‏הצגת רשומות עם תוויות פרשת האזינו. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות פרשת האזינו. הצג את כל הרשומות

יום חמישי, 24 בספטמבר 2015

להתחיל ברגל ימין

וַיְכַל מֹשֶׁה לְדַבֵּר אֶת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל. וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם: שִׂימוּ לְבַבְכֶם לְכָל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר אָנֹכִי מֵעִיד בָּכֶם הַיּוֹם, אֲשֶׁר תְּצַוֻּם אֶת בְּנֵיכֶם לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת!  (פרק לב פסוק מה' מו')


לאחר שבמהלך כל ספר דברים עומד משה רבינו ומוכיח את עם ישראל בכל הנושאים שצריכים חיזוק רגע לפני הכניסה לארץ ישראל, מסכם הוא כעת את דבריו בשירת האזינו. הרמב"ן כותב ששירה זו כוללת בתוכה נבואה לעם ישראל והיא נאמרה בצורה תמציתית ומגלה לעם את כל אשר יתרחש מרגע כניסתם לארץ המובטחת, ועד לגאולה השלמה. שירה שעליה אומרים חז"ל (ספרי): "גדולה שירה זו שיש בה עכשיו, ויש בה לשעבר, ויש בה לעתיד לבוא, ויש בה לעולם הבא".

השירה מתחלקת לכמה חלקים, היא פותחת ומדברת על הכרה במידותיו של הקב"ה, "הַצּוּר [הקב"ה] תָּמִים פָּעֳלוֹ, כִּי כָל דְּרָכָיו מִשְׁפָּט [וצדק]. אֵל אֱמוּנָה, וְאֵין עָוֶל, צַדִּיק וְיָשָׁר הוּא" מזכירה היא את ההיסטוריה שקדמה לעם ישראל, "זְכֹר יְמוֹת עוֹלָם [מיום שנברא העולם], בִּינוּ שְׁנוֹת דּוֹר וָדוֹר, שְׁאַל אָבִיךָ וְיַגֵּדְךָ זְקֵנֶיךָ וְיֹאמְרוּ לָךְ [תבקש שיספרו לך על בריאת העולם, דור המבול והפלגה]. בהמשך מתואר המצב שעם ישראל הגיע לאחר ששבע קצת נחת, "וַיִּשְׁמַן יְשֻׁרוּן [מרוב תענוגים גשמיים] וַיִּבְעָט. שָׁמַנְתָּ עָבִיתָ כָּשִׂיתָ וַיִּטֹּשׁ אֱלוֹהַ עָשָׂהוּ [נטש את קיום המצוות] וַיְנַבֵּל צוּר יְשֻׁעָתוֹ". מתרחק הוא מאלוקיו עד כי "וַתִּשְׁכַּח אֵל מְחֹלְלֶךָ" [שכחת מי הוא שהטיב לך].  לאחר מכן  מתואר  העונש על מעשי העם  עד כדי כך ש"אֵשׁ  קָדְחָה בְאַפִּי וַתִּיקַד עַד שְׁאוֹל תַּחְתִּית". ולפני סיום, משה מסיים את התוכחה ומודיע לעם שידע שכל כוחו מגיע מבורא העולם, וכמובן שלא מההבל וריק של העבודה זרה, "רְאוּ עַתָּה כִּי אֲנִי אֲנִי הוּא וְאֵין אֱלֹהִים עִמָּדִי. אֲנִי אָמִית וַאֲחַיֶּה, מָחַצְתִּי וַאֲנִי אֶרְפָּא, וְאֵין מִיָּדִי מַצִּיל". והשירה נחתמת בנקמת הגויים ובגאולה העתידה לבוא.

משה רבינו מבקש בסיום דבריו מעם ישראל "שִׂימוּ לְבַבְכֶם לְכָל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר אָנֹכִי מֵעִיד בָּכֶם הַיּוֹם". מהו המושג "שִׂימוּ לְבַבְכֶם"? עד כמה מחייב אותנו הציווי שימו לב? איך ניתן למדוד עד כמה אדם שם לב?

