וַיְכַל מֹשֶׁה לְדַבֵּר אֶת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל. וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם: שִׂימוּ לְבַבְכֶם לְכָל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר אָנֹכִי מֵעִיד בָּכֶם הַיּוֹם, אֲשֶׁר תְּצַוֻּם אֶת בְּנֵיכֶם לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת! (פרק לב פסוק מה' מו')
לאחר שבמהלך כל ספר דברים עומד משה רבינו ומוכיח את עם ישראל בכל הנושאים שצריכים חיזוק רגע לפני הכניסה לארץ ישראל, מסכם הוא כעת את דבריו בשירת האזינו. הרמב"ן כותב ששירה זו כוללת בתוכה נבואה לעם ישראל והיא נאמרה בצורה תמציתית ומגלה לעם את כל אשר יתרחש מרגע כניסתם לארץ המובטחת, ועד לגאולה השלמה. שירה שעליה אומרים חז"ל (ספרי): "גדולה שירה זו שיש בה עכשיו, ויש בה לשעבר, ויש בה לעתיד לבוא, ויש בה לעולם הבא".
השירה מתחלקת לכמה חלקים, היא פותחת ומדברת על הכרה במידותיו של הקב"ה, "הַצּוּר [הקב"ה] תָּמִים פָּעֳלוֹ, כִּי כָל דְּרָכָיו מִשְׁפָּט [וצדק]. אֵל אֱמוּנָה, וְאֵין עָוֶל, צַדִּיק וְיָשָׁר הוּא" מזכירה היא את ההיסטוריה שקדמה לעם ישראל, "זְכֹר יְמוֹת עוֹלָם [מיום שנברא העולם], בִּינוּ שְׁנוֹת דּוֹר וָדוֹר, שְׁאַל אָבִיךָ וְיַגֵּדְךָ זְקֵנֶיךָ וְיֹאמְרוּ לָךְ [תבקש שיספרו לך על בריאת העולם, דור המבול והפלגה]. בהמשך מתואר המצב שעם ישראל הגיע לאחר ששבע קצת נחת, "וַיִּשְׁמַן יְשֻׁרוּן [מרוב תענוגים גשמיים] וַיִּבְעָט. שָׁמַנְתָּ עָבִיתָ כָּשִׂיתָ וַיִּטֹּשׁ אֱלוֹהַ עָשָׂהוּ [נטש את קיום המצוות] וַיְנַבֵּל צוּר יְשֻׁעָתוֹ". מתרחק הוא מאלוקיו עד כי "וַתִּשְׁכַּח אֵל מְחֹלְלֶךָ" [שכחת מי הוא שהטיב לך]. לאחר מכן מתואר העונש על מעשי העם עד כדי כך ש"אֵשׁ קָדְחָה בְאַפִּי וַתִּיקַד עַד שְׁאוֹל תַּחְתִּית". ולפני סיום, משה מסיים את התוכחה ומודיע לעם שידע שכל כוחו מגיע מבורא העולם, וכמובן שלא מההבל וריק של העבודה זרה, "רְאוּ עַתָּה כִּי אֲנִי אֲנִי הוּא וְאֵין אֱלֹהִים עִמָּדִי. אֲנִי אָמִית וַאֲחַיֶּה, מָחַצְתִּי וַאֲנִי אֶרְפָּא, וְאֵין מִיָּדִי מַצִּיל". והשירה נחתמת בנקמת הגויים ובגאולה העתידה לבוא.
משה רבינו מבקש בסיום דבריו מעם ישראל "שִׂימוּ לְבַבְכֶם לְכָל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר אָנֹכִי מֵעִיד בָּכֶם הַיּוֹם". מהו המושג "שִׂימוּ לְבַבְכֶם"? עד כמה מחייב אותנו הציווי שימו לב? איך ניתן למדוד עד כמה אדם שם לב?
בעת שמשה רבינו הזהיר את פרעה לפני מכת הברד שהייתה במצרים כתוב: "הַיָּרֵא אֶת דְּבַר ה' מֵעַבְדֵי פַּרְעֹה הֵנִיס אֶת עֲבָדָיו וְאֶת מִקְנֵהוּ אֶל הַבָּתִּים, וַאֲשֶׁר לֹא שָׂם לִבּוֹ אֶל דְּבַר ה' וַיַּעֲזֹב אֶת עֲבָדָיו וְאֶת מִקְנֵהוּ בַּשָּׂדֶה (שמות ט כ'). רואים אנו שמצד אחד יש לנו אדם ירא שמים שמקשיב לאזהרת משה, ומצד שני אדם שלא ממש מתרגש מדברי ה' ועבדו משה, ומשאיר את מקנהו בחוץ בשדה. ואיך התורה קוראת לאדם זה שאינו ירא שמים? וַאֲשֶׁר לֹא שָׂם לִבּוֹ אֶל דְּבַר ה'.
מוכח שעל פי לשון התורה אדם שאינו ירא שמיים, נקרא אדם שלא שם לב! ואם כך, אדם ששם ליבו לדברי ה' נקרא ירא שמיים! לכן שמשה רבינו מבקש מעם ישראל: "שִׂימוּ לְבַבְכֶם לְכָל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר אָנֹכִי מֵעִיד בָּכֶם הַיּוֹם", זה לא דבר של מה בכך. שימו לבבכם זה יראת שמיים. שלפי ספר החינוך (ב"איגרת המחבר" שבתחילת ספרו), מצווה זו היא אחת מ"שש המצוות התמידיות" (אמונה בה', שלילת עבודה זרה, יחוד ה', אהבת ה', יראת ה', לא תתורו.), ש"חיובן תמידי, לא ייפסק מעל האדם אפילו רגע בכל ימיו". כל אחד מישראל צריך לקחת את דברי משה ולשנן ולזכור אותם תמיד כי צריכים הם להיות חלק בלתי נפרד מחייו.
ואיך ניתן לגרום לכך שהם יהפכו להיות חלק בלתי נפרד מחייו? ממשיך משה רבינו ואומר שזה ע"י כך שישכיל "לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת!" לשמור ולעשות!
יש הבדל בין לשמור ולעשות. לשמור זה כמו שאני שומר משהו שלא יברח לי. אולי כי מכריחים אותי, אולי כי לא נעים לי, או שאני פשוט לא רוצה שזה יברח לי רחוק מדי. ולכן לא מספיק רק לשמור, צריך גם לעשות!
בעצם זה שאדם מקיים ועושה את המצוות, זה נהפך להיות חלק ממנו, זה משאיר אותו תמיד קשור לבורא העולם שצווה אותו, ומונע ממנו להתרחק. וגם אם זה נראה קשה בהתחלה, יש לנו ידיעה ש"אחרי המעשים נמשכים הלבבות!", וברגע שנתחיל לפתוח את ליבנו גם לעשיה של מצוות שעד היום שמנו אותם בהמתנה, במהרה נתרגל לקיימם וזה יהפוך להיות חלק מחיינו.
שנזכה בעזרת ה' לשנת ה-תשע"ו (בגימטרייה: ביאת המשיח) שתתחדש עלינו ועל כל עם ישראל לטובה, תשובה של כל עם ישראל וגאולה ברחמים!
