קול דודי דופק!

נמצאים אנו עמוק בתוך עשרת ימי תשובה. עבר עלינו ראש השנה התשע"ו עם סימנים של התחלה חדשה, ברכנו אחד את השני בשנה טובה וכולנו תקווה שכלתה שנה וקיללותיה והחלה שנה וברכותיה. אך רגע לפני שאנו נכנסים לשגרת השנה החדשה, עומדים אנו לפני יום הכיפורים וימי התשובה המעטים שנשארו. והשאלה שאנו צריכים לשאול את עצמינו היא: מה נשתנה יום הכיפורים הזה משאר ימי הכיפורים? האם אנו יוצאים לדרך חדשה ושינוי מעשים? או שמה זהו עוד יום כיפור של ניקוי המצפון (בלבד).?.

לא שאנו לא בסדר חלילה. אנחנו באמת משתדלים לעשות את המקסימום שאנו יכולים.. או יותר נכון את כל הדברים שאנו רגילים לעשות. ובאמת נראה שזה המקסימום שאנו מסוגלים לעשות בשלב זה של החיים.. בעתיד, קרוב לוודאי שניקח על עצמינו עוד כמה דברים – נוסיף עוד כמה מצוות. אך כרגע זו המציאות.. אדם לא יכול להשתנות בבת אחת (הרי הוא עלול ליפול.. לא?). וחוץ מזה, יש עוד זמן!..

הקב"ה בכבודו ובעצמו בא לעורר אותנו מתרדמת הזמן, מהטעות של ה:"ברגע שאני אשמע את קול שופרו של המשיח, אני ירוץ לבית הכנסת.." ומציע לנו: שוב יום אחד לפני מיתתך! (שבת קנג.) - תתקרב אלי רגע לפני שנגמר הסרט, רגע לפני שמאוחר מידי..

את דרמת המתח הזאת ממחיש לנו שלמה המלך בשיר השירים (פרק ה ב'): אֲנִי יְשֵׁנָה וְלִבִּי עֵר! ומפרשים חז"ל: אני ישן מן המצוות, וליבי ער להקב"ה. אני אומנם לא מקיים את כל המצוות, אך יש לי אמונה עד השמיים, אני אוהב את הקב"ה!. והנה, "קוֹל דּוֹדִי דוֹפֵק! פִּתְחִי לִי אֲחֹתִי רַעְיָתִי יוֹנָתִי תַמָּתִי.." הקב"ה דופק! מבקש שאני אפתח לו את ליבי. הוא רוצה שאני יתקרב אליו. ואף מוסיף ברחמיו המרובים ומסביר: "שֶׁרֹּאשִׁי נִמְלָא טָל, קְוֻּצּוֹתַי רְסִיסֵי לָיְלָה" קשה לי שאתה לא פותח לי, במיוחד עם עול השעבוד והגלות של ישראל. בוא תפתח לי ונצא שנינו מהצער!

כך ברחמיו דופק ה' על דלתנו, ומה אנו משיבים? "פָּשַׁטְתִּי אֶת כֻּתָּנְתִּי, אֵיכָכָה אֶלְבָּשֶׁנָּה? רָחַצְתִּי אֶת רַגְלַי, אֵיכָכָה אֲטַנְּפֵם?" כבר נכנסתי למיטה, אתה לא יכול לבוא מחר? "אני דתי בלב". "אנחנו בדור קשה". "אחרי הצבא, הלימודים, החתונה, הפנסיה.." וכך מתעלמים מהדפיקות, מחליפים צד במיטה וממשיכים בשנתנו המתוקה.

