לחסוך פרוטת נחושת...

וַיֹּאמֶר ה' זַעֲקַת סְדֹם וַעֲמֹרָה כִּי רָבָּה, וְחַטָּאתָם כִּי כָבְדָה מְאֹד!   (פרק יח' פסוק כ')

לאנשי סדום, היו חוקים שמטרתם הייתה לשמור על ממונם מפני אורחים וקבצנים.

"החפץ החיים" מביא משל לאיכר פשוט אשר העמיס את עגלתו בתבואה משדהו, ונסע למכור אותה בעיר הגדולה. כאשר הגיע האיכר לעיר, מיד נמצאו רבים שרצו לקנות את התבואה המשובחת, אולם האיכר חשש שמה ירמו אותו הקונים ויקחו ממנו שקי תבואה ללא תשלום. משום כך אמר לקונים: "מלאו לכם תבואה בשקיכם כרצונכם, ועל כל שק מלא תטילו מטבע נחושת לתוך כובעי. כאשר תסיימו למלא, נספור כמה מטבעות יש בתוך הכובע, וכך נדע בעד כמה שקים עליכם לשלם לי".. הסכימו הקונים והתחילו למלא שקיהם מתוך העגלה, וכנגד כל שק מלא הטילו מטבע לתוך כובעו של האיכר. ראה האיכר מטבעות נחושת בתוך כובעו, לא עמד בניסיון, והכניס לכיסו בגניבה כמה מטבעות...

כמה שוטה איכר זה! אמר "החפץ חיים". אמנם גונב הוא כמה פרוטות... אולם כאשר יספרו את המטבעות, ימצאו בכובע פחות מטבעות מאשר שקים.. ובהתאם לכך הקונים ישלמו.. לפי המטבעות שבכובע. נמצא שעל כל מטבע נחושת שגנב איכר שוטה זה, מפסיד הוא תשלום בעבור שק תבואה שלם!

כך הוא הנמשל, סיים החפץ חיים. אדם הקופץ את ידו ואינו נותן צדקה, אומנם חוסך הוא פרוטת נחושת, אולם מפסיד הוא שכר מצוות עצום ורב...

וַיְהִי כָל הָאָרֶץ שָׂפָה אֶחָת וּדְבָרִים אֲחָדִים...

וַיְהִי כָל הָאָרֶץ שָׂפָה אֶחָת וּדְבָרִים אֲחָדִים... וַיֹּאמְרוּ הָבָה נִבְנֶה לָּנוּ עִיר וּמִגְדָּל וְרֹאשׁוֹ בַשָּׁמַיִם וְנַעֲשֶׂה לָּנוּ שֵׁם פֶּן נָפוּץ עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ (פרק יא פסוקים א' - ד')

לאחר המבול יוצאים נח ומשפחתו מהתיבה ומתחילים ליישב את העולם. במשך הזמן מתרחבת וגדלה משפחתו של נח שהחלה משלושת בניו, שם חם ויפת. ומשם ממשיכה היא להתפרס להמוני משפחות שהם השורש של כל אותם שבעים אומות שיאכלסו את העולם בעתיד. אחד מצאצאיו של נח היה אדם בשם נמרוד, אדם שהיה מאוד חזק וגיבור ציד, דבר שהביא אותו לידי גאווה ורצון לשלוט על כל מה שרק אפשר.

נמרוד היה בנוסף בעל השפעה רבה, והיה "צד" אנשים בדיבורו, ואכן הצליח הוא לשכנע את רבבות האנשים שחיו בתקופה זו, שהיו כולם בעלי שפה אחת (לשון הקודש) ודברים אחדים (עצה אחת),  באחד מרעיונותיו  הנועזים  שהיה לבנות  מגדל  שראשו  יגיע השמימה,

ובכך לסמל את ההתקוממות של האדם מול בורא העולם, וגרם להם להתייצב ולעמול בכדי לממש את  משאלתו  המוזרה.

עוד לאחר המבול כבר כותבת התורה את דבריו של הקב"ה שמעיד על האדם, נזר הבריאה: "כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו". ומפרש על כך רש"י: "משננער לצאת ממעי אמו, נתן בו יצר הרע" (בראשית רבה לד י'). כלומר, כבר מהרגע שהאדם נולד שוכנת בו מציאות של יצר הרע. ואכן למרות שמדובר רק בקצת יותר מ-300 שנה לאחר המבול, שעוד חקוק לכל האנושות העונש החמור שבא בעקבות פריקת עול ומתירנות, מתחילים דור הפלגה להתקומם נגד מי שאמר והיה העולם.  לא רוצים הם  לחיות  לפי החוקים!

רוצים לפרוק עול, ולהתעלם אף משבע מצוות בני נח. אך מה ניתן לעשות? נמצאים הם באיזור בקעה ששמה "שנער", שעליה אמר ריש לקיש (בראשית רבה לז ד'): ולמה נקרא שמה שנער? ששם נִנְעֲרוּ מתי דור המבול! רואים הם בבקעה מה עלה בגורלם של כל אותם אנשי העולם שנגזר עליהם כליה בגלל מעשיהם, וכתגובה הם מרגישים שחייב לקום ולמחות נגד.

