קול דודי דופק!

נמצאים אנו עמוק בתוך עשרת ימי תשובה. עבר עלינו ראש השנה התשע"ו עם סימנים של התחלה חדשה, ברכנו אחד את השני בשנה טובה וכולנו תקווה שכלתה שנה וקיללותיה והחלה שנה וברכותיה. אך רגע לפני שאנו נכנסים לשגרת השנה החדשה, עומדים אנו לפני יום הכיפורים וימי התשובה המעטים שנשארו. והשאלה שאנו צריכים לשאול את עצמינו היא: מה נשתנה יום הכיפורים הזה משאר ימי הכיפורים? האם אנו יוצאים לדרך חדשה ושינוי מעשים? או שמה זהו עוד יום כיפור של ניקוי המצפון (בלבד).?.

לא שאנו לא בסדר חלילה. אנחנו באמת משתדלים לעשות את המקסימום שאנו יכולים.. או יותר נכון את כל הדברים שאנו רגילים לעשות. ובאמת נראה שזה המקסימום שאנו מסוגלים לעשות בשלב זה של החיים.. בעתיד, קרוב לוודאי שניקח על עצמינו עוד כמה דברים – נוסיף עוד כמה מצוות. אך כרגע זו המציאות.. אדם לא יכול להשתנות בבת אחת (הרי הוא עלול ליפול.. לא?). וחוץ מזה, יש עוד זמן!..

הקב"ה בכבודו ובעצמו בא לעורר אותנו מתרדמת הזמן, מהטעות של ה:"ברגע שאני אשמע את קול שופרו של המשיח, אני ירוץ לבית הכנסת.." ומציע לנו: שוב יום אחד לפני מיתתך! (שבת קנג.) - תתקרב אלי רגע לפני שנגמר הסרט, רגע לפני שמאוחר מידי..

את דרמת המתח הזאת ממחיש לנו שלמה המלך בשיר השירים (פרק ה ב'): אֲנִי יְשֵׁנָה וְלִבִּי עֵר! ומפרשים חז"ל: אני ישן מן המצוות, וליבי ער להקב"ה. אני אומנם לא מקיים את כל המצוות, אך יש לי אמונה עד השמיים, אני אוהב את הקב"ה!. והנה, "קוֹל דּוֹדִי דוֹפֵק! פִּתְחִי לִי אֲחֹתִי רַעְיָתִי יוֹנָתִי תַמָּתִי.." הקב"ה דופק! מבקש שאני אפתח לו את ליבי. הוא רוצה שאני יתקרב אליו. ואף מוסיף ברחמיו המרובים ומסביר: "שֶׁרֹּאשִׁי נִמְלָא טָל, קְוֻּצּוֹתַי רְסִיסֵי לָיְלָה" קשה לי שאתה לא פותח לי, במיוחד עם עול השעבוד והגלות של ישראל. בוא תפתח לי ונצא שנינו מהצער!

כך ברחמיו דופק ה' על דלתנו, ומה אנו משיבים? "פָּשַׁטְתִּי אֶת כֻּתָּנְתִּי, אֵיכָכָה אֶלְבָּשֶׁנָּה? רָחַצְתִּי אֶת רַגְלַי, אֵיכָכָה אֲטַנְּפֵם?" כבר נכנסתי למיטה, אתה לא יכול לבוא מחר? "אני דתי בלב". "אנחנו בדור קשה". "אחרי הצבא, הלימודים, החתונה, הפנסיה.." וכך מתעלמים מהדפיקות, מחליפים צד במיטה וממשיכים בשנתנו המתוקה.

