"לֶחֶם לֶאֱכֹל וּבֶגֶד לִלְבֹּשׁ"

וַיִּשְׁמַן יְשֻׁרוּן וַיִּבְעָט. שָׁמַנְתָּ עָבִיתָ כָּשִׂיתָ, וַיִּטֹּשׁ אֱלוֹהַ עָשָׂהוּ! (פרק לב פסוק טו')

אחת הסכנות הגדולות שיש ליהודי זה חוסר ההסתפקות במועט. אדם צריך ללמוד להסתפק במועט כפי שביקש יעקוב אבינו מה': "לֶחֶם לֶאֱכֹל וּבֶגֶד לִלְבֹּשׁ" (בראשית כח כ'). הדברים שחיוניים לי אני מבקש, כי אני לא יכול לעבוד את ה' בלעדיהם.

אדם שרודף אחרי המותרות, מעבר לרדיפה עצמה שהיא דבר שלא משביע את האדם לעולם, וכל רצונותיו מתגברים כגודל הרדיפה, ישנה בעיה שעודף תאווה ומילוי סיפוקים מביא את האדם להשמין ולבעוט, ולהגיע למצב של נטישת חיי תורה ומצוות. עסוק הוא בהנאותיו ואין לו פנאי להיזכר ביוצרו, וגם שנזכר זה בכדי לבקש עוד ועוד, וכשלא מתמלא מבוקשו רוטן ורוגז הוא, כי אינו יודע להסתפק במועט, ולא ינוח ולא ישקוט עד שישיג את מבוקשו [אולי...].

ועל כן מוטל על כל אדם אוהב ה' לדרוש אך ורק את הצריך לו, ובכך מעיד הוא על חוזק אמונתו וידיעתו שהעולם הזה הוא רק פרוזדור בפני העולם הבא (אבות ד).

בקשת ההלוואה שלך נדחתה!

כִּי יַרְחִיב ה' אֱלֹקֶיךָ אֶת גְּבוּלְךָ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָךְ, וְאָמַרְתָּ אֹכְלָה בָשָׂר.. (פרק יב פסוק כ')

כותב על כך רש"י: למדה תורה דרך ארץ, שלא יתאוה אדם לאכול בשר, אלא מתוך רחבת ידים ועושר (חולין פד.). כלומר אם יש לאדם מעט כסף יסתפק בירקות וממרחים. אם הכנסתו גדולה יותר יגוון בתבשיל, ורק אם יוכל להרשות לעצמו יותר מכך, יאכל גם בשר.

בכך מלמדת אותנו התורה יסוד מאוד חשוב, יסוד שמי שמקיים אותו מנהל הוא חיים שלווים ורגועים, מבלי להיכנס ללחץ ועול נושים וחובות. דומה שכבר איננו מכירים חיים מסוג זה, אך אבותינו כך היו חיים. כל משפחה הייתה מסתפקת במה שיכולה להרשות לעצמה, מבלי להיכנס לכל מיני הרפתקאות ותשלומים שאינם נגמרים.

אך אנו בדור השפע הגשמי הבלתי נגמר, דור שבו היצרנים שוטפים לכולם את המוח ומפתים במתק שפתיים ופרסומות ענק, וכבר אדם חושב ובטוח שאם הוא לא קונה את המוצר שכעת פרסמו, נפגם ולו במשהו מאיכות חייו, ואם לא יחליף את מכוניתו יחשב לנחות וחריג, לא חושב הוא על הפרט השולי של חשבון הבנק ההולך ותופח, אלה מעביר את כרטיסו, וה' יעזור..(?)

על כך מודיעה התורה: "כִּי יַרְחִיב ה' אֱלֹקֶיךָ אֶת גְּבוּלְךָ, וְאָמַרְתָּ אֹכְלָה בָשָׂר". אם יש לך את האפשרות, תודה לה' ותאכל ותשבע. אך אם אין לך את האפשרות, אל תחפש להשיג יותר ממה שאתה יכול להרשות לעצמך.

לא צריך להסתכל על הדשא של השכן ולרצות כמוהו! האושר שבחיים לא טמון בדברים אלה!

"וְלֹא תָבִיא תוֹעֵבָה אֶל בֵּיתֶךָ!"