אך במקום שרחמי בני אדם נגמרים, רחמי הקב"ה רק מתחילים! "דּוֹדִי שָׁלַח יָדוֹ מִן הַחֹר, וּמֵעַי הָמוּ עָלָיו". הקב"ה מנסה עוד שכנוע על מנת שנפתח לו את הדלת. הוא מנסה למצוא איזה סדק קטן בלב שלנו, בתקווה שזה מה שיגרום לנו להתעורר.. ולפתע מתחילה אצלנו הרגשה פנימית מיוחדת. הרגשה של רצון להתקרב, רצון לפתוח את הדלת ולתת להקב"ה להיכנס. "קַמְתִּי אֲנִי לִפְתֹּחַ לְדוֹדִי, וְיָדַי נָטְפוּ מוֹר, וְאֶצְבְּעֹתַי מוֹר עֹבֵר עַל כַּפּוֹת הַמַּנְעוּל". קמנו מהשינה בכדי לפתוח את הדלת, סוף כל סוף זו האמת, ותמיד רצינו לעשות צעד קדימה. ואפילו אנו מתחילים להרגיש טוב עם זה שהצלחנו לקום מהמיטה הממגנטת.

אבל אז קורה דבר מפתיע.. "פָּתַחְתִּי אֲנִי לְדוֹדִי, וְדוֹדִי חָמַק עָבָר!" קמנו מהמיטה, התלבשנו, הסתדרנו, ולבסוף פתחנו את הדלת. אך מסתבר שבזמן שהתארגנו, כבר לא היה אף אחד שמחכה לנו מחוץ לדלת.. "נַפְשִׁי יָצְאָה בְדַבְּרוֹ"... אנו נזכרים בדיבורים בבקשות ובתחינות של הקב"ה ונפשנו יוצאת מגעגועים אל הזמן שעוד התחנן וחיכה לנו בחוץ. ועכשיו, "בִּקַּשְׁתִּיהוּ וְלֹא מְצָאתִיהוּ קְרָאתִיו וְלֹא עָנָנִי"...

הנה למדנו מדברי שלמה המלך, שאם כבר הגיע אדם להתעוררות לתשובה, אסור לו להתמהמה ואפילו לרגע קט. וכבר ברגע שאדם שומע את ה-"קוֹל דּוֹדִי דוֹפֵק", הוא צריך לקום ולפתוח. אם יפתח, הוא ימצא שם את הקב"ה שמוכן לקבלו בזרועות פתוחות. אך אם ייתן לדפיקות להימשך וישתיק את מצפונו בכל מיני אמתלות ותירוצים, יש אפשרות שהדפיקות יפסקו לעד! בדומה לכך אומרים לנו חז"ל (אבות ב ד'): "וְאַל תֹּאמַר לִכְשֶׁאִפָּנֶה אֶשְׁנֶה, שֶׁמָּא לֹא תִפָּנֶה. ואמר על כך החפץ חיים: שריחמו חז"ל עלינו ואמרו את זה בלשון "שמא" לא תִפָּנֶה, אבל האמת הוא שאם אדם אומר לִכְשֶׁאִפָּנֶה אֶשְׁנֶה, ודאי שלא יפנה!!

אם כך, צריכים אנו לראות את הימים הקרובים, כימים של הזדמנות גדולה לשינוי מהותי. הזדמנות שבה אנו יכולים להפוך את הקערה על פיה, ולהצטרף לשאר היהודים בדורנו שכבר הספיקו לפתוח את הדלת. אם תעשה צעד, ניתן לומר בוודאות שברגע שתִפַָּתַח הדלת, תגלה עד כמה המיטה שלך כבר לא ממגנטת...

צאי לך בעקבי הצאן!

וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה אַחֲרֵי מוֹת שְׁנֵי בְּנֵי אַהֲרֹן בְּקָרְבָתָם לִפְנֵי ה' וַיָּמֻתוּ. (פרק טז פסוק א')

פרשת אחרי מות פותחת בהזכרת מיתתם של שני בני אהרון - נדב ואביהו, שנפטרו בעת שהקריבו מדעתם אֵשׁ זָרָה (קטורת), למרות שזה לא הופיע ברשימת הקורבנות שקיבלו ממשה רבינו. מיתת בני אהרון היתה מאוד טראגית לעם ישראל גם משום שהם היו צדיקים גדולים, וגם משום שהעיתוי, יום חנוכת המשכן, היה יום מאוד שמח ומרגש ולא מתאים לבשורות מהסוג הזה. משה רבינו מנחם ומרגיע את אהרון אחיו ואומר לו: תדע לך אחי, שבניך עשו את תפקידם בעולם הזה בצורה מושלמת, והם אפילו היו יותר צדיקים ממני וממך..!

מיתת בני אהרון נקבעה לזיכרון בכל שנה ושנה, ע"י כך שבתפילת שחרית של יום הכיפורים אנו קוראים בפרשת אחרי מות. וכותב על כך השולחן ערוך (סימן תרכא): "וזכרון מיתת בני אהרן מסייע לכפרת ישראל, שמיתת הצדיקים מכפרת. וראוי לכל איש להצטער ולהוריד דמעות על מיתתם..". כלומר, בגלל שביום כיפור כל אדם צריך להצטער ולחפש כפרה על מעשיו, תיקנו לנו שנזכיר את פטירת בני אהרון הצדיקים. ובעת שנצטער על מיתתם, נזכה לכפרת עוונותינו. כי הרי מיתת הצדיקים מכפרת (כפי שמובא בזוהר אחרי מות נז:).

ונשאלת השאלה: מדוע נקבע בכל שנה לבכות ולהצטער דווקא על הצדיקים נדב ואביהו? הרי אנו כמעט ולא יודעים עליהם ועל חייהם כלום. יותר קל היה לנו להצטער על פטירת אברהם אבינו או משה רבינו, שחייהם מפורטים לנו בתורה. או שאולי עדיף שנבכה ונצטער על הצדיקים שנפטרו בדורנו, שהכרנו אותם ואנו עדיין מרגישים את האובדן ואת החיסרון שבהסתלקותם.. מה מיוחד בבני אהרון שדוקא להם אנו עושים הספד שנתי קבוע?

בגמרא (ערכין יז.) מפרש רש"יעל הפסוק: "זֶה דּוֹר דֹּרְשָׁיו, מְבַקְשֵׁי פָנֶיךָ יַעֲקֹב סֶלָה" (תהילים כד ו'). "זה דור דורשיו - הקישה התורה דור לדורשיו". כלומר קיים קשר ישיר בין הרמה של המנהיגים, לרמה של האנשים שבאותו הדור (גמרא שם). אם ראית דור שהמנהיגים בו מעולים, תדע שאף הדור הוא ברמה גבוהה. ואם ראית דור שהמנהיגים שלו הם ברמה נמוכה, תדע שגם הרמה של האנשים שבדור נמוכה.

ושמעתי חידוש נפלא [ואינני זוכר את מקורו] שאומר, שכולנו עדים למציאות של ירידת הדורות, ובכל דור שעובר ישנה ירידה שמתבטאת בכל התחומים הן בעם והן במנהיגים. ולכן לא לשוא בכל שנה אנו בוכים דוקא על פטירתם של נדב ואביהו. כי באותו הדור של המדבר, נדב ואביהו היו עתידים לרשת את כיסאם של משה ואהרון. ואם התורה בעצמה מעידה על נדב ואביהו שהם היו ברמה יותר גבוהה מהרמה של משה ואהרון, אז יוצא שבמקום המהלך הטבעי של ירידת הדורות, היתה לנו כאן עליה! ועקב כך גם הירידה הכללית של הדורות בהיסטוריה היתה מתעכבת בדור אחד, וכך יוצא שהרמה שלנו היום לא היתה הרמה הנוכחית שלנו, אלה הרמה של אבותינו שהיא יותר גבוהה בדור אחד (כל כך משמעותי בדורות האחרונים). ולכן אמור להיות לנו קל לבכות ולהצטער על פטירתם של נדב ואביהו בכל שנה ושנה, כי בעצם אנו בוכים על עצמינו, שעקב פטירתם, הרמה שלנו ושל מנהיגינו יותר נמוכה. ע"כ.