רש"י עורך השוואה בין דורו של נח - דור המבול, לדור הפלגה: ואומר שאם תבוא ותשאל איזה דור היה יותר גרוע במעשיו, דור המבול, או דור הפלגה? הרי רשעת דור הפלגה קשה יותר! שאומנם לא חטאו בעבירות חמורות כדור המבול, אך העזו למרוד ולכפור בהקב"ה! ואם כן למה עונשם של דור המבול היה יותר קשה, שאֵלו [דור המבול] נשטפו במים ונאבדו מן  העולם לגמרי, ואילו  בני  דור הפלגה רק  נפוצו על פני כל הארץ?

עונה על כך רש"י: שדור המבול היו גזלנים והייתה מריבה בניהם. ואילו דור הפלגה היו נוהגים אחווה ורעות בניהם שנאמר "וַיְהִי כָל הָאָרֶץ שָׂפָה אֶחָת וּדְבָרִים אֲחָדִים". אם כן הייתה אחווה גדולה בין פועלי הבניין הכופרים של דור הפלגה. ומעניין לראות שקצת לאחר שה' מענישם ובולל את שפתם, כפי שנאמר: "הָבָה נֵרְדָה וְנָבְלָה שָׁם שְׂפָתָם אֲשֶׁר לֹא יִשְׁמְעוּ אִישׁ שְׂפַת רֵעֵהוּ". מבאר רש"י שהם הגיעו למצב של "אֲשֶׁר לֹא יִשְׁמְעוּ אִישׁ שְׂפַת רֵעֵהוּ" זה שואל לבנה וזה מביא טיט וזה עומד עליו ופוצע את מוחו...

שואל הרב שטיינמן שליט"א: איך יתכן שדווקא במצב של אחדות נפלאה שכזו: "וַיְהִי כָל הָאָרֶץ שָׂפָה אֶחָת וּדְבָרִים אֲחָדִים. וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ.." הגיעו הרשעים הללו לרצוץ את מוחו של איש באחיו?! הייתכן?! האם זו אחדות?! מה בסך הכל עשה המסכן, לא הבין מה ביקשו?! ומבאר הרב מהי אחדות אמיתית: אחדות שהיא לא לשם שמים, אלא כדי למרוד בהקב"ה זו אחדות מדומה, שמביאה לידי רצח!!! אם ראית אחדות בין רשעים המבקשים למרוד בה' ולעקור את שורשי היהדות אל לך לתמוה אם לבסוף יאכלו הם האחד את "רעהו" עכ"ל. אחדות, זה שאתה מוכן לעשות למען חברך גם שזה בא על חשבון טובתך האישית! לא כל מטרה מקדשת את האמצעים! אצל בוני המגדל כל האחווה והאהבה שהיו בניהם נעלמו כלא היו ברגע שראו שצריכים הם לוותר למען האיש שלצדם.

מספרים לנו חז"ל (מדרש תהלים לז) שאברהם שאל את שֵׁם בן נח: "בזכות מה יצאתם מהתיבה?" הרי כל העולם בתקופת המבול היה בזמן של דין, והייתה צריכה להיות לכם זכות שתוציא אתכם מהתיבה. ענה לו שֵׁם: "בזכות הצדקה שהיינו עושים שם". אמר לו אברהם: "וכי מה צדקה היה לכם לעשות בתיבה? וכי עניים היו שם?" ענה לו שֵׁם: "בצדקה שעשינו עם הבהמה חייה ועוף. לא היינו ישנים! אלה נותנים היינו לפני זה ולפני זה כל הלילה". אותה שעה אמר אברהם: "ומה אלו, אילולי [אם לא] שעשו צדקה עם הבהמה וחיה ועוף לא היו יוצאים. ואני אם אעשה צדקה עם בני אדם שהם צלמו של הקב"ה על אחת כמה וכמה". זהו חסד אמיתי, חסד שהוא לא על מנת לקבל תמורה.

אדם שכל רצונו הוא לעשות את דברו של הקב"ה מסוגל להגיע לרמה כזאת של אהבה ונתינה גם ברגעי קושי. אך אדם שכל האחווה והנתינה שבו מגיעים מרצונו של יצרו הרע, בהגיע המשבר הכי קטן נשבר הוא, וכך נעלמים להם האחווה והנתינה.

מדובשך ולא מעוקצך !

אָנֹכִי מְצַוְּךָ לֵאמֹר: פָּתֹחַ תִּפְתַּח אֶת יָדְךָ לְאָחִיךָ לַעֲנִיֶּךָ וּלְאֶבְיֹנְךָ..!   (פרק טו פסוק יא')

פעם אחת בא המגיד מדובנא לביתו של עשיר אחד בכדי לבקש כסף למצוות פדיון שבויים. עשיר זה היה תלמיד חכם גדול ומשום כך פתח המגיד ואמר בתחילה דבר תורה.

כאשר סיים המגיד את חידושו, פתח העשיר ואמר אף הוא דבר תורה באותו עניין. רצה המגיד להגיע בשיחה למטרת בואו משום כך אמר דבר תורה בעניין מצוות פדיון שבויים. והנה... שמסיים את חידושו ענה העשיר אף הוא בדבר תורה משלו בעניין מצוות פדיון שבויים...

הבין המגיד כי העשיר מתחמק מלפתוח את ידו, ומשום כך אמר: ימחל לי כבודו אולם אמשיל לו משל למה הדבר דומה? לאדם אחד אשר הגיע במסעותיו למדינה רחוקה וראה כי אין בה בצל. בני המקום אינם ידעו מה זה בצל... הוציא האיש מתרמילו כמה בצלים והגיש להם. משטעמו אנשי המקום את טעם הבצל הודו לו מאוד ונתנו לו זהב כמשקל הבצלים.