בעת שמשה  רבינו הזהיר את פרעה  לפני מכת הברד שהייתה במצרים כתוב: "הַיָּרֵא אֶת דְּבַר ה' מֵעַבְדֵי פַּרְעֹה הֵנִיס אֶת עֲבָדָיו וְאֶת מִקְנֵהוּ אֶל הַבָּתִּים, וַאֲשֶׁר לֹא שָׂם לִבּוֹ אֶל דְּבַר ה' וַיַּעֲזֹב אֶת עֲבָדָיו וְאֶת  מִקְנֵהוּ בַּשָּׂדֶה (שמות ט כ'). רואים אנו שמצד אחד יש לנו אדם ירא שמים שמקשיב לאזהרת משה, ומצד שני אדם שלא ממש מתרגש מדברי ה' ועבדו משה, ומשאיר את מקנהו בחוץ בשדה. ואיך התורה קוראת לאדם זה שאינו ירא שמים? וַאֲשֶׁר לֹא שָׂם לִבּוֹ אֶל דְּבַר ה'.

מוכח שעל פי לשון התורה אדם שאינו ירא שמיים, נקרא אדם שלא שם לב! ואם כך, אדם ששם ליבו לדברי ה' נקרא ירא שמיים! לכן שמשה רבינו מבקש מעם ישראל: "שִׂימוּ לְבַבְכֶם לְכָל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר אָנֹכִי מֵעִיד בָּכֶם הַיּוֹם", זה לא דבר של מה בכך. שימו לבבכם זה יראת שמיים. שלפי ספר החינוך (ב"איגרת המחבר" שבתחילת ספרו), מצווה זו היא אחת מ"שש המצוות התמידיות" (אמונה בה', שלילת עבודה זרה, יחוד ה', אהבת ה', יראת ה', לא תתורו.), ש"חיובן תמידי, לא ייפסק מעל האדם אפילו רגע בכל ימיו". כל אחד מישראל צריך לקחת את דברי משה ולשנן ולזכור אותם תמיד כי צריכים הם להיות חלק בלתי נפרד מחייו.

ואיך ניתן לגרום לכך שהם יהפכו להיות חלק בלתי נפרד מחייו? ממשיך משה רבינו ואומר שזה ע"י כך שישכיל "לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת!" לשמור ולעשות!

יש הבדל בין לשמור ולעשות. לשמור זה כמו שאני שומר משהו שלא יברח לי. אולי כי מכריחים אותי, אולי כי לא נעים לי, או שאני פשוט לא רוצה שזה יברח לי רחוק מדי. ולכן לא מספיק רק לשמור, צריך גם לעשות!

בעצם זה שאדם מקיים ועושה את המצוות, זה נהפך להיות חלק ממנו, זה משאיר אותו תמיד קשור לבורא  העולם  שצווה  אותו, ומונע ממנו להתרחק. וגם אם זה נראה קשה בהתחלה, יש לנו ידיעה ש"אחרי המעשים נמשכים הלבבות!", וברגע שנתחיל לפתוח את ליבנו גם לעשיה של מצוות שעד היום שמנו אותם בהמתנה, במהרה נתרגל לקיימם וזה יהפוך להיות חלק מחיינו.

שנזכה בעזרת ה' לשנת ה-תשע"ו (בגימטרייה: ביאת המשיח) שתתחדש עלינו ועל כל עם ישראל לטובה, תשובה של כל עם ישראל וגאולה ברחמים!

"וְאָנֹכִי הַסְתֵּר אַסְתִּיר פָּנַי בַּיּוֹם הַהוּא"!

וְהָיָה כִּי תִמְצֶאן אֹתוֹ רָעוֹת רַבּוֹת וְצָרוֹת, וְעָנְתָה הַשִּׁירָה הַזֹּאת לְפָנָיו לְעֵד! כִּי לֹא תִשָּׁכַח מִפִּי זַרְעוֹ. כִּי יָדַעְתִּי אֶת יִצְרוֹ אֲשֶׁר הוּא עֹשֶׂה הַיּוֹם בְּטֶרֶם אֲבִיאֶנּוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבָּעְתִּי. (לא כא')


