הדלת ולתת להקב"ה להיכנס. "קַמְתִּי אֲנִי לִפְתֹּחַ לְדוֹדִי, וְיָדַי נָטְפוּ מוֹר, וְאֶצְבְּעֹתַי מוֹר עֹבֵר עַל כַּפּוֹת הַמַּנְעוּל". קמנו מהשינה בכדי לפתוח את הדלת, סוף כל סוף זו האמת, ותמיד רצינו לעשות צעד קדימה. ואפילו אנו מתחילים להרגיש טוב עם זה שהצלחנו לקום מהמיטה הממגנטת.

אבל אז קורה דבר מפתיע.. "פָּתַחְתִּי אֲנִי לְדוֹדִי, וְדוֹדִי חָמַק עָבָר!" קמנו מהמיטה, התלבשנו, הסתדרנו, ולבסוף פתחנו את הדלת. אך מסתבר שבזמן שהתארגנו, כבר לא היה אף אחד שמחכה לנו מחוץ לדלת.. "נַפְשִׁי יָצְאָה בְדַבְּרוֹ"... אנו נזכרים בדיבורים בבקשות ובתחינות של הקב"ה ונפשנו יוצאת מגעגועים אל הזמן שעוד התחנן וחיכה לנו בחוץ. ועכשיו, "בִּקַּשְׁתִּיהוּ וְלֹא מְצָאתִיהוּ קְרָאתִיו וְלֹא עָנָנִי"...

הנה למדנו מדברי שלמה המלך, שאם כבר הגיע אדם להתעוררות לתשובה, אסור לו להתמהמה ואפילו לרגע קט. וכבר ברגע שאדם שומע את ה-"קוֹל דּוֹדִי דוֹפֵק", הוא צריך לקום ולפתוח. אם יפתח, הוא ימצא שם את הקב"ה שמוכן לקבלו בזרועות פתוחות. אך אם ייתן לדפיקות להימשך וישתיק את מצפונו בכל מיני אמתלות ותירוצים, יש אפשרות שהדפיקות יפסקו לעד! בדומה לכך אומרים לנו חז"ל (אבות ב ד'): "וְאַל תֹּאמַר לִכְשֶׁאִפָּנֶה אֶשְׁנֶה, שֶׁמָּא לֹא תִפָּנֶה. ואמר על כך החפץ חיים: שריחמו חז"ל עלינו ואמרו את זה בלשון "שמא" לא תִפָּנֶה, אבל האמת הוא שאם אדם אומר לִכְשֶׁאִפָּנֶה אֶשְׁנֶה, ודאי שלא יפנה!!

אם כך, צריכים אנו לראות את הימים הקרובים, כימים של הזדמנות גדולה לשינוי מהותי. הזדמנות שבה אנו יכולים להפוך את הקערה על פיה, ולהצטרף לשאר היהודים בדורנו שכבר הספיקו לפתוח את הדלת. אם תעשה צעד, ניתן לומר בוודאות שברגע שתִפַָּתַח הדלת, תגלה עד כמה המיטה שלך כבר לא ממגנטת...

שינוי בדברים הקטנים

תְּשׁוּבָה וּמַעֲשִׂים טוֹבִים, כִּתְרִיס בִּפְנֵי הַפֻּרְעָנוּת. (אבות פרק ד משנה יא')


מעשה במלך שהיה נוהג לבקר אצל תושבי המדינה. בכל כמה זמן שיגר מכתבים ל-15 תושבים שבעוד חודש הוא מגיע. והנה זוג זקנים שביתם מט לנפול קיבלו את המכתב.

הבעל נכנס ללחץ ואמר לאשתו: "תראי איך הבית נראה?!. נקנה צבע ונצבע, נחליף את החלונות השבורים ונסדר את הבלטות, ונקנה גם כיסא אחד נורמלי שיהיה לו לשבת (אנחנו יודעים להיזהר עם שיווי המשקל... אבל המלך עלול ליפול...). ענתה האישה לבעלה הנסער: "10 שנים בקשתי ממך לעשות זאת ואתה אומר - "אין כסף". מאיפה יש לך פתאום?!

אמר לה הבעל: "אין לי, ניקח הלוואה!".

השיבה אשתו בכעס: "השתגעת?! אנחנו נראה למלך איך אנחנו חיים בדיוק: קירות מקולפים, קרטונים בחלונות. זה מה יש!..."

הבעל ניסה להסביר: "זה נכון כאשר המלך בא בפתע פתאום - הוא מתכוון לראות את חיינו כמות שהם... אבל אם הוא שלח מכתב הוא רוצה שנתכונן... לפחות כיסא אחד נשים לו... כי אם יבוא המלך וישאל: איך התכוננתם לבואי? מה נאמר לו?!..."

זהו המשל , והנמשל ברור מאליו:

הקב"ה לא מבקש שנבנה בשבילו בית חדש, גם לא שנצבע קירות ונחליף חלונות - אם אין באפשרותנו.., אבל לפחות לנקות את הקיר כמה שאפשר, לתקן כיסא שיהיה אפשר לשבת, להדביק תמונות במקום החלון השבור... - להשתנות בדברים הקטנים - זה מה שצריך!!!.

פלוס ועוד מינוס שווה מינוס

בית שמאי אומרים ג' כתות הן ליום הדין. אחת של צדיקים גמורין, ואחת של רשעים גמורין, ואחת של בינוניים.. (מסכת ראש השנה טז:)


כותב הרמב"ם על דברי הגמרא הנ"ל: "שבְּיוֹם טוֹב שֶׁל רֹאשׁ הַשָּׁנָה. מִי שֶׁנִּמְצָא צַדִּיק נֶחְתָּם לְחַיִּים. וּמִי שֶׁנִּמְצָא רָשָׁע נֶחְתָּם לְמִיתָה. וְהַבֵּינוֹנִי תּוֹלִין אוֹתוֹ עַד יוֹם הַכִּפּוּרִים. אִם עָשָׂה תְּשׁוּבָה, נֶחְתָּם לְחַיִּים וְאִם לָאו נֶחְתָּם לְמִיתָה." (הלכות תשובה פרק ג ג')

ושואלים חז"ל שאלה: מדוע הבינוני לא יכול להישאר בינוני גם לאחר יום כיפור? מדוע אם הוא לא עשה תשובה לפני יום כיפור הוא נחתם למיתה כרשע? הרי הוא נשאר בינוני! והרי אם הוא נשאר בינוני, יש לנו כלל שהקב"ה מטה כלפי חסד, ואם כך מדוע ייחתם הבינוני למיתה ולא לחיים?

ועונה על כך ה"לחם משנה" (שם): דהיכא דלא עשה תשובה, הוי עון אחד נוסף על העונות, משום דבאלו עשרה ימים של תשובה הוא חייב לעשות תשובה, ואם לא עשה [תשובה בימים אלו] הרי עון אחד נוסף על העונות [וזה מה שמוציא אותו מכלל בינוני]. עכ"ל.