לימים חזר האיש לאותה מדינה, אך עכשיו כבר היו לאנשי המקום בצלים משלהם אולם לא היה להם כלל שום. הוציא האיש שום מתרמילו והגיש להם בציפייה כי יגמלו לו זהב כבפעם הקודמת. שמחו בני המדינה בטעמו של השום ושקלו לאיש במקום השום בצל...

כן הוא גם הנמשל - אמר לו המגיד מדובנא: באתי לביתך  לא כדי  לשמוע  מחידושך, אמנם  נעימים הם  וטובים,

אולם אני זקוק לממון כדי  לפדות שבויים...

מדוע הגויים קיבלו רק 7 מצוות, ואילו אנו הסתבכנו עם 613?!

וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה. מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי! (פרק כא פסוק א')

במעמד הר סיני עם ישראל הרגיש וידע מהי קירבת אלוקים, וחפץ לחזור להרגשה זו בכל מחיר. ועל כן הקב"ה אומר למשה שהוא מבטיח לעם ישראל: "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ, וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם" (כה ח'). ברגע שתעשו לי את המשכן ואת כליו על פי מה שציוויתי, אני ישרה את שכינתי בתוכו ותרגישו שוב מהי קרבת אלוקים. בנוסף מגלים לנו חז"ל שדבר זה לא נאמר רק לעם ישראל ככלל, אלה כל יהודי ויהודי שיפנה מקום בתוכו, בתוך האישיות שלו, ויבנה מקדש לה', הקב"ה ישרה את שכינתו על אותו יהודי. אך אם אדם לא ישקיע ולא יבנה מקום לשכינה לשרות שם, כמובן שהשכינה לא תגיע מאליה.

בגמרא בסוף מסכת מכות (כג:) אמרו חז"ל: "תרי''ג (613) מצות נאמרו לו למשה בסיני, שס''ה (365) כנגד ימות החמה,  ורמ''ח (248) כנגד איבריו של אדם" עכ"ל.  ומעבר ל-613 המצוות  ישנם עוד סעיפים ופרטים רבים, מבחר הנהגות, ומי שחפץ גם חומרות. ונראה לאדם היהודי שכביכול המעמסה היא רבה.. יקום אדם וישאל: "למה הגויים קיבלו רק 7 מצוות (בני נח), ואילו אנו הסתבכנו עם 613 פלוס"?!

אומרים אנו כמה פעמים בכל יום: "רִבִּי חֲנַנְיָה בֶּן עֲקַשְׁיָא אוֹמֵר: רָצָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְזַכּוֹת אֶת יִשְׂרָאֵל, לְפִיכָךְ הִרְבָּה לָהֶם תּוֹרָה וּמִצְוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר ה' חָפֵץ לְמַעַן צִדְקוֹ, יַגְדִּיל תּוֹרָה  וְיַאְדִּיר" (ישעיה מב כא'). כלומר, למה הקב"ה הרבה תורה ומצוות? מפני שחפץ הוא לְזַכּוֹת את ישראל! בראש ובראשונה כל אדם צריך לדעת, שכל מצווה ומצווה שיהודי עושה, הוא גורם טובה לעצמו. הן בעולם הזה, וודאי שגם בעולם הבא. ואם כן, המצוות הם לא מעמסה. הקב"ה רצה לזכות אותנו בכמה שיותר מצוות ולכן פיזר לנו במהלך היום הרבה מצות שאם היינו יודעים את ערכם בעולם הזה, היינו מחפשים אחריהם, כאחר שלל רב.

כבר מהרגע שהאדם קם בבוקר פותח הוא במודה אני, נטילת ידיים, ברכות השחר, טלית, תפילין, ותפילה.  וכמובן  בהמשך היום  עם  צדקה וחסד, ברכות הנהנין,  וקיום כל עסקיו באמונה. בל נשכח מצוות כמו שבת, חגים, ביקור חולים, וכמובן תלמוד תורה. כל מצווה ומצווה שאדם מקיים, מעבר לכך שהוא ממלא את שקו בשכר רב שיקבלו בעולם הבא, הוא מקדש את עצמו בעולם הזה, וגורם לכך שתשרה עליו שכינה. ואם כך יוצא, שהמצוות עוזרות לנו הרבה יותר מאשר גורמות לנו למעמסה. הכל שאלה של מה האדם חפץ בעולם הזה..  האם  רצונו  להתקדש ולהתקרב לבורא העולם, בעולם הזה ובעולם הבא? או שהוא מעדיף להישאר מנותק וחסר חיות..

הקב"ה אומר למשה: "דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה". ושואלים חז"ל למה לשון הפסוק היא "וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה". הרי היה צריך להיכתב "ויתנו לִי תְּרוּמָה". הרי האדם צריך לתת תרומה, ולא לקחת תרומה.. אלה שעונים חז"ל, נכון שהאדם נותן את התרומה, אבל התוצאה שנובעת מזה היא שהוא לוקח לעצמו תרומה! "וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה", מלשון לקחת! הברכה שנעשית ממצוות הצדקה היא שהאדם הנותן מתברך בעצמו! כפי שאמרו במדרש: "יוֹתֵר מִמַּה שֶׁבַּעַל הַבַּיִת עוֹשֶׂה עִם הֶעָנִי, הֶעָנִי עוֹשֶׂה עִם בָּעַל הַבַּיִת (ויקרא רבה פרשה לד').