"בְּטֶרֶם אֲבִיאֶנּוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבָּעְתִּי" רגע לפני שעם ישראל חוזר מהגלות לארץ ישראל, מודיע הקב"ה למשה שעתיד העם לעבור תהליך של "רָעוֹת רַבּוֹת וְצָרוֹת" כפי שמתואר בפסוקים: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה הִנְּךָ שֹׁכֵב עִם אֲבֹתֶיךָ וְקָם הָעָם הַזֶּה וְזָנָה אַחֲרֵי אֱלֹהֵי נֵכַר הָאָרֶץ אֲשֶׁר הוּא בָא שָׁמָּה בְּקִרְבּוֹ. וַעֲזָבַנִי וְהֵפֵר אֶת בְּרִיתִי אֲשֶׁר כָּרַתִּי אִתּוֹ, וְחָרָה אַפִּי בוֹ בַיּוֹם הַהוּא וַעֲזַבְתִּים וְהִסְתַּרְתִּי פָנַי מֵהֶם וְהָיָה לֶאֱכֹל. וּמְצָאֻהוּ רָעוֹת רַבּוֹת וְצָרוֹת וְאָמַר בַּיּוֹם הַהוּא הֲלֹא עַל כִּי אֵין אֱלֹקַי בְּקִרְבִּי מְצָאוּנִי הָרָעוֹת הָאֵלֶּה. וְאָנֹכִי הַסְתֵּר אַסְתִּיר פָּנַי בַּיּוֹם הַהוּא עַל כָּל הָרָעָה אֲשֶׁר עָשָׂה כִּי פָנָה אֶל אֱלֹהִים אֲחֵרִים!


[השואה - בדילוגים של 49 אותיות] ( דברים לא טז' )


מתואר בפסוקים הללו (פרשת וילך) מצב שעם ישראל נמצא בקרבו של עם אחר [גרמניה של סוף המאה ה-19], עוזב את הקב"ה ומפר את בריתו, ומתחיל לזנות ולהידמות לגויים שנמצאים סביבו [האמנציפציה (שוויון הזכויות) ותקופת ההשכלה, שהובילו להתבוללות נוראה]. בעקבות כך הקב"ה כועס ומביא על עם ישראל הרבה רעות וצרות [כאירועי השואה]. עד שיהיו כאלה שיאמרו: "הֲלֹא עַל כִּי אֵין אֱלֹקַי בְּקִרְבִּי מְצָאוּנִי הָרָעוֹת הָאֵלֶּה" נדמה שכביכול אין השגחה בעולם. אך הקב"ה אומר שזה לא בגלל שאין השגחה (למרות שנראה), אלה מפני ש"וְאָנֹכִי הַסְתֵּר אַסְתִּיר פָּנַי בַּיּוֹם הַהוּא עַל כָּל הָרָעָה אֲשֶׁר עָשָׂה" יש כעת הסתר פנים!

[embed]http://www.hayom.org.il/wp-content/uploads/2014/09/%D7%94%D7%A9%D7%95%D7%90%D7%94-online-video-cutter.com_.mp4[/embed]

 

מהו אותו הסתר הפנים? מהם אותם רעות וצרות רבות?

אומר הפסוק: "וְהָיָה  כִּי  תִמְצֶאן אֹתוֹ  רָעוֹת רַבּוֹת וְצָרוֹת, וְעָנְתָה הַשִּׁירָה הַזֹּאת לְפָנָיו לְעֵד!" השירה הזאת [שירת האזינו] תהיה לעדות לדברים שעתידים להתרחש...

פותח משה רבינו את השירה ואומר: הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם וַאֲדַבֵּרָה וְתִשְׁמַע הָאָרֶץ אִמְרֵי פִי. וכאן עוברים אנו לקטע שמדבר על "הסתר הפנים" (לב' כ')

"וַיֹּאמֶר אַסְתִּירָה פָנַי מֵהֶם אֶרְאֶה מָה אַחֲרִיתָם כִּי דוֹר תַּהְפֻּכֹת הֵמָּה [דור שלראשונה ניסה לשלב בין תורה לכפירה. "דור הפכפך ומרדן"-ילקוט שמעוני]

בָּנִים לֹא אֵמֻן בָּם. הֵם קִנְאוּנִי בְלֹא אֵל [בכל הדורות עם ישראל שהיה בגויים עבד עבודה זרה, ולראשונה בדור זה עברו לכפירה במציאות של הבורא-"בְלֹא אֵל"]. כִּעֲסוּנִי בְּהַבְלֵיהֶם.

