‏הצגת רשומות עם תוויות מצורע. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות מצורע. הצג את כל הרשומות

יום שלישי, 2 ביוני 2015

המפתח ללשון נמצא אצלך!

וּמַדּוּעַ לֹא יְרֵאתֶם לְדַבֵּר בְּעַבְדִּי בְמֹשֶׁה? (פרק יב פסוק ח')



שמירת הלשון עבודה קשה היא, עבודה יומיומית ותמידית. רבים שואלים: האמנם יש אדם היכול לעמוד בכך?...
בספר "שערי הלשון" מובא על כך משל נפלא.

למה הדבר דומה? לעיר, שמחלה קשה פקדה את כל תושביה. בזה אחר זה הוזעקו טובי הרופאים אל העיר, אך איש מהם לא הצליח להביא מרפא לבני העיר. התייאשו התושבים, והשלימו עם מר גורלם.
באחד הימים הגיע אל העיר רופא מומחה בעל מוניטין בכל רחבי תבל. ואולם, התושבים היו כה מיואשים, עד שכלל לא פנו אל המומחה לדרוש בעצתו... כולם, פרט לאחד.
היה זה אחד מבני העיר שלא שם אל לבו כלל מה דעת חבריו, אלא אץ רץ אל המומחה הדגול לבקש את עזרתו.

מדוע חשת אל הרופא, בעוד שאר התושבים כבר אמרו נואש מלמצוא מרפא? נשאל האיש בפליאה. שוטים שבעולם! השיב האיש. הרי חיי שלי תלויים כאן על כף המאזניים! האם יעלה על דעתי לראות מה עושים אחרים בשעה גורלית זו?...

אם כך הוא הדבר ברפואת הגוף, כך הוא גם על אחת כמה וכמה, ברפואת הנפש!
דוד המלך מייעץ לנו: "מִי הָאִישׁ הֶחָפֵץ חַיִּים אֹהֵב יָמִים לִרְאוֹת טוֹב.. נְצֹר לְשׁוֹנְךָ מֵרָע וּשְׂפָתֶיךָ מִדַּבֵּר מִרְמָה"! (תהלים לד יג')
אף אם יש אנשים שנואשו מלנצור לשונם, על כל אדם ואדם לדאוג לעצמו, עליו לחוש אל הרופא, וליטול את עצתו. כי חייו שלו מונחים כאן על כף המאזניים !!

יום חמישי, 16 באפריל 2015

מישהו מאותת לי!

נֶגַע צָרַעַת כִּי תִהְיֶה בְּאָדָם וְהוּבָא אֶל הַכֹּהֵן (ויקרא פרק יג פסוק יג') 



בפרשות תזריע ומצורע, מלמדת אותנו התורה שקיימים כל מיני סוגים של נגעים. החל מנגעים שבאים בבגדים וכלים, נגעים שבאים על קירות הבית, ואף נגעים שמופיעים על האדם בעצמו. רואים אנו שמטרתם של נגעים אלו, זה לאותת לאדם על מעשיו, ולהזהיר אותו, ברגע שהוא נמצא לפני קו אדום רוחני שאסור לעבור. כל אדם מישראל היה רואה בהשגחה פרטית מדהימה, איך כל מעשה ומחשבה שלו שאינם טובים, באים לידי ביטוי בסביבתו הקרובה. ואיך הרוחניות משפיעה באופן ישיר גם על החומר.

אדם היה חוזר לביתו לפנות ערב והיה רואה שעל חלוקו ישנו כתם משונה, בלי לחשוב הרבה, ישר רץ לאשתו והאשים אותה בכך שהיא לא יודעת לכבס. לאחר שהיא הצליחה לשכנע אותו שהיא לא כיבסה או נגעה בחלוקו, תלה הוא את סיבת הכתם במזג האוויר, בסוג הבד, או בפירמה שעל התווית. כמובן שלא חשד לרגע שזה בגלל מעשיו, כי הרי הוא "בסדר גמור"!