וניתן להבין זאת על פי מעשה, באב שלקח את בנו העירה לעשות קניות לשבת. מגיעים הם למאפייה ויוצאים משם ובידיהם שתים עשר חלות חמות שבזה הרגע יצאו מהתנור. בדרכם רואים הם אדם עני המחזר על הפתחים, שלא עלה בידו להשיג את כל צורכי השבת. יושב הוא בקרן זווית ומביט בבושה על עוברי האורח האצים ורצים בדרכם לביתם עמוסים בכל טוב. ראה זאת האב וניגש לעברו יחד עם בנו. שאל אותו האב לשלומו, ומשהבין שאין לעני ולאשתו חלות לשבת, העניק לו בשמחה שתי חלות מתוך השתים עשרה שקנו, ברכו אותו בברכת הצלחה ושבת שלום והמשיכו בדרכם. פנה האב לבנו ושאל אותו: "היודע אתה כמה חלות נשארו לנו"?. "עשר חלות"! השיב הבן בבטחה. "האם אתה בטוח בני"? שאל האב בשנית. "כן" ענה הבן ופרט, "קנינו מהמאפייה שתים עשרה חלות, נתנו לעני שתי חלות, מה שאומר שנשארו לנו עשר"... חייך האב לבנו וענה לו, "האמת, שנשארו לנו רק שתי חלות".. "אבא, איך זה יתכן?" נזעק הבן.. והאב הסביר, "את החלות שכעת יש עמנו, נאכל בסעודות השבת. ועד מוצאי השבת לא יישאר מהם כלום. אך אותן חלות שהבאנו לעני נשארות עמנו לעד! קיימנו בהן את מצוות הצדקה החשובה, שנשמרת לאדם לזכות לעולמי עולמים". "ואם כן" סיים האב, "מה שבאמת נשאר לנו זה רק שתי חלות"...

מה שנשאר לאדם זה רק את המצוות שאותן קיים בעולם הזה. רק את השק שלתוכו אסף מצווה אחר מצווה לוקח הוא למעלה. מעבר לכך לא נשאר כלום...

זכור אלוקיך בימי בחורותיך!

וְזֹאת הַתְּרוּמָה אֲשֶׁר תִּקְחוּ מֵאִתָּם, זָהָב וָכֶסֶף וּנְחֹשֶׁת! (פרק כה פסוק ג')

ידוע מה שחז"ל אמרו שיש ג' סוגים של נותני צדקה, זהב כסף ונחושת. "זהב" ראשי תיבות- זה הנותן בריא. "כסף" ראשי תיבות- כשיש סכנה פותח. "נחשת" ראשי תיבות- נתינת חולה שאומר תנו. דהיינו חולה שעומד למות ונזכר שיש לו כמה אלפי דולרים ונותן אותם לצדקה זה בגדר נחושת. וניתן לדמות זאת למעלתן של אלו שזוכים לחזור בתשובה. ככל שהם חוזרים בצעירותם בעוד כוחם במותניהם, ויצרם עדיין גואה בקרבם, כך מעלת תשובתם היא גדולה יותר. כפי שכותב הרמב"ם: "אֵי זוֹ הִיא תְּשׁוּבָה גְּמוּרָה? זֶה שֶׁבָּא לְיָדוֹ דָּבָר שֶׁעָבַר בּוֹ וְאֶפְשָׁר בְּיָדוֹ לַעֲשׂוֹתוֹ וּפֵרַשׁ וְלֹא עָשָׂה מִפְּנֵי הַתְּשׁוּבָה! [אך] לֹא מִיִּרְאָה, וְלֹא מִכִּשְׁלוֹן כֹּחַ! (הלכות תשובה ב א').

כלומר כל עוד האדם נמצא בניסיון, יש לו שכר אם וכאשר הוא נמנע מעבירה. אך אם כבר אין לו את התאווה לעשות את אותה עבירה, למשל אדם שהזקין ותאוות העריות שלו פחתה, התשובה שיעשה נחשבת תשובה שלימה, אך הרמה שלה הרבה יותר פחותה מאשר צעיר שתאוותו נמצאת בשיאה. על כך אמר שלמה המלך: "וּזְכֹר אֶת בּוֹרְאֶיךָ בִּימֵי בְּחוּרֹתֶיךָ, עַד אֲשֶׁר לֹא יָבֹאוּ יְמֵי הָרָעָה, וְהִגִּיעוּ שָׁנִים אֲשֶׁר תֹּאמַר אֵין לִי בָהֶם חֵפֶץ" (קהלת יב א').

זכור את הקב"ה בעוד יש לך ניסיון, ותתאמץ להיות "גיבור הכובש את יצרו" (אבות ד א'), ואל תחכה לימים ששם תהיה רק בבחינת גיבור על חלשים...

הסחורה הכי טובה שיש !

דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה! (פרק כה פסוק ב')

כותב המדרש רבה (שמות, פרשה לג א): זה שאמר הכתוב: "כִּי לֶקַח טוֹב נָתַתִּי לָכֶם תּוֹרָתִי אַל תַּעֲזֹבוּ" (משלי ד ב'). התורה נקראת "לקח טוב" יותר מכל סחורה שבעולם.

