מעלין בקודש, ואין מורידין בקודש.

וְלֹא תֵלְכוּ בְּחֻקֹּת הַגּוֹי אֲשֶׁר אֲנִי מְשַׁלֵּחַ מִפְּנֵיכֶם. כִּי אֶת כָּל אֵלֶּה עָשׂוּ וָאָקֻץ בָּם! (פרק כ פסוק כג')

רב אחד השתדך עם עגלון מעיר רחוקה. ומכיוון שבתיהם היו רחוקים מרחק רב זה מזה, קבעו המחותנים בניהם, כי החתונה תיערך בעיירה אחת הנמצאת באמצע הדרך.

ביום החתונה חשב הרב בליבו: הן אם אבוא אל החתונה בלבוש הרב, בחליפה הדורה ומגבעת, אבייש את המחותן העגלון... חשב ועשה.. פשט הרב את בגדיו המפוארים, ולבש בגדים פשוטים, כדרך העגלונים, נעל מגפיים לרגליו, ולראשו חבש מצנפת פשוטה.

בלבו של המחותן העגלון, עברה מחשבה דומה. וכך חשב בליבו: הרב כמובן יבוא לחתונה בבגדים מהודרים. ואילו אני.. לבוש בגדי עגלון. אין זה נאה! משום כך מיהר העגלון ופשט את בגדיו הפשוטים, ובמקומם לבש בגדי רב מהודרים. חליפה נאה עניבה ומגבעת.

כאשר הגיעו שניהם לאולם, חשבו כולם כי העגלון הוא הרב, והרב הוא העגלון...

וכן הוא הנמשל, אמר המגיד מדובנא: בגלות גדל וצמח "דור תהפוכות", דור של השכלה, וחיקוי תרבות הגויים. הגויים רואים כי מעשי היהודים ישרים וטובים הם, ומשום כך מסגלים לעצמם הרבה ממידותיהם הטובות של היהודים. ואילו היהודים מאידך, לומדים למרבה הצער, ממעשי הגויים, ומחקים לבושתנו את חוקותיהם. (כאותו רב שמחקה את העגלון)

עם ישראל חי וקיים!

וְהִיא שֶׁעָמְדָה לַאֲבוֹתֵינוּ וְלָנוּ. שֶׁלֹּא אֶחָד בִּלְבַד עָמַד עָלֵינוּ לְכַלּוֹתֵינוּ. אֶלָּא שֶׁבְּכָל-דּוֹר וָדוֹר עוֹמְדִים עָלֵינוּ לְכַלּוֹתֵינוּ. וְהַקָּבָּ"ה מַצִּילֵנוּ מִיָּדָם! (מתוך ההגדה של פסח)

"עם ישראל חי וקים!" זהו נס, וזוהי עובדה שאף חכמי הגויים מודים ונדהמים מקיומה:

הסופר האמריקאי מארק טווין: "המצרים, הבבלים והפרסים עלו ומלאו את העולם בשאון הדר ויפעה, עד שהועם הזוהר והם שקעו, בלו ועברו מן העולם. היוונים והרומאים הלכו בעקבותיהם, עוררו רעש עצום ונעלמו. עמים אחרים הופיעו, נשאו ברמה את לפידם לזמן מה, אך הוא נשרף באש של עצמו ועתה הם יושבים בצל או אבדו בכלל. היהודי ראה את כולם, והוא היום מה שהיה מאז ומעולם. אינו מראה סימני שקיעה, לא תשישות של זקנה, אין האטה בכישוריו, וערנותו לא קהתה. כולם בני תמותה בעולם מלבד היהודים. כל הכוחות חולפים, אך הוא נשאר. מה סוד נצחיותו?"

