העיקר שיהיה שלום!

זֹאת תּוֹרַת הַקְּנָאֹת אֲשֶׁר תִּשְׂטֶה אִשָּׁה תַּחַת אִישָׁהּ וְנִטְמָאָה, אוֹ אִישׁ אֲשֶׁר תַּעֲבֹר עָלָיו רוּחַ קִנְאָה וְקִנֵּא אֶת אִשְׁתּוֹ וְהֶעֱמִיד אֶת הָאִשָּׁה לִפְנֵי ה' וְעָשָׂה לָהּ הַכֹּהֵן אֵת כָּל הַתּוֹרָה הַזֹּאת (במדבר פרק ה פסוקים כט'-ל')

בפרשתנו אנו למדים על מצב שבו בעל מקנא לאשתו מפני שנסתרה עם גבר אחר. והוא חושד בה שעשתה מעשה לא ראוי עם אותו אדם. במקרה זה, חייהם של אותו זוג אינם חיים. השלום בבית הופר, הבעל חושד, האישה שבה ומתנערת מאשמה, אין מי שיפסוק עם מי הצדק, ולא ניתן להחזיר את החיים למסלולם.

התורה נתנה פתרון למצב זה מפאת גודל חשיבותו של שלום הבית. אותו זוג, היה צריך ללכת לבית המקדש אל הכהן הגדול, והכהן היה מנסה לברר את העניין.

אם האישה הנחשדת הייתה מודה ואומרת שחטאה, הייתה היא מגורשת ללא כתובה מבעלה. אך אם הייתה שבה ומכחישה, הכהן היה לוקח כלי, וממלא אותו במים מן הכיור שבמקדש, שם בומעט אפר מהקרקע, ולוקח קלף שבו כתוב את פרשת הסוטה כפי שהיא כתובה בתורה, ונותן לאישה לשתות מן המים. אם אותה אישה באמת חטאה לבעלה, נענשת היא בעונש חמור ("וְצָבְתָה בִטְנָהּ וְנָפְלָה יְרֵכָהּ"), ואף הנואף שאתו היא חטאה נענש במקביל באופן דומה. אך במקרה שהאישה לא נטמאה ולא חטאה לבעלה, היא תקבל שכר על כל המהלך, שוודאי גרם לה עוגמת נפש. מקבלת היא הבטחה להיפקד בבנים, אם עדיין לא זכתה לפרי בטן ("וְנִקְּתָה וְנִזְרְעָה זָרַע"). וכל הבנים שעתידים להיוולד להם מעתה יהיו יפים ומוצלחים. וכל זה בגלל שחשדו בה לחינם.

הקב"ה היה מוכן להתערב במקרה זה של אישה סוטה, ולעשות נס גלוי לעיני כולם, ואף למחות את שמו שנכתב על הקלף, וכל זה למען כך שהשלום ישכון בבית היהודי.

ואכן כך במשך כ-1000 שנה, עד כמעט סוף תקופת בית המקדש השני [עד שרבי יוחנן בן זכאי ביטל את טקס הסוטה, עקב ריבוי המקרים], כל יהודי ידע וראה בעיניו, שהקב"ה עושהניסים גלויים לעם ישראל, וגם הנבואה על מה שיקרה לאישה שנחשדה ע"י בעלה, קיימת ועומדת.

ראיה לאמיתות הנבואה, אנו מוצאים בסיפור של חנה, שהייתה עקרה הרבה שנים, ומאוד חשקה בפרי בטן, ביחוד שפנינה, אשתו השנייה של בעלה, ילדה כבר שבעה ילדים. חנה שהתפללה מעומק ליבה, שנה אחרי שנה, לא זכתה לילדים. ובצר לה, שראתה שעדיין לא נפקדה, אמרה בתפילתה להקב"ה: "אם אני לא יפקד בבן, אני אלך ואסתר מבעלי. ואני אגרום לו לחשוד בי שעשיתי מעשה אסור. בעלי ייקח אותי אל הכהן, כדי לברר את העניין. ובעת שאני אשתה מהמים בעוד שלא בגדתי בבעלי, אני אתברך בפרי בטן, כי כך כתבת בתורתך! הרי לא תעשה את תורתך שקר כביכול..."

ובדבריה גרמה חנה שייוולד לה באותה שנה הבן שמואל, שלימים הפך להיות אחד הנביאים הכי גדולים של עם ישראל.

כתר יתנו לך

וְהֶעֱמִיד הַכֹּהֵן אֶת הָאִשָּׁה לִפְנֵי ה' וּפָרַע אֶת רֹאשׁ הָאִשָּׁה (פרק ה פסוק יח')

כותב על כך רש"י הקדוש: ופרע. סתר את קליעת שערה כדי לבזותה, מכאן לבנות ישראל שגלוי הראש גנאי להן!

מעלת כיסוי ראש צנוע לאשה נשואה:

א. זוכה לבנים תלמידי חכמים. כמובא בגמרא (יומא מז.): "שבעה בנים היו לה לקמחית..."