על מנת לעמוד על ההבדל הביאו חז"ל משל למה הדבר דומה:
לשניים שנסעו ליריד בעיר הגדולה לצורך מסחר. האחד קנה בדי משי יקרים והשני השקיע את כספו בבדי צמר משובחים. בדרך חזרה נפגשו שני הסוחרים ושוחחו על עסקי הבדים כשכל אחד מתפאר בסחורה שקנה, בטיבה ובמחיר הזול שהשיג בעבורה. לפתע עלה במוחם רעיון להחליף את הסחורות ביניהם. בעל בדי המשי ייתן את סחורתו לחברו, והלה בתמורה ייתן לו את בדי הצמר היוקרתיים. אמרו ועשו! יוצא אם כן, שבעל המשי נשאר עם צמר וללא משי, ואילו חברו נשאר ללא הצמר אבל עם משי יקר...

אומר המדרש הנמשל הוא: התורה הקדושה - איננה כן, אלא אדם אחד לומד משנה מ"סדר נזיקין" ואדם אחר, לומד משנה מ"סדר מועד", כאשר נפגשים שניהם אומר האחד לחברו: למד אותי את מה שלמדת ואני אלמד אותך את מה שאני יודע. נמצא שלכל אחד מהם יש לבסוף גם את המשנה מ"סדר נזיקין" וגם את המשנה מ"סדר מועד" היש מקח טוב וגדול מזה?! זהו שאמר הכתוב: "כִּי לֶקַח טוֹב נָתַתִּי לָכֶם תּוֹרָתִי אַל תַּעֲזֹבוּ" (משלי ד ב').

העורך דין המועדף

אִם עַנֵּה תְעַנֶּה אֹתוֹ, כִּי אִם צָעֹק יִצְעַק אֵלַי, שָׁמֹעַ אֶשְׁמַע צַעֲקָתוֹ! (פרק כב פסוק כב')

עני אחד מר נפש סח את צערו לפני רבי ישראל מאיר הכהן בעל ה"חפץ חיים", וברצותו לנחמו סיפר לו ה"חפץ חיים" משל:
בעיר אחת גרו שני סוחרים עשירים גדולים, ראובן ושמעון. לימים העלילו עליהם עלילת שווא כי חטאו למלכות וזייפו שטרי כסף, ומשום כך הוטלו ראובן ושמעון אל בית הכלא עד לזמן משפטם. בני משפחותיהם ניסו ככל שביכולתם להציל את קרוביהם, ולשם כך שכרו עורכי דין מן הטובים במדינה, ואף לא חסכו תשלום שוחד ושלמונים מפקידי המלך כדי להמתיק את דינם. מאמצים אלו עלו ממון רב שכילה כמעט את כל רכושם של השניים, עד שלבסוף נשאר ראובן עם סך של עשרים אלף רובל ושמעון עם אלפיים בלבד. משהגיעה שעת המשפט, התייצבו סנגוריהם של השניים לפני השופטים. לראובן עמד סניגור בכיר מטובי המשפטנים שבמדינה, ואולם לשמעון עמד כסניגור שר בכיר משרי המלך!

ביושבם על ספסל הנאשמים גחן שמעון ולחש על אוזנו של ראובן: "מצבך טוב ממצבי! כיוון שנשאר לך פי עשרה מכספי תוכל תמיד לחזור ולעסוק במסחר ואולי אף להתעשר שנית"... "טועה אתה", החזיר ראובן בלחישה. "אמנם נשאר לך כסף מועט, אולם סיכוי טוב לך לצאת זכאי בדין כיון שלטובתך טוען שר משרי המלך, ואילו אני, אומנם כסף רב לי מאשר לך, אולם מי יכול להבטיח לי כי אצא זכאי בדין"?..

כן הוא הנמשל, אמר ה"חפץ חיים" לעני, כסף אמנם אין ברשותך, אך הקב"ה בכבודו ובעצמו עומד לימינך, שכך נאמר בתהילים: "כִּי יַעֲמֹד לִימִין אֶבְיוֹן לְהוֹשִׁיעַ מִשֹּׁפְטֵי נַפְשׁוֹ" (קט). כלום יש לך דבר גדול מזה? חשוב בעצמך, סיים ה"חפץ חיים" ומה תעדיף ממון כממון עשירים או זכות זו שהקדוש ברוך הוא עומד לימינך?

כי יש שכר לפעולתך...

"וַיַּעֲבֹד  יַעֲקֹב בְּרָחֵל שֶׁבַע שָׁנִים  וַיִּהְיוּ בְעֵינָיו כְּיָמִים  אֲחָדִים בְּאַהֲבָתוֹ  אֹתָהּ" (פרק כט' פסוק כ')

יעקב אבינו מגיע לשלב שבו הוא נדרש להקים את בית ישראל, בית שעתיד להוות ראש ומגדל לכל עם ישראל לדורותיו. אביו יצחק מצווה אותו: "לֹא תִקַּח אִשָּׁה מִבְּנוֹת כְּנָעַן! קוּם לֵךְ פַּדֶּנָה אֲרָם בֵּיתָה בְתוּאֵל אֲבִי אִמֶּךָ, וְקַח לְךָ מִשָּׁם אִשָּׁה מִבְּנוֹת לָבָן אֲחִי אִמֶּךָ (כח א'-ב').

