במקום להתלונן, צריך לומר תודה!

וַיְהִי הָעָם כְּמִתְאֹנְנִים רַע בְּאָזְנֵי ה', וַיִּשְׁמַע ה' וַיִּחַר אַפּוֹ! (פרק יא פסוק א')

בדורנו אנו נמצאים בתקופה בה השפע נמצא בשיאו. לפני כ-200 שנה אבותינו אפילו לא דמיינו שהעולם יכול להיראות כמו במצב שהוא היום. כל אדם חי היום בבית אבן יציב, שמגן מפני פגעי מזג האוויר, לכל אדם יש ברז מים בתוך ביתו. מכונת כביסה, תקשורת לכל העולם ברגע, תחבורה, אוכל מגוון וזמין, ומבחר תענוגות לאין קץ. לכאורה נפלא. העולם במצב הכי מתקדם מאשר היה אי פעם. אך מסתבר שקידמה היא לא הערובה לאושר!

אנשים היום נראים הרבה יותר טרודים מהעבר, תמיד רודפים אחרי עוד פיסה של אושר, עוד איזה צעצוע שיעביר את הזמן. עוד איזה ארוחה שלא משביעה את העיניים. עוד איזה קפיצה לחו"ל בשביל להגיד שהייתי. נחליף השנה את האוטו? נשפץ את הבית? וכך הלאה.

האדם מזמין על עצמו גירויים מכל כיוון אפשרי, כי כך הוא חושב שהוא, ממצא את השהיה שלו בעולם הזמני שלנו. הגאון מוילנא השווה את ההנאות בעולם הזה, לאדם צמא ששותה מים מלוחים. הוא ישתה וישתה ואף פעם לא ירווה. שלמה המלך קורא לזה: "כָּל עֲמַל הָאָדָם לְפִיהוּ, וְגַם הַנֶּפֶשׁ לֹא תִמָּלֵא" (קהלת ו ז'). אדם יכול לעמול כל חייו בשביל לספק את תאוותיו החומריות, אך למרות שהוא בטוח שהנה האושר מחכה מעבר לפינה, שוב זה אינו האושר המיוחל. זה מתחיל בבית הספר, שהאדם בטוח שהנה הוא כבר נהיה גדול, ואז הוא מתחיל לחיות. ולאחר מכן הוא בטוח שהנה כבר הוא יסיים את הצבא, ואז מתחילים החיים. אולי אני יטוס לטיול עם החבְרֵה, ואז אני קצת ירגיש מה זה לחיות. אך הנה הוא חוזר, ומנסה להיכנס למעגל העבודה, בתחושה שברגע שהוא יהיה במשרה טובה, פה יתחילו החיים. ומשנה לשנה, הוא מוצא את עצמו מתחתן, מביא ילדים, סוחב משכנתא ותשלומים. ועדיין הוא מרגיש שזה לא זה. עדיין הוא ממשיך במרוץ להשגת ההנאה האולטימטיבית, שכמובן רחוקה מימנו והלאה...

הבעיה הכי גדולה שיש לבני האדם, בעת שהם עסוקים במרדף אחרי תענוגות חומריות, זה החוסר סיפוק שבדבר. כל תאווה לא ממומשת, מתבטאת במצבי רוח שמשפיעים על הסביבה הקרובה של האדם, וכמובן על האדם עצמו. יותר מ2.5 מיליון אנשים במדינת ישראל נוטלים תרופות נגד דיכאון. כל הזמן תשמע תלונות על מצבם האישי. לא מרוצים ממצב העובר ושב שלהם, לא מרוצים מדמויות מסוימות במשפחתם, מרמת הכולסטרול שלהם, ובגדול יש להם תלונה על כל נושא אפשרי. דמוקרטיה לא? מותר להגיד הכל, ועל כל מי שרוצים?!