רואים אם כן שהתשובה בימים אלה הכרחית, ולא רק הצעה טובה..

יום רביעי, 9 בספטמבר 2015

אין אבידה כאבידת הזמן

אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי ה' אֱלֹקֵיכֶם. רָאשֵׁיכֶם שִׁבְטֵיכֶם זִקְנֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם כֹּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל. טַפְּכֶם נְשֵׁיכֶם וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בְּקֶרֶב מַחֲנֶיךָ מֵחֹטֵב עֵצֶיךָ עַד שֹׁאֵב מֵימֶיךָ. לְעָבְרְךָ בִּבְרִית ה' אֱלֹקֶיךָ וּבְאָלָתוֹ אֲשֶׁר ה' אֱלֹקֶיךָ כֹּרֵת עִמְּךָ הַיּוֹם. (פרק כט פסוק ט'-יא')


אתם נצבים היום כולכם, כל עם ישראל ללא הבדלי מעמדות, ללא מחיצות, מהחשובים ועד החשובים פחות, כולם ביום אחד שהוא ראש השנה הבא עלינו לטובה (זוהר ח"ב לב, ב'). ולא רק אנו לבדנו עומדים נצבים לדין לפני הקב"ה, אלה "כֹּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל". וכותב האור החיים הקדוש (כט ט') שכל ישראל ערבים זה לזה. "רָאשֵׁיכֶם"- יתבקשו לתת את הדין על המשפחה שעומדים הם בראשם. "שִׁבְטֵיכֶם"- כל ראש שבט על שבטו. "זִקְנֵיכֶם"- זקן המשפחה על משפחתו. וישאֵל כל אחד, האם עשה הוא כפי מידת יכולתו בשנה החולפת.

מה מצפה מאתנו הקב"ה? מלחיץ קצת לעמוד למשפט על שנה שלימה שעפה לנו כמו טיל, כל כך מהר שלא הספקנו  אפילו  לעכל את מה  שקורה מסביבנו.  יום רודף יום,  והשבועות נעלמים, "כִּי גָז חִישׁ וַנָּעֻפָה!" (תהילים צ). אך לפתע מוצאים אנו את עצמנו נמצאים בחודש אלול, שמשום מה מסרב לעבור מבלי להותיר שום רושם ככל שאר החודשים. בכל מקום שומעים אנו את המילה אלול, תשובה, וסליחות. סופרים אנו את הימים עד לראש השנה, וכמה זמן אויר נשאר לנו עד ליום כיפור, והמצפון מסרב להניח לנו. לחישה פנימית שעוברת לנו לאחר כל דרשה מזדמנת צועקת לנו: "זה הזמן לשינוי!" "עד מתי תוכל להתעלם מהאמת?". אך כמה רגעים לאחר מכן נדמה לנו שהלחישות ששמענו הם פרי הדמיון, וחוזרים אנו לנסות להספיק משהו לפני שעוד יום חולף ביעף.

כבר הזהירו חכמינו ש"אין אבידה כאבידת הזמן!" וכפי שכתב הפייטן ר' משה אשקר הכהן: "בֶּן אָדָם לָמָּה תִדְאַג עַל הַדָּמִים וְלֹא תִדְאַג עַל הַיָּמִים, כִּי הַדָּמִים אֵינָם עוֹזְרִים  וְהַיָּמִים  אֵינָם חוֹזְרִים!". אין לנו  אפשרות  להחזיר  אפילו  שעה אחת  אחורה,  ובעניינים  של תשובה מסתבר שזה יכול להיות קריטי. וכך כתב הרמב"ם בהלכות תשובה (פרק שביעי הלכה ב'):  "לעולם יראה אדם עצמו כאילו הוא נוטה למות. ושמא ימות בשעתו ונמצא עומד בחטאו, לפיכך ישוב מחטאיו מיד! ולא יאמר כשאזקין אשוב שמא ימות טרם שיזקין..." כלומר כל מה שצריך זה לדאוג לשוב יום אחד לפני המיתה (אבות ב י'), ואנחנו מסודרים. אולי לא נשב בשורה הראשונה בגן עדן, אבל לפחות לא נתפס בלי כרטיס כניסה. עכשיו רק נשארת השאלה מתי להתחיל.. מחר? אולי שאני יסיים את הלימודים?? אולי לאחר הילד הראשון? ואולי נחכה לפנסיה, מה כבר יש לעשות בפנסיה?.. מעשים שבכל יום מוכיחים שאלו שחיכו והמתינו ודחו ומשכו, נמצאו בסוף משחקים דומינו בזמנם החופשי בעודם בפנסיה. אבל אולי בהמשך...

חז"ל כותבים בגמרא (סוכה נב.) ש"לעתיד לבוא מביאו הקב''ה ליצר הרע ושוחטו בפני הצדיקים ובפני הרשעים. צדיקים נדמה להם כהר גבוה, ורשעים נדמה להם כחוט השערה. הללו בוכין והללו בוכין. צדיקים בוכין ואומרים: "היאך יכולנו לכבוש הר גבוה כזה?" ורשעים בוכין ואומרים: "היאך לא יכולנו לכבוש את חוט השערה הזה?"

רואים אנו מדברי הגמרא שהצדיקים בוכים ואומרים איך יכולנו לכבוש הר כזה עצום וגדול? כלומר נראה להם פתאום שמה שהם עשו במהלך חייהם, זה היה משימה בלתי אפשרית, ונראה להם ממש מפתיע שהם הצליחו במשימה. ואילו לרשעים זה נראה כחוט השערה, דבר מאוד קטן ואפשרי, דבר שאם הם היו עושים טיפה מאמץ הם היו יכולים לקנות את עולמם.

וזה מובן לפי מה שאומר הקב"ה: "פתחו לי פתח כחודו של מחט, ואני אפתח לכם פתח כפתחו של אולם" (שהש"ר רבה ה´). שחוזרים בתשובה מבקש הקב"ה אך ורק צעד קטן שמעיד על רצון ושינוי, ומשם הקב"ה הוא זה שנותן לאדם את היכולת להצליח ולהתקדם כפי גודל רצונו. ולכן לצדיקים זה נראה הר גבוה, כי לאחר שפתחו את הפתח הקטן שחודו כחוד המחט, עלו והגיעו הם לפסגות גבוהות שלא היו יכולים להגיע ללא עזרתו של הקב"ה. ואילו הרשעים ממקומם רואים אך ורק את הפתח הקטן שצריכים הם לעשות, כי זה מה שנדרש מכל אדם, ממש כחוט השערה.