מעבר לכך שאנו צריכים [ובצדק] לבכות על מצבינו, חייבים אנו גם להסתכל אחורה אל הדורות שעברו, ולנסות ללמוד מהנהגותיהם ומעשיהם. רק ע"י ההסתכלות וההתבוננות בדורות שעברו, נוכל לזהות את הפער ולדעת במה עלינו להשתפר. ועל כך כותב שלמה המלך: "אִם לֹא תֵדְעִי לָךְ הַיָּפָה בַּנָּשִׁים (כינוי לעם ישראל), [אם לא תדע באיזו דרך ללכת ועל פי איזו השקפה לנהוג, מרוב הבלבול שבדור], צְאִי לָךְ בְּעִקְבֵי הַצֹּאן [צא ולמד מאבות האומה שהיו רועי הצאן]. וּרְעִי אֶת גְּדִיֹּתַיִךְ עַל מִשְׁכְּנוֹת הָרֹעִים [וחנך את בניך על פי ההשקפה והדרך של אבותינו ז"ל]" (שיר-השירים א ח').

ישנו מעשה על אדם חרדי שעלה לטיסה מניו יורק לישראל עם שני ילדיו. לצידם ישב עורך-דין חילוני מתל אביב שגם הוא חזר לישראל לאחר שביקר לצורך עסקיו בארה"ב. בכל מהלך הטיסה שם לב העורך-דין שילדיו של האב החרדי מנסים בכל הזדמנות למלא את רצון אביהם. בכל שלב התעניינו אם אביהם רוצה לשתות או לטעום משהו. בעת שלמד, השתדלו לא להפריע לו. ובעת שישן דאגו שיהיה לו שקט ונעים. לקראת הנחיתה העורך-דין לא התאפק ושאל את האב: שמתי לב שבכל מהלך הטיסה הילדים שלך עשו הכל בכדי למלא את רצונך, מה אתם עושים לילדים שהם כל כך מחונכים?!

ענה לו האב: זה פשוט! אנחנו מאמינים ומחנכים את ילדינו שההיסטוריה שלנו התחילה מאדם הראשון שהיה יציר כפיו של האלוקים, ולאחר מכן ההיסטוריה המשיכה עם אברהם אבינו ומשה רבינו, וישנה מציאות של ירידת הדורות, וכך כל דור שעובר הוא פחות איכותי מהדור הקודם. ככל שמתרחקים אנו מאבותינו וממעמד הר סיני, ישנה ירידה טבעית מדור לדור. ולכן בני מכבד אותי, כי אני דור אחד לפניו, ואני יותר קרוב לחוכמה ולתורה שניתנה בהר סיני.

ואילו אצלכם שחינכתם את בניכם שהאדם נוצר מהקוף, אז ככל שעוברים הדורות האדם נהפך ליותר מפותח ויותר משוכלל. ואם כן מדוע שהבן שלך יכבד אותך?, הרי אתה יותר קרוב לקוף ממנו, והוא כבר בן אדם יותר ממך..

אם נדע להסתכל אחורה ולהבין מי היו אבותינו, נדע גם למה לשאוף ולאיפה לכוון את מעשינו.

"הָשִׁיבָה שׁוֹפְטֵינוּ כְּבָרִאשׁוֹנָה, וְיוֹעֲצֵינוּ כְּבַתְּחִלָּה. וְהָסֵר מִמֶּנוּ יָגוֹן וַאֲנָחָה.." שנזכה בקרוב בעז"ה!

מהו הדבר ששמר עלינו עד היום ?

וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד!    (פרק כז פסוק כ')

הקב"ה מצווה את משה לקחת דווקא שמן זית לנר התמיד, וזאת כי בשמן זית יש מעלה מיוחדת, כפי שכתוב בתלמוד (שבת כג): שאורו צלול ביותר משאר שמנים. ובנוסף גם עם ישראל נמשלו לשמן זית, כפי שכותב המדרש רבה (תצוה לו א'): "כָּל הַמַּשְׁקִין מִתְעָרְבִים זֶה בָּזֶה, וְהַשֶּׁמֶן אֵינוֹ מִתְעָרֵב אֶלָּא עוֹמֵד, כָּךְ יִשְׂרָאֵל אֵינָם מִתְעָרְבִים עִם הָעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים". כשאנו לא מסתכלים בכל עת מאחורי הכתף לראות מה הגויים עושים, אלה מתקדמים על פי רצון ה', זהו זכות קיומנו. את הכח לעשות את זה אנו צריכים לשאוב מאבותינו ואמותינו ששמרו על עצמם מלהתערבב בין העמים ובדעותיהם, וזה הדבר ששמר עלינו עד היום.

הברכה הראשונה שאנו מברכים בתפילת העמידה היא: ברוך אתה ה' מגן אברהם. וצריכים אנו לשאול בשל אלו מעשים זכה אברהם אבינו שהקב"ה היה לו למגן?

חז"ל מספרים לנו שאברהם אבינו נדרש להשתחוות לנמרוד הרשע, שאיים להשליך את אותו לאש. ואברהם אבינו היה מוכן להישרף, ובלבד שלא יתכחש לידיעתו שיש בורא לעולם. זהו המבחן הראשון של אברהם אבינו, והוא היה קשה עד שאפילו מלאכי השרת לא ידעו האם באמת אברהם יהיה מוכן למסור את נפשו בשביל אמונתו בה'.

וכך מביא המדרש רבה (פרשת לך-לך) על מה שנכתב בשיר השירים (ח, ח'): "אָחוֹת לָנוּ קְטַנָּה וְשָׁדַיִם אֵין לָהּ"- שאומרים מלאכי השרת לפני הרבש"ע: אחות לנו קטנה והיא אברהם אבינו. אך עדיין הוא לא גילה סמני בגרות שמראים שמאמין הוא בלב שלם. "מַה נַּעֲשֶׂה לַאֲחֹתֵנוּ בַּיּוֹם שֶׁיְּדֻבַּר בָּהּ?"- מה נעשה ביום שיידרש הוא להשליך את עצמו לאש ולהוכיח את אמונתו? האם הוא מספיק ראוי שיעשה לו נס?. ועונה להם הקב"ה: "אִם חוֹמָה הִיא נִבְנֶה עָלֶיהָ טִירַת כָּסֶף"- אם הוא יוכיח שאמונתו היא כמו חומה שלא ניתן לעבור אותה, נעטוף אותו בכסף שהוא עמיד בפני חום האש, ונציל אותו. "וְאִם דֶּלֶת הִיא, נָצוּר עָלֶיהָ לוּחַ אָרֶז!"- ואם אמונתו היא כמו דלת, שפעם נסגרת ופעם נפתחת, נשים עליו לוח מעץ ארז שנשרף בקלות, מכיוון שלא ראוי הוא להינצל. על זה עונה אברהם: "אֲנִי חוֹמָה וְשָׁדַי כַּמִּגְדָּלוֹת"- אמונתי היא כמו חומה, ששום דבר לא יכול לשבור אותה. ומוכן אני להוכיח זאת!. "אָז הָיִיתִי בְעֵינָיו כְּמוֹצְאֵת שָׁלוֹם". אז אברהם אבינו קיבל חותמת, על כך שהוא עבר את הניסיון הראשון שלו. עמד הוא במבחן הראשון שבו הוא התייצב יחיד בצדו של בורא העולם. ולכן מאז נקרא אברהם אבינו: "אַבְרָם הָעִבְרִי" (בראשית יד יג'). שהיה עומד מן העבר האחד, וכל העולם כולו עמד מן העבר השני. ורק במצב הזה הקב"ה ברוך הוא היה מוכן לעשות לו נס, ולהיות "מגן אברהם".