לאחר שהאיתות הראשון לא עבד, והאדם לא הבין את הרמז, מראה לו הקב"ה סימנים על הכלים שבביתו. עוד כלי ועוד כלי, עד שנאלץ הוא לבטל את הסעודה שתכנן לעשות עם חבריו. לא נעים! רק חסר שכולם יראו שהכלים שלו בבית עם כתמים משונים. מי אשם? כמובן, אשתו, ילדיו, הסינים, או הכלים עצמם. לתקן את דרכיו לא עולה על דעתו, כי הרי הוא "ממש בסדר"! ולכן הקב"ה ממשיך ושולח לו נגע בקירות ביתו. עכשיו כבר אשתו לא מתאפקת ואומרת לו: תקשיב, משהו לא בסדר! אולי נקרא לכהן? אולי נקרא לרב שיעשה לנו תיקון, יגיד לנו מה לא בסדר ונתקן את דרכינו..?

בעלה, שמבין שבמצב שנוצר, הוא אפילו לא יכול לפתוח את דלת ביתו, מחשש שמישהו אולי יציץ ויראה איזה כתם משונה מופיע על הקיר בסלון, אומר לאשתו: דיי כבר! מה את דואגת? זה בטח שטויות! אני ידבר עם הרב מחר.. וכמובן שלמחרת, שוב אמר לאשתו: "מחר!" מתבייש הוא מהכהן שיראה את ביתו. מפחד הוא על כבודו מול חבריו בשכונה, ואולי מעמדו בבית הכנסת יפגע.. משלא שב האדם, ולא פשפש במעשיו, שולח לו הקב"ה נגע על עורו, מתחת לחולצה, על כף היד, ואח"כ במצח.. כאן כבר לא נותרה ברירה, ישר הוא שולח את בנו, או בחוסר ברירה את שכנו, שיזעיק את הכהן בדחיפות אל ביתו. ברגע שהכהן ישמע את הבשורה הוא בוודאי יגיע אל בית היהודי מהר ככל שניתן. אך מה יהיה אם הכהן יתעכב? מה יקרה אם האיש שוב יכחיש, ולא יבין את הרמזים ה"דקים" של הקב"ה?

הגמרא בערכין (טז.) אומרת: א''ר שמואל בר נחמני, א''ר יוחנן: על שבעה דברים נגעים באין. על לשון הרע, ועל שפיכות דמים, ועל שבועת שוא, ועל גילוי עריות, ועל גסות הרוח, ועל הגזל, ועל צרות העין. האם בזמנינו דברים אלו לא קיימים? האם אין לשון הרע בעידן הפלאפונים והאסמסים? האם אין שפיכות דמים מעל גבי העיתון, וערוצי התקשורת? גסות רוח, גזל, צרות עיין? או שמה נקי דורנו מגילויי עריות?

תורת הנגעים אומנם הייתה נוהגת בתקופה בה עם ישראל, זכה לראות ניסים גלויים. וכיום אין אנו זוכים להשגחה פרטית ברורה וגלויה כל כך. אך האדם הוא אותו אדם, והאיתותים של בורא העולם הם אותם איתותים. אז בעבר, הם קיבלו אותם בצורה מאוד ברורה (ומדת הדין הייתה בהתאם), וכיום הם מוסתרים במעטפת של הטבע (אלוקים בגימ').

אחת הטענות המטופשות של הכופרים בזמנינו היא: "למה התורה לא מתעדכנת?" "למה לא מחדשים את התורה שתתאים לזמנינו?" והתשובה מאוד ברורה. התורה (תורה מלשון הוראה) היא דבריו של בורא העולם, שבא ואומר לנו איך להתנהג ואיך לחיות בעולמו. האם האדם מתישהו במהלך ההיסטוריה השתנה? האם היצרים והטבעים של האדם ("כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו" בראשית ח כא') השתנו? הרי אותה תורה שאומרת לאדם איך להיות אדם, ואיך לקדש ולרומם את עצמו רלוונטית מאוד גם לגבינו. ולכן התורה לא תשתנה! עדיין אנו צריכים להתיישר על פי התורה בכל דרכינו ולהטיב את מעשינו. וכך גם ההנהגה של הקב"ה לא השתנתה מעולם, יש בזמנינו יותר "הסתר פנים" של הקב"ה, וגם האיתותים לא מגיעים בצורה של ניסים, אך מגיעים גם מגיעים!