ב. זוכה שתשרה שכינה בביתה. "אמר רב ששת: שיער באשה ערוה" (ברכות כד')

ג. נותנת כח לבעלה שלא להיכשל בנשים אחרות ברחוב. "מידה כנגד מידה".

ד. זוכה ליראת שמים גדולה. ותפילתה נשמעת ביותר, כי שכינה מצויה בביתה.

ה. אם הייתה עקרה זוכה לפרי בטן, שנעשה הקב"ה שותף עמה. (סיפורי צדיקים)

ו. אישה שלא מכסה את ראשה, גנאי הוא לה. ומוותרת היא על הקִרבה לבורא העולם.

כיסוי הראש, הוא נזר הצניעות של האישה הנשואה בישראל.

הוא מוסיף לה יופי, חן ואצילות, ומייחד אותה כבת מלך. יתרה מזאת, מצוות כיסוי הראש, מנחילה אושר ושפע ומזכה את האם, באוצרות שלא יסולאו בפז. שכר, שהוא שאיפתה של כל בת ישראל.

מעלין בקודש, ואין מורידין בקודש.

וְלֹא תֵלְכוּ בְּחֻקֹּת הַגּוֹי אֲשֶׁר אֲנִי מְשַׁלֵּחַ מִפְּנֵיכֶם. כִּי אֶת כָּל אֵלֶּה עָשׂוּ וָאָקֻץ בָּם! (פרק כ פסוק כג')

רב אחד השתדך עם עגלון מעיר רחוקה. ומכיוון שבתיהם היו רחוקים מרחק רב זה מזה, קבעו המחותנים בניהם, כי החתונה תיערך בעיירה אחת הנמצאת באמצע הדרך.

ביום החתונה חשב הרב בליבו: הן אם אבוא אל החתונה בלבוש הרב, בחליפה הדורה ומגבעת, אבייש את המחותן העגלון... חשב ועשה.. פשט הרב את בגדיו המפוארים, ולבש בגדים פשוטים, כדרך העגלונים, נעל מגפיים לרגליו, ולראשו חבש מצנפת פשוטה.

בלבו של המחותן העגלון, עברה מחשבה דומה. וכך חשב בליבו: הרב כמובן יבוא לחתונה בבגדים מהודרים. ואילו אני.. לבוש בגדי עגלון. אין זה נאה! משום כך מיהר העגלון ופשט את בגדיו הפשוטים, ובמקומם לבש בגדי רב מהודרים. חליפה נאה עניבה ומגבעת.

כאשר הגיעו שניהם לאולם, חשבו כולם כי העגלון הוא הרב, והרב הוא העגלון...

וכן הוא הנמשל, אמר המגיד מדובנא: בגלות גדל וצמח "דור תהפוכות", דור של השכלה, וחיקוי תרבות הגויים. הגויים רואים כי מעשי היהודים ישרים וטובים הם, ומשום כך מסגלים לעצמם הרבה ממידותיהם הטובות של היהודים. ואילו היהודים מאידך, לומדים למרבה הצער, ממעשי הגויים, ומחקים לבושתנו את חוקותיהם. (כאותו רב שמחקה את העגלון)

החיים והמוות בית הלשון

זֹאת תּוֹרַת אֲשֶׁר בּוֹ נֶגַע צָרָעַת, אֲשֶׁר לֹא תַשִּׂיג יָדוֹ בְּטָהֳרָתוֹ.. (פרק יד פסוק לב')

על כוחם של מילים טובות ועידוד ניתן ללמוד מהמשל הבא:

להקה של צפרדעים טיילו להם ביער, לפתע נפלו שני צפרדעים לתוך בור עמוק מאוד. כשהם ראו עד כמה עמוק הבור הם צעקו לצפרדעים שנפלו: "חבר'ה אין לכם שום סיכוי שתצאו מכאן בחיים... אתם נחשבים כבר למתים... חבל לכם בכלל להתאמץ!"

לצפרדעים שנפלו לא היה שום חשק לוותר בקלות כזו על חייהם.. שני הצפרדעים התעלמו מהצעקות ומהסימנים של חבריהם מלמעלה וניסו לקפוץ החוצה בכל כוחם, בשעה שהצפרדעים מחוץ לבור ממשיכים לצעוק ולסמן להם בכל מיני דרכים עם הידיים שאין להם סיכוי "בחיים לא תצאו מכאן..." אחד הצפרדעים שמע בעצת חבריו, אפסו כוחותיו והוא פשוט נכנע ומת בקרקעית הבור. הצפרדע השני לא וויתר, הוא ניסה והמשיך בכל כוחו. בשעה שהצפרדעים צועקים ומסמנים לו מפתח הבור: "חבל על המאמץ... אין לך שום סיכוי.. הפסק את המאמץ והסבל שלך, ופשוט תמות"...

בכל זאת הצפרדע המשיך לנסות, הוא אפילו קפץ יותר חזק.. ובסופו של דבר, הוא נתן ניתור כזה חזק שהצליח לצאת החוצה מהבור. כשהוא יצא החוצה, שאלו אותו הצפרדעים: "איך עשית את זה? הבור היה ממש עמוק.." בשפת הסימנים הסביר להם הצפרדע שהוא חירש והוא לא שמע מה אומרים לו ובטעות, פירש את קריאותיהם הנרגשות כמילות עידוד...!