צריכים אנו לזכור עיקרון מאוד חשוב ביהדות. עיקרון שאומר שהאדם בא לעולם הזה אך ורק בשביל למלא את תפקידו. והעולם הזה הוא "כפרוזדור בפני העולם הבא" (אבות ד טז'). ובכדי למלא את התפקיד שלשמו נשלחנו לזה העולם, הקב"ה נתן לנו את כל מה שאנו צריכים. המשפחה שהוא בחר לנו, והפרנסה שהוא נתן לנו, וגם הבריאות שהוא קבע לנו. אלו הם התנאים, שאיתם אנו אמורים לבצע את תפקידינו. אדם לא יכול לקום ולהגיד: "מגיעה לי יותר פרנסה".. "הייתי צריך להיות יותר חכם".. "למה דוקא לי מגיע להיות חולה?" אלו התנאים שקיבלת! אלו התנאים שבורא העולם יודע, שאיתם אתה תמלא את תפקידך בצורה הכי טובה! ואם אדם, במקום לבכות שהקב"ה יעזור לו להתעלות רוחנית ולהשלים את תפקידו בעולם בשלימות. הוא בוכה על כל מיני דברים גשמיים. דברים של העולם הזה. זה מראה שהוא לא מבין בצורה טובה, מהו תפקידו, ולשם מה הוא נשלח לפה.

בורא עולם רוצה לראות יהודי ששמח במצבו, ואומר תודה! הוא ממש לא אוהב שיהודי עצוב, ומלא תלונות! כמו שכותב הפסוק בפרשתנו: "וַיְהִי הָעָם כְּמִתְאֹנְנִים רַע בְּאָזְנֵי ה', וַיִּשְׁמַע ה' וַיִּחַר אַפּו!" (פרק יא פסוק א'). שיהודי מתלונן זה לא טוב. כי אז, "וַיִּשְׁמַע ה' וַיִּחַר אַפּוֹ" הקב"ה כועס. איך יכול להיות שאתה לא סומך עלי שאני עושה את הכי טוב בשבילך?

ישנו פסוק מפורש שאומר: "לְמַעַן עַנֹּתְךָ, וּלְמַעַן נַסֹּתֶךָ - לְהֵיטִבְךָ בְּאַחֲרִיתֶךָ"! (דברים ח טז'). כל המטרה של העינוי והניסיון, הוא בכדי לְהֵיטִבְךָ באחריתך, לתת לך שכר על הניסיונות שאתה עובר! אז למה אתה כל כך מתאונן? "מַה יִּתְאוֹנֵן אָדָם חָי?" (איכה ג לט'), אומר הנביא ירמיהו. ברגע שאתה חי ועדיין ממלא את תפקידך בעולם. יש לך רק מה להודות להקב"ה על כל מה שנותן לך, בכל רגע ורגע. ודוד המלך מוסיף: "יַסֹּר יִסְּרַנִּי יָּהּ, וְלַמָּוֶת לֹא נְתָנָנִי" (תהילים יח'). החיים עצמם הם התנאי היחיד שאדם יכול לבקש. מעבר לכך כל השאר זה בונוס!

כמובן שאדם תמיד צריך לשאוף לכך, ולבקש מהקב"ה שימציא לו את פרנסתו בריווח ולא בצמצום. וכמובן בריאות וכיו'. אך עיקר המטרה חייב להיות "למען שמו באהבה"! בכדי לעבוד את הקב"ה בצורה טובה יותר! אך אם אדם מבקש בקשות, בכדי לנצל עוד קצת מהעולם הזה, בבחינת "אָכוֹל וְשָׁתוֹ, כִּי מָחָר נָמוּת" (ישעיה כב יג'). אדם זה צריך לדעת שמי שמעדיף את העולם הזה, על פני העולם הבא, ימשיך הוא לשתות מים מלוחים, שיגרמו לו לצמא יותר גדול. ובכך מְוַתֵּר הוא על שכרו השלם לעולם הבא...

