‏הצגת רשומות עם תוויות מעשה. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות מעשה. הצג את כל הרשומות

יום שלישי, 21 באפריל 2015

צאי לך בעקבי הצאן!

וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה אַחֲרֵי מוֹת שְׁנֵי בְּנֵי אַהֲרֹן בְּקָרְבָתָם לִפְנֵי ה' וַיָּמֻתוּ. (פרק טז פסוק א')


פרשת אחרי מות פותחת בהזכרת מיתתם של שני בני אהרון - נדב ואביהו, שנפטרו בעת שהקריבו מדעתם אֵשׁ זָרָה (קטורת), למרות שזה לא הופיע ברשימת הקורבנות שקיבלו ממשה רבינו. מיתת בני אהרון היתה מאוד טראגית לעם ישראל גם משום שהם היו צדיקים גדולים, וגם משום שהעיתוי, יום חנוכת המשכן, היה יום מאוד שמח ומרגש ולא מתאים לבשורות מהסוג הזה. משה רבינו מנחם ומרגיע את אהרון אחיו ואומר לו: תדע לך אחי, שבניך עשו את תפקידם בעולם הזה בצורה מושלמת, והם אפילו היו יותר צדיקים ממני וממך..!

מיתת בני אהרון נקבעה לזיכרון בכל שנה ושנה, ע"י כך שבתפילת שחרית של יום הכיפורים אנו קוראים בפרשת אחרי מות. וכותב על כך השולחן ערוך (סימן תרכא): "וזכרון מיתת בני אהרן מסייע לכפרת ישראל, שמיתת הצדיקים מכפרת. וראוי לכל איש להצטער ולהוריד דמעות על מיתתם..". כלומר, בגלל שביום כיפור כל אדם צריך להצטער ולחפש כפרה על מעשיו, תיקנו לנו שנזכיר את פטירת בני אהרון הצדיקים. ובעת שנצטער על מיתתם, נזכה לכפרת עוונותינו. כי הרי מיתת הצדיקים מכפרת (כפי שמובא בזוהר אחרי מות נז:).

ונשאלת השאלה: מדוע נקבע בכל שנה לבכות ולהצטער דווקא על הצדיקים נדב ואביהו? הרי אנו כמעט ולא יודעים עליהם ועל חייהם כלום. יותר קל היה לנו להצטער על פטירת אברהם אבינו או משה רבינו, שחייהם מפורטים לנו בתורה. או שאולי עדיף שנבכה ונצטער על הצדיקים שנפטרו בדורנו, שהכרנו אותם ואנו עדיין מרגישים את האובדן ואת החיסרון שבהסתלקותם.. מה מיוחד בבני אהרון שדוקא להם אנו עושים הספד שנתי קבוע?

בגמרא (ערכין יז.) מפרש רש"יעל הפסוק: "זֶה דּוֹר דֹּרְשָׁיו, מְבַקְשֵׁי פָנֶיךָ יַעֲקֹב סֶלָה" (תהילים כד ו'). "זה דור דורשיו - הקישה התורה דור לדורשיו". כלומר קיים קשר ישיר בין הרמה של המנהיגים, לרמה של האנשים שבאותו הדור (גמרא שם). אם ראית דור שהמנהיגים בו מעולים, תדע שאף הדור הוא ברמה גבוהה. ואם ראית דור שהמנהיגים שלו הם ברמה נמוכה, תדע שגם הרמה של האנשים שבדור נמוכה.

ושמעתי חידוש נפלא [ואינני זוכר את מקורו] שאומר, שכולנו עדים למציאות של ירידת הדורות, ובכל דור שעובר ישנה ירידה שמתבטאת בכל התחומים הן בעם והן במנהיגים. ולכן לא לשוא בכל שנה אנו בוכים דוקא על פטירתם של נדב ואביהו. כי באותו הדור של המדבר, נדב ואביהו היו עתידים לרשת את כיסאם של משה ואהרון. ואם התורה בעצמה מעידה על נדב ואביהו שהם היו ברמה יותר גבוהה מהרמה של משה ואהרון, אז יוצא שבמקום המהלך הטבעי של ירידת הדורות, היתה לנו כאן עליה! ועקב כך גם הירידה הכללית של הדורות בהיסטוריה היתה מתעכבת בדור אחד, וכך יוצא שהרמה שלנו היום לא היתה הרמה הנוכחית שלנו, אלה הרמה של אבותינו שהיא יותר גבוהה בדור אחד (כל כך משמעותי בדורות האחרונים). ולכן אמור להיות לנו קל לבכות ולהצטער על פטירתם של נדב ואביהו בכל שנה ושנה, כי בעצם אנו בוכים על עצמינו, שעקב פטירתם, הרמה שלנו ושל מנהיגינו יותר נמוכה. ע"כ.