וְלֹא תָבִיא תוֹעֵבָה אֶל בֵּיתֶךָ! (פרק ז פסוק כו')

אין מחלוקת על כך שבדור זה, דור "עקבתא דמשיחא" הניסיונות עלו בכמה וכמה מדרגות.

דור שבו התנאים הקדושים אמרו: "ייתי ולא אחמיניה" (סנהדרין צח:). שיגיע, אבל אנחנו לא רוצים להיות שם! ולמה? כי הדרך לחטא בדור שלנו הרבה יותר קצרה ממה שהיה בדורות הקודמים. אדם בתקופתם שהיה רוצה לחטוא, היה צריך להתאמץ ולהשקיע, לחצות נהרות ולהסתתר מאנשים. אך בדורנו, אדם יכול ביציאה קטנה ממפתן ביתו, לאבד את כל עולמו הרוחני.

הגויים שהגיעו לצערנו לארץ ישראל, הביאו איתם מארצם את כל הזימה והניאוף, תרבות השתייה והסמים. והרחוב לצערנו נהיה פרוץ יותר מיום ליום. הדבר היחיד שבכוחנו לעשות הוא לשמור על בתינו! הבית היהודי הטהור! בית שמהווה מגן וחומה בפני כל התרבות הקלוקלת של חוסר המוסר, והפריצות שיש בחוץ. בית ששומר על נשמותיהם של הילדים, ולמרות שנחשפו הם לרחוב בדרכם ללימודיהם, ברגע שיחזרו לביתם ירגישו שוב בית חם ואוהב, ידעו מהו מוסר אמיתי, מהם ערכים, ואיך צריך להראות יהודי.

ולכן הקב"ה מצווה: "וְלֹא תָבִיא תוֹעֵבָה אֶל בֵּיתֶךָ!" את הרחוב אתה צריך להשאיר בחוץ! אל תיתן למכשיר הטלוויזיה לחנך את הילדים שלך, כי זה חינוך של גויים! פתאום הילד שאמור להיות שמח, נהפך לחסר סבלנות, עצוב, ומסתגר בחדרו...

זה הכל בידיים שלנו! חינוך יהודי טהור למוסר,  מידות טובות ויראת שמיים, או:  רחוב!

עדיף שיהיה סלון גדול ומרווח

תָּמֹת נַפְשִׁי מוֹת יְשָׁרִים, וּתְהִי אַחֲרִיתִי כָּמֹהוּ !  (פרק כג פסוק י')

רצה בלעם הרשע, לחיות כמו בלעם, אך לקבל עולם הבא כישראל.

דרשו חז"ל במסכת אבות (פרק ד משנה טז'): "העולם הזה דומה לפרוזדור בפני העולם הבא, התקן עצמך בפרוזדור כדי שתכנס לטרקלין". העולם הזה דומה למבוא המוביל אל העולם הבא שהוא האולם הגדול. כל אדם צריך להכין את עצמו בעולם הזה במצוות ובמעשים טובים, כדי שלעתיד לבוא יוכל להיכנס לטרקלין- העולם הבא.

המשיל זאת ה"חפץ חיים", לעשיר אחד, אשר רצה לבנות לעצמו בית יפה. הזמין העשיר אדריכל כדי שיתכנן את ביתו. "שים לב" אמר העשיר לאדריכל: "בעיקר שיהיה הסלון גדול ונוח, אולם ברצוני שגם המבוא לסלון יהיה גדול ומרווח".

מדד האדריכל את שטח המגרש שעליו רצה העשיר לבנות את ביתו, חישב את חישוביו, ולאחר מכן אמר לעשיר: "דע לך, כי אין מקום גם לסלון מרווח וגם למבוא גדול ומרווח, אמור נא לי מה עדיף לך סלון או מבוא? ...

אשיא לך עיצה טובה, הוסיף האדריכל, עשה את הסלון גדול ומרווח. ואת המבוא הקטן. כי כך הוא מנהג העולם, אם תעשה להפך, מבוא גדול וסלון קטן, יגחכו לך כולם"...