כמה חשוב שננצל את הדיבור שלנו לדברים חיוביים כתמיכה ועידוד, ולא ככלי שיכול בדיבור קטן להרוס לפגוע ולייאש.

.

כל מסמר יוצר חור עמוק...

וַיֶּעְתַּר יִצְחָק לַה' לְנֹכַח אִשְׁתּוֹ כִּי עֲקָרָה הִוא.. (פרק כו' פסוק כא')

על פסוק זה כותב רש"י: "זה עומד בזוית זו ומתפלל, וזו עומדת בזוית זו ומתפללת". וצריך להבין, מדוע שניהם התפללו כל אחד בזוית אחרת? מדוע לא התפללו שניהם יחד, במקום אחד?

למדנו מכאן, ששלום בית נפלא שרר בביתם של יצחק ורבקה. יצחק, לא פגע ולא העציב את רבקה אשתו על כך שהיא עקרה ואין לה בנים. ורבקה, לא העציבה את יצחק בעלה על כך. גם כשרצו להתפלל לה' בבכי בדמעות שליש ולשפוך שיח לפני ה' באנחה, לא עשו זאת אחד על יד השני, בכדי שלא לגרום צער זה לזו, אלא התרחקו כל אחד לזווית אחרת, בכדי שכל אחד לא ירגיש בעצבותו וצערו של השני ולא יפגע בשל כך. לכן כל אחד עמד בזוית אחרת.

מספרים על זוג שחיו יחד, והבעל לא היה זהיר בכבוד אשתו, הוא היה חד לשון ופגע בכבודה תדיר.

לימים, יצא לנוח בגינת החצר של ביתם, וראה על אחד העצים הרבה מסמרים שהיו תקועים עד חציים בעץ. תמה האיש ושאל את אשתו לפשר הדבר, אמרה לו אשתו, זוהי מזכרת עבורי, בכל פעם שאתה פוגע בי ומעליב אותי, אני תוקעת בעץ מסמר עד חציו, וכך אני זוכרת כמה פגעת בי!

הביט הבעל בעץ שהיה מלא מסמרים לכל אורכו ורחבו, וחשכו עיניו, הרי  פגע באשתו אין ספור פעמים ולא שם אל ליבו! מיד התחרט והבטיח לאשתו כי מעתה ישפר את דרכיו ויתנהג אליה בכבוד. אך בקשה אחת היא לו ממנה, בכל פעם שאתנהג אלייך בכבוד, תוציאי מסמר אחד מהעץ, עד שבסופו של דבר לא ישארו מסמרים בעץ...

הסכימה האשה, ואכן, מאותו יום הבעל שיפר את דרכיו והתנהג אל אשתו בכבוד רב, והיא עמדה בהבטחתה ובכל פעם הורידה מסמר אחר. עברו ימים וחלפו שנים, יום אחד הבעל יוצא לגינת החצר, והנה העץ נקי ממסמרים. שמח מאוד ומיד קרא לאשתו ואמר, הביטי רעייתי, הצלחתי להתנהג יפה, והנה העץ נקי ממסמרים!

ענתה לו אשתו החכמה, אכן, על העץ אין יותר מסמרים, אבל החורים... החורים נשארו!

"סוף מעשה במחשבה תחילה"

תשמור לעצמך חלק מהקלפים

כִּי אֶל אַרְצִי וְאֶל מוֹלַדְתִּי תֵּלֵךְ וְלָקַחְתָּ אִשָּׁה לִבְנִי לְיִצְחָק! (פרק כד פסוק ד')

הגאון רבי יוסף דוב סולביצ'יק שאל: מדוע אומר כאן אברהם לאליעזר בפירוש: "לִבְנִי לְיִצְחָק", ואילו כאשר אליעזר מספר את הדברים בבית לבן, משנה הוא ואומר: "וְלָקַחְתָּ אִשָּׁה לִבְנִי" (פרק כד לח'). מדוע לא מספר אליעזר את הדברים כלשונם כפי שנאמרו לו?

כדי להבין את התשובה המשיל זאת הרב במשל: לעשיר אחד שהייתה לו בת יחידה, שאביה חיפש עבורה שידוך חשוב והגון, בנו של גאון. פעם אחת פנה אליו שדכן ואמר: "יש לי שידוך נפלא לבתך! אמנם, אין החתן בנו של גאון, אולם הוא עצמו גאון!

איני מעוניין בגאון - אמר העשיר - אין אני רוצה שבתי תהיה רבנית... מעוניין אני דווקא בבנו של גאון...

וזהו הנמשל:  אברהם אמר לאליעזר: "וְלָקַחְתָּ אִשָּׁה לִבְנִי לְיִצְחָק" - בני זה הוא עצמו צדיק גדול!

אולם כאשר בא אליעזר אל בית לבן חשש להפליג בשבחו של יצחק פן יסרבו לשידוך. משום כך אמר רק: "וְלָקַחְתָּ אִשָּׁה לִבְנִי" – אליעזר דבר רק בשבחו של ה"מחותן" (אברהם)...