מעבר לכך שאנו צריכים [ובצדק] לבכות על מצבינו, חייבים אנו גם להסתכל אחורה אל הדורות שעברו, ולנסות ללמוד מהנהגותיהם ומעשיהם. רק ע"י ההסתכלות וההתבוננות בדורות שעברו, נוכל לזהות את הפער ולדעת במה עלינו להשתפר. ועל כך כותב שלמה המלך: "אִם לֹא תֵדְעִי לָךְ הַיָּפָה בַּנָּשִׁים (כינוי לעם ישראל), [אם לא תדע באיזו דרך ללכת ועל פי איזו השקפה לנהוג, מרוב הבלבול שבדור], צְאִי לָךְ בְּעִקְבֵי הַצֹּאן [צא ולמד מאבות האומה שהיו רועי הצאן]. וּרְעִי אֶת גְּדִיֹּתַיִךְ עַל מִשְׁכְּנוֹת הָרֹעִים [וחנך את בניך על פי ההשקפה והדרך של אבותינו ז"ל]" (שיר-השירים א ח').

ישנו מעשה על אדם חרדי שעלה לטיסה מניו יורק לישראל עם שני ילדיו. לצידם ישב עורך-דין חילוני מתל אביב שגם הוא חזר לישראל לאחר שביקר לצורך עסקיו בארה"ב. בכל מהלך הטיסה שם לב העורך-דין שילדיו של האב החרדי מנסים בכל הזדמנות למלא את רצון אביהם. בכל שלב התעניינו אם אביהם רוצה לשתות או לטעום משהו. בעת שלמד, השתדלו לא להפריע לו. ובעת שישן דאגו שיהיה לו שקט ונעים. לקראת הנחיתה העורך-דין לא התאפק ושאל את האב: שמתי לב שבכל מהלך הטיסה הילדים שלך עשו הכל בכדי למלא את רצונך, מה אתם עושים לילדים שהם כל כך מחונכים?!

ענה לו האב: זה פשוט! אנחנו מאמינים ומחנכים את ילדינו שההיסטוריה שלנו התחילה מאדם הראשון שהיה יציר כפיו של האלוקים, ולאחר מכן ההיסטוריה המשיכה עם אברהם אבינו ומשה רבינו, וישנה מציאות של ירידת הדורות, וכך כל דור שעובר הוא פחות איכותי מהדור הקודם. ככל שמתרחקים אנו מאבותינו וממעמד הר סיני, ישנה ירידה טבעית מדור לדור. ולכן בני מכבד אותי, כי אני דור אחד לפניו, ואני יותר קרוב לחוכמה ולתורה שניתנה בהר סיני.

ואילו אצלכם שחינכתם את בניכם שהאדם נוצר מהקוף, אז ככל שעוברים הדורות האדם נהפך ליותר מפותח ויותר משוכלל. ואם כן מדוע שהבן שלך יכבד אותך?, הרי אתה יותר קרוב לקוף ממנו, והוא כבר בן אדם יותר ממך..

אם נדע להסתכל אחורה ולהבין מי היו אבותינו, נדע גם למה לשאוף ולאיפה לכוון את מעשינו.

"הָשִׁיבָה שׁוֹפְטֵינוּ כְּבָרִאשׁוֹנָה, וְיוֹעֲצֵינוּ כְּבַתְּחִלָּה. וְהָסֵר מִמֶּנוּ יָגוֹן וַאֲנָחָה.." שנזכה בקרוב בעז"ה!

יום שלישי, 17 בפברואר 2015

מדוע הגויים קיבלו רק 7 מצוות, ואילו אנו הסתבכנו עם 613?!

וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה. מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי! (פרק כא פסוק א')



במעמד הר סיני עם ישראל הרגיש וידע מהי קירבת אלוקים, וחפץ לחזור להרגשה זו בכל מחיר. ועל כן הקב"ה אומר למשה שהוא מבטיח לעם ישראל: "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ, וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם" (כה ח'). ברגע שתעשו לי את המשכן ואת כליו על פי מה שציוויתי, אני ישרה את שכינתי בתוכו ותרגישו שוב מהי קרבת אלוקים. בנוסף מגלים לנו חז"ל שדבר זה לא נאמר רק לעם ישראל ככלל, אלה כל יהודי ויהודי שיפנה מקום בתוכו, בתוך האישיות שלו, ויבנה מקדש לה', הקב"ה ישרה את שכינתו על אותו יהודי. אך אם אדם לא ישקיע ולא יבנה מקום לשכינה לשרות שם, כמובן שהשכינה לא תגיע מאליה.

בגמרא בסוף מסכת מכות (כג:) אמרו חז"ל: "תרי''ג (613) מצות נאמרו לו למשה בסיני, שס''ה (365) כנגד ימות החמה,  ורמ''ח (248) כנגד איבריו של אדם" עכ"ל.  ומעבר ל-613 המצוות  ישנם עוד סעיפים ופרטים רבים, מבחר הנהגות, ומי שחפץ גם חומרות. ונראה לאדם היהודי שכביכול המעמסה היא רבה.. יקום אדם וישאל: "למה הגויים קיבלו רק 7 מצוות (בני נח), ואילו אנו הסתבכנו עם 613 פלוס"?!

אומרים אנו כמה פעמים בכל יום: "רִבִּי חֲנַנְיָה בֶּן עֲקַשְׁיָא אוֹמֵר: רָצָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְזַכּוֹת אֶת יִשְׂרָאֵל, לְפִיכָךְ הִרְבָּה לָהֶם תּוֹרָה וּמִצְוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר ה' חָפֵץ לְמַעַן צִדְקוֹ, יַגְדִּיל תּוֹרָה  וְיַאְדִּיר" (ישעיה מב כא'). כלומר, למה הקב"ה הרבה תורה ומצוות? מפני שחפץ הוא לְזַכּוֹת את ישראל! בראש ובראשונה כל אדם צריך לדעת, שכל מצווה ומצווה שיהודי עושה, הוא גורם טובה לעצמו. הן בעולם הזה, וודאי שגם בעולם הבא. ואם כן, המצוות הם לא מעמסה. הקב"ה רצה לזכות אותנו בכמה שיותר מצוות ולכן פיזר לנו במהלך היום הרבה מצות שאם היינו יודעים את ערכם בעולם הזה, היינו מחפשים אחריהם, כאחר שלל רב.

כבר מהרגע שהאדם קם בבוקר פותח הוא במודה אני, נטילת ידיים, ברכות השחר, טלית, תפילין, ותפילה.  וכמובן  בהמשך היום  עם  צדקה וחסד, ברכות הנהנין,  וקיום כל עסקיו באמונה. בל נשכח מצוות כמו שבת, חגים, ביקור חולים, וכמובן תלמוד תורה. כל מצווה ומצווה שאדם מקיים, מעבר לכך שהוא ממלא את שקו בשכר רב שיקבלו בעולם הבא, הוא מקדש את עצמו בעולם הזה, וגורם לכך שתשרה עליו שכינה. ואם כך יוצא, שהמצוות עוזרות לנו הרבה יותר מאשר גורמות לנו למעמסה. הכל שאלה של מה האדם חפץ בעולם הזה..  האם  רצונו  להתקדש ולהתקרב לבורא העולם, בעולם הזה ובעולם הבא? או שהוא מעדיף להישאר מנותק וחסר חיות..

הקב"ה אומר למשה: "דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה". ושואלים חז"ל למה לשון הפסוק היא "וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה". הרי היה צריך להיכתב "ויתנו לִי תְּרוּמָה". הרי האדם צריך לתת תרומה, ולא לקחת תרומה.. אלה שעונים חז"ל, נכון שהאדם נותן את התרומה, אבל התוצאה שנובעת מזה היא שהוא לוקח לעצמו תרומה! "וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה", מלשון לקחת! הברכה שנעשית ממצוות הצדקה היא שהאדם הנותן מתברך בעצמו! כפי שאמרו במדרש: "יוֹתֵר מִמַּה שֶׁבַּעַל הַבַּיִת עוֹשֶׂה עִם הֶעָנִי, הֶעָנִי עוֹשֶׂה עִם בָּעַל הַבַּיִת (ויקרא רבה פרשה לד').