כן הוא הנמשל אמר ה"חפץ חיים", אנו שוהים בעולם הזה, ועלינו לדאוג לתיקונו של העולם הבא, שיהיה חלקנו בו גדול, וכיצד נדאג? על ידי קיום התורה והמצוות!

כמה מגוחך הוא האדם הדואג כל ימיו לעולם הזה לייפותו ולנאותו, דומה הוא לאותו העשיר הבונה לעצמו מבוא גדול וסלון קטן... הלא ילעגו לו כולם!

ואהרון הכה בסלע, ויצאו ממנו מים..

וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן, יַעַן לֹא הֶאֱמַנְתֶּם בִּי לְהַקְדִּישֵׁנִי לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. לָכֵן לֹא תָבִיאוּ אֶת הַקָּהָל הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי  לָהֶם ! (פרק כ פסוק יב')

לכאורה הפסוק הזה היה צריך להיכתב כך: ויאמר ה' אל משה, יען כי לא האמנת בי... מה אהרון אשם בחטא זה?

כך גם שואל הרב יהודה לייב חסמן בספרו (אור יהל חלק ב פרשת חוקת): אם משה חטא והכה את הסלע, מדוע נענש אהרן שלא יכנס לארץ? הרי הוא לא חטא?

עונה על כך המדרש תנחומא: ״מכאן שהנטפל לעובר עברה, כעובר עברה!" אדם שהולך עם חברו, וחברו עובר איזו עבירה. אפילו שלא לקח בה חלק, נקראת העבירה גם על שמו!

מסביר הרב, כי חטאו של משה היה דק מן הדק ורק לפי מדרגתו הגבוהה נחשב לו כאלו לא האמין. ועברה קלה זו לא היה מעורב בה אהרן, כי הוא לא הכה את הסלע. ואהרן יכל לטעון שהוא לא אשם במאומה! ובכל זאת התורה כתבה על שניהם: ״אֲשֶׁר מְרִיתֶם אֶת פִּי״. (פרק כ כד')

הקפדת הקב״ה על אהרן הייתה על אשר לא מיחה במשה כאשר הכה את הסלע. והיה צריך לומר לו לא להכות, כי ה׳ צוה רק לדבר. ומוסיף הרב ואומר שכמו שאדם שנטפל לעובר עבירה, לוקה בעבירה כמוהו, כך ודאי גם שאדם נטפל לחברו שהולך לדבר מצווה, ודאי שנוטל הוא שכר כמוהו. עכ"ל.

רואים אנו כמה חשיבות יש לסביבתו הקרובה של האדם. וכמה חשוב שלא יסתובב בחברתם של אנשים מפוקפקים ובעלי מידות רעות. אלה צריך אדם להתחבר לאנשים חיוביים ובעלי מידות טובות, ועל כך יזכה כמותם, בשכר על מעשיהם טובים.

אוי לרשע ואוי לשכנו

וְכָל יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר סְבִיבֹתֵיהֶם, נָסוּ לְקֹלָם. כִּי אָמְרוּ פֶּן תִּבְלָעֵנוּ הָאָרֶץ! (פרק טז פסוק לד')

למדנו במסכת אבות (פרק א - משנה ז): "נִתַּאי הָאַרְבֵּלִי אוֹמֵר, הַרְחֵק מִשָּׁכֵן רָע, וְאַל תִּתְחַבֵּר לָרָשָׁע, וְאַל תִּתְיָאֵשׁ מִן הַפֻּרְעָנוּת.".

ומפרש שם רבי עובדיה מברטנורא: הרחק משכן רע. שלא תלמוד ממעשיו. ועוד, שלא תלקה עמו במפלתו, דאוי לרשע ואוי לשכנו. ואל תתחבר לרשע. שכך אמרו חכמים, כל המתדבק לרשעים אף על פי שאינו עושה כמעשיהם נוטל שכר כיוצא בהם [נענש כמוהם]. ואל תתיאש מן הפורענות. שלא תאמר רשע זה מעשיו מצליחין. אלך ואדבק עמו, הואיל והשעה משחקת לו. לכך אמר ואל תתיאשמן הפורענות, כלומר דע שמהרה תבא עליו פורענות כי פתאום יבוא [יום] אידו. עכ"ל.