מכל אשר על פני האדמה

וְהָאִישׁ מֹשֶׁה עָנָיו מְאֹד מִכֹּל הָאָדָם אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה! (פרק יב ג')

כותב הרמב"ם (דעות ב, ג): "ויש דעות [מידות] שאסור לו לאדם לנהוג בהן בבינונית, אלא יתרחק מן הקצה האחד עד הקצה האחר. והוא גובה לב [הגאווה]. שאין [זו] דרך הטובה שיהיה אדם עניו בלבד, אלא שיהיה שפל רוח, ותהיה רוחו נמוכה למאד.

ולפיכך נאמר במשה רבנו עָנָיו מְאֹד, ולא נאמר עָנָיו בלבד. בניגוד לשאר מידות שהקיצוניות בהן היא שלילית, במידת הענוה הקיצוניות הגמורה היא רצויה. וככל שמטהר האדם את לבו מכל שמץ של גאווה, מוּסרת מחיצה המפרידה בין רצונו ובין רצון בוראו וקרוב הוא יותר להשיג הכרה עליונה.

ומשה רבנו, שעם כל גדלותו, מעיד עליו יוצרו שהיה עניו מכל האדם אשר על פני האדמה. ולא החזיק לעצמו טובה כלל, בבחינת "ונחנו מה" (שמות טז ז'), הוא אשר זכה לכך ש"לֹא קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמֹשֶׁה אֲשֶׁר יְדָעוֹ ה' פָּנִים אֶל פָּנִים" (דברים לד י').

רואים אנו כמה חשוב לאדם להתרחק ככל האפשר ממידת הגאווה, כי רק כך יוכל הוא להתקרב אל הקב"ה. ואין זה אומר שאדם צריך לבטל את ערך עצמו בעניו, אלא חשוב שאדם יעריך את התקדמותו ומעשיו! הענווה האמתית היא לדעת שיש בך מיוּחדוּת, אך היא ניתנה לך במתנה מהקב"ה, ולכן על מה יש לך להתגאות?! הרי ברצונו נתנה לך, וברצונו נטלה ממך.

הרי ודאי שמשה רבינו ידע את מעלתו הגבוהה, אך הגדולה של משה רבינו היא, שהרגיש וחי בידיעה שאת הכל קיבל במתנה!

הַנֹּתֵן שֶׁלֶג כַּצָּמֶר, כְּפוֹר כָּאֵפֶר יְפַזֵּר.

וְהַמָּן כִּזְרַע גַּד הוּא, וְעֵינוֹ כְּעֵין הַבְּדֹלַח. (במדבר פרק יא פסוק ז')

וְהִנֵּה עַל פְּנֵי הַמִּדְבָּר, דַּק מְחֻסְפָּס, דַּק כַּכְּפֹר עַל הָאָרֶץ. (שמות פרק טז פסוק יד')

בפרשתנו אנו נפגשים עם התיאור הנפלא של המן שירד לעם ישראל במדבר. לחם מן השמים, שבו נמצאים כל הטעמים שיש בעולם, לפי בחירה.

בעת האכילה, המן היה נבלע באיברים, ולא נצרכו אוכלי המן לנקביהם. ובנוסף, לפני ירידת המן, הייתה שכבה לבנה דקה של כְּפֹר (כקרח על הארץ–רש"י) שהייתה יורדת על הארץ. לאחריה המן. ולאחריה שוב שכבת כְּפֹר דקה. ממש כמו קופסא ששומרת על המן. ממש נס גלוי, שזכו לו אבותינו בדור המדבר. שלזכרו אנו מניחים בשבת את החלות על מפה לבנה. ומעליה אנו פורשים עוד מפה לבנה מעל החלות, זכר למן שירד כך.

אך ישנו נס גלוי שעדיין קיים גם בזמנינו!

"הַנֹּתֵן שֶׁלֶג כַּצָּמֶר, כְּפוֹר כָּאֵפֶר יְפַזֵּר. מַשְׁלִיךְ קַרְחוֹ כְפִתִּים, לִפְנֵי קָרָתוֹ מִי יַעֲמֹד" (תהילים קמז')

בעת החורף שהקור גדול מאוד, יכולים כל היבול והנבטים הטמונים באדמה, ליבול ולמות מרוב קור. אם כך, איך בטמפרטורה מאוד נמוכה, עדיין היבול והזרעים נשמרים??