חז"ל מלמדים אותנו שחייב האדם לומר: "מתי יגיעו מעשי למעשי אבותי, אברהם יצחק ויעקב"?! (ילקוט שמעוני דברים ה'). כלומר, שאיפת האדם צריכה להיות שמעשיו יהיו כשל אבותיו, אברהם יצחק ויעקב. וכמו שאבותינו היו מוכנים לעמוד מול כל העולם, ולא להתחשב בדעותיהם המלומדות והמנומקות, צריכים אנו בכל מעשינו להכריז שיש בורא לעולם ו"אֵין עוֹד מִלְבַדּוֹ" (דברים ד לה'). הייחוד של עם ישראל בתור העם שנבחר ע"י בורא העולם, זה להיות אור לגויים! ככתוב "וְהָלְכוּ גוֹיִם לְאוֹרֵךְ וּמְלָכִים לְנֹגַהּ זַרְחֵךְ (ישעיהו ס' ג'). צריכים אנו לא לרדוף אחר דעותיהם ומנהגיהם, אלה לעמוד בעוז על שמירת התורה והמצוות על פי רצונו של הקב"ה, ולהיות כמגדלור שכל מי שמסביבו, הולך וניזון על פי אורו. עלינו לדעת שהאושר המדומה שקיים להם ברודפם אחרי תאוות העולם הזה הוא כאין וכאפס לעומת התענוג הגדול השמור לצדיקים הן בעולם הזה על ידי חיים מלאי סיפוק ואושר, וכמובן למה שמעותד לנו לעולם הבא, ש"עַיִן לֹא רָאָתָה אֱלֹקִים זוּלָתְךָ יַעֲשֶׂה לִמְחַכֵּה לוֹ" (ישעיה סד ג').

הסכנה היא גדולה בעיקר מפני שהקב"ה מזהיר: "וְלֹא תֵלְכוּ בְּחֻקֹּת הַגּוֹי אֲשֶׁר אֲנִי מְשַׁלֵּחַ מִפְּנֵיכֶם. כִּי אֶת כָּל אֵלֶּה עָשׂוּ [הגויים] וָאָקֻץ בָּם! [נמאסו עלי!] וִהְיִיתֶם לִי קְדֹשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה'. וָאַבְדִּל אֶתְכֶם מִן הָעַמִּים לִהְיוֹת לִי" (ויקרא כ'). אנחנו קדושים, מיוחדים ומובדלים מכל השאר. קיבלנו נשמה גדולה, שהיא כמנוע גדול שמאפשר לנו להתקרב אל הקב"ה ע"י המעשים שלנו בעולם. אך אם אנו לוקחים את המנוע העוצמתי שקיבלנו, ומשתמשים בו על מנת לחקות את דרכי הגויים אנו יכולים ומצליחים להיות אף יותר גרועים מהם! על כך נתבשר אברהם שאמר לו הקב"ה שיהיה זרעו כ"עֲפַר הָאָרֶץ" (בראשית יג'), וגם כ"כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם" (בראשית כו'). ומדייקת הגמרא (מגילה טז.): בשל מה נאמר גם כעפר הארץ וגם ככוכבי השמיים? אלה "כשהן יורדין, יורדין עד עפר. וכשהן עולין, עולין עד לכוכבים". בכוחנו כיהודים להתמקד בתורתנו הקדושה, ולהגיע להיות ככוכבי השמיים. אך אם נסתכל בכל עת אל הגויים, ניראה כמותם ונחקה את  מעשיהם,  נוכל למרות  הפוטנציאל הגדול שקיבלנו לרדת ממש עד העפר.