וכך כותב רש"י (במדבר ג כט'): לכך לקו מהם דתן ואבירם ומאתים וחמשים איש עם קרח ועדתו, שנמשכו עמהם במחלקתם. עכ"ל.

רואים אנו כמה אנו צריכים להיזהר מקרבה יתרה לאדם שמעשיו אינם על פי התורה, או אדם שמידותיו רעות. כי ודאי מקשר זה, נדבק בנו משהו ממעשיו. וכמו שהוא מוליך את עצמו על ידי מעשיו לאבדון, עלולים אף אנו לסיים כמוהו.

מישהו מאותת לי!

נֶגַע צָרַעַת כִּי תִהְיֶה בְּאָדָם וְהוּבָא אֶל הַכֹּהֵן (ויקרא פרק יג פסוק יג') 

בפרשות תזריע ומצורע, מלמדת אותנו התורה שקיימים כל מיני סוגים של נגעים. החל מנגעים שבאים בבגדים וכלים, נגעים שבאים על קירות הבית, ואף נגעים שמופיעים על האדם בעצמו. רואים אנו שמטרתם של נגעים אלו, זה לאותת לאדם על מעשיו, ולהזהיר אותו, ברגע שהוא נמצא לפני קו אדום רוחני שאסור לעבור. כל אדם מישראל היה רואה בהשגחה פרטית מדהימה, איך כל מעשה ומחשבה שלו שאינם טובים, באים לידי ביטוי בסביבתו הקרובה. ואיך הרוחניות משפיעה באופן ישיר גם על החומר.

אדם היה חוזר לביתו לפנות ערב והיה רואה שעל חלוקו ישנו כתם משונה, בלי לחשוב הרבה, ישר רץ לאשתו והאשים אותה בכך שהיא לא יודעת לכבס. לאחר שהיא הצליחה לשכנע אותו שהיא לא כיבסה או נגעה בחלוקו, תלה הוא את סיבת הכתם במזג האוויר, בסוג הבד, או בפירמה שעל התווית. כמובן שלא חשד לרגע שזה בגלל מעשיו, כי הרי הוא "בסדר גמור"!

לאחר שהאיתות הראשון לא עבד, והאדם לא הבין את הרמז, מראה לו הקב"ה סימנים על הכלים שבביתו. עוד כלי ועוד כלי, עד שנאלץ הוא לבטל את הסעודה שתכנן לעשות עם חבריו. לא נעים! רק חסר שכולם יראו שהכלים שלו בבית עם כתמים משונים. מי אשם? כמובן, אשתו, ילדיו, הסינים, או הכלים עצמם. לתקן את דרכיו לא עולה על דעתו, כי הרי הוא "ממש בסדר"! ולכן הקב"ה ממשיך ושולח לו נגע בקירות ביתו. עכשיו כבר אשתו לא מתאפקת ואומרת לו: תקשיב, משהו לא בסדר! אולי נקרא לכהן? אולי נקרא לרב שיעשה לנו תיקון, יגיד לנו מה לא בסדר ונתקן את דרכינו..?

בעלה, שמבין שבמצב שנוצר, הוא אפילו לא יכול לפתוח את דלת ביתו, מחשש שמישהו אולי יציץ ויראה איזה כתם משונה מופיע על הקיר בסלון, אומר לאשתו: דיי כבר! מה את דואגת? זה בטח שטויות! אני ידבר עם הרב מחר.. וכמובן שלמחרת, שוב אמר לאשתו: "מחר!" מתבייש הוא מהכהן שיראה את ביתו. מפחד הוא על כבודו מול חבריו בשכונה, ואולי מעמדו בבית הכנסת יפגע.. משלא שב האדם, ולא פשפש במעשיו, שולח לו הקב"ה נגע על עורו, מתחת לחולצה, על כף היד, ואח"כ במצח.. כאן כבר לא נותרה ברירה, ישר הוא שולח את בנו, או בחוסר ברירה את שכנו, שיזעיק את הכהן בדחיפות אל ביתו. ברגע שהכהן ישמע את הבשורה הוא בוודאי יגיע אל בית היהודי מהר ככל שניתן. אך מה יהיה אם הכהן יתעכב? מה יקרה אם האיש שוב יכחיש, ולא יבין את הרמזים ה"דקים" של הקב"ה?