אך במקום שרחמי בני אדם נגמרים, רחמי הקב"ה רק מתחילים! "דּוֹדִי שָׁלַח יָדוֹ מִן הַחֹר, וּמֵעַי הָמוּ עָלָיו". הקב"ה מנסה עוד שכנוע על מנת שנפתח לו את הדלת. הוא מנסה למצוא איזה סדק קטן בלב שלנו, בתקווה שזה מה שיגרום לנו להתעורר.. ולפתע מתחילה אצלנו הרגשה פנימית מיוחדת. הרגשה של רצון להתקרב, רצון לפתוח את הדלת ולתת להקב"ה להיכנס. "קַמְתִּי אֲנִי לִפְתֹּחַ לְדוֹדִי, וְיָדַי נָטְפוּ מוֹר, וְאֶצְבְּעֹתַי מוֹר עֹבֵר עַל כַּפּוֹת הַמַּנְעוּל". קמנו מהשינה בכדי לפתוח את הדלת, סוף כל סוף זו האמת, ותמיד רצינו לעשות צעד קדימה. ואפילו אנו מתחילים להרגיש טוב עם זה שהצלחנו לקום מהמיטה הממגנטת.

אבל אז קורה דבר מפתיע.. "פָּתַחְתִּי אֲנִי לְדוֹדִי, וְדוֹדִי חָמַק עָבָר!" קמנו מהמיטה, התלבשנו, הסתדרנו, ולבסוף פתחנו את הדלת. אך מסתבר שבזמן שהתארגנו, כבר לא היה אף אחד שמחכה לנו מחוץ לדלת.. "נַפְשִׁי יָצְאָה בְדַבְּרוֹ"... אנו נזכרים בדיבורים בבקשות ובתחינות של הקב"ה ונפשנו יוצאת מגעגועים אל הזמן שעוד התחנן וחיכה לנו בחוץ. ועכשיו, "בִּקַּשְׁתִּיהוּ וְלֹא מְצָאתִיהוּ קְרָאתִיו וְלֹא עָנָנִי"...

הנה למדנו מדברי שלמה המלך, שאם כבר הגיע אדם להתעוררות לתשובה, אסור לו להתמהמה ואפילו לרגע קט. וכבר ברגע שאדם שומע את ה-"קוֹל דּוֹדִי דוֹפֵק", הוא צריך לקום ולפתוח. אם יפתח, הוא ימצא שם את הקב"ה שמוכן לקבלו בזרועות פתוחות. אך אם ייתן לדפיקות להימשך וישתיק את מצפונו בכל מיני אמתלות ותירוצים, יש אפשרות שהדפיקות יפסקו לעד! בדומה לכך אומרים לנו חז"ל (אבות ב ד'): "וְאַל תֹּאמַר לִכְשֶׁאִפָּנֶה אֶשְׁנֶה, שֶׁמָּא לֹא תִפָּנֶה. ואמר על כך החפץ חיים: שריחמו חז"ל עלינו ואמרו את זה בלשון "שמא" לא תִפָּנֶה, אבל האמת הוא שאם אדם אומר לִכְשֶׁאִפָּנֶה אֶשְׁנֶה, ודאי שלא יפנה!!

אם כך, צריכים אנו לראות את הימים הקרובים, כימים של הזדמנות גדולה לשינוי מהותי. הזדמנות שבה אנו יכולים להפוך את הקערה על פיה, ולהצטרף לשאר היהודים בדורנו שכבר הספיקו לפתוח את הדלת. אם תעשה צעד, ניתן לומר בוודאות שברגע שתִפַָּתַח הדלת, תגלה עד כמה המיטה שלך כבר לא ממגנטת...

שינוי בדברים הקטנים

תְּשׁוּבָה וּמַעֲשִׂים טוֹבִים, כִּתְרִיס בִּפְנֵי הַפֻּרְעָנוּת. (אבות פרק ד משנה יא')

מעשה במלך שהיה נוהג לבקר אצל תושבי המדינה. בכל כמה זמן שיגר מכתבים ל-15 תושבים שבעוד חודש הוא מגיע. והנה זוג זקנים שביתם מט לנפול קיבלו את המכתב.