(Harper’s Magazine September 1899)

הסופר והוגה הדעות הרוסי לב טולסטוי: "מה זה יהודי? שאלה זו כלל אינה מוזרה כפי שזה יכול להיראות תחילה. הבה נראה איזה מין יצור מיוחד הוא זה, שכל שליטי עולם וכל העמים העליבוהו ודיכאוהו וגירשוהו ורמסוהו, רדפוהו, שרפו, והטביעוהו, והוא, על אפם וחמתם, ממשיך לחיות ולהתקיים. מה זה יהודי? - שלעולם לא הצליחו לפתותו בשום פיתויים שבעולם, שמדכאיו ורודפיו הציעו לו רק להתכחש לדתו ולנטוש את אמונת אבותיו. יהודי - הינו סמל הנצח, הוא זה שלא יכלו להשמידו, לא טבח ולא עינויים. אש וחרב האינקוויזיציה לא הצליחו להכחידו. הוא אשר ראשון בישר דבר ה', הוא אשר זמן רב כל כך שמר על הנבואה ומסרה לאנושות כולה. עם כזה אינו יכול להיעלם. יהודי הינו נצחי, הוא התגשמות הנצח."

(Jewish world – London 1908)

הפילוסוף הרוסי ניקולאי ברדייב: "כולם   בני תמותה בעולם  מלבד היהודים. כל הכוחות חולפים, אך הוא נשאר. מה סוד נצחיותו?... לפי הקריטריון המטריאליסטי צריכה היתה אומה זו מזמן לעבור מן העולם. קיומה היא תופעה מסתורית ומופלאה, המעידה כי חיי אומה זו מתנהלים בכוח גזירה קדומה"

("משמעותה של ההיסטוריה" עמו' 86-87).

הפילוסוף הנודע ז'אן פול סארטר: "אינני יכול לשפוט את העם היהודי על פי הכללים המקובלים של ההיסטוריה האנושית, העם היהודי הוא משהו מעבר לזמן. קיומו של העם היהודי אינו כמו הקיום של כל עם אחר. זוהי עובדה, הנחת יסוד".

 

אצל הגויים זה בגדר תעלומה, אך לנו זה ברור כשמש! "וְהִיא שֶׁעָמְדָה לַאֲבוֹתֵינוּ וְלָנוּ" אותה הבטחה של הקב"ה: "וְאַף גַּם זֹאת בִּהְיוֹתָם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיהֶם, לֹא מְאַסְתִּים, וְלֹא גְעַלְתִּים לְכַלֹּתָם, לְהָפֵר בְּרִיתִי אִתָּם, כִּי אֲנִי ה' אֱלֹקֵיהֶם" (ויקרא כו מד').

ההבטחה של אבינו שבשמיים, היא זו ששמרה ותשמור על עם ישראל לנצח!

 

מיהו יהודי ?

הַכֶּר נָא, לְמִי הַחֹתֶמֶת וְהַפְּתִילִים וְהַמַּטֶּה הָאֵלֶּה? וַיַּכֵּר יְהוּדָה, וַיֹּאמֶר: צָדְקָה מִמֶּנִּי! (פרק לח' פסוק כה'- כו')

מדהים בכל שנה מחדש לקרוא את הפרשיות האלה שמדברות על האבות שלנו, האבות שמהם צמח עם ישראל. הרמב"ן כותב בפרושו לתורה ש"מעשה אבות סימן לבנים" (בראשית יב ו'), צריכים אנו לראות את מעשי אבותינו, ולשאוף להגיע למעשיהם. קוראים אנו את הדו-שיח בן אברהם אבינו לבני חת, את דבריו המאופקים של יעקב ללבן, את יחסו לעשיו, והדברים נפלאים. כל כך הרבה ניתן ללמוד מכל משפט הן בפשט והן בדרש והרמז.

אחד הדברים שצריכים למלא אותנו בתחושת שלמות וביטחון, זה העובדה שרואים בפרשיות אלו איך פועלת השגחתו של הקב"ה בעולם. בעת קריאה בחומש ברור לנו כצופים מהצד שעם ישראל עתיד להיכנס למצרים ולאחר מכן לצאת משם "בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרוֹעַ נְטוּיָה" (דברים כו ח'), כי הרי כך הבטיח הקב"ה לאברהם בברית בן הבתרים. וכעת בנקודת הזמן של פרשתנו שיוסף הבן המועדף מספר על חלומותיו, גורם לאחיו לקנא בו ואף לרצות לפגוע בו ולבסוף נשלח ביד הישמעאלים למצריים, רואים אנו איך הרצון הסופי של הקב"ה קורם עור וגידים. צעד אחר צעד, דברים שכאירוע כל אחד בפני עצמו הם קשים ולא כל כך מובנים, ופתאום שמסתכלים בגדול על הכל כמהלך שלם שעתיד להכניס את כל בני ישראל למצרים הכל נראה מובן. וכך גם לגבי כל מיני אירועים שכל אחד מאתנו עובר במהלך חייו, צריכים אנו לזכור שזהו רק אירוע אחד ממהלך שלם של חיים שהקב"ה מתכנן לנו..