הגמרא בערכין (טז.) אומרת: א''ר שמואל בר נחמני, א''ר יוחנן: על שבעה דברים נגעים באין. על לשון הרע, ועל שפיכות דמים, ועל שבועת שוא, ועל גילוי עריות, ועל גסות הרוח, ועל הגזל, ועל צרות העין. האם בזמנינו דברים אלו לא קיימים? האם אין לשון הרע בעידן הפלאפונים והאסמסים? האם אין שפיכות דמים מעל גבי העיתון, וערוצי התקשורת? גסות רוח, גזל, צרות עיין? או שמה נקי דורנו מגילויי עריות?

תורת הנגעים אומנם הייתה נוהגת בתקופה בה עם ישראל, זכה לראות ניסים גלויים. וכיום אין אנו זוכים להשגחה פרטית ברורה וגלויה כל כך. אך האדם הוא אותו אדם, והאיתותים של בורא העולם הם אותם איתותים. אז בעבר, הם קיבלו אותם בצורה מאוד ברורה (ומדת הדין הייתה בהתאם), וכיום הם מוסתרים במעטפת של הטבע (אלוקים בגימ').

אחת הטענות המטופשות של הכופרים בזמנינו היא: "למה התורה לא מתעדכנת?" "למה לא מחדשים את התורה שתתאים לזמנינו?" והתשובה מאוד ברורה. התורה (תורה מלשון הוראה) היא דבריו של בורא העולם, שבא ואומר לנו איך להתנהג ואיך לחיות בעולמו. האם האדם מתישהו במהלך ההיסטוריה השתנה? האם היצרים והטבעים של האדם ("כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו" בראשית ח כא') השתנו? הרי אותה תורה שאומרת לאדם איך להיות אדם, ואיך לקדש ולרומם את עצמו רלוונטית מאוד גם לגבינו. ולכן התורה לא תשתנה! עדיין אנו צריכים להתיישר על פי התורה בכל דרכינו ולהטיב את מעשינו. וכך גם ההנהגה של הקב"ה לא השתנתה מעולם, יש בזמנינו יותר "הסתר פנים" של הקב"ה, וגם האיתותים לא מגיעים בצורה של ניסים, אך מגיעים גם מגיעים!

אמר ר' חנינא: "אין אדם נוקף אצבעו מלמטה, אלא אם כן מכריזין עליו מלמעלה" (חולין ז:). בפעם הבאה שאתה נכנס לחדר השינה שלך, ובועט מבלי משים לב ברגל המיטה, במקום לקלל ח"ו ולהאשים את הנגר שבנה את המיטה, תישא את עיניך מעלה אל בורא העולם, ותודה לו על האיתות. תחשוב על דבר אחד מכל אותה רשימה, של הרגלים מגונים שיש לך, ותאמר לבורא עולם: תודה רבה! הבנתי את הרמז, אני מבטיח לך בלי נדר שיותר אני לא אדבר בבית הכנסת! (מהרגע!) וכך הלאה..

חייבים אנו לדעת, שכל מה שקורה מסביבנו, עולה או יורד בגלל המעשים שלנו!

הרכב לא סתם מתקלקל, מכונת כביסה לא סתם נעצרת, והילד לא יוצא לתרבות רעה- כי הדור קשה. חייבים אנו לבדוק את עצמינו בכל יום על מעשינו, האם אנו מסוגלים ליותר? האם אנו מחנכים את ילדינו ליראת שמים? האם אנו נותנים דוגמא טובה למשפחה, ולכל מי שבסביבתנו?

בפעם הבאה שאנו מקבלים איתות, נזכור שהכתובת היא בורא העולם!

אוי לרשע, ואוי לשכנו..

וְצִוָּה הַכֹּהֵן 'וְחִלְּצוּ' אֶת הָאֲבָנִים אֲשֶׁר בָּהֵן הַנָּגַע וְהִשְׁלִיכוּ אֶתְהֶן אֶל מִחוּץ לָעִיר.. (פרק יד פסוק לט')

ברגע שמופיעים אצל אדם נגעים בקירות הבית, מצווה התורה להוציא את האבנים שבהם מופיע הנגע, ולהשליך אותן אל מחוץ למחנה. מה עושים במקרה והקיר משותף לשני בתים ?