את תמונת המצב הזאת מדמה לנו הקב"ה בפרשתנו (ניצבים ל י'-יד') באומרו:

"כִּי תִשְׁמַע בְּקוֹל ה' אֱלֹקֶיךָ לִשְׁמֹר מִצְוֹתָיו וְחֻקֹּתָיו הַכְּתוּבָה בְּסֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה. כִּי תָשׁוּב אֶל ה' אֱלֹקֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ". נשמע מסובך? הלא ראינו שזה ממש כחוט השערה...

"כִּי הַמִּצְוָה הַזֹּאת אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לֹא נִפְלֵאת הִוא מִמְּךָ וְלֹא רְחֹקָה הִוא!".

"לֹא בַשָּׁמַיִם הִוא! לֵאמֹר מִי יַעֲלֶה לָּנוּ הַשָּׁמַיְמָה וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה".

"וְלֹא מֵעֵבֶר לַיָּם הִוא! לֵאמֹר מִי יַעֲבָר לָנוּ אֶל עֵבֶר הַיָּם וְיִקָּחֶהָ לָּנוּ וְיַשְׁמִעֵנוּ אֹתָהּ וְנַעֲשֶׂנָּה".

"כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ!"

הדברים קרובים אלינו! לא בשמים, לא מעבר לים, אלה בפינו ובלבבנו. האם שווה לנו לדחות כבר שנים דבר שה' מבטיח לנו שהוא רק כחודו של מחט וכחוט השערה?

רק 2% סיכוי שיש רעל. לא תשתה?

אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי ה' אֱלֹקֵיכֶם! (פרק כט פסוק ט')


"אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם" ודורשים חז"ל – ניצבים לדין בראש השנה!

רבי ישראל מסלנטר מתפלא בספרו ושואל: אינני מבין כיצד אנשים מתהלכים לפני ראש השנה בשאננות שכזו?! הרי הסבירות שתחייה קלושה למדיי, והנה ההזדמנות לשנות ואתה לא עושה מאומה?! גם אם זה לא נראה לך ויש אחוז סביר שזה יקרה חלילה האם לא תנסה להציל את חייך?!

משל למה הדבר דומה: לאחד  שהגיע לעיר וביקש לשתות והביאו לפניו בקבוק של מים מינראלים. כל הנוכחים שהם תלמידי חכמים מובהקים מצהירים בפניו כי המים טובים וראויים לשתייה ואף הן בכשרות מהודרת. והנה אחד שמעורער בנפשו אומר לו מזווית החדר: "אל תשתה אני שמתי רעל עכברים בפנים! - תדע! אם תשתה תמות!!!" אנשי העיר מיד ביטלו את דבריו שהנ"ל מאובחן כ"לא שפוי" בדרגה גבוהה...

שואל רבי ישראל: האם היינו שותים מהבקבוק?! האם היינו לוקחים סיכון של 2% שהם "לא שפויים" ושותים מהבקבוק?! בוודאי שלא!!!

וכן הוא הנמשל: האם בשביל 2% סיכוי שלא תחיה בשנה הבאה שווה לך להמשיך וללגום מהחיים ה"טובים" שיגדעו ממילא?! האם ניתן להיות שאננים ולהמשיך "לזרום" עם כולם?! בוודאי שלא!!!

זהו אם כן הזמן לעשות חשבון נפש להתחרט על העבר ולקבל לעתיד להיטיב את דרכנו. ועל ידי כך לזכות לשנה טובה ומבורכת!

אין ישראל נגאלין, אלא בתשובה!

וְשַׁבְתָּ עַד ה' אֱלֹקֶיךָ וְשָׁמַעְתָּ בְקֹלוֹ כְּכֹל אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם אַתָּה וּבָנֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ  (פרק ל פסוק ב')


כותב הרמב"ם (הלכות תשובה פרק ז' ה'): "כל הנביאים כולן צוו על התשובה ואין ישראל נגאלין אלא בתשובה. וכבר הבטיחה תורה שסוף ישראל לעשות תשובה בסוף גלותן ומיד הן נגאלין! שנאמר: "וְהָיָה כִי יָבֹאוּ עָלֶיךָ כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה" (דברים ל א'). "וְשַׁבְתָּ עַד ה' אֱלֹקֶיךָ וְשָׁמַעְתָּ בְקֹלוֹ" (דברים ל' ב'), ולאחר מכן נכתב: "וְשָׁב ה' אֱלֹקֶיךָ אֶת שְׁבוּתְךָ וְרִחֲמֶךָ" (דברים ל ג')".

עם ישראל מיום מעמד הר סיני בעת שקבלו אבותינו את התורה ועד היום הזה, מעולם לא היה במצב שעליו מדברים פסוקים אלו. פסוקים אלו מדברים על חזרה בתשובה! לא על תורה שעוברת אוטומטית מאב לבן. לא על קיום מצוות כ"מִצְוַת אֲנָשִׁים מְלוּמָדָה" (ישעיהו כט יג'). וגם לא על דתי בלב, ומקיים לפי ראות עיניו. אלה על חזרה בתשובה של כל אחד ואחד. תשובה שמגעת עד לכיסא הכבוד (יומא פו.)! שנאמר: "וְשַׁבְתָּ עַד ה' אֱלֹקֶיךָ". אין עצירות באמצע, מתקרבים עד הקב"ה!

עד היום האמונה והמצוות עברו מדור לדור, קיבל אותם כל יהודי בירושה מהוריו, אך כיום המצב כבר לא כך! למרות השפע הרוחני שקיים בעולם, והיכולת ללמוד וללמד תורה ע"י תקשורת ואמצעי מדיה משוכללים, קיים מכשול שקיים רק בדורנו. חז"ל מגדירים זאת: "ומלכות תהפך למינות" (סוף מסכת סוטה). כלומר השלטון של מדינת היהודים לאחר שנחזור מהגלות יהיה בהנהגה לא דתית.

בכל ההיסטוריה של עם ישראל, גדולי התורה הם היו אלה שמנהיגים את העם, אך רגע לפני הגאולה עיקר הניסיון הוא להיות תחת מלכות שנהפכה למינות (כפירה). ושבראש הפירמידה אין אנשים שהולכים על   פי התורה, זה מחלחל גם מטה במהירות לשאר העם. הבעיה העיקרית היא שבארצות הגויים ידענו להיזהר לא ללמוד מהגויים, כי הם גויים בכלל ואנו יהודים בנים של הקב"ה. אך שאתה נמצא בארץ ישראל ומסביבך (כמעט) כולם יהודים, ישנה סכנה בכל רגע ורגע שתלמד מהסביבה שלך,    כי אתה לא רוצה להיות שונה. והרי ישנם עוד מסביבי שגם הם יהודים ולא מקיימים מצווה כזו או אחרת. אולי זוהי הדרך הנכונה? אולי אפשר גם בצורה כזאת?