בנוסף מספרת לנו הפרשה על יהודה, שברגע שכל האחים תמימי דעים לגבי הרצון להרוג את יוסף ולהשליכו לאחד הבורות, יוצא הוא כנגדם ומתעקש ש "מַה בֶּצַע כִּי נַהֲרֹג אֶת אָחִינוּ וְכִסִּינוּ אֶת דָּמוֹ?" כלומר, יכולים אנו להרוג את יוסף, אך לכסות את דמו? מה הטעם? האם אדם יכול לברוח ממעשה שהוא עושה? [מכסה פשעיו לא יצליח], ולכן מציע למכור אותו לישמעאלים בכדי שלא יצטרכו לפגוע בו.

יוסף נמכר לישמעאלים ויורד מצרימה, וששומע זאת יעקב אביו הוא מסרב להתנחם. לאחר שראו האחים את צער אביהם התחרטו על מעשיהם ורצו לפדות את יוסף מיד קוניו, אלא שכל החיפושים אחריו היו לשוא.. את כל מרירותם וזעמם שפכו כעת על מי שהגה את רעיון המכירה - יהודה.  למה לא  אמרת לנו  לחזור בנו,  ולהחזיר אותו הביתה?  למה אמרת  לנו למכור אותו? בעקבות הסכסוך שפרץ בינו לבין אחיו החליט יהודה, להפרד מהם ולעבור למקום מגורים אחר. שם נשא לו אשה וזו יולדת לו שלושת בנים.

משבגר בנו בכורו, עֵר, השיא אותו לאשה בשם תמר, אך בעקבות התנהגותו הרעה נגזר עליו מן השמים למות בגיל צעיר. וכך עולה גם בגורלו של האח השני. בבית יהודה נשאר הבן הצעיר אשר בהתאם לחוקי הייבום היה עליו לשאת את תמר, אולם יהודה התחמק מנישואים אלה בטענה שעדין הוא צעיר.

מתגלגלים הדברים ותמר במעשה תחבולה מתעברת מיהודה. וכשבאים ליהודה ומספרים לו שכלתו הרה, פוסק יהודה חד משמעית ש"בת כהן שזנתה חייבת מיתה בשרפה" [תמר היתה ביתו של 'שֵׁם' שהיה כהן], ולכן: "הוֹצִיאוּהָ וְתִשָּׂרֵף!".

בעוד מכינים את המדורה, פונה תמר לשליח שילך ליהודה ויאמר לו: "לְאִישׁ אֲשֶׁר אֵלֶּה לּוֹ, אָנֹכִי הָרָה!" יש לי כאן חותמת ופתילים ששייכים לאיש שממנו אני בהריון. השליח מגיע אל יהודה ומראה לו את הסימנים. יהודה רואה את הסימנים וחושכות עיניו, הסימנים האלה הם החפצים שלו. מה עושים? הוא שלח לשריפה את כלתו על לא עוול בכפה, בעוד שהוא היה אחראי למעשה.

בפני יהודה קיימות שלוש אפשרויות. הראשונה, יכול הוא להשמיד ראיות. מילה אחת שלו וזורקים את תמר למדורה שהתחממה בינתיים. אף אחד לעולם לא ידע על כך שהוא האשם העיקרי בסיפור הזה. אפשרות שנייה, יכול הוא להגיד לשליח שפשוט ישחרר אותה ללכת לדרכה מחוסר ראיות, או בגלל שסתם הוא רוצה לחקור את הנושא יותר לעומק. אך יהודה בוחר באפשרות השלישית והיא - להודות!

