וּמַדּוּעַ לֹא יְרֵאתֶם לְדַבֵּר בְּעַבְדִּי בְמֹשֶׁה? (פרק יב פסוק ח')
שמירת הלשון עבודה קשה היא, עבודה יומיומית ותמידית. רבים שואלים: האמנם יש אדם היכול לעמוד בכך?...
בספר "שערי הלשון" מובא על כך משל נפלא.
למה הדבר דומה? לעיר, שמחלה קשה פקדה את כל תושביה. בזה אחר זה הוזעקו טובי הרופאים אל העיר, אך איש מהם לא הצליח להביא מרפא לבני העיר. התייאשו התושבים, והשלימו עם מר גורלם.
באחד הימים הגיע אל העיר רופא מומחה בעל מוניטין בכל רחבי תבל. ואולם, התושבים היו כה מיואשים, עד שכלל לא פנו אל המומחה לדרוש בעצתו... כולם, פרט לאחד.
היה זה אחד מבני העיר שלא שם אל לבו כלל מה דעת חבריו, אלא אץ רץ אל המומחה הדגול לבקש את עזרתו.
מדוע חשת אל הרופא, בעוד שאר התושבים כבר אמרו נואש מלמצוא מרפא? נשאל האיש בפליאה. שוטים שבעולם! השיב האיש. הרי חיי שלי תלויים כאן על כף המאזניים! האם יעלה על דעתי לראות מה עושים אחרים בשעה גורלית זו?...
אם כך הוא הדבר ברפואת הגוף, כך הוא גם על אחת כמה וכמה, ברפואת הנפש!
דוד המלך מייעץ לנו: "מִי הָאִישׁ הֶחָפֵץ חַיִּים אֹהֵב יָמִים לִרְאוֹת טוֹב.. נְצֹר לְשׁוֹנְךָ מֵרָע וּשְׂפָתֶיךָ מִדַּבֵּר מִרְמָה"! (תהלים לד יג')
אף אם יש אנשים שנואשו מלנצור לשונם, על כל אדם ואדם לדאוג לעצמו, עליו לחוש אל הרופא, וליטול את עצתו. כי חייו שלו מונחים כאן על כף המאזניים !!