אמר ר' חנינא: "אין אדם נוקף אצבעו מלמטה, אלא אם כן מכריזין עליו מלמעלה" (חולין ז:). בפעם הבאה שאתה נכנס לחדר השינה שלך, ובועט מבלי משים לב ברגל המיטה, במקום לקלל ח"ו ולהאשים את הנגר שבנה את המיטה, תישא את עיניך מעלה אל בורא העולם, ותודה לו על האיתות. תחשוב על דבר אחד מכל אותה רשימה, של הרגלים מגונים שיש לך, ותאמר לבורא עולם: תודה רבה! הבנתי את הרמז, אני מבטיח לך בלי נדר שיותר אני לא אדבר בבית הכנסת! (מהרגע!) וכך הלאה..

חייבים אנו לדעת, שכל מה שקורה מסביבנו, עולה או יורד בגלל המעשים שלנו!

הרכב לא סתם מתקלקל, מכונת כביסה לא סתם נעצרת, והילד לא יוצא לתרבות רעה- כי הדור קשה. חייבים אנו לבדוק את עצמינו בכל יום על מעשינו, האם אנו מסוגלים ליותר? האם אנו מחנכים את ילדינו ליראת שמים? האם אנו נותנים דוגמא טובה למשפחה, ולכל מי שבסביבתנו?

בפעם הבאה שאנו מקבלים איתות, נזכור שהכתובת היא בורא העולם!

החיים והמוות בית הלשון

זֹאת תּוֹרַת אֲשֶׁר בּוֹ נֶגַע צָרָעַת, אֲשֶׁר לֹא תַשִּׂיג יָדוֹ בְּטָהֳרָתוֹ.. (פרק יד פסוק לב')



על כוחם של מילים טובות ועידוד ניתן ללמוד מהמשל הבא:

להקה של צפרדעים טיילו להם ביער, לפתע נפלו שני צפרדעים לתוך בור עמוק מאוד. כשהם ראו עד כמה עמוק הבור הם צעקו לצפרדעים שנפלו: "חבר'ה אין לכם שום סיכוי שתצאו מכאן בחיים... אתם נחשבים כבר למתים... חבל לכם בכלל להתאמץ!"

לצפרדעים שנפלו לא היה שום חשק לוותר בקלות כזו על חייהם.. שני הצפרדעים התעלמו מהצעקות ומהסימנים של חבריהם מלמעלה וניסו לקפוץ החוצה בכל כוחם, בשעה שהצפרדעים מחוץ לבור ממשיכים לצעוק ולסמן להם בכל מיני דרכים עם הידיים שאין להם סיכוי "בחיים לא תצאו מכאן..." אחד הצפרדעים שמע בעצת חבריו, אפסו כוחותיו והוא פשוט נכנע ומת בקרקעית הבור. הצפרדע השני לא וויתר, הוא ניסה והמשיך בכל כוחו. בשעה שהצפרדעים צועקים ומסמנים לו מפתח הבור: "חבל על המאמץ... אין לך שום סיכוי.. הפסק את המאמץ והסבל שלך, ופשוט תמות"...

בכל זאת הצפרדע המשיך לנסות, הוא אפילו קפץ יותר חזק.. ובסופו של דבר, הוא נתן ניתור כזה חזק שהצליח לצאת החוצה מהבור. כשהוא יצא החוצה, שאלו אותו הצפרדעים: "איך עשית את זה? הבור היה ממש עמוק.." בשפת הסימנים הסביר להם הצפרדע שהוא חירש והוא לא שמע מה אומרים לו ובטעות, פירש את קריאותיהם הנרגשות כמילות עידוד...!

כמה חשוב שננצל את הדיבור שלנו לדברים חיוביים כתמיכה ועידוד, ולא ככלי שיכול בדיבור קטן להרוס לפגוע ולייאש.

.

אוי לרשע, ואוי לשכנו..