לאדם כמו יהודה בעל כבוד ומעמד אין דבר קשה מזה. פונה הוא לעבר כל הקהל ובתוכם תמר, ואומר: "צָדְקָה מִמֶּנִּי" (לח כו'). היא צודקת! אני זה שאשם בכל מה שקרה כאן.

מה עם הכבוד והמעמד של יהודה שהיה נשיא? הקלון שיוצא ברבים? זה לא מה שמשנה. מה שחשוב זה האמת! והאמת היא שאני טעיתי...

שאדם יודע לקחת אחריות ולהודות זוהי גדולה! וזוהי הסיבה שאנו עם ישראל, נקראים יהודים, על שם יהודה. יהודים ולא רְאוּבֵנִים או יוֹסֵפִים או כל שבט אחר. כי יהודי זה מלשון "מוֹדֶה" מילה שיש לה שתי משמעויות. האחת - להגיד תודה על הכל ולא להיות כפוי טובה. והשני  - זה להודות על האמת. לא לשוא "מוֹדֶה" זוהי המילה הראשונה שכל יהודי מוציא מפיו ברגע שהוא מתעורר, כי זוהי מילה שמגדירה את המהות של האדם היהודי.

ברגע שאתה יודע את האמת תחזיק בה חזק. אל תותר על האמת בגלל חברה רעה ואנשים שכל האינטרס שלהם זה רק נוחות וקלות, ומבלים את זמנם לריק. בסופו של דבר הקב"ה מחפש אך ורק את אלה שהחזיקו באמת, ולא כאלה שבגלל שיקולים של נוחות ואי נעימות החזיקו בבלוף והשקר. תהיה גבר ותודה שטעית! תהיה מוכן לצאת כנגד כולם ולא להתבייש באמת היחידה שהיא האמת של בורא העולם.

"לְעוֹלָם יְהֵא אָדָם .. מוֹדֶה עַל הָאֱמֶת, וְדוֹבֵר אֱמֶת בִּלְבָבוֹ"

רחמנים, ביישנים, וגומלי חסדים.

וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת יִצְחָק בֶּן אַבְרָהָם, אַבְרָהָם הוֹלִיד אֶת יִצְחָק! (פרק כה'פסוק יט')

בפסוק הראשון של הפרשה רואים אנו שקיים הבדל בין מה שכותבת התורה על יצחק, לבין מה שנכתב לגבי ישמעאל (פרק כה פסוק יב').

על יצחק נאמר: "וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת יִצְחָק בֶּן אַבְרָהָם, אַבְרָהָם הוֹלִיד אֶת יִצְחָק!" ועל ישמעאל נאמר: "וְאֵלֶּה תֹּלְדֹת יִשְׁמָעֵאל בֶּן אַבְרָהָם, אֲשֶׁר יָלְדָה הָגָר!". גם יצחק וגם ישמעאל הם בניו של אברהם, אולם שמדובר על יצחק התורה מדגישה שאברהם הוליד את יצחק. ואילו אצל ישמעאל התורה מיחסת את הולדתו להגר אמו.

את ההבדל בלשון התורה מסביר ה"כלי יקר" [הרב שלמה אפרים מלונטשיץ]: "ישמעאל לא נקרא כי אם בן אברהם, כי לא קבל טבעו זולת מה שלמדו אברהם ממעשיו הטובים וזה היה אצלו במקרה ונשתנה, שהרי לסוף יצא לתרבות רעה, ולפיכך תלה התולדה בהגר כי קבל טבע הגר המצרית.. אבל יצחק קבל טבע אברהם ולמד גם ממעשיו על כן תלה הכל באברהם הן לשון בן, והן לשון תולדה" עכ"ל. כלומר, שהתורה כותבת לנו שאברהם הוליד את יצחק, היא באה ללמד אותנו שכל תכונותיו של אברהם עברו ליצחק בירושה. ואילו ישמעאל שאב את תכונותיו מהגר אמו, ולכן נאמר שההולדה של ישמעאל היא ע"י הגר.

