המפתח ללשון נמצא אצלך!

וּמַדּוּעַ לֹא יְרֵאתֶם לְדַבֵּר בְּעַבְדִּי בְמֹשֶׁה? (פרק יב פסוק ח')

שמירת הלשון עבודה קשה היא, עבודה יומיומית ותמידית. רבים שואלים: האמנם יש אדם היכול לעמוד בכך?...
בספר "שערי הלשון" מובא על כך משל נפלא.

למה הדבר דומה? לעיר, שמחלה קשה פקדה את כל תושביה. בזה אחר זה הוזעקו טובי הרופאים אל העיר, אך איש מהם לא הצליח להביא מרפא לבני העיר. התייאשו התושבים, והשלימו עם מר גורלם.
באחד הימים הגיע אל העיר רופא מומחה בעל מוניטין בכל רחבי תבל. ואולם, התושבים היו כה מיואשים, עד שכלל לא פנו אל המומחה לדרוש בעצתו... כולם, פרט לאחד.
היה זה אחד מבני העיר שלא שם אל לבו כלל מה דעת חבריו, אלא אץ רץ אל המומחה הדגול לבקש את עזרתו.

מדוע חשת אל הרופא, בעוד שאר התושבים כבר אמרו נואש מלמצוא מרפא? נשאל האיש בפליאה. שוטים שבעולם! השיב האיש. הרי חיי שלי תלויים כאן על כף המאזניים! האם יעלה על דעתי לראות מה עושים אחרים בשעה גורלית זו?...

אם כך הוא הדבר ברפואת הגוף, כך הוא גם על אחת כמה וכמה, ברפואת הנפש!
דוד המלך מייעץ לנו: "מִי הָאִישׁ הֶחָפֵץ חַיִּים אֹהֵב יָמִים לִרְאוֹת טוֹב.. נְצֹר לְשׁוֹנְךָ מֵרָע וּשְׂפָתֶיךָ מִדַּבֵּר מִרְמָה"! (תהלים לד יג')
אף אם יש אנשים שנואשו מלנצור לשונם, על כל אדם ואדם לדאוג לעצמו, עליו לחוש אל הרופא, וליטול את עצתו. כי חייו שלו מונחים כאן על כף המאזניים !!

מישהו מאותת לי!

נֶגַע צָרַעַת כִּי תִהְיֶה בְּאָדָם וְהוּבָא אֶל הַכֹּהֵן (ויקרא פרק יג פסוק יג') 

בפרשות תזריע ומצורע, מלמדת אותנו התורה שקיימים כל מיני סוגים של נגעים. החל מנגעים שבאים בבגדים וכלים, נגעים שבאים על קירות הבית, ואף נגעים שמופיעים על האדם בעצמו. רואים אנו שמטרתם של נגעים אלו, זה לאותת לאדם על מעשיו, ולהזהיר אותו, ברגע שהוא נמצא לפני קו אדום רוחני שאסור לעבור. כל אדם מישראל היה רואה בהשגחה פרטית מדהימה, איך כל מעשה ומחשבה שלו שאינם טובים, באים לידי ביטוי בסביבתו הקרובה. ואיך הרוחניות משפיעה באופן ישיר גם על החומר.

אדם היה חוזר לביתו לפנות ערב והיה רואה שעל חלוקו ישנו כתם משונה, בלי לחשוב הרבה, ישר רץ לאשתו והאשים אותה בכך שהיא לא יודעת לכבס. לאחר שהיא הצליחה לשכנע אותו שהיא לא כיבסה או נגעה בחלוקו, תלה הוא את סיבת הכתם במזג האוויר, בסוג הבד, או בפירמה שעל התווית. כמובן שלא חשד לרגע שזה בגלל מעשיו, כי הרי הוא "בסדר גמור"!

לאחר שהאיתות הראשון לא עבד, והאדם לא הבין את הרמז, מראה לו הקב"ה סימנים על הכלים שבביתו. עוד כלי ועוד כלי, עד שנאלץ הוא לבטל את הסעודה שתכנן לעשות עם חבריו. לא נעים! רק חסר שכולם יראו שהכלים שלו בבית עם כתמים משונים. מי אשם? כמובן, אשתו, ילדיו, הסינים, או הכלים עצמם. לתקן את דרכיו לא עולה על דעתו, כי הרי הוא "ממש בסדר"! ולכן הקב"ה ממשיך ושולח לו נגע בקירות ביתו. עכשיו כבר אשתו לא מתאפקת ואומרת לו: תקשיב, משהו לא בסדר! אולי נקרא לכהן? אולי נקרא לרב שיעשה לנו תיקון, יגיד לנו מה לא בסדר ונתקן את דרכינו..?