וְצִוָּה הַכֹּהֵן 'וְחִלְּצוּ' אֶת הָאֲבָנִים אֲשֶׁר בָּהֵן הַנָּגַע וְהִשְׁלִיכוּ אֶתְהֶן אֶל מִחוּץ לָעִיר.. (פרק יד פסוק לט')



ברגע שמופיעים אצל אדם נגעים בקירות הבית, מצווה התורה להוציא את האבנים שבהם מופיע הנגע, ולהשליך אותן אל מחוץ למחנה. מה עושים במקרה והקיר משותף לשני בתים ?

המשנה בנגעים (יב' ו') אומרת: "מכאן אמרו, אוי לרשע אוי לשכנו, שניהן חולצין, שניהן קוצעין, שניהן מביאין את האבנים." [שנאמר: "וְחִלְּצוּ אֶת הָאֲבָנִים"] מפרש רבי עובדיא מברטנורא: "שאם כותל מפסיק בין שני בתים ונראה נגע בכותל לצד בית זה, בעל הבית האחר צריך להטפל עמו, דכתיב וְחִלְּצוּ את האבנים - לשון רבים. ולזה שהנגע לצד ביתו, קורא רשע.."

כמה מוסר אנו צריכים ללמוד מדין זה, שמראה לנו שברגע שאדם נמצא בשכנות לאדם רשע, גם הוא נתפס בקלקלתו.

אין אפשרות להימצא בחברתם של אנשים ללא תורה ועם מידות מושחתות, מבלי שידבק בך משהו מן הלכלוך! צריכים אנו לשמור על עצמינו, וכל שכן על ילדינו, מחברים ושכנים רעים. עם מי הילד מסתובב? באיזה בית הוא נמצא? רגע אחד של חוסר אחריות, וכבר מאוחר מידי!! הַרְחֵק מִשָּׁכֵן רָע, וְאַל תִּתְחַבֵּר לָרָשָׁע. (אבות א' ז')

 

יום חמישי, 3 באפריל 2014

תשתדל לא להתרחק!

וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: זֹאת תִּהְיֶה תּוֹרַת הַמְּצֹרָע בְּיוֹם טָהֳרָתוֹ, וְהוּבָא אֶל הַכֹּהֵן!       (פרק יד פסוקים א'-ב')



הגמרא (חגיגה טו:) מלמדת אותנו שברגע שאדם מצטער, אף הקב"ה מצטער עימו. הקב"ה חס על כבודם של בני האדם. ואם כך על הרשעים אז כל שכן על הצדיקים.
בהרבה מקומות בתורה אנו רואים שגם אם אדם נתפס בקלקלתו, עדיין אנו מצווים ללמד עליו זכות. אם ראית תלמיד חכם עובר עבירה בלילה, אל תהרהר אחריו ביום כי ודאי עשה תשובה (ברכות יט.). התורה בכמה מקרים אף מעלימה ראיות כגון אדם שעשה מעשה חמור ושכב עם בהמה. התורה מצווה להעניש את האדם, אך גם את הבהמה להרוג. בכדי שלא יבוא אדם יראה את הבהמה ויזכר בחטאו ועונשו של אותו מסכן. וכך לגבי מי שנידון להיתלות על עץ, יש לקוברו וגם את העץ שנתלה עליו, כדי שלא יאמרו זה העץ שנתלה עליו פלוני ויתבזה. אף בפורענותם של הרשעים אין הקב"ה רוצה שנשמח, כפי שהיה בסדום ועמורה שנאמר ללוט: ''אַל תַּבִּיט אַחֲרֶיךָ'' (בראשית יט יז'). שכן נצטוה שלא להביט בפורענות הרשעים. כותב רש"י שם: אינך כדאי לראות בפורענותם ואתה ניצול. ואפילו על בלעם הרשע חס הקב''ה בהריגת האתון בכדי שלא יתבזה (במדבר רבה כ יב').

בפרשתנו אנו רואים שהתורה מתייחסת אל המצורע בשונה מכל מה שהכרנו עד כה. "זֹאת תִּהְיֶה תּוֹרַת הַמְצֹרָע" דרשו חז"ל המוציא שם רע (ויקרא רבה טז א'). ועל אותו אדם שהוציא שם רע התורה מצווה: שהמצורע בדד ישב מחוץ למחנה, ובגדיו יהיו פרומים, וראשו יהיה פרוע, ועל שפם יעטה. ואף בכל מקום שיעבור יקרא: "טמא-טמא" שלא בטעות תחשוב הסביבה שהוא אדם רגיל...