וניתן להבין זאת על פי מעשה, באב שלקח את בנו העירה לעשות קניות לשבת. מגיעים הם למאפייה ויוצאים משם ובידיהם שתים עשר חלות חמות שבזה הרגע יצאו מהתנור. בדרכם רואים הם אדם עני המחזר על הפתחים, שלא עלה בידו להשיג את כל צורכי השבת. יושב הוא בקרן זווית ומביט בבושה על עוברי האורח האצים ורצים בדרכם לביתם עמוסים בכל טוב. ראה זאת האב וניגש לעברו יחד עם בנו. שאל אותו האב לשלומו, ומשהבין שאין לעני ולאשתו חלות לשבת, העניק לו בשמחה שתי חלות מתוך השתים עשרה שקנו, ברכו אותו בברכת הצלחה ושבת שלום והמשיכו בדרכם. פנה האב לבנו ושאל אותו: "היודע אתה כמה חלות נשארו לנו"?. "עשר חלות"! השיב הבן בבטחה. "האם אתה בטוח בני"? שאל האב בשנית. "כן" ענה הבן ופרט, "קנינו מהמאפייה שתים עשרה חלות, נתנו לעני שתי חלות, מה שאומר שנשארו לנו עשר"... חייך האב לבנו וענה לו, "האמת, שנשארו לנו רק שתי חלות".. "אבא, איך זה יתכן?" נזעק הבן.. והאב הסביר, "את החלות שכעת יש עמנו, נאכל בסעודות השבת. ועד מוצאי השבת לא יישאר מהם כלום. אך אותן חלות שהבאנו לעני נשארות עמנו לעד! קיימנו בהן את מצוות הצדקה החשובה, שנשמרת לאדם לזכות לעולמי עולמים". "ואם כן" סיים האב, "מה שבאמת נשאר לנו זה רק שתי חלות"...

מה שנשאר לאדם זה רק את המצוות שאותן קיים בעולם הזה. רק את השק שלתוכו אסף מצווה אחר מצווה לוקח הוא למעלה. מעבר לכך לא נשאר כלום...

יום חמישי, 12 בפברואר 2015

תרשום את המצווה על חשבוני!

וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם!  (פרק כא פסוק א')



גדולי ישראל למדו אותנו, כיצד להתנהג עם הבריות, וגם לפעמים לותר על חומרות וסיגים כדי שלא לצער את הזולת.

ומעשה היה עם הגאון רבי ישראל מסאלנט זכר צדיק לברכה, שהלך להתארח אצל תלמידו, ולפני הסעודה נטל ידיו בצמצום, למרות שמנהגו לטול בשפע, כפי שנכתב בגמרא (שבת סב.) והתלמיד לא הבין מדוע דוקא בביתו אין רבו מהדר כמנהגו בכל מקום.

בסעודה שאל את רבו בענוה, שתורה היא וללמוד הוא צריך, ומדוע לא החמיר לטול בשפע? ענהו הגאון רבי ישראל, שראה את המשרתת באה עם דליי המים בקשי רב, וכיון שהדבר גורם טרחה יתרה, אין מצוה להדר על חשבון הזולת.

מעשה אחר היה עמו, שהתארח בשבת אצל אחד מתלמידיו, ואחר גמר הקידוש צוה להגיש מיד את הדגים, וכשגמר נטל למים אמצעיים וצוה להגיש הבשר, ושוב סיים בזריזות, ובקש את הלפתן. אמר דבר תורה קצר, ובקש לטול ידיו למים אחרונים, התלמיד שלא הרגל לראות את רבו בכך, תמה אך שתק.

כשסיים הרב את ברכת המזון בקש לקרא למשרתת ובקש את סליחתה על שזרז אותה בעבודתה, אך להפתעת כולם היא הודתה לרב, ואמרה לו, שהיא תשמח אם בכל שבת ילחיצו אותה כך, משום שבכל ליל שבת ילדיה נאלצים להרדם בלא אוכל, משום שהיא מגיעה מאוחר כתוצאה מאריכות הסעודה של בעל הבית. מיד הביט רבי ישראל בפני תלמידו בעל הבית והוכיחו, שאין שום מצוה להדר כשהדבר בא על חשבון הזולת, וידוע שתמיד כששאלו את רבי ישראל מסלאנט על הדורים באפית מצות וכיוצא בזה, היה אומר כי ההידור הכי גדול הוא להזהר בכבוד הזולת. (כתונת פסים)

יום חמישי, 29 בינואר 2015

החיים תפקיד!