ואלו תכונות העניק אברהם ליצחק? הגמרא במסכת יבמות (עט.) מביאה שלשה סימנים בהם ניכרים עם ישראל ואלו הם: רחמנים, ביישנים, וגומלי חסדים. אברהם מעביר את התכונות האלה ליצחק בנו, ולכן שהוא  מצווה את אליעזר עבדו לחפש אישה ליצחק, הוא מדגיש לו: "כִּי אֶל אַרְצִי וְאֶל מוֹלַדְתִּי תֵּלֵךְ" (כד ד'). אי אפשר להביא ליצחק שגדל על תכונות של נתינה וחסד אישה מבנות כנען! בכדי שיהיה המשך לתכונות האלה צריך לקחת לו אישה שגם היא גדלה וחונכה על ערכים דומים. ולכן ברגע שאליעזר רואה את רמת החסד והנתינה שמפגינה רבקה, יודע הוא לבטח ששליחותו הצליחה ונמצאה אישה המתאימה ליצחק. מיצחק ורבקה תכונות אלו  מועברות ליעקב  שמנחיל אותם לבניו אחריו עד עולם,  וכך בכל עם ישראל טבועים המאפיינים של רחמנים, ביישנים, וגומלי חסדים. ואם נמצא אדם שאין בו אחת ממידות אלו יש לחוש לייחוסו. כפי שמביא הילקוט שמעוני: ש"כל שאינו מרחם על הבריות בידוע שאינו מזרעו של אברהם אבינו! (דברים פרק יג, תתפט). ומוסיפה הגמרא, שמי שאין לו בושת פנים בידוע שלא עמדו אבותיו על הר סיני! (נדרים כ.).

עד כדי כך התכונות טבועות אצלנו בגנים שהיו צריכים חז"ל לחוקק תקנה כפי שמובא בגמרא במסכת כתובות (נ.): אמר רבי אילעא: "באושה (שם של מקום) תיקנו, המבזבז (כלומר, מי שהוא מבזבז מנכסיו לצדקה), אל יבזבז יותר מחומש". כלומר, לא יתן לצדקה יותר מחומש (20%) מנכסיו שמא גם הוא יזדקק בסוף לצדקה. כל כך גדולה היא מידת הנתינה של העם היהודי, שהיו חייבים חז"ל להזהיר את  היהודי, שלא ייתן את כל ממונו לצדקה!! האם שייך להזהיר איזה גוי שלא ייתן יותר מידי צדקה, כדי שלא יגמר לו הכסף?? לא יקום ולא יהיה!

אך למרות שתכונות אלו מגיעות אלינו בירושה מאברהם אבינו, אסור לאדם לחשוב לעצמו שאין אנו צריכים לעמול בכדי להשיג אותם. ההפך הוא הנכון! דווקא בגלל שאלו הם הדברים שמאפיינים אותנו כיהודים, עלינו לעמול עליהם ביתר שאת! אדם צריך להשתדל לתת צדקה כפי יכולתו, הן מגופו והן מכספו. צריך להשתדל בכל כוחו להתרחק מעזות הפנים השלילית, ולדבוק במידת הביישנות שעל כך נאמר: "עַז פָּנִים לַגֵּיהִנָּם, וּבוֹשת פָּנִים לְגַן עֵדֶן" (אבות ה כ'). ו"כל אדם המתבייש, לא במהרה הוא חוטא" (נדרים כ.). וכן להימנע ממידת האכזריות ולא לנקום ולצער שום בריה, אלה "שתהיה מידת הרחמים והחנינה תקועה ונמצאת בלבו כל הימים. וכמו שהאדם רוצה שירחמו עליו בשעת צרכו, כן ראוי לו שירחם על מי שיצטרך", כמו שאמר הכתוב (ויקרא יט יח'): "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" (אורחות צדיקים - שער הרחמים).

מידות אלו כ-בושה רחמנות וגמילות חסדים, יוכל אדם לקנות בהצלחה אך ורק אם ישמר מחברה רעה. אדם שחושב שהוא יכול להמשיך ולהסתובב עם חברה רעה שאין בה בושה ורחמנות, ועדיין יוכל לשפר את מידותיו הוא טועה! ברגע שאדם רואה שכולם מסביבו חפצים לתת ולהעניק, "נדבק" גם הוא ברצון לנתינה. אם כולם מדברים בכבוד איש לרעהו, אף אדם לא ירצה להיות יוצא דופן. האדם נמשך אחרי החברה בא הוא נמצא (משנה תורה - דעות פרק ו א'). אם האדם נמצא בחברה טובה הוא נמשך לעשות דברים טובים. ואם הוא נמצא בסביבת אנשים רעים, הוא ימשך אחרי הבל וריק ולכן הוא חייב לצאת משם!