הבעל נכנס ללחץ ואמר לאשתו: "תראי איך הבית נראה?!. נקנה צבע ונצבע, נחליף את החלונות השבורים ונסדר את הבלטות, ונקנה גם כיסא אחד נורמלי שיהיה לו לשבת (אנחנו יודעים להיזהר עם שיווי המשקל... אבל המלך עלול ליפול...). ענתה האישה לבעלה הנסער: "10 שנים בקשתי ממך לעשות זאת ואתה אומר - "אין כסף". מאיפה יש לך פתאום?!

אמר לה הבעל: "אין לי, ניקח הלוואה!".

השיבה אשתו בכעס: "השתגעת?! אנחנו נראה למלך איך אנחנו חיים בדיוק: קירות מקולפים, קרטונים בחלונות. זה מה יש!..."

הבעל ניסה להסביר: "זה נכון כאשר המלך בא בפתע פתאום - הוא מתכוון לראות את חיינו כמות שהם... אבל אם הוא שלח מכתב הוא רוצה שנתכונן... לפחות כיסא אחד נשים לו... כי אם יבוא המלך וישאל: איך התכוננתם לבואי? מה נאמר לו?!..."

זהו המשל , והנמשל ברור מאליו:

הקב"ה לא מבקש שנבנה בשבילו בית חדש, גם לא שנצבע קירות ונחליף חלונות - אם אין באפשרותנו.., אבל לפחות לנקות את הקיר כמה שאפשר, לתקן כיסא שיהיה אפשר לשבת, להדביק תמונות במקום החלון השבור... - להשתנות בדברים הקטנים - זה מה שצריך!!!.

פלוס ועוד מינוס שווה מינוס

בית שמאי אומרים ג' כתות הן ליום הדין. אחת של צדיקים גמורין, ואחת של רשעים גמורין, ואחת של בינוניים.. (מסכת ראש השנה טז:)

כותב הרמב"ם על דברי הגמרא הנ"ל: "שבְּיוֹם טוֹב שֶׁל רֹאשׁ הַשָּׁנָה. מִי שֶׁנִּמְצָא צַדִּיק נֶחְתָּם לְחַיִּים. וּמִי שֶׁנִּמְצָא רָשָׁע נֶחְתָּם לְמִיתָה. וְהַבֵּינוֹנִי תּוֹלִין אוֹתוֹ עַד יוֹם הַכִּפּוּרִים. אִם עָשָׂה תְּשׁוּבָה, נֶחְתָּם לְחַיִּים וְאִם לָאו נֶחְתָּם לְמִיתָה." (הלכות תשובה פרק ג ג')

ושואלים חז"ל שאלה: מדוע הבינוני לא יכול להישאר בינוני גם לאחר יום כיפור? מדוע אם הוא לא עשה תשובה לפני יום כיפור הוא נחתם למיתה כרשע? הרי הוא נשאר בינוני! והרי אם הוא נשאר בינוני, יש לנו כלל שהקב"ה מטה כלפי חסד, ואם כך מדוע ייחתם הבינוני למיתה ולא לחיים?

ועונה על כך ה"לחם משנה" (שם): דהיכא דלא עשה תשובה, הוי עון אחד נוסף על העונות, משום דבאלו עשרה ימים של תשובה הוא חייב לעשות תשובה, ואם לא עשה [תשובה בימים אלו] הרי עון אחד נוסף על העונות [וזה מה שמוציא אותו מכלל בינוני]. עכ"ל.

רואים אם כן שהתשובה בימים אלה הכרחית, ולא רק הצעה טובה..

רק 2% סיכוי שיש רעל. לא תשתה?

אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי ה' אֱלֹקֵיכֶם! (פרק כט פסוק ט')

"אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם" ודורשים חז"ל – ניצבים לדין בראש השנה!

רבי ישראל מסלנטר מתפלא בספרו ושואל: אינני מבין כיצד אנשים מתהלכים לפני ראש השנה בשאננות שכזו?! הרי הסבירות שתחייה קלושה למדיי, והנה ההזדמנות לשנות ואתה לא עושה מאומה?! גם אם זה לא נראה לך ויש אחוז סביר שזה יקרה חלילה האם לא תנסה להציל את חייך?!