לָבָן כמובן מקבל את יעקב בשמחה. הוא עדיין זוכר את ביקורו של אליעזר עבד אברהם שהביא עמו כסף וזהב ועשרה גמלים טעונים בכל טוב. בלית ברירה לאחר שהוא מגלה כי יעקב בא בידיים ריקות, הוא מכניסו לביתו משום שהוא קרוב משפחה. יעקב פונה אל לָבָן ואומר לו שמוכן הוא לעבוד אצלו שבע שנים תמימות בכדי להינשא לרחל ביתו. לָבָן מסכים בחפץ לב, אך ליעקב זה לא מספיק. הוא מודע לאופי הבעייתי וההפכפך של לָבָן ויודע שהוא יכול לשנות את ההסכם ולא לתת לו דווקא את רחל לאישה, אלה לתת לו אישה אחרת. לכן יושב יעקב עם רחל מבעוד מועד ונותן לה כמה סימנים, והוא מבקש ממנה שבליל הכלולות תאמר לו אותם וכך ידע שאכן הוא לא נפל קורבן לעוד תרמית של לָבָן.

לאחר שבע שנים, מגיע ליל הכלולות הנכסף שאליו מוזמנים כל אנשי העיר חרן מגדול ועד קטן. הלילה יורד והכתובּה נחתמת, ובסיום השמחה אט אט מתפזרים איש אל אוהלו. פונה יעקב אל כלתו מבעד להינומה ושואל אותה רק בכדי להיות בטוח על אותם סימנים שאותם נתן לרחל מבעוד מועד, מיד מקבל הוא את כל אותם סימנים ראשון ראשון ואחרון אחרון. אך.. "קשה זיווגו של אדם כקריעת ים סוף! (סוטה ב.)". גם הסימנים שיעקב נתן לא עוזרים, "וַיְהִי בַבֹּקֶר וְהִנֵּה הִוא לֵאָה" (כט כה'). מה?? איך זה יתכן? הרי זה נגד כל מה שהיה מתוכנן.. ועוד לאחר עבודה של שבע שנים...

"צֵא וּלְמַד מַה בִּקֵּשׁ לָבָן הָאֲרַמִּי לַעֲשׂוֹת לְיַעֲקֹב אָבִינוּ" (הגדה של פסח).. לָבָן החליף את רחל בלאה, ותירץ זאת בכך ש: "לֹא יֵעָשֶׂה כֵן בִּמְקוֹמֵנוּ, לָתֵת הַצְּעִירָה לִפְנֵי הַבְּכִירָה".. מה שנקרא: יש להם "מנהג!". אבל דבר אחד לא מובן.. איך יתכן שלאה ידעה את הסימנים? הרי הסימנים נועדו בכדי למנוע את התרמית הצפויה הזאת..

מתברר, שרחל מסרה את הסימנים ללאה. רחל אומנם עשתה תנאי עם יעקב, והתנאי אומר שסימנים אלו נשמרים בסוד בכדי שלָבָן לא יחבל בנישואיהם. אבל ממש זמן קצר לפני החתונה מתבשרת רחל שיגיעו אורחים מכל קצוות העיר, דבר שבשגרה לא יתכן בבית של לָבָן הקמצן. מסתבר שלָבָן הזמין את כל העיר לחתונה [על חשבונם כמובן (בראשית רבה ע יח')]. ובמצב החדש כבר רחל מתחילה להסיק מסקנות..

אם היתה חתונה מצומצמת רק של המשפחה הקרובה [כפי שהיה מתוכנן] אז אכן הסימנים יגלו את האמת. אבל עכשיו שכל העיר מוזמנת לפתע, כבר לא שייך לשמור את הסימנים לעצמי, אלה חייבת אני להעביר אותם לאחותי שלא תתבייש מול כל העיר!.

ומה לגבי הקמת הבית עם יעקב, שרחל חולמת עליו כבר שבע שנים? רחל מוותרת! לא שווה לה שום דבר שבעולם אם על ידי כך היא תצטרך לבייש את אחותה, ועוד מול כל העיר... איזו גבורה! לוותר על כל החלומות שלה, בשביל שאחותה לא תתבייש!

אך זה עדיין לא הכל! מספרת התורה (ל יד'): "וַיֵּלֶךְ רְאוּבֵן בִּימֵי קְצִיר חִטִּים וַיִּמְצָא דוּדָאִים בַּשָּׂדֶה וַיָּבֵא אֹתָם אֶל לֵאָה אִמּוֹ. וַתֹּאמֶר רָחֵל אֶל לֵאָה, תְּנִי נָא לִי מִדּוּדָאֵי בְּנֵךְ".. רחל מבקשת מאחותה לאה קצת מהדודאים שהביא בנה מן השדה. מה אנחנו היינו עונים לרחל? וודאי! איזו שאלה, קחי את כולם! אך מה עונה לה לאה? "וַתֹּאמֶר לָהּ הַמְעַט קַחְתֵּךְ אֶת אִישִׁי, וְלָקַחַת גַּם אֶת דּוּדָאֵי בְּנִי?!" כלומר, לא מספיק שאת גונבת את בעלי גם יש לך עוד בקשות!!??

וזה קשה עד לב השמיים! איך יתכן שלאה אומרת כך לרחל לאחר שזו הייתה מוכנה לותר על החיים לצד יעקב אבינו (הרי לא ידעה שתינשא גם היא ליעקב לאחר מכן) וכל זאת למענה??