וְעַתָּה לֹא אַתֶּם שְׁלַחְתֶּם אֹתִי הֵנָּה כִּי הָאֱלוקים ( בראשית פרק מה פסוק ח')


- "והערב נא" / הרב ארז חזני -

סיפר אחד התלמידי חכמים: בחצות לילה בעודי שוקד על דלתות התורה, נשמעו דפיקות מבהילות על דלת ביתי. ניגשתי לפתוח, והנה רואה אני לנגד עיני שני שוטרים חמורי-סבר! "במה אוכל לעזור לכם?", שאלתי. "ארוז נא בזריזות את חפציך ההכרחיים, אתה מגיע עמנו כעת למעצר!", הודיעו השוטרים, וחשכו עיני. "על מה ולמה?", זעקתי, אך השוטרים לא שעו אל דברי, ובקרירותם נטלוני לרכב המשטרה.

ישבתי וערכתי חשבון נפש מעמיק, "מה פשעי ומה חטאתי על כי נגרם לי כל העוול הנורא הזה"... לאחר נסיעה ממושכת עד לעיר אשקלון, הובלתי לתא-מעצר בבית הכלא "שיקמה".

בחדר שאליו הובלתי, פגשתי אדם נוסף הממתין אף הוא למשפטו. האיש מביט בי ומשתומם (מחמת המראה המכובד) - "מה הביא את כבודו לכאן", שאל. -"האמן לי, איני יודע מאומה, פשוט גררו אותי לכאן, על לא עוול בכפי", (כפי שכולם טוענים). "ומה אתה עושה פה?", שאלתיו. השיב הלה: "נתתי כמה סטירות לארוסתי. היא לא הלשינה, אלא השכנים. בע"ה אצא מכאן ואשאנה בקרוב לאשה".

"מדוע הכית את ארוסתך?", המשכתי להתעניין, והחל האיש לספר, כשח לפי תומו: "ראה נא, לפני

כמה שנים נשא אחי אשה ונולד לו בן. שמו של הבן הוא 'יוחנן', על שם אבי המנוח, ולכן יש לי חיבה מיוחדת לילד יקר זה, וגם הוא קשור אלי מאד. והנה, לפני מספר חודשים הלך אחי לעולמו, ונותרה אשתו גלמודה וענייה, יחד עם בנה היתום. מכיון שאני אדם אמיד מאד, וטרם זכיתי להינשא, חשבתי שאולי כדאי שאעשה חסד עם אלמנת אחי המנוח, ואשא אותה לאשה, וכך אזכה לגדל גם את יוחנן האהוב כבן... לשמחתי נענתה גיסתי להצעה, ואי"ה במוצאי שבת הבאה אשאנה כדת משה וישראל. ולמה הכיתי אותה? ובכן, אתמול היא נתנה סטירות לילד הקטן, וגם אני השבתי לה כמה סטירות..."

שמעתי את דבריו, והזדעזעתי עד עמקי נשמתי. "יקירי האהוב, כיצד עולה על דעתך לעבור על איסור תורה כה חמור שיש בו חיוב כרת, הלא זו אשת אח שיש לה בנים..." (דברים כה ה').

אך הלה בשלו: "זו סתם חומרא של כמה רבנים. דוקא שמעתי כי זו אפילו מצוה גדולה - מצוות "יבום". שמעתי גם כי ישנם רבנים ("רע-בנים" רפורמים) שיסכימו לערוך לנו חופה וקידושין... אחת היא לי, אצא מן הכלא ואשא אותה לאשה, ואגדל את היתום במסירות".

מיודענו התלמיד חכם כבר הבין מדוע הביאו אותו לכאן על לא עוול בכפו! הוא כבר ידע במדוייק איזו משימה עומדת לפניו בזה הלילה!