משל למה הדבר דומה: לאחד  שהגיע לעיר וביקש לשתות והביאו לפניו בקבוק של מים מינראלים. כל הנוכחים שהם תלמידי חכמים מובהקים מצהירים בפניו כי המים טובים וראויים לשתייה ואף הן בכשרות מהודרת. והנה אחד שמעורער בנפשו אומר לו מזווית החדר: "אל תשתה אני שמתי רעל עכברים בפנים! - תדע! אם תשתה תמות!!!" אנשי העיר מיד ביטלו את דבריו שהנ"ל מאובחן כ"לא שפוי" בדרגה גבוהה...

שואל רבי ישראל: האם היינו שותים מהבקבוק?! האם היינו לוקחים סיכון של 2% שהם "לא שפויים" ושותים מהבקבוק?! בוודאי שלא!!!

וכן הוא הנמשל: האם בשביל 2% סיכוי שלא תחיה בשנה הבאה שווה לך להמשיך וללגום מהחיים ה"טובים" שיגדעו ממילא?! האם ניתן להיות שאננים ולהמשיך "לזרום" עם כולם?! בוודאי שלא!!!

זהו אם כן הזמן לעשות חשבון נפש להתחרט על העבר ולקבל לעתיד להיטיב את דרכנו. ועל ידי כך לזכות לשנה טובה ומבורכת!

אז טעיתי, מה כבר קרה?!

ודַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר נֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא בִשְׁגָגָה מִכֹּל מִצְוֹת ה' אֲשֶׁר לֹא תֵעָשֶׂינָה וְעָשָׂה מֵאַחַת מֵהֵנָּה (פרק ד' א')

וצריך לשאול, הרי אותו אדם שחטא בשוגג, הוא בכלל לא התכוון לעשות עבירה. למשל נשען על הקיר בשבת, ובטעות הדליק את האור. מה הוא אשם? הרי הוא בכלל לא שם לב!?

אלה מראה לנו התורה, שגם עבירה בשוגג צריכה כפרה. אומנם נכון שהייתה כאן שכחה, או חוסר תשומת לב, אבל ממה היא נבעה?

האם אותו אדם גם ביום כיפור ישכח חלילה ויאכל? ודאי שלא! כי הרי כולו נמצא בעיצומו של היום הקדוש, יום כיפור. והשבת, מה היא לא מספיק קדושה??

אלה מה? ודאי שאותו אדם היה אדיש לאפשרות של תקלה, ולכן לא נזהר מספיק. בשל כך חייבה התורה להביא קורבן. כי גם חוסר תשומת לב, דורש  וידוי  חרטה וקבלה לעתיד.

 

האינטלגנציה של העובר

 וַיִּתְרֹצֲצוּ הַבָּנִים בְּקִרְבָּהּ, וַתֹּאמֶר אִם כֵּן לָמָּה זֶּה אָנֹכִי וַתֵּלֶךְ לִדְרֹשׁ אֶת ה'. (פרק כה פסוק כב')

התורה מספרת שעשרים שנה חיכתה רבקה אמנו לפרי בטן, ולאחר שה' נעתר לתפילותיו הרבות של יצחק היא הרתה.

במשך ימי הריונה הרגישה בתופעה מוזרה שעליה כותב רש"י: "כשהייתה עוברת על פתחי תורה של שם ועבר, יעקב רץ ומפרכס לצאת. עוברת על פתחי עבודה זרה, עשו מפרכס לצאת" עכ"ל.

האם זה יתכן שיעקב ועשיו מתוך הרחם הרגישו היכן רבקה נמצאת? האם יתכן שהעובר מושפע מהתנהגות אמו, ממעשיה, ואף מהדברים שמגיעים לאוזניו הקטנות?