וַאֲנִי אַקְנִיאֵם בְּלֹא עָם, בְּגוֹי נָבָל אַכְעִיסֵם [כותב הרמב"ן- שתהיה ממלכות אדום. "בְּגוֹי נָבָל אַכְעִיסֵם" בגימטריה: "גרמניא" (כפי שנכתבת בגמרא)].

כִּי אֵשׁ קָדְחָה בְאַפִּי וַתִּיקַד עַד שְׁאוֹל תַּחְתִּית [אש הכבשנים שלא פסקו מלבעור]

וַתֹּאכַל אֶרֶץ וִיבֻלָהּ וַתְּלַהֵט מוֹסְדֵי הָרִים. אַסְפֶּה עָלֵימוֹ רָעוֹת חִצַּי אֲכַלֶּה בָּם [דורשים חז"ל: "חיצי כלים, והם אינם כלים" למרות הרצון של הגרמנים למחות את עם ישראל מכל מקום בעולם. הם יעצרו ולא יצליחו].

מְזֵי רָעָב [סמל הסבל של השואה, הרעב!] וּלְחֻמֵי רֶשֶׁף [רשפי אש. שימוש  בלהביורים להרג יהודים],

וְקֶטֶב מְרִירִי [כותב המלב"ים לפני 120 שנה: קֶטֶב-אויר ארסי הממית (גז). מְרִירִי- הגז שהשתמשו בו (Zyklon B) ידוע כגז מר].

המלבים - השואה

 

וְשֶׁן בְּהֵמוֹת אֲשַׁלַּח בָּם עִם חֲמַת  זֹחֲלֵי עָפָר  [מי שנמצאו  עליו  זחלי עפר  (כינים), שיסו בו את הכלבים בכעס (הכינוי בהמה בתורה, משמש גם לחיות)].

מִחוּץ תְּשַׁכֶּל חֶרֶב [לקחו את היהודים להריגה מחוץ לערים] וּמֵחֲדָרִים אֵימָה [אימה שאחזה בכולם, גם באלו שהסתתרו בבונקרים]

גַּם בָּחוּר גַּם בְּתוּלָה יוֹנֵק עִם אִישׁ שֵׂיבָה [ימ"ש לא פסחו על אף אחד, גם לא על נשים ילדים וזקנים, וכולם יחדיו].

אָמַרְתִּי אַפְאֵיהֶם אַשְׁבִּיתָה מֵאֱנוֹשׁ זִכְרָם [כותב הספורנו לפני 500 שנה- אשאיר איזו פאה (חלק) מהם והמותר (6,000,000) אכלם, כמו שאעשה באחרית הימים אחרי שלא השגתי שלמותם לא במתן תורה, ולא בארץ ישראל, ולא בגלות].

לוּ חָכְמוּ יַשְׂכִּילוּ זֹאת יָבִינוּ לְאַחֲרִיתָם. אֵיכָה יִרְדֹּף אֶחָד אֶלֶף וּשְׁנַיִם יָנִיסוּ רְבָבָה [איך יתכן שאדם אחד או שניים מהאויבים יוליכו לבדם רכבת שלימה של יותר מ-5000 יהודים להשמדה] אִם לֹא כִּי צוּרָם מְכָרָם וַה' הִסְגִּירָם...

הקב"ה בוחר להסתיר את פניו, והשירה הזאת היא העדות לכך!

ומפרשים חז"ל שלאחר מאורע זה תהיה חלוקה בעם. יהיה מי שיאמר ש"עַל כִּי אֵין אֱלֹקַי בְּקִרְבִּי מְצָאוּנִי הָרָעוֹת הָאֵלֶּה". כלומר בגלל שאין [כביכול] בורא לעולם, באו לנו הצרות האלה.

אך מי שיעמוד בנסיון יבין ש"עַל כִּי אֵין אֱלֹקַי בְּקִרְבִּי מְצָאוּנִי הָרָעוֹת הָאֵלֶּה" כלומר לא דאגנו להכניס את ה' מספיק בתוכינו ולכן מצאונו הרעות האלה.