במשך כל הלילה לא עצמו השניים את עיניהם. השיחה ביניהם התארכה למשך שעות ארוכות, עד לנץ החמה. ובזכות לשון הלימודים של אותו תלמיד חכם, סבלנותו ונעימותו, הצליח למצוא מסילות בלבבו של האסיר, עד שלבסוף עמד והכריז: "הצלחת לשכנע אותי כבוד הרב. אני נשבע לך - מיד כשאצא מכאן אבטל את נישואיי עם אשת אחי!"

החלפנו בינינו מספרי טלפונים, ולפתע נכנסו אנשי רשות בתי-הסוהר. "אלפי סליחות... אנו לא יודעים כיצד להתנצל בפניך. אירעה כאן טעות נוראה", אמרו האנשים. אך הופתעו עד עמקי נפשם כאשר שמעו את תגובתי: "אינכם צריכים להתנצל כלל. לא אתם הבאתם אותי לכאן... עתה רק תעזרו לי לשוב לביתי...".

האנשים עמדו משתוממים לנוכח האצילות המופלאה של התלמיד חכם, והחזירו אותו אחר-כבוד לביתו.

במהלך הימים הבאים המשכנו לשמור על קשר, ואכן ביטל האיש את חתונתו, ועתה נמצא בתהליכים מתקדמים של תשובה... זכיתי להבין היטב מדוע ההשגחה גלגלה אותי עד לבית הכלא באשקלון - כדי להציל נפש תועה מאיסור כרת ולהשיבה אל אבינו שבשמים!

יום רביעי, 17 בספטמבר 2014

הטלית נשארה שלמה!

את הסיפור המופלא הבא, סיפר הרב אלימלך בידרמן מלעבלוב, ששמע מפי הרב מנדל אקשטיין מבני ברק. הרב אקשטיין מומחה בהעברת ארונות קבורה מארץ לארץ.

מעשה ביהודי מבוגר מבני ברק, שבימי השואה, בהיותו נער, ברח עם אביו מפולין לסמרקנד, כמו יהודים רבים שנסו על נפשם. אביו של אותו יהודי, לא החזיק מעמד ימים רבים בשל מחלה בלבו והוא נפטר בגיל צעיר. לפני מותו ביקש מבנו, שלאחר שיירגע המצב, יעלה אותו לקבורה בארץ ישראל.

לאחר 70 שנה, כשאותו נער כבר התקרב לגיל 90, החליט שהוא צריך לקיים את צוואתו של אביו. ניגש לרב אקשטיין והעביר אליו את כל המידע שהיה ברשותו על קבר אביו בסמרקנד. והרב אקשטיין אכן נסע לשם ומצא את הקבר. כשנפתח הקבר, נדהם לגלות שהטלית עמה נקבר אותו אדם, נותרה שלמה. הוא חשש להמשיך את פעולת העברת  העצמות,  שכן  טלית  בד  היא  הראשונה  להיאכל  בקבר, וכיצד ייתכן שנותרה שלמה במשך 70 שנה?

בסיום המלאכה נטמן האב, שגופתו לא נותרה שלמה, בבית  העלמין "ארץ החיים"  בעיר בית שמש.  בהלוויה השתתפו  רבנים חשובים,  והרב אקשטיין  שטח  בפני  אחד  מהם את סיפור הטלית.  הרב  שנדהם  אף הוא,  לקח  את  הבן  הזקן לשיחה. תחילה רק אמר האיש שאביו היה איש חסד ותלמיד חכם, אולם הרב  הבין שצריך להיות סוד גדול  יותר מאחורי עניין הטלית. "אולי בכל זאת תיזכר במשהו" והבן אכן נזכר: "מהרגע שאבא לבש את הטלית, קיבל על עצמו לא לדבר דברים בטלים". "זה הסוד", פסק הרב. "וזה סודה של קבלה טובה", פסק הרב בידרמן. אותו אדם קיבל על עצמו קבלה טובה שעמדה לו לזכות!

על אף שבישראל מקפידים שלא לקבור עם טלית, פסק הרב דין שונה למנוח, והורה לקבור אותו עם הטלית המופלאה.
פורסם בהידברות: http://www.hidabroot.org/he/article/76690





המעשה הזה הזכיר לנו עוד נס מדהים שקרה בזכות מצוות הציצית:


 

[embed]https://www.youtube.com/watch?v=WVlcPo5Miu8[/embed]

-