מדוע התורה מחמירה כל כך בעונשו של המצורע? אותה תורה שחסה אפילו על הרשעים שבאומות העולם ולא מתכבדת בקלונם, אותה תורה שמשתדלת שגם החוטא הכי שפל לא יהיה מבויש יתר על המידה. פה אצל המצורע רואים שחלק בלתי נפרד מעונשו הוא הבושה.

משיב על כך האור החיים הקדוש (פרק יד ב'): שהצרעת היא מחלת עור, ובצורתה הטבעית היא נוצרת מעיפוש וזיהום של הגוף, וברגע שהאדם נמצא בדיכאון ועצבות זה רק גורם אצלו להגברת החולי. ואם רוצה הוא להתרפא בצורה טבעית, יצטרך לגרש מעליו את הדיכאון והעצבות, ויתעסק בעניינים שירחיבו את ליבו וישמחו אותו. והנה ברגע שבאה צרעת על האדם, יכול הוא להגיד שזהו חולי טבעי ומקרה בלבד. ושיאמרו לו שזה קורה בגלל לשון הרע לא יאמין ולא יצדיק את הדברים. אלה יאמר: "זה שטויות, אני מכיר משחה טובה שתטפל בזה. אני רק צריך לתת לעור קצת לנשום וזה יעבור..."

כותב האור החיים: "לזה נתחכם אל עליון וצוה שיסגר המצורע, בדד ישב, ובגדיו יהיו פרומים, וראשו יהיה פרוע, ועל שפם יעטה, ודברים אלו הם כפי הטבע נגדיים לרפואת סיבת הנגע, ואדרבה יולידו הנגע מחדש". כלומר על פי הטבע, הפעולות שאומרת התורה למצורע, רק אמורות להחריף לו את הבעיה, וכמובן שלא לפתור אותה..

אך אם המצורע עושה את הדברים, ובמקביל שב מחטאו ומטהר את לשונו, רואה הוא איך הקב"ה שולח רפואה למכתו אף על פי שזה הפוך מהריפוי הטבעי.

ועל כך אומרת התורה: "זֹאת תִּהְיֶה תּוֹרַת הַמְצֹרָע". שהגם שעשה דברים נגדיים לחוליו, אף על פי כן נתרפא. ועל פי זה ידע שהצרעת לא הגיעה אליו במקרה, אלה בשל כך שלא שמר על פיו ולשונו.

אדם שחוטא בשאר החטאים מודע לדברים שעשה, ואחרי שיבואו ויוכיחו אותו על חטאתו יקום ויודה, כי הרי לא יכול להתכחש למעשים שעשה. אך אדם שמוציא שם רע על חברו, ינסה להכחיש מכל וכל וינסה למצוא כל מיני צידוקים לדבריו. לכן באה התורה ונתנה לו עונש שהוא הפוך לריפוי הטבעי שלו. שידע שגם הסיבה שקיבל את הנגעים היא אינה טבעית, אלה בעקבות שהוציא מפיו דברי לשון הרע.

הקב"ה חס על כבוד כולם חוץ מאשר על כבודו של מספר לשון הרע! "אין לך דבר המרחיק את האדם מהבורא כלשון הרע" כותב האור החיים הקדוש בתחילת הפרשה. וכך כותבת הגמרא (ערכין טו:): "חמור עוון לשון הרע מעבודה זרה גילוי עריות ושפיכות דמים". ואם חמור הוא מכולם בהכרח שהוא המרחיק מכולם...

"שׁוֹמֵר פִּיו וּלְשׁוֹנוֹ שׁוֹמֵר מִצָרוֹת נַפְשׁוֹ" (משלי כא כג')

לקיים מצוות בדיבור

וְרָאָה  הַכֹּהֵן,  וְהִנֵּה  נִרְפָּא  נֶגַע  הַצָּרַעַת  מִן  הַצָּרוּעַ!   (פרק יד פסוק ג')



כידוע נגע הצרעת מגיע על כך שהאדם לא משגיח על דיבורו, ובקום לנצל את דיבורו לתועלת, אף מקלקל הוא וגורם נזק.