הקב"ה נתן לנו את כל האפשרויות בדור הזה. יש את כל האמצעים והעזרים לחזור בתשובה בקלות, אך מצד שני יש גם את כל הפיתויים והתאוות שיכולים להוריד את האדם למטה בקלות. צריכים אנו לדעת שכבר אין דבר כזה להיות רק דתי בלב! אין דבר כזה להיות דתי בירושה! לא ניתן להיות "תקוע" באמצע הדרך, כי עכשיו זה רגע האמת! הגמרא אומרת: "אין בן דוד [משיח] בא, אלא בדור שכולו זכאי או כולו חייב" (סנהדרין צח.). ושואלים חז"ל איך ניתן שכל הדור ביחד יהיו לגמרי זכאים, או לגמרי חייבים? ועונים שוודאי מדובר כאן על כל אחד ואחד מעם ישראל, שרגע לפני הגאולה יצטרך להחליט סופית האם כולו זכאי, או שחלילה כולו חייב. אין באמצע! ועל כך אומר הקב"ה: "וְהָיָה כִי יָבֹאוּ עָלֶיךָ כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה" כל הנבואות שנכתבו עד לתקופת הגאולה המובטחת, "וְשַׁבְתָּ עַד ה' אֱלֹקֶיךָ וְשָׁמַעְתָּ בְקֹלוֹ כְּכֹל אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם אַתָּה וּבָנֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ" (פרק ל פסוק ב'). תחזור בתשובה עד ה' אלוקיך, ותשמע בקולו בכל לבבך ובכל נפשך!

אל תעצור באמצע הדרך! כי "אין ישראל נגאלין אלא בתשובה".

יום חמישי, 3 בספטמבר 2015

זה הזמן לומר תודה

וְלָקַחְתָּ מֵרֵאשִׁית כָּל פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר תָּבִיא מֵאַרְצְךָ אֲשֶׁר ה' אֱלֹקֶיךָ נֹתֵן לָךְ וְשַׂמְתָּ בַטֶּנֶא וְהָלַכְתָּ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹקֶיךָ לְשַׁכֵּן שְׁמוֹ שָׁם. (פרק כו פסוק ב')


אדם המגדל בחלקת אדמתו את אחד משבעת המינים שנשתבחה בהם ארץ ישראל, מצווה להפריש מהם ביכורים. ברגע שהוא רואה את ביכורי [ראשוני] גידוליו מתחילים לצמוח, עליו לשים עליהם סימן שיבדיל בינם לבין שאר הגידולים שיצאו בעתיד, ובהמשך לקטוף את אלו הפירות ולהגיע איתם לירושלים.

מגיע הוא אל הכהן שלוקח ממנו את הטנא עם הפירות, מניף ומניח לפני המזבח, ונותן לו את רשות הדיבור. פותח האיש את דבריו ומתחיל לצטט פסוקים שזכורים לנו מההגדה של פסח.. "אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה וַיָּגָר שָׁם בִּמְתֵי מְעָט וַיְהִי שָׁם לְגוֹי גָּדוֹל עָצוּם וָרָב. וַיָּרֵעוּ אֹתָנוּ הַמִּצְרִים וַיְעַנּוּנוּ וַיִּתְּנוּ עָלֵינוּ עֲבֹדָה קָשָׁה, וַנִּצְעַק אֶל ה' אֱלֹקֵי אֲבֹתֵינוּ וַיִּשְׁמַע ה' אֶת קֹלֵנוּ וַיַּרְא אֶת עָנְיֵנוּ וְאֶת עֲמָלֵנוּ וְאֶת לַחֲצֵנוּ. וַיּוֹצִאֵנוּ ה' מִמִּצְרַיִם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה וּבְמֹרָא גָּדֹל וּבְאֹתוֹת וּבְמֹפְתִים, וַיְבִאֵנוּ אֶל הַמָּקוֹם הַזֶּה וַיִּתֶּן לָנוּ אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת אֶרֶץ זָבַת חָלָב וּדְבָשׁ.." מתחיל הוא בלבן הארמי שהיה חפץ להרוג את יעקב אבינו,  הירידה למצריים  לעבדות,  והיציאה משם  בניסים ונפלאות  שהמשיכו עד הכניסה לארץ ישראל. ומוסיף ואומר: "וְעַתָּה הִנֵּה הֵבֵאתִי אֶת רֵאשִׁית פְּרִי הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נָתַתָּה לִּי ה'". מניח שם את הסל משתחווה לפני ה' וחוזר שמח וטוב לב לביתו.

חז"ל מלמדים אותנו שמצוות הביכורים באה משום הכרת הטוב לבורא העולם, על כך שנתן לנו את בירכתו. אדם חרש את שדהו, טמן זרעים ברגבי האדמה, השקה וניכש עשבים ללא הרף. ולאחר זמן מה רואה הוא את ניצני פרות כל עמלו אשר עמל תחת השמש. הדבר הראשון שיכול להיכנס לראש האדם, שהנה כל מה שמתרחש כאן קרה בזכותי! "כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה" (דברים ח יז').. הרי הוא זה שעמל,  חרש ועדר ללא הרף,  מרגיש הוא שכל זה לא היה קורה אלמלא אשר עמל בשתי כפות ידיו. ועל כך באה התורה ומזהירה: "וְזָכַרְתָּ אֶת ה' אֱלֹקֶיךָ כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל"! (דברים ח יח'). הסכנה הכי גדולה לאדם זה לשכוח שבורא עולם הוא זה שהכל קורה בזכותו. אנחנו רק משתדלים ומנסים, אם האדם יצליח או לא, זה אך ורק בידי ה'!

בכדי להשריש באדם את התכונה הזו של האמונה שהכל מאיתו יתברך, מצווה אותנו התורה שברגע שאנו שותלים עץ כלשהו, פרותיו אסורים לנו בשלוש השנים הראשונות לנטיעתו. ומעבר לזה אפילו פירותיו הראשונים הם לא שלנו, נותנים אנו אותם לכהן. תתאפק! תוכיח שאתה יודע שזה לא שלך וזה לא ממך.. וכך מוכיח אתה שאינך כפוי טובה. כמו שמביא רש"י את דברי הסיפרי (רצט.) על הפסוק "וּבָאתָ אֶל הַכֹּהֵן אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם וְאָמַרְתָּ אֵלָיו" (כו פסוק ג') מה אמרת אליו? שאינך כפוי טובה!

ולכן אדם שמביא את פרותיו לירושלים אל הכהן, פותח ואומר את אותם הפסוקים שכל מטרתם לומר "לא שכחתי מאיפה באתי"! אני יודע שלא הייתי עומד כאן עם סלסלת הפירות אם ה' לא היה מציל את יעקב אבינו מפני לבן. יודע אני  ש"אִלּוּ לֹא גָאַל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת אֲבוֹתֵינוּ מִמִּצְרַיִם, עֲדַיִן אָנוּ וּבָנֵינוּ וּבְנֵי בָנֵינוּ מְשֻׁעְבָּדִים הָיִינוּ לְפַרְעֹה בְּמִצְרַיִם".