על הפסוק "וַיִּתְרֹצֲצוּ הַבָּנִים בְּקִרְבָּהּ" (כה כב') כותב רש"י: ש"בעת שרבקה עברה ליד בית מדרש היה רוצה יעקב לצאת, ובעת שעברה בפתח עבודה זרה היה רוצה עשיו לצאת". ושואל החת"ם סופר: "תינוק במעי אמו, המלאך בא ומלמד אותו את כל התורה כולה! וכי חשב יעקב שבבית המדרש ילמד יותר מאשר עם המלאך, שכל כך רצה לצאת?!" אלא, אמנם יעקב למד תורה עם המלאך, אך שהה במחיצתו של עשו הרשע, ולכן העדיף לצאת וללמוד בבית המדרש. ועל כך אומרת המשנה באבות (א ז') : "הַרְחֵק מִשָּׁכֵן רָע, וְאַל תִּתְחַבֵּר לָרָשָׁע". תוכל להיות ולהישאר צדיק אך ורק אם תתרחק ממחיצתם של הרשעים שמסביבך..

אנחנו לא כמו כולם!

וְלֹא תֵלְכוּ בְּחֻקֹּת הַגּוֹי אֲשֶׁר אֲנִי מְשַׁלֵּחַ מִפְּנֵיכֶם כִּי אֶת כָּל אֵלֶּה עָשׂוּ וָאָקֻץ בָּם! ...  אֲנִי ה' אֱלֹקֵיכֶם אֲשֶׁר הִבְדַּלְתִּי אֶתְכֶם מִן הָעַמִּים (פרק כ פסוקים כב'-כג')

הקב"ה מצווה בתקיפות את עם ישראל מספר פעמים שלא יתפתו ללכת על פי חוקות הגויים. וכל כך למה? "כִּי אֶת כָּל אֵלֶּה עָשׂוּ [הגויים] וָאָקֻץ בָּם!" כמו שאדם קץ במשהו, ומרחיק אותו מלפניו, כי הוא כבר לא מסוגל לראות אותו, כך הקב"ה "העיף" את הגויים מלפניו. וכל זאת בגלל שהקב"ה שונא את מעשיהם של הגויים.

בפרשיות אלו התורה אומרת לנו שהקב"ה הבדיל אותנו מכל העמים. הוא לא רוצה שנהיה כמו כולם, ולכן בחר בנו, ונתן לנו מצוות ומעשים טובים בכדי שנהייה קדושים! קדוש המשמעות שלו זה מובדל. כשאדם אומר לארוסתו בחתונתם: "הרי את מקודשת לי", הוא בעצם אומר לה שמרגע זה היא שייכת אך ורק אליו, ומובדלת מכל העולם. כך הקב"ה קידש אותנו, והבדיל אותנו מכל העולם. במהלך ההיסטוריה, למרות שעם ישראל היה בגלות בין הגויים, הוא נלחם ושמר על עצמו, ונסה ככל האפשר שלא להדמות לגוי. לכאורה זה נראה מאוד קשה, כי הרי אדם לא אוהב להרגיש שונה מכולם, אלה אוהב להתמזג ולהתערב עם הסובבים אותו. אך התורה ציוותה: "וּשְׁמַרְתֶּם אֶת מִשְׁמַרְתִּי" (ויקרא יחל'), על חכמי כל דור ודור, לחוקק גדרים וסייגים בכדי למנוע התבוללות והידמות לגויים, וזאת בכדי שעם ישראל ימשיך להיות יהודי כאבותיו.