אל האמת והצדק

הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ, כִּי כָל דְּרָכָיו מִשְׁפָּט. אֵל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל צַדִּיק וְיָשָׁר הוּא.  (פרק לב פסוקים ד' ה')


משל לגביר שבנו יחידו חלה, והרופאים נאלצו למצוא תרופה למחלתו. לימים הגיע פרופסור מומחה לאותה מדינה והצליח לרפא אותו, והזהיר את אביו שישגיח על בנו יחידו שלא יבוא מאכל של בשר שמן לתוך פיו כי הדבר תלוי בנפשו.

ויהי היום והאב הוכרח לנסוע חוץ לעיר לרגל מסחרו, וצוה את אשתו שתשגיח על הבן כפי הוראת הרופא. והנה כשישבה אמו אל השולחן לאכול ארוחת צהרים, הריח הבן את הבשר, נגש אל השולחן, חטף חתיכת בשר שמן ותחב לפיו וברח החוצה. מובן מאליו שתכף שוב חלה הבן. וכששב אביו מדרכו מצא את בנו מפרפר בין חיים למוות. רץ מיד אל הפרופסור ובקול בוכים התחנן לפניו שיציל את בנו יחידו מרדת שחת, וקפץ ונשבע שלא יסע עוד לרגלי מסחרו. ואכן גם הפעם, הצליח הפרופסור להסיר מעל הבן סכנת מוות.

כשהגיע  העת לעשות סעודת הודיה לה' יתברך בבשר ויין לרעיו ומשפחתו, גרש האב את בנו מהאולם הגדול שישבו שם האורחים על יד שולחנות ערוכים. שאלו האורחים זה את זה על הנהגתו המוזרה של "האב האכזר" שאינו שם לב לתחנוני הילד להרשות לו לישב עם האורחים. ורק האב היה היחידי שידע טעמו של דבר.

כן הוא העניין בהנהגת הקב"ה את העולם! גם אם לפעמים נדמה לנו שיש פה איזה עוולה או חוסר צדק, נדע שחסר לנו כמה וכמה ידיעות בכדי לראות את התמונה באור הנכון. ומיד נזכור ש"הַצּוּר [הקב"ה] תָּמִים פָּעֳלוֹ, כִּי כָל דְּרָכָיו מִשְׁפָּט! אֵל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל, צַדִּיק וְיָשָׁר הוּא!

"לֶחֶם לֶאֱכֹל וּבֶגֶד לִלְבֹּשׁ"

וַיִּשְׁמַן יְשֻׁרוּן וַיִּבְעָט. שָׁמַנְתָּ עָבִיתָ כָּשִׂיתָ, וַיִּטֹּשׁ אֱלוֹהַ עָשָׂהוּ! (פרק לב פסוק טו')


אחת הסכנות הגדולות שיש ליהודי זה חוסר ההסתפקות במועט. אדם צריך ללמוד להסתפק במועט כפי שביקש יעקוב אבינו מה': "לֶחֶם לֶאֱכֹל וּבֶגֶד לִלְבֹּשׁ" (בראשית כח כ'). הדברים שחיוניים לי אני מבקש, כי אני לא יכול לעבוד את ה' בלעדיהם.

אדם שרודף אחרי המותרות, מעבר לרדיפה עצמה שהיא דבר שלא משביע את האדם לעולם, וכל רצונותיו מתגברים כגודל הרדיפה, ישנה בעיה שעודף תאווה ומילוי סיפוקים מביא את האדם להשמין ולבעוט, ולהגיע למצב של נטישת חיי תורה ומצוות. עסוק הוא בהנאותיו ואין לו פנאי להיזכר ביוצרו, וגם שנזכר זה בכדי לבקש עוד ועוד, וכשלא מתמלא מבוקשו רוטן ורוגז הוא, כי אינו יודע להסתפק במועט, ולא ינוח ולא ישקוט עד שישיג את מבוקשו [אולי...].

ועל כן מוטל על כל אדם אוהב ה' לדרוש אך ורק את הצריך לו, ובכך מעיד הוא על חוזק אמונתו וידיעתו שהעולם הזה הוא רק פרוזדור בפני העולם הבא (אבות ד).