חובה על האדם להודות על כל מה שיש לו, ולבקש מה' שבטובו הגדול יסכים גם שזה יישאר אצלו בהמשך.

בטיול של תלמידים לפני כמה שנים, עצרו כולם לשכשך במימי מעיין שהיה שם באחד משמורות הטבע בארץ. למרות שהייתה השגחה של הורים מלווים, ושמירה ששכרו מארגני הטיול, ל"ע תלמיד אחד טבע במימי המעיין. באותו רגע התבטל הטיול וכולם חזרו שבורים לביתם. בהלוויה שנערכה למחרת עמד האב השכול ונשא דברי הספד על בנו. פתח ואמר שיודע הוא במדויק מיהו האשם במותו של בנו. עיני כולם נישאו אליו מחכים לשמוע את מוצא פיו. מי יודע? מעניין מיהו האשם? המנהל, השמירה, או שמה אחד ההורים המלווים?... "אני אשם במותו של בני"! אמר האב.. "אני האשם בכך שראיתי את ילדיי ואת כל מה שיש לי כמובן מאיליו. לפני כמה חודשים בראש השנה, שעמדתי בתפילה לפני בורא העולם, ביקשתי פרנסה, ביקשתי בריאות, רציתי לסיים את הבנייה של הבית, לקבל את הקידום בעבודה.. אך שכחתי את הדבר הכי חשוב! שכחתי לומר לבורא העולם תודה על הילדים שיש לי. תודה על אשתי, תודה על כל מה שכבר יש לי. ראיתי את כולם כמובן מאליו, משהו שהוא כבר שלי, שיש לי זכויות עליו.. לא ביקשתי שזה ישמר לי! לא ביקשתי שזה יישאר שלי גם בשנה הבאה! בטוח אני שאם הייתי מוריד דמעות על ילדי שישמר בריא ושלם, זה ודאי היה יכול להועיל..

צריכים אנו לפני יום הדין ביום ש-"עַל הַמְּדִינות בּו יֵאָמֵר אֵיזו לַחֶרֶב, וְאֵיזו לַשָּׁלום, אֵיזו לָרָעָב, וְאֵיזו לָשּבַע, וּבְרִיּות בּו יִפָּקֵדוּ לְהַזְכִּירָם לְחַיִּים וְלַמָּוֶת" (מוסף של ראש השנה), צריכים אנו בראש ובראשונה, לא להיות כפויי טובה ולהגיד תודה על כל אשר יש לנו, לא לראות את הכל כמובן מאליו, ואז לבקש שזה יישאר לנו גם בשנה הבאה.

יום חמישי, 27 באוגוסט 2015

כי תצא למלחמה על אויביך

כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֶיךָ וּנְתָנוֹ ה' אֱלֹקֶיךָ בְּיָדֶךָ וְשָׁבִיתָ שִׁבְיוֹ ! (פרק כא פסוק י')


פרשת "כי תצא" רומזת לנו בתחילתה על המאבקים והמלחמות שיש לו לאדם עם יצרו. אותם מאבקים שמתחילים מרגע הלידה, ונמשכים עד לרגע הנשימה האחרון של כל אדם. כמו שכותב רש"י על הפסוק: "כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו" (בראשית ח כא'), שברגע שננער לצאת ממעי אמו נִּתַן בו יצר הרע! עכ"ל. ומשם הוא מלווה את האדם במשך כל חייו, ומעורר עליו מלחמות גדולות בלי סוף.

רבינו בחיי מביא בספרו חובות הלבבות (חלק ב-ה') מעשה בחסיד אחד שראה אנשים הולכים ותופים בידם ושמחים על שניצחו במלחמה נגד המדינה הסמוכה. פנה אליהם החסיד ואמר להם: למה אתם כל כך שמחים? את המלחמה הקטנה ניצחתם, המלחמה הגדולה עדיין לפניכם. אמרו לו האנשים: אבל זו הייתה מלחמה גדולה מאוד, איך אתה אומר שזו מלחמה קטנה? אמר להם החסיד: כי כל מלחמה בעולם הזה נחשבת לקטנה לעומת המלחמה נגד היצר הרע, שהיא ורק היא נחשבת למלחמה גדולה.

המלחמה עם היצר נחשבת למלחמה הכי גדולה שיש, מפני שאי אפשר להשוות אותה לכל מלחמה אחרת. בכל מלחמה ברגע שמכניעים את האויב וגורמים למפלתו, הוא נחלש בכוחו וספק אם יתאושש מכך בקרוב, הכל על פי גודל התבוסה שנחל. אך במלחמה עם היצר הרע, אחרי כל קרב או מלחמה שאנו מנצחים, האויב מתחזק וגודל ואף לומד מכך תחבולות ותכסיסים שונים ומשונים. וכמעט לא יהיה ניתן לנצחו פעם נוספת באותו דרך, כי לאחר מפלתו ישר לומד הוא מה גרם לו הפסד בפעם הקודמת, ויוצא למלחמה חמוש בתחבולות חדשות. וכך גם כותבת הגמרא (קידושין ל:): ש"בכל יום ויום יצרו של האדם מתגבר ומתחדש יותר". ולכאורה נראה שלא אפשרי לנצח אויב כזה כלל... אם כן מה ניתן לעשות? איך אדם יכול לשרוד מול אויב כזה במשך כל חייו?

דוד המלך מלמד אותנו (תהלים לז לב'): "צוֹפֶה רָשָׁע לַצַּדִּיק וּמְבַקֵּשׁ לַהֲמִיתוֹ, [ו]ה' לֹא יַעַזְבֶנּוּ בְיָדוֹ". הרשע זהו יצר הרע שתמיד מצפה ומחכה לאפשרות הכי קטנה בשביל להפיל את הצדיק. ובנוסף מבקש הוא להמיתו. לא פחות מזה! מלחמה על כל הקופה. אך ממשיך הפסוק ואומר: "וה' לֹא יַעַזְבֶנּוּ בְיָדוֹ". זאת אומרת שבדרך הטבע האדם הצדיק מפסיד בטוח, והפסד במלחמה זו פרושה מוות. אך הקב"ה בא לעזרתו ומציל אותו בכל מלחמותיו. בלעדי הקב"ה לא ניתן לנצח כלל בשום מלחמה, ולכן אנו חייבים את העזרה הזאת מול אויב חזק ואכזרי כיצר הרע. איך ניתן לקבל את העזרה הכל כך נצרכת הזאת?