המשנה בנגעים (יב' ו') אומרת: "מכאן אמרו, אוי לרשע אוי לשכנו, שניהן חולצין, שניהן קוצעין, שניהן מביאין את האבנים." [שנאמר: "וְחִלְּצוּ אֶת הָאֲבָנִים"] מפרש רבי עובדיא מברטנורא: "שאם כותל מפסיק בין שני בתים ונראה נגע בכותל לצד בית זה, בעל הבית האחר צריך להטפל עמו, דכתיב וְחִלְּצוּ את האבנים - לשון רבים. ולזה שהנגע לצד ביתו, קורא רשע.."

כמה מוסר אנו צריכים ללמוד מדין זה, שמראה לנו שברגע שאדם נמצא בשכנות לאדם רשע, גם הוא נתפס בקלקלתו.

אין אפשרות להימצא בחברתם של אנשים ללא תורה ועם מידות מושחתות, מבלי שידבק בך משהו מן הלכלוך! צריכים אנו לשמור על עצמינו, וכל שכן על ילדינו, מחברים ושכנים רעים. עם מי הילד מסתובב? באיזה בית הוא נמצא? רגע אחד של חוסר אחריות, וכבר מאוחר מידי!! הַרְחֵק מִשָּׁכֵן רָע, וְאַל תִּתְחַבֵּר לָרָשָׁע. (אבות א' ז')

 

יש תכלית למאמץ שלך!

וַיָּבִיאוּ אֶת הַמִּשְׁכָּן אֶל מֹשֶׁה (פרק לט' פסוק לג')

אומר רש"י על הפסוק: "שלא היה יכול להקימו שום אדם, מחמת כובד הקרשים שאין כח באדם לזקפן, ומשה העמידו, אמר משה לפני הקב"ה: איך אפשר הקמתו על ידי אדם? אמר לו: עסוק אתה בידך נראה כמקימו, והוא נזקף וקם מאליו".

רואים אנו שזה היה לא אפשרי למשה להקים לבדו את המשכן, אך בכל אופן הקב"ה אומר למשה: תתחיל, ואני ימשיך מאיפה שכלים כוחותיך.

משל למלך שבנה בנין של מאה קומות ואמר: מי שיצליח לעלות עד לראש הבניין בלי לפול מהרגליים, יקבל ממני פרס גדול מאוד. ובאו כמה אנשים והחלו לעלות אבל אחרי עשרים קומות התעייפו, בפרט שנזכרו שיש עוד שמונים קומות. ויש כאלה שעלו שלושים והתעייפו. לאחר כמה נסיונות כבר התחיל הייאוש, עד שכולם הפסיקו.

אבל אז בא אחד ואמר אני עולה ואני יצליח, שהרי המלך הזה לא יעשה דבר שאי אפשר לעמוד בו! והחל לעלות עשר ועוד עשר עד שהגיע לקומה החמישים, והנה הוא רואה דלת מעלית נפתחת, ועלה בעזרתה עד הקומה המאה וקבל את הפרס הגדול מהמלך.

והנמשל ברור! לפעמים נראה לנו שלא נצליח להשתנות או להתקדם, ואנו מתייאשים עוד לפני שהתחלנו. אך המלך הקב"ה רק רוצה שנתחיל ונעשה מאמץ, ובסוף תבוא המעלית. הקב"ה רוצה רק שתתחיל, רק שתרצה. תפתח פתח כפתחו של מחט, ומשם יפתח לך פתח של אולם!

שהטחנה רועשת זה סימן שיש לי פרנסה!