בעלה, שמבין שבמצב שנוצר, הוא אפילו לא יכול לפתוח את דלת ביתו, מחשש שמישהו אולי יציץ ויראה איזה כתם משונה מופיע על הקיר בסלון, אומר לאשתו: דיי כבר! מה את דואגת? זה בטח שטויות! אני ידבר עם הרב מחר.. וכמובן שלמחרת, שוב אמר לאשתו: "מחר!" מתבייש הוא מהכהן שיראה את ביתו. מפחד הוא על כבודו מול חבריו בשכונה, ואולי מעמדו בבית הכנסת יפגע.. משלא שב האדם, ולא פשפש במעשיו, שולח לו הקב"ה נגע על עורו, מתחת לחולצה, על כף היד, ואח"כ במצח.. כאן כבר לא נותרה ברירה, ישר הוא שולח את בנו, או בחוסר ברירה את שכנו, שיזעיק את הכהן בדחיפות אל ביתו. ברגע שהכהן ישמע את הבשורה הוא בוודאי יגיע אל בית היהודי מהר ככל שניתן. אך מה יהיה אם הכהן יתעכב? מה יקרה אם האיש שוב יכחיש, ולא יבין את הרמזים ה"דקים" של הקב"ה?

הגמרא בערכין (טז.) אומרת: א''ר שמואל בר נחמני, א''ר יוחנן: על שבעה דברים נגעים באין. על לשון הרע, ועל שפיכות דמים, ועל שבועת שוא, ועל גילוי עריות, ועל גסות הרוח, ועל הגזל, ועל צרות העין. האם בזמנינו דברים אלו לא קיימים? האם אין לשון הרע בעידן הפלאפונים והאסמסים? האם אין שפיכות דמים מעל גבי העיתון, וערוצי התקשורת? גסות רוח, גזל, צרות עיין? או שמה נקי דורנו מגילויי עריות?

תורת הנגעים אומנם הייתה נוהגת בתקופה בה עם ישראל, זכה לראות ניסים גלויים. וכיום אין אנו זוכים להשגחה פרטית ברורה וגלויה כל כך. אך האדם הוא אותו אדם, והאיתותים של בורא העולם הם אותם איתותים. אז בעבר, הם קיבלו אותם בצורה מאוד ברורה (ומדת הדין הייתה בהתאם), וכיום הם מוסתרים במעטפת של הטבע (אלוקים בגימ').

אחת הטענות המטופשות של הכופרים בזמנינו היא: "למה התורה לא מתעדכנת?" "למה לא מחדשים את התורה שתתאים לזמנינו?" והתשובה מאוד ברורה. התורה (תורה מלשון הוראה) היא דבריו של בורא העולם, שבא ואומר לנו איך להתנהג ואיך לחיות בעולמו. האם האדם מתישהו במהלך ההיסטוריה השתנה? האם היצרים והטבעים של האדם ("כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו" בראשית ח כא') השתנו? הרי אותה תורה שאומרת לאדם איך להיות אדם, ואיך לקדש ולרומם את עצמו רלוונטית מאוד גם לגבינו. ולכן התורה לא תשתנה! עדיין אנו צריכים להתיישר על פי התורה בכל דרכינו ולהטיב את מעשינו. וכך גם ההנהגה של הקב"ה לא השתנתה מעולם, יש בזמנינו יותר "הסתר פנים" של הקב"ה, וגם האיתותים לא מגיעים בצורה של ניסים, אך מגיעים גם מגיעים!

אמר ר' חנינא: "אין אדם נוקף אצבעו מלמטה, אלא אם כן מכריזין עליו מלמעלה" (חולין ז:). בפעם הבאה שאתה נכנס לחדר השינה שלך, ובועט מבלי משים לב ברגל המיטה, במקום לקלל ח"ו ולהאשים את הנגר שבנה את המיטה, תישא את עיניך מעלה אל בורא העולם, ותודה לו על האיתות. תחשוב על דבר אחד מכל אותה רשימה, של הרגלים מגונים שיש לך, ותאמר לבורא עולם: תודה רבה! הבנתי את הרמז, אני מבטיח לך בלי נדר שיותר אני לא אדבר בבית הכנסת! (מהרגע!) וכך הלאה..