הגמרא (קידושין ל:) אומרת: כך הקב''ה אמר להם לישראל: "בני בראתי יצר הרע ובראתי לו תורה תבלין. ואם אתם עוסקים בתורה אין אתם נמסרים בידו, שנאמר: "הֲלוֹא אִם תֵּיטִיב שְׂאֵת" (בראשית ד ז'). ואם אין אתם עוסקין בתורה אתם נמסרים בידו, שנאמר "לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ" (שם). הקב"ה מלמד אותנו שהתורה היא התבלין שאיתו ניתן לנצח את יצר הרע. ללא העיסוק בתורה, הרמות שבהם תוכל לנצח את יצר הרע הם מאוד נמוכות. ומה שמוטל על כל אחד זה לעסוק בתורה שהיא הנשק הכבד, ואז לצאת להילחם נגדו ולא להיכנע, ובעקבות כך ה' יתברך עוזר לאדם ומנצח לו את הקרב.

וצריך אדם עוד לדעת שעליו להשכים ולצאת למלחמה נגד היצר עוד לפני שהוא מתארגן עם כוחותיו, "אם בא להרגך השכם להורגו!" (סנהדרין עב.). משל למה הדבר דומה? לעיר מבוצרת עם חומות גבוהות. ובאחד מן הימים מקבל המלך ידיעה, שהשומר במגדל זיהה שישנה התגודדות של כמה קבוצות קטנות מחוץ לחומה, ומתארגנות הם לעשות מלחמה על העיר.

האם יתכן שהמלך ישב בחיבוק ידיים ולא יעשה כלום? אמת שזה קבוצות קטנות ואין הם יכולים לאיים על החומה המבוצרת, אך בסופו של דבר יתאחדו קבוצות אלה, ויהיו הם עם רב שמנסה לפרוץ את השערים. או אז יצטער אותו מלך שלא השכים ויצא נגדם אז שעוד היו בקבוצות קטנות...

ולכן אומרת הפרשה: "כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֶיךָ וּנְתָנוֹ ה' אֱלֹקֶיךָ בְּיָדֶךָ וְשָׁבִיתָ שִׁבְיוֹֹ" (כא י'). כי תצא, מגלים לנו חז"ל שהמילה "כי" בגימטרייה זה 40. אותם 40 יום שמתחילים מראש חודש אלול, ועד ליום הדין הקרב ובא. 40 יום שבהם אדם צריך לצאת למלחמה על אויבו הגדול שהרי הוא יצר הרע! ואז אם אדם התכונן למלחמה ועסק בתורה שהיא הנשק, אז "וּנְתָנוֹ ה' אֱלֹקֶיךָ בְּיָדֶךָ". הקב"ה ינצח לך את המלחמה, ותעמוד בכל ניסיונותיך בהצלחה. ואפילו תוכל להגיע למצב של "וְשָׁבִיתָ שִׁבְיוֹֹ".

ולמה נאמר ושבית שִׁבְיוֹֹ ולא שִׁבְייךָ? לומר לך שאם תהיה לגיבור חייל ותנצח את המלחמה, תוכל לשבות את אותו שבי שנמצא אצל יצר הרע שזה כל העצלות העייפות והקרירות בעבודת ה' ולימוד התורה שהם תוצאות של יצר הרע, דברים שיצר הרע שבה מאתנו במהלך המלחמות הקודמות. וכעת שנתכונן ונצא ב 40 יום אלו למלחמה, נוכל לשבות את השבי הזה אלינו בחזרה, ואז נזכה לקיים מצוות ולקבוע עיתים ללימוד התורה מתוך התלהבות ויישוב דעת. אכי"ר!

 

יום רביעי, 19 באוגוסט 2015

מתחילים החיפושים

שֹׁופְטִים וְשֹׁטְרִים תִּתֶּן לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ אֲשֶׁר ה' אֱלֹקֶיךָ נֹתֵן לְךָ לִשְׁבָטֶיךָ וְשָׁפְטוּ אֶת הָעָם מִשְׁפַּט צֶדֶק ! (פרק טז פסוק יח')


נמצאים אנו בתחילתו של חודש אלול, חודש הרחמים והסליחות. חודש שבו כל יהודי צריך לעלות מדרגה בחיפוש שלו אחר הקב"ה. בימים אלו צריכים אנו להרבות במתן צדקה וגמילות חסדים, בכדי שכל אלו יהוו כפרקליטים לעזרתנו ביום המשפט. אך הפרקליט הכי רציני של האדם הוא בקשת הסליחה, הווידוי החרטה והקבלה לעתיד. ללא בקשת הסליחה אין סיכוי שנצליח לשכנע את הקב"ה בכנות מעשינו. המטרה שלנו היא להראות לבורא העולם שאנחנו מבינים היטב את חומרת מעשינו, ומתוך כך לבקש סליחה.

הרבה פעמים אנו אומרים לילד או לחבר שעשה מעשה לא טוב, שאיננו מוכנים לסלוח לו עד שיאמר בעצמו מהו הדבר שעשה לא כהוגן. כי מבינים אנו שאם אדם לא מגיע להבנה עמוקה של הבעייתיות במעשיו, אין הוא יכול להשתנות כי הרי מבחינתו אלו דברים של מה בכך. ועל כך אומר הקב"ה: "הִנְנִי נִשְׁפָּט אוֹתָךְ עַל אָמְרֵךְ לֹא חָטָאתִי" (ירמיה ב לה'). העונש בסופו של דבר, הוא על כך שאתה אומר שלא חטאת! אין לי בעיה עם זה שאתה טועה, כי הרי אתה נמצא בעולם של ניסיונות ומבחנים, והרי "אֵין צַדִּיק בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה טּוֹב וְלֹא יֶחֱטָא" (קהלת ז כ'). אבל כשאתה עושה מעשים לא טובים ועדיין חושב שאתה בסדר, כאן יש  לנו בעיה!

על מה שייך שאני אסלח לך? הרי אתה בעצמך חושב שאינך זקוק למחילה!

נדרשים אנו רגע לפני שימי המשפט מגיעים, רגע לפני הכרעת הדין, לזהות את הדברים שלא ראויים במעשינו, ולהתבונן בהם על פי מאזני הצדק והאמת. האם אנחנו באמת בסדר כפי שתמיד נראה לנו? אולי אנו רק חושבים שאנו בסדר? כי הרי כך שנו חכמים: "כָּל הַנְּגָעִים אָדָם רוֹאֶה, חוּץ מִנִּגְעֵי עַצְמוֹ" (נגעים ב משנה ה'). ולכן דרושה פה מידה מסוימת של אמת!