יִשָּׂשכָר חֲמֹר גָּרֶם רֹבֵץ בֵּין הַמִּשְׁפְּתָיִם! (פרק מט פסוק יד')

במשך תקופה מסויימת, עקב דליקה שהיתה בעיר, גר הנצי"ב מוולוז'ין מתחת לאולם הישיבה. והנה באו אנשים ושאלו אותו כיצד אתה מסתדר עם כל הרעש של מאות הבחורים שלומדים מעל דירתך? איך אתה מצליח לנוח ביום או לישון בלילה? ענה הנציב במשל:

בעיר אחת גר טוחן. אנשים רבים הביאו את שקי החיטה שלהם אל טחנת הקמח. והטוחן היה מכניס את החיטה בין אבני הרחיים, עד שהחיטה הפכה לקמח ואז היה מכניס את הקמח לשקים ומוכר את הקמח לקונים הרבים שהיו צריכים את הקמח כדי לאפות את לחמם. כך התפרנס והרויח כסף כדי לקנות אוכל ובגדים לאשתו וילדיו.

והיכן גר אותו טוחן? בתוך הטחנה הניח את מיטתו ושם היה ישן את שנתו. והנה עבר אדם על יד הטחנה ושמע את קול ההמולה ורעש הגלגלים הסובבים ומחרישים את האוזניים.

פנה האיש אל הטוחן בתמיהה: כיצד יכול אתה לעמוד ולהתקיים ברעש הטחנה? איך אתה ישן? איך אתה יכול לנוח כאן? ענה לו הטוחן: הרעש הזה הוא יפה למנוחתי. אני מאושר ושמח ומודה לה' כאשר הטחנה רועשת שהרי כל זמן שהטחנה רועשת זה סימן שיש לי פרנסה. כך אני יכול לישון טוב יותר. אך לעומת זאת כאשר הטחנה דוממת והגלגלים אינם מרעישים אינני מצליח להרדם שהרי אני כל הזמן דואג: אם אין קמח לטחון, מה יהיה עם פרנסתי? כיצד אחיה? כל חיי תלויים בטחנת הקמח!

והנמשל ברור...

איזהו עשיר השמח בחלקו (שלו!)

וַיִּדַּר יַעֲקֹב נֶדֶר לֵאמֹר אִם יִהְיֶה אֱלֹקִים עִמָּדִי וּשְׁמָרַנִי בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי הוֹלֵךְ, וְנָתַן לִי לֶחֶם לֶאֱכֹל וּבֶגֶד לִלְבֹּשׁ! (פרק כח' פסוק כ')

כותב על כך ה"כלי יקר": שביקש יעקב "שימנעהו ה' מן זהב ורוב פנינים.. שלא יתן לו לחם יותר מכדי אכילתו, ובגד יותר מכדי צרכו, וינצל מן החטא".. כי "העושר הוא המעוור עיני בעליו, ומונע את האדם מן הדרך הישר"! עכ"ל.  ההסתפקות במועט היא העושר!

היה היה מלך אחד שבנה במרכז העיר ארמון נהדר מרהיב עין ביופיו, סביבו נטע גן נפלא עצי פרי, שושנים ופרחים, וריח לו כלבנון, קבע בו המלך שלט קטן, וחרט עליו: "הארמון והגן האלה יינתנו במתנה על ידי המלך ירום הודו לאדם השמח בחלקו".

עברו כמה בני אדם וראו את הארמון ואת השלט שעליו, וכל אחד חשב לעצמו בוודאי שאני לא האיש המתאים לארמון שכזה, כי מי שיש לו מנה רוצה מאתים, ואינו שמח בחלקו. והנה עבר שם איש עשיר ונכבד ,שזוכה לעושר וכבוד ולמשפחה מפוארת, והוא מדושן עונג, ומאושר בכל ענייניו, והשלט קרץ לו, אמר בלבו, הלא אין אדם השמח בחלקו כמוני... וכל הטוב בעולם נוצר הרי בשבילי, נטל רשות ונכנס אל המלך,

פנה  אליו ואמר: "הנה חנני ה' ויש לי כל טוב, ואני שמח בחלקי, ועל המלך לקיים את מאמר התורה: "מוֹצָא שְׂפָתֶיךָ תִּשְׁמֹר וְעָשִׂיתָ" (דברים כג' כד')... חושבני שהארמון והגן אשר סביבו מגיעים לי!".

התפרץ המלך בצחוק ואמר לו: שוטה שבעולם, אם אתה שמח בחלקך, כאשר דיברת, למה לטשת עין על ארמוני והגן שסביבו, הלא די לך במה שיש לך?!... יצא האיש בבושת פנים וברח אל מקומו...