להיות שונה, זה לא תמיד היה קל. להיות בגלות במקום שבו קשה לקיים את היהדות בפרהסיה, ובנוסף הגויים שתמיד ניסו להגביל את היהודים,  אם זה בהתפתחות כלכלית, ואם זה בחקיקת חוקים נגד לימוד התורה, השחיטה, ברית המילה, או כל סממן יהודי. אך היהודים תמיד זכרו שיש להם שליחות בהיסטוריה, הם לא צריכים להיות כמו הגויים ח"ו, במיוחד לאחר שבורא העולם פונה לעם  ישראל ואומר להם:  "בָּנִים  אַתֶּם לַה' אֱלֹקֵיכֶם" (דברים יד א'),"בְּךָ בָּחַר ה' אֱלֹקֶיךָ לִהְיוֹת לוֹ לְעַם" (דברים ז ו'), אתם מיוחדים, אתם לא כמו כולם! ואבותינו ידעו זאת, והיו מוכנים למסור את נפשם, ובלבד שיישארו יהודים טהורים, בניו של הקב"ה.

לשמחתנו כבר נמצאים אנו בארץ ישראל, ועל פי כל הסימנים שנתנו לנו אבותינו הנביאים אנו קרובים מאוד לשעת הגאולה. אך לצערנו עדיין אותה התמודדות לא פשוטה נמצאת לפנינו... למרות השפע התורני הגדול, בתי המדרש ושיעורי התורה, ניתן להתבונן בצער אל הרחוב ולחוש את ההתדרדרות המוסרית החדה שפוגעת בכולם "מִנַּעַר וְעַד זָקֵן טַף וְנָשִׁים". חוצפה אלימות, חוסר כבוד, וזלזול בכל ערכי המוסר והצניעות.

ניתן לעצום את העיניים ולנסות להתעלם, וברגע שזה לא יצליח, נמשיך ונשכנע את עצמינו ש: "זה דור קשה!" "וכי מה ניתן לעשות?"

אך ודאי שעדיין יש דבר שמחובתנו לעשות על מנת למנוע את המשך ההתדרדרות.

אומר הקב"ה: "וְלֹא תֵלְכוּ בְּחֻקֹּת הַגּוֹי אֲשֶׁר אֲנִי מְשַׁלֵּחַ מִפְּנֵיכֶם! ..."אֲנִי ה' אֱלֹקֵיכֶם אֲשֶׁר הִבְדַּלְתִּי אֶתְכֶם מִן הָעַמִּים" (פרק כ פסוק כב'-כג'). הקב"ה הבדיל אותנו מכל העמים ע"י התורה, והערכים שבה. עם ישראל אמור להיות מגדלור מוסרי לכל העולם. בזמן שעם ישראל שומר על עצמו ועל הייחודיות שלו למרות כל הגויים שמסביבו, הוא נשאר יהודי ומיוחד. אלו שניסו להיטמע, ולהתערבב במנהגי הגויים שמסביבם, על פי רוב נעלמו הם מעל מפת ההיסטוריה, בעוד ששאר העם היהודי ממשיך ומעביר את המסורת בשלבים האחרונים של מרוץ השליחים הגדול.

צריכים אנו לקרוא את המפה ולהבין, שאם נתעקש על כל סממן יהודי, נשרוד! אם נמשיך לייבא מחו"ל את כל הערכים שלנו, נאבד מרגע לרגע את הזהות שהקב"ה ייחד לנו. השלטון יהיה על פי חוקי הגויים, הילדים ילמדו מתוכניות הטלוויזיה מהו מוסר, ואיך (לא) לכבד הורים. האלימות תרקיע שחקים על פי מוחו המעוות של הבימאי ההוליוודי, והצניעות של בת ישראל תקבע על פי מעצב האופנה המושחת...

הדברים כיום נמצאים בידינו. אנו אלה שמעצבים את דור העתיד!

האם אנו רוצים שהילד יגדל על פרקי אבות וסיפורי צדיקים, שיחנכו אותו למוסר ולמידות טובות? או שחלילה יעריץ איזה מפורסם פורק עול, בדרך לחיים חסרי תכלית?

"אֲנִי ה' אֱלֹקֵיכֶם אֲשֶׁר הִבְדַּלְתִּי אֶתְכֶם מִן הָעַמִּים"