צריכים אנו  לחפש על מנת  לשנות, על מנת  להשתפר ולהיות  יותר טובים.  והמטרה היא: "נַחְפְּשָׂה דְרָכֵינוּ וְנַחְקֹרָה, וְנָשׁוּבָה עַד ה'" (איכה ג מ'). צריך שהחיפוש יוביל אותנו לתשובה שבאה בעקבות כך שאדם מחפש וחוקר היכן הוא היה לא בסדר, ויודע להתוודות על כך ולהגיד: "טעיתי!" "חַטָּאתִי אוֹדִיעֲךָ, וַעֲוֹנִי לֹא כִסִּיתִי" (תהילים לב').

אדם שמגיע בחודש אלול ולוחש את הסליחות בבית הכנסת, מוכן להודות בכך שהוא היה לא בסדר ומבין את חומרת מעשיו, לא בקלות הוא חוטא שוב! ברגע שמתבוננים בהוראות היצרן ויודעים להבין ולהפנים את הדברים שבהם אנו לא מושלמים, זוהי תחילת הדרך. כאן רואים אדם שלא מכחיש את חטאיו, אדם שלא מתחבא מאחורי תירוצים ואמתלות אלה מוכן להודות. ועליו נאמר: "מְכַסֶּה פְּשָׁעָיו לֹא יַצְלִיחַ, וּמוֹדֶה וְעוֹזֵב יְרוּחָם!" (משלי כח יג') רק אדם שמודה ולא מכסה, הוא זה שירוחם!

אם כן, מומלץ וכדאי שיהיה לאדם מודעות למעשיו בכל עת, בכדי שיוכל לעקוב אחריהם ולדעת מתי מתנהג הוא לא בסדר. וכך יוכל להגיע לשעת המשפט בעוד יודע הוא לבטח על מה צריך הוא לבקש סליחה ולהתוודות. איך ניתן לעשות זאת?

השיטה רמוזה כבר בפסוק הראשון של הפרשה: "שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים תִּתֶּן לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ" (דברים טז יח'). שואל רבי חיים ויטאל זצ"ל, תלמידו של האר"י הקדוש, למה פסוק זה לא נכתב ברבים? [תִּתְּנוּ לָכֶם]. ואומר שיש כאן רמז גדול לעבודת האדם. "לכל אחד ואחד מישראל, יש לו כמה שערים, ואלו הם: שער הראוּת, העיניים. שער השמע, הוא האוזניים. שער הדיבור, הוא הפה. שער הריח, הוא האף. שער המישוש, הם הידיים והרגלים" עכ"ל. ועל כל שערים אלו צריכים אנו לשים שופטים ושוטרים, שתפקידם יהיה לפקח כמו שוטר גבולות, ולהחליט מה נכנס ומה יוצא. הפה רוצה להוציא דבר רכילות, וכבר השוטר עומד בפרץ בכדי לעצור את הרעה. השוטר מורה על סגירת האף וכבר מקבל סיוע אווירי. ברגע שיש מראֵה שעלול להרוס את המחשבה והקדוּשה של האדם, השוטר מזעיק תגבורת "וְעֹצֵם עֵינָיו מֵרְאוֹת בְּרָע" (ישעיה לג טו').

ואם השוטר עומד במקומו ומישהו חלילה הצליח לחמוק דרך השער ולהיכנס או לצאת ללא רשות, ישר תופסים ומעמידים אותו למשפט. ולאחר שהשופט יטיל עליו קנס ואזהרה חמורה, יותר לא יעז להתקרב ללא רשות! וכך גם במקרה של כל ספק שמתעורר, שלא יודע השוטר אם לאפשר כניסה או יציאה, בשביל זה יש את השופט, שלא כמו עורך דין שמגן על צד אחד, השופט אינו משוחד, ושומע את שתי הצדדים ולאחר מכן מחליט על פי דין האמת והצדק.

ללא השוטר והשופט אין פיקוח, והדברים יוצאים מכלל שליטה! ואז, "מה נאמר לפניך יושב מרום, ומה נספר לפניך שוכן שחקים?.."

ולכן העצה היעוצה היא: "נַחְפְּשָׂה דְרָכֵינוּ וְנַחְקֹרָה, וְ [כך]נָשׁוּבָה עַד ה'" (איכה ג מ').

יום שלישי, 16 ביוני 2015

רק אם הכל דבש!

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה בְּזֹאת תֵּדְעוּן כִּי ה' שְׁלָחַנִי לַעֲשׂוֹת אֵת כָּל הַמַּעֲשִׂים הָאֵלֶּה, כִּי לֹא מִלִּבִּי! (פרק טז פסוק כח')



אחד הכללים היסודיים בהלכות כשרות הוא: ש"היוצא מן הטמא - טמא, והיוצא מן הטהור - טהור" (בכורות ז :). כלומר כל דבר שיצא מגופו של בעל חיים האסור באכילה, כגון בצים או חלב הוא אוטומטית אסור באכילה מעצם כך שיצא מבעל חיים טמא.  וכן כל דבר שיצא מגופו של בעל חיים טהור, הוא מיד כשר באכילה.

ולכן אנו מותרים בשתיית חלב של פרה, ואכילת ביצים שיצאו מתרנגולת, ואסורים בשתיית חלב נאקה (נקבת הגמל) ואכילת ביצי נשר למשל..

ישנו דבר היוצא מכלל זה שאמרה התורה, והוא דבש הדבורים. במבט ראשון נראה לפי מה שאמרנו שהוא צריך להיות אסור באכילה משום שכל "היוצא מהטמא – טמא". וכפי שהדבורים עצמן אסורות באכילה, כך הדבש שיוצא מהן אמור להיות אסור באכילה. אך למרות זאת אנו רואים שדבש הדבורים מותר באכילה. איך זה יתכן?

עונה על כך הגמרא בהמשך הדברים: "מפני מה אמרו דבש דבורים מותר? מפני שמכניסות אותו לגופן, ואינן ממצות אותו מגופן" (בכורות ז :).

הרמ"בם (ספר הקדושה ג') מוסיף על דברי הגמרא ואומר: דבש דבורים ודבש צרעים, מותר. מפני שאינו מתמצית גופן, אלא כונסין אותו מעל העשבים בתוך פיהן ומקיאות אותו בכוורת, כדי שימצאו לאכול מימנו בימות הגשמים". עכ"ל.

והנה מחקרים בני זמנינו מגלים עובדה נפלאה! לדבורה יש שתי קיבות, והצוף שנכנס לגופה אינו נכנס לקיבת העיכול של הדבורה אלה לקיבה נפרדת שאין בינה לבין קיבת העיכול שום מגע. וכך הצוף עובר מסלול נפרד שאינו נוגע בשום שלב במיצי העיכול וכלי הדם של הדבורה עד שיוצא לבסוף בכוורת והופך לדבש..

מהיכן ידעו חז"ל עובדה זאת לפני יותר מ- 1500 שנה, בזמן שלא הייתה שום דרך לדעת מהו המבנה הפנימי של יצור קטן כדבורה?