בכדי להבין זאת צריכים אנו לברר מהם היו אותם סימנים שיעקב מסר לרחל.

מפורש בספר "דעת זקנים" מבעלי התוספות (פרשת ויצא), ששלשת הסימנים שמסר יעקב לרחל הם שלשת הדינים המסורים לנשות ישראל, והם הלכות הפרשת חלה, הלכות נידה, והלכות הדלקת הנר לכבוד שבת. ורחל שמוסרת את הסימנים ללאה לא מגלה לה שאלו "סימנים", אלה מלמדת אותם בצורה של שיתוף דברים בינה לבין אחותה: "הנה עוד מעט את מתחתנת, בואי נלמד ביחד כמה מן ההלכות שנצטרך לקיים.." לאה לא ידעה שאלו סימנים, וששאל עליהם יעקב השיבה לו בתמימות ושמחה על כך שמכירה את ההלכות ש"במקרה" שאל.. ולכן לאחר שיעקב לוקח גם את רחל לאשה ואוהב אותה יותר, מרשה לאה לעצמה לומר: "הַמְעַט קַחְתֵּךְ אֶת אִישִׁי, וְלָקַחַת גַּם אֶת דּוּדָאֵי בְּנִי!".

ורחל? רחל שותקת! כובשת את חרפתה ולא עונה. לא תספר את האמת שתכלים את אחותה גם לאחר שעבר זמן וכבר יש לה ילדים מיעקב, אלה מקיימת את החסד בשלמות, חסד של אמת ללא כל תמורה, בלי שמקבל החסד ידע ממי הוא קיבל. פשוט מושלם!

אך גם אם המעשים הטובים מוסתרים מעיני בני אדם, מבורא העולם שום דבר לא נעלם! כשכר על ההקרבה העצומה  של רחל מבטיח לה הקב"ה:  "קוֹל בְּרָמָה נִשְׁמָע נְהִי בְּכִי תַמְרוּרִים רָחֵל מְבַכָּה עַל בָּנֶיהָ  מֵאֲנָה לְהִנָּחֵם.  כֹּה אָמַר ה'  מִנְעִי קוֹלֵךְ מִבֶּכִי  וְעֵינַיִךְ מִדִּמְעָה  כִּי יֵשׁ שָׂכָר לִפְעֻלָּתֵך ְ  נְאֻם ה'  וְשָׁבוּ  מֵאֶרֶץ אוֹיֵב". הבנים  שבים לגבולם  מגלות בבל  בזכות  רחל אימנו, בזכות החסד שעשתה עם הסימנים (רש"י ירמיה לא').

ומוסיף עוד הקב"ה ומבטיח לרחל: "וְיֵשׁ תִּקְוָה לְאַחֲרִיתֵךְ, וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם".  בזכותך גם לעתיד לבוא (מלבי"ם שם) בזמן אחרית הימים יזכו לשוב הבנים לגבולם לקראת הגאולה השלימה שנזכה לראות בקרוב. אמן!

רחמנים, ביישנים, וגומלי חסדים.

וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת יִצְחָק בֶּן אַבְרָהָם, אַבְרָהָם הוֹלִיד אֶת יִצְחָק! (פרק כה'פסוק יט')

בפסוק הראשון של הפרשה רואים אנו שקיים הבדל בין מה שכותבת התורה על יצחק, לבין מה שנכתב לגבי ישמעאל (פרק כה פסוק יב').

על יצחק נאמר: "וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת יִצְחָק בֶּן אַבְרָהָם, אַבְרָהָם הוֹלִיד אֶת יִצְחָק!" ועל ישמעאל נאמר: "וְאֵלֶּה תֹּלְדֹת יִשְׁמָעֵאל בֶּן אַבְרָהָם, אֲשֶׁר יָלְדָה הָגָר!". גם יצחק וגם ישמעאל הם בניו של אברהם, אולם שמדובר על יצחק התורה מדגישה שאברהם הוליד את יצחק. ואילו אצל ישמעאל התורה מיחסת את הולדתו להגר אמו.

את ההבדל בלשון התורה מסביר ה"כלי יקר" [הרב שלמה אפרים מלונטשיץ]: "ישמעאל לא נקרא כי אם בן אברהם, כי לא קבל טבעו זולת מה שלמדו אברהם ממעשיו הטובים וזה היה אצלו במקרה ונשתנה, שהרי לסוף יצא לתרבות רעה, ולפיכך תלה התולדה בהגר כי קבל טבע הגר המצרית.. אבל יצחק קבל טבע אברהם ולמד גם ממעשיו על כן תלה הכל באברהם הן לשון בן, והן לשון תולדה" עכ"ל. כלומר, שהתורה כותבת לנו שאברהם הוליד את יצחק, היא באה ללמד אותנו שכל תכונותיו של אברהם עברו ליצחק בירושה. ואילו ישמעאל שאב את תכונותיו מהגר אמו, ולכן נאמר שההולדה של ישמעאל היא ע"י הגר.