כפי שמסביר זאת ה"אורחות צדיקים" בשער לשון הרע:

"צריך שתתבונן ותבחין עניין הלשון, אשר כל עניני האדם לרעה ולטובה תלויים בה. יכול האדם לעשות בלשון עבירות גדולות ועצומות אין מספר, כגון מלשינות ורכילות וליצנות וחניפות ושקר וכיוצא באלו. וכל אלו עבירות גדולות, אין רווח לבעל הלשון. ויכול לעשות מצוות לאין חקר בלשונו. ויש כמה בני אדם האומרים: מה נוכל לעשות מצווה? הלוא אין בידינו ממון לעשות צדקה לעניים. והם אינם יודעים אשר מקור המצוות קרוב להם מאוד, מקור חיים בעולם הזה ובעולם הבא, והוא הלשון.

וירגיל עצמו בלשון לדבר דברי תורה ויראת שמים, ולהוכיח בני אדם, ולצוות בניו אחריו לשמור ולעשות. ולנחם אבלים, ולנחם עניים, ולדבר על לבם דברים של תנחומים טובים, ולדבר אמת, ולהתרגל בשירות ותשבחות. ואז יהיה אהוב למטה ונחמד למעלה, ויהיה שכרו ברוב טוב הצפון לצדיקים". עכ"ל.

כל כך הרבה מצוות יכול אדם לעשות ע"י דיבורו, אך בחוסר מחשבה יכול להרוס וליצור דברים שליליים. וצריך אדם לזכור זאת בכל פעם שאומר בתפילה: "וְקֵרַבְתָּנוּ מַלְכֵּנוּ לְשִׁמְךָ הַגָּדוֹל בְּאַהֲבָה, לְהוֹדוֹת לָךְ וּלְיַחֶדְךָ לְיִרְאָה וּלְאַהֲבָה אֶת שְּׁמֶךָ" במילים "לְהוֹדוֹת לָךְ" יזכור את מעשה מרים אחות משה (במדבר יב). וידע, שלא נברא לו פה לאדם, אלה בכדי להודות להקב"ה. (האר"י הקדוש)

 

יום חמישי, 27 במרץ 2014

לדון לכף זכות

נֶגַע צָרַעַת כִּי תִהְיֶה בְּאָדָם, וְהוּבָא אֶל הַכֹּהֵן! (יג פסוק ט')



השורש שממנו נולדים דברי הלשון הרע והרכילות, זה שאדם לא דן לכף זכות. וכאשר אדם רואה את חברו עושה מעשה ודן אותו בליבו לכף חובה, הרי כבר יש בידיו דברי לשון הרע או רכילות לספר, ובהרבה מקרים זו רק שאלה של זמן מתי הוא יספר את הדבר או יפעל ממש לרעת חברו, ואם היה דן לכף זכות לא היה לו מה לספר על חברו, והלשון הרע לא היתה נולדת כלל.

התורה כבר הזהירה על דבר זה בציווי: "בְּצֶדֶק תִּשְׁפֹּט עֲמִיתֶךָ" (ויקרא יט טו'). ואם ננהג כך, לא נבוא לידי לשון הרע.

מעשה במרן רבינו עובדיה יוסף זצוק"ל, שבא אדם מסוים לבקרו בשעה שבע וחצי בבוקר, והרבנית אמרה למבקר שהרב ישן.

תמה האיש "מה, הרב ישן עד שבע וחצי בבוקר?". הרב, ששמע את הדברים, קרא לו אל הקודש פנימה ואמר לו: "אל תמהר לדון אותי לכף חובה, כיוון שאתמול חזרתי בשעה 12 בלילה מארבעה שיעורים בארבעה מקומות. ושלחו לי פקס מארגנטינה לגבי אשה עגונה, וכתבתי תשובה ארוכה עד לשעה חמש בבוקר, והתרתי אותה. והלכתי להתפלל בנץ וחזרתי לנוח קצת, ולכן הוי דן את כל האדם לכף זכות".

ישמע חכם ויוסף לקח.