איך יתכן שחז"ל לקחו סיכון והתירו אכילת דבש דבורים ביום שהכי קריטי למצב האדם, ביום הדין – ראש השנה. הדבורה אסורה באכילה, עדיף לא לקחת סיכון...

אלה שחז"ל כלל לא לקחו סיכון והסתמכו על מה שקיבלנו ממשה בהר סיני, והם דבריו של בורא העולם שברא את כל היצורים וידע את המבנה הפנימי של כל יצור שברא בעולמו, וגילה לנו פרט זה לצורך ידיעת ההלכה.

יום חמישי, 20 במרץ 2014

לסמוך על הזדמנות נוספת ...

וַיִּקְחוּ בְנֵי אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ קְטֹרֶת וַיַּקְרִבוּ לִפְנֵי ה' אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם. וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה' וַתֹּאכַל אוֹתָם וַיָּמֻתוּ לִפְנֵי ה'. (פרק י פסוקים א'-ב')



הפרשה פותחת במילים "וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי" (פרק ט א'). זהו היום השמיני לאחר שמשה אומר לאהרון ובניו "וּפֶתַח אֹהֶל מוֹעֵד תֵּשְׁבוּ יוֹמָם וָלַיְלָה שִׁבְעַת יָמִים" (סוף פרשת צו - ח לה'). אהרון ובניו מקיימים את הדברים כפי שאומר הפסוק "וַיַּעַשׂ אַהֲרֹן וּבָנָיו אֵת כָּל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר צִוָּה ה' בְּיַד מֹשֶׁה", ואז מגיע היום השמיני שהוא יום חנוכת המשכן.

יום שמח מאין כמוהו. יום שעליו נכתב: "[ש]אותו היום היתה שמחה לפני הקב''ה כיום בריאת שמים וארץ" (מגילה י:).

כמה חיכו עם ישראל ליום הקמת המשכן. כמה צפייה היתה בעם ישראל לאחר חטא העגל הנורא, לאחר שעם ישראל כבר חשב שהקב"ה לא יסלח להם לעולם, והם לא יזכו לראות את השראת השכינה כפי שזכו לראות אותה במעמד הר סיני. הנה כרגע יש משכן, ניתן להקריב עליו קורבנות שיכפרו על חטאי העם, ולכאורה הכל מושלם!

אלה שבשיאו של המעמד מתרחש דבר שאף אחד לא ציפה לו ביום כזה.. בני אהרון, נדב ואביהו שהם דמויות המפתח באירוע החשוב הזה, מוצאים את מותם בגלל שניסו לתרום מעצמם מעבר למה שנתבקש מהם. לכאורה בכלל לא מובן!

המגיד מדובנא הביא משל מאלף להסבר העניין: מעשה בשר אחד שרצה לבנות עיר שתתייחד ביופי ותועלת לכל העולם. הוא תכנן ובנה את העיר על ידי טובי האדריכלים והקבלנים וקבע בה חנויות וגשרים, בריכות ואגמים ונטע בעיר גינות ועצים כדי שלא יחסר ליושבי העיר מאומה מכל הנאות העולם.

לאחר שסיים - פנה השר ליועצו ושאל: "האם חסר בעיר דבר מה שלא עשינו"? "בוודאי" - השיב היועץ החכם "העיר מושלמת אבל חסר בה רופא"! שמח השר ואמר: אין ספק! אסור לדור בעיר ללא רופא. חיפש השר את הרופא הטוב ביותר והבטיח כי שכרו ישולם ביד רחבה מקופת השר. לבסוף נמצא רופא בעל שם שידע לרפא כל חולי וכל מדווה וסוכם כי חודש הבא יבוא אל העיר בכבוד ראוי. בהגיע הזמן המיועד התקבצו מכל ערי הסביבה - נשיאים ורוזנים וכל תושביהם כדי לקבל את פני המלך המהולל. לבסוף שמעו דהרות של סוסים והרופא הגיע אל העיר בשיירה של מרכבות וכרכרות לשמחתם הרבה של כל התושבים. "האם יש מישהו שאינו חש בטוב מבין הקהל"? שאל השר. "ראשי כבד עלי במקצת" - אמר אחד הנוכחים. "הגישו אותו לרופא"! ציווה השר. הרופא ביקש כי איש זה יבוא לביתו למען יוכל להשגיח עליו כיאות ובמסירות הראויה... "כמה בר מזל הוא זה עלה בידו להיות ראשון על כן בוודאי הרופא ישתדל מאוד ברפואתו עד שלא יהיה אדם בריא כמותו הארץ..." אמרו התושבים זה לזה...

לאחר שלשה ימים ששהה האיש בבית הרופא, מת האיש..! בעיר קמה מהומה גדולה, כולם בזו לו ויבאש ריחו של רופא בעיני כל בני העיר... זימן השר את הרופא אליו ושאל: "אני לא מבין מה אירע? מדוע איש זה שבק חיים, והרי לא היה כל כך חולה?!  ואם באמת הוא היה חולה מדוע לא הצלחת לרפאו"?! ענה הרופא: "תראה, הוא לא היה חולה אנוש אלא  אני גרמתי לו כך, לתועלת בני העיר. כשהגעתי ראיתי את ההתרגשות הרבה לקראתי והבנתי שכל התושבים בטוחים כי מעתה הם מחוסנים בפני כל מחלה. ובשל כך יפריזו לעצמם בשתיית יין ואכילת בשר, יביאו עצמם לסכנת חיים, ונמצא כי אני ממית יותר מאשר מחייה... לכן כאשר ראו בני העיר כי יש גם כאלו שמתים תחת ידי ימשיכו להיזהר בבריאותם כבראשונה...

כן הוא גם הנמשל אומר המגיד מדובנא: לאחר חטא העגל ראה הקב"ה כי מן הראוי להכין לעם ישראל גם "רופא" הלא הוא המשכן שירפא את כולם מכל חטאיהם. כאשר ראו בנ"י חשבו בליבם שכעת יוכלו הם לחטוא ללא בעיה. סיבב הקב"ה לנדב ואביהו שביום חנוכת המשכן נפגעו שנכנסו שתויי יין ומיד הבינו כל עם ישראל שניתן גם    למות למרות המשכן...

צריכים אנו ללמוד מכך מוסר לעצמינו, שגם אם לפעמים מתגנבת לליבנו מחשבה של "יהיה בסדר!" "אנחנו עם הקב"ה כבר נסתדר" הרי יש את יום כיפור בכל שנה, והרי תמיד נוכל לחזור בתשובה, אנחנו רק בני 20, 30, 40 ,50... אומר הקב"ה: נכון שנתתי לכם אפשרויות של כפרה, אך זה לא אומר שניתן לותר על הזהירות והשמירה מהחטאים.

נשמור על בריאות נפשנו ונפש ילדינו, לעיתים זה כבר מאוחר מידי בשביל ללכת לרופא!