חייבים אנו לדעת, שכל מה שקורה מסביבנו, עולה או יורד בגלל המעשים שלנו!

הרכב לא סתם מתקלקל, מכונת כביסה לא סתם נעצרת, והילד לא יוצא לתרבות רעה- כי הדור קשה. חייבים אנו לבדוק את עצמינו בכל יום על מעשינו, האם אנו מסוגלים ליותר? האם אנו מחנכים את ילדינו ליראת שמים? האם אנו נותנים דוגמא טובה למשפחה, ולכל מי שבסביבתנו?

בפעם הבאה שאנו מקבלים איתות, נזכור שהכתובת היא בורא העולם!

אוי לרשע, ואוי לשכנו..

וְצִוָּה הַכֹּהֵן 'וְחִלְּצוּ' אֶת הָאֲבָנִים אֲשֶׁר בָּהֵן הַנָּגַע וְהִשְׁלִיכוּ אֶתְהֶן אֶל מִחוּץ לָעִיר.. (פרק יד פסוק לט')

ברגע שמופיעים אצל אדם נגעים בקירות הבית, מצווה התורה להוציא את האבנים שבהם מופיע הנגע, ולהשליך אותן אל מחוץ למחנה. מה עושים במקרה והקיר משותף לשני בתים ?

המשנה בנגעים (יב' ו') אומרת: "מכאן אמרו, אוי לרשע אוי לשכנו, שניהן חולצין, שניהן קוצעין, שניהן מביאין את האבנים." [שנאמר: "וְחִלְּצוּ אֶת הָאֲבָנִים"] מפרש רבי עובדיא מברטנורא: "שאם כותל מפסיק בין שני בתים ונראה נגע בכותל לצד בית זה, בעל הבית האחר צריך להטפל עמו, דכתיב וְחִלְּצוּ את האבנים - לשון רבים. ולזה שהנגע לצד ביתו, קורא רשע.."

כמה מוסר אנו צריכים ללמוד מדין זה, שמראה לנו שברגע שאדם נמצא בשכנות לאדם רשע, גם הוא נתפס בקלקלתו.

אין אפשרות להימצא בחברתם של אנשים ללא תורה ועם מידות מושחתות, מבלי שידבק בך משהו מן הלכלוך! צריכים אנו לשמור על עצמינו, וכל שכן על ילדינו, מחברים ושכנים רעים. עם מי הילד מסתובב? באיזה בית הוא נמצא? רגע אחד של חוסר אחריות, וכבר מאוחר מידי!! הַרְחֵק מִשָּׁכֵן רָע, וְאַל תִּתְחַבֵּר לָרָשָׁע. (אבות א' ז')

 

תורת ה"אולטרה סאונד".

וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אִשָּׁה כִּי תַזְרִיעַ וְיָלְדָה זָכָר וְטָמְאָה שִׁבְעַת יָמִים כִּימֵי נִדַּת דְּוֹתָהּ תִּטְמָא ... וּשְׁלֹשִׁים יוֹם וּשְׁלֹשֶׁת יָמִים תֵּשֵׁב בִּדְמֵי טָהֳרָה ... וְאִם נְקֵבָה תֵלֵד וְטָמְאָה שְׁבֻעַיִם כְּנִדָּתָהּ וְשִׁשִּׁים יוֹם וְשֵׁשֶׁת יָמִים תֵּשֵׁב עַל דְּמֵי טָהֳרָה..     (פרק יב א')

ישנם שני סוגים של טומאות החלות על הנשים. האחת זו טומאת הנדה שנמשכת שבוע ימים, והסוג טומאה השני הוא טומאת הלידה.  התורה מלמדת אותנו שאם ילדה זכר משך זמן הטומאה הוא 40 יום  (7 של טומאת הנידה  הרגילה,  ועוד 33  ימי  טהרה). ואם ילדה נקבה, משך זמן הטומאה הוא 80  יום  (14 יום של טומאת הנידה לנקבה, ועוד 66 ימי טהרה).

נשאלת השאלה: ישנה אישה שלא עלינו הפילה את עוברה. האם הדינים שחלים עליה הם כמו של אישה נידה, שחייבת ב 7 נקיים וטבילה בלבד? או שנחשיב אותה כאשה שילדה? וכך אם הפילה זכר, תצטרך להמתין 40 יום, ולנקבה 80 יום..