בורא עולם יצר בעולמו מנגנון, שברגע שהטמפרטורה נמוכה מידי בשביל גידולי הקרקע, הוא פשוט פורש על הקרקע שמיכה ענקית ששומרת על כל הזרעים והצמחייה הרכה, ומבודד אותם מהקור הרב.

השמיכה הזאת היא השלג שאנו מכירים. השלג שומר, שלא משנה כמה תהיה נמוכה הטמפרטורה בחוץ, כל מה שמתחת לשלג, לא יורד מתחת לטמפרטורה של 0 מעלות, וכך כל מה שנמצא מתחת לשלג שנערם, נשמר בחיים גם שהטמפרטורה בחוץ מאוד נמוכה! בנוסף לגידולי הקרקע, כמה וכמה בני אדם ניצלו ממות מתחת למפולות שלגים, אף בטמפרטורה של 30- !

השלג בודד אותם מהקור העז שבחוץ, ולכן נישמר חום גופם.

אי אפשר שלא להתפעל מיצירתו של הבורא, שעיצב תבנית מדהימה לכל פתית שלג. וקבע שבמהלך כל ההיסטוריה, לא יקום ולא יהיה אפילו פתית שלג אחד שדומה לחברו, כל אחד בתבנית שונה מיוחד בפני עצמו!

"שְׂאוּ מָרוֹם עֵינֵיכֶם, וּרְאוּ מִי בָרָא אֵלֶּה.." (ישעיה מ כו')

 

[gallery link="file" columns="4" ids="3096,3095,3094,3093,3092,3091,3090,3088,3087,3086,3085,3084,3083,3082,3081,3080,3079,3078,3077,3100,3099,3098,3097"]

 

 

המפתח ללשון נמצא אצלך!

וּמַדּוּעַ לֹא יְרֵאתֶם לְדַבֵּר בְּעַבְדִּי בְמֹשֶׁה? (פרק יב פסוק ח')

שמירת הלשון עבודה קשה היא, עבודה יומיומית ותמידית. רבים שואלים: האמנם יש אדם היכול לעמוד בכך?...
בספר "שערי הלשון" מובא על כך משל נפלא.

למה הדבר דומה? לעיר, שמחלה קשה פקדה את כל תושביה. בזה אחר זה הוזעקו טובי הרופאים אל העיר, אך איש מהם לא הצליח להביא מרפא לבני העיר. התייאשו התושבים, והשלימו עם מר גורלם.
באחד הימים הגיע אל העיר רופא מומחה בעל מוניטין בכל רחבי תבל. ואולם, התושבים היו כה מיואשים, עד שכלל לא פנו אל המומחה לדרוש בעצתו... כולם, פרט לאחד.
היה זה אחד מבני העיר שלא שם אל לבו כלל מה דעת חבריו, אלא אץ רץ אל המומחה הדגול לבקש את עזרתו.

מדוע חשת אל הרופא, בעוד שאר התושבים כבר אמרו נואש מלמצוא מרפא? נשאל האיש בפליאה. שוטים שבעולם! השיב האיש. הרי חיי שלי תלויים כאן על כף המאזניים! האם יעלה על דעתי לראות מה עושים אחרים בשעה גורלית זו?...

אם כך הוא הדבר ברפואת הגוף, כך הוא גם על אחת כמה וכמה, ברפואת הנפש!
דוד המלך מייעץ לנו: "מִי הָאִישׁ הֶחָפֵץ חַיִּים אֹהֵב יָמִים לִרְאוֹת טוֹב.. נְצֹר לְשׁוֹנְךָ מֵרָע וּשְׂפָתֶיךָ מִדַּבֵּר מִרְמָה"! (תהלים לד יג')
אף אם יש אנשים שנואשו מלנצור לשונם, על כל אדם ואדם לדאוג לעצמו, עליו לחוש אל הרופא, וליטול את עצתו. כי חייו שלו מונחים כאן על כף המאזניים !!