ואלו תכונות העניק אברהם ליצחק? הגמרא במסכת יבמות (עט.) מביאה שלשה סימנים בהם ניכרים עם ישראל ואלו הם: רחמנים, ביישנים, וגומלי חסדים. אברהם מעביר את התכונות האלה ליצחק בנו, ולכן שהוא  מצווה את אליעזר עבדו לחפש אישה ליצחק, הוא מדגיש לו: "כִּי אֶל אַרְצִי וְאֶל מוֹלַדְתִּי תֵּלֵךְ" (כד ד'). אי אפשר להביא ליצחק שגדל על תכונות של נתינה וחסד אישה מבנות כנען! בכדי שיהיה המשך לתכונות האלה צריך לקחת לו אישה שגם היא גדלה וחונכה על ערכים דומים. ולכן ברגע שאליעזר רואה את רמת החסד והנתינה שמפגינה רבקה, יודע הוא לבטח ששליחותו הצליחה ונמצאה אישה המתאימה ליצחק. מיצחק ורבקה תכונות אלו  מועברות ליעקב  שמנחיל אותם לבניו אחריו עד עולם,  וכך בכל עם ישראל טבועים המאפיינים של רחמנים, ביישנים, וגומלי חסדים. ואם נמצא אדם שאין בו אחת ממידות אלו יש לחוש לייחוסו. כפי שמביא הילקוט שמעוני: ש"כל שאינו מרחם על הבריות בידוע שאינו מזרעו של אברהם אבינו! (דברים פרק יג, תתפט). ומוסיפה הגמרא, שמי שאין לו בושת פנים בידוע שלא עמדו אבותיו על הר סיני! (נדרים כ.).

עד כדי כך התכונות טבועות אצלנו בגנים שהיו צריכים חז"ל לחוקק תקנה כפי שמובא בגמרא במסכת כתובות (נ.): אמר רבי אילעא: "באושה (שם של מקום) תיקנו, המבזבז (כלומר, מי שהוא מבזבז מנכסיו לצדקה), אל יבזבז יותר מחומש". כלומר, לא יתן לצדקה יותר מחומש (20%) מנכסיו שמא גם הוא יזדקק בסוף לצדקה. כל כך גדולה היא מידת הנתינה של העם היהודי, שהיו חייבים חז"ל להזהיר את  היהודי, שלא ייתן את כל ממונו לצדקה!! האם שייך להזהיר איזה גוי שלא ייתן יותר מידי צדקה, כדי שלא יגמר לו הכסף?? לא יקום ולא יהיה!

אך למרות שתכונות אלו מגיעות אלינו בירושה מאברהם אבינו, אסור לאדם לחשוב לעצמו שאין אנו צריכים לעמול בכדי להשיג אותם. ההפך הוא הנכון! דווקא בגלל שאלו הם הדברים שמאפיינים אותנו כיהודים, עלינו לעמול עליהם ביתר שאת! אדם צריך להשתדל לתת צדקה כפי יכולתו, הן מגופו והן מכספו. צריך להשתדל בכל כוחו להתרחק מעזות הפנים השלילית, ולדבוק במידת הביישנות שעל כך נאמר: "עַז פָּנִים לַגֵּיהִנָּם, וּבוֹשת פָּנִים לְגַן עֵדֶן" (אבות ה כ'). ו"כל אדם המתבייש, לא במהרה הוא חוטא" (נדרים כ.). וכן להימנע ממידת האכזריות ולא לנקום ולצער שום בריה, אלה "שתהיה מידת הרחמים והחנינה תקועה ונמצאת בלבו כל הימים. וכמו שהאדם רוצה שירחמו עליו בשעת צרכו, כן ראוי לו שירחם על מי שיצטרך", כמו שאמר הכתוב (ויקרא יט יח'): "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" (אורחות צדיקים - שער הרחמים).

מידות אלו כ-בושה רחמנות וגמילות חסדים, יוכל אדם לקנות בהצלחה אך ורק אם ישמר מחברה רעה. אדם שחושב שהוא יכול להמשיך ולהסתובב עם חברה רעה שאין בה בושה ורחמנות, ועדיין יוכל לשפר את מידותיו הוא טועה! ברגע שאדם רואה שכולם מסביבו חפצים לתת ולהעניק, "נדבק" גם הוא ברצון לנתינה. אם כולם מדברים בכבוד איש לרעהו, אף אדם לא ירצה להיות יוצא דופן. האדם נמשך אחרי החברה בא הוא נמצא (משנה תורה - דעות פרק ו א'). אם האדם נמצא בחברה טובה הוא נמשך לעשות דברים טובים. ואם הוא נמצא בסביבת אנשים רעים, הוא ימשך אחרי הבל וריק ולכן הוא חייב לצאת משם!

על הפסוק "וַיִּתְרֹצֲצוּ הַבָּנִים בְּקִרְבָּהּ" (כה כב') כותב רש"י: ש"בעת שרבקה עברה ליד בית מדרש היה רוצה יעקב לצאת, ובעת שעברה בפתח עבודה זרה היה רוצה עשיו לצאת". ושואל החת"ם סופר: "תינוק במעי אמו, המלאך בא ומלמד אותו את כל התורה כולה! וכי חשב יעקב שבבית המדרש ילמד יותר מאשר עם המלאך, שכל כך רצה לצאת?!" אלא, אמנם יעקב למד תורה עם המלאך, אך שהה במחיצתו של עשו הרשע, ולכן העדיף לצאת וללמוד בבית המדרש. ועל כך אומרת המשנה באבות (א ז') : "הַרְחֵק מִשָּׁכֵן רָע, וְאַל תִּתְחַבֵּר לָרָשָׁע". תוכל להיות ולהישאר צדיק אך ורק אם תתרחק ממחיצתם של הרשעים שמסביבך..