עונה הגמרא שאכן, צריך להחשיב את האישה המפלת כדין אישה שילדה, ויחולו עליה כל דיני הטהרה של אישה שילדה. אך הגמרא מוסיפה ואומרת פרט מעניין והוא: "המפלת ליום הארבעים, אינה חוששת לולד. ליום הארבעים ואחד, תשב  לזכר ולנקבה."  (מסכת נדה ל:)   הגמרא

מחדשת לנו שלפני היום הארבעים מההריון, האשה לא צריכה לחשוש שיש לה ולד בבטן, כי הוא עדיין לא נחשב חי. אך מהיום הארבעים ואחד, כאן כבר הוולד נחשב חי, והמפלת תצטרך להיטהר 40 יום לזכר ו 80 יום לנקבה. האומנם?! מהיכן יודעת הגמרא, שרק לאחר היום הארבעים, הולד ייחשב לחי? האם דברי הגמרא מלפני 2000 שנה, לפני שהיה צילומי רנטגן, אולטרה-סאונד, ומכשור רפואי יכולים להיות מדויקים?

הפרופסור דוד ליגר כותב בספרו ("תורת המשחקים" 1983): "אנו משתמשים בפעילות גלי מוח (E.E.G) בכדי לקבוע מתי אדם חדל להתקיים.  על כן  ניתן  להשתמש בעקרון זה, בכדי להחליט מתי האדם מתחיל את קיומו..

אין אנו יודעים די על התפתחות מוחו של העובר כדי לקבל תשובה ברורה, למעשה, נוכל לבחור כל תאריך למן היום ה-40 בערך(!), אשר בו מסתמן המבנה הבסיסי של המוח, וניתן להבחין בפעילות מעטה של גלי מוח". עכ"ל. זה מה שאומרים החוקרים היום!

מדהים במיוחד איך חז"ל ידעו זאת לפני 2000 שנה, שהרי ביום ה 40 להריון, הולד הוא בגודל של 1.2 סנטימטר בלבד! שוקל 0.5 גרם! והגל החשמלי הפועל במוחו הוא, אחד חלקי מיליון הוולט!! ואיך ניתן לדעת זאת ללא ציוד רפואי מתקדם? אלה וודאי שאנו מבינים שבורא העולם, שברא את כל היצורים והפרטים, גילה לנו מחוכמתו. וזאת בכדי שנוכל  ללכת על פי התורה וההלכה שהם הוראות היצרן, ונרומם את חיינו.

רמז מלשון הקודש: "ולד" בגימטרייה: 40 [הולד לא נקרא אדם עד היום ה 40]. "אם" בגימ': 41 - [האישה הופכת לאם רק ביום ה 41].

 

 

לדון לכף זכות

נֶגַע צָרַעַת כִּי תִהְיֶה בְּאָדָם, וְהוּבָא אֶל הַכֹּהֵן! (יג פסוק ט')

השורש שממנו נולדים דברי הלשון הרע והרכילות, זה שאדם לא דן לכף זכות. וכאשר אדם רואה את חברו עושה מעשה ודן אותו בליבו לכף חובה, הרי כבר יש בידיו דברי לשון הרע או רכילות לספר, ובהרבה מקרים זו רק שאלה של זמן מתי הוא יספר את הדבר או יפעל ממש לרעת חברו, ואם היה דן לכף זכות לא היה לו מה לספר על חברו, והלשון הרע לא היתה נולדת כלל.

התורה כבר הזהירה על דבר זה בציווי: "בְּצֶדֶק תִּשְׁפֹּט עֲמִיתֶךָ" (ויקרא יט טו'). ואם ננהג כך, לא נבוא לידי לשון הרע.

מעשה במרן רבינו עובדיה יוסף זצוק"ל, שבא אדם מסוים לבקרו בשעה שבע וחצי בבוקר, והרבנית אמרה למבקר שהרב ישן.

תמה האיש "מה, הרב ישן עד שבע וחצי בבוקר?". הרב, ששמע את הדברים, קרא לו אל הקודש פנימה ואמר לו: "אל תמהר לדון אותי לכף חובה, כיוון שאתמול חזרתי בשעה 12 בלילה מארבעה שיעורים בארבעה מקומות. ושלחו לי פקס מארגנטינה לגבי אשה עגונה, וכתבתי תשובה ארוכה עד לשעה חמש בבוקר, והתרתי אותה. והלכתי להתפלל בנץ וחזרתי לנוח קצת, ולכן הוי דן את כל האדם לכף זכות".

ישמע חכם ויוסף לקח.