(מסילות אל האמונה)

המדרש (קהלת רבה ז יח') מספר על הסיבה שגרמה לאלישע בן אבויה שהיה רבו של רבי מאיר בעל הנס לצאת לתרבות רעה. המדרש אומר שזה קרה משום שאמו עברה בעת שהיתה בהריון ליד בית עבודה זרה, הריחה ריח של תבשיל שבישלו שם, ואף אכלה מהתבשיל. והיה אותו האוכל "מפעפע בכריסה כארס של נחש".

בנוסף מובא מעשה במסכת יומא (פב.), על אשה מעוברת ביום הכיפורים שראתה אוכל והתאוותה לו מאוד. באו לפני רבי יהודה הנשיא, אמר להם: תלחשו לה באזנה שיום הכיפורים  היום, אולי תוכל להתאפק. לחשו לה, וקיבלה את הלחישה ופסק העובר מתאוותו. קרא עליה רבי: "בְּטֶרֶם אֶצָּרְךָ בַבֶּטֶן יְדַעְתִּיךָ" (ירמיה א ה'), ויצא ממנה רבי יוחנן.

ומעשה נוסף במעוברת אחרת שהריחה מאכל ביום הכיפורים, באו לפני רבי חנינא, אמר להם: תלחשו לה, ולא קיבלה את הלחישה (כי העובר המשיך להתאוות). קרא עליה: "זֹרוּ רְשָׁעִים מֵרָחֶם" (תהילים נח ד'),  ויצא  ממנה שבתאי  הרשע.

רואים אנו שחז"ל גילו לנו שלעובר בעודו ברחם אמו ישנם רצונות ורגשות, עד שיכול הוא להשפיע על אמו, ובנוסף גם אמו יכולה להשפיע עליו במעשיה. כפי שנכתב בספר "מַעֲבַר יַבֹּק" (שער שפתי צדק פרק ה'): "ראוי לאשה שתזהר בימי עיבורה שלא ללכת וגם לא להסתכל במקום עבירה. וכל שכן שתשמור עצמה מכל טינוף חטא, כי העובר במעיה צופה ומביט ויודע הרבה.."

המחקרים של ימינו גם הגיעו למסקנות זהות:

ד"ר הנרי טראבי, [פרופ' לרפואת ילדים, ללינגוויסטיקה ולאנתרופולוגיה באוניברסיטת מיאמי], גילה כי התינוקות ברחם שומעים את שיחותיהם של האימהות. העובר שומע במשך כל המחצית השנייה של 9 החודשים שלו ברחם, ואף אולי מוקדם יותר (עולמו של התינוק 48-54).

ד"ר מיכאל ליברמן [בשנת 1970] גילה במחקר, שבטרם הדליקה האם את הסיגריה שלה והתחילה לעשן, כבר גברו פעימות ליבו של העובר בצפייה לאירוע.

המדענית סוזן שיפלביין (המכונה שלא תאמן 39-52 ) כותבת: "אין ספק שהוולדות שומעים קולות. וולדות מגיבים ככל הנראה למוסיקה. הם ממצמצים בעיניהם ונעים כאילו רקדו   על פי קצב מוכתב. רבים מאתנו סבורים שהיצורים המורכבים הללו מתחילים את הקיום האמיתי שלהם לאחר הלידה, אבל כל כישוריהם מעידים שמדובר בהמשכה של התפתחות מופלאה המתחילה ממש  בתקופת  ההיריון"

לסמוך על הזדמנות נוספת ...

וַיִּקְחוּ בְנֵי אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אִישׁ מַחְתָּתוֹ וַיִּתְּנוּ בָהֵן אֵשׁ וַיָּשִׂימוּ עָלֶיהָ קְטֹרֶת וַיַּקְרִבוּ לִפְנֵי ה' אֵשׁ זָרָה אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם. וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה' וַתֹּאכַל אוֹתָם וַיָּמֻתוּ לִפְנֵי ה'. (פרק י פסוקים א'-ב')

הפרשה פותחת במילים "וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי" (פרק ט א'). זהו היום השמיני לאחר שמשה אומר לאהרון ובניו "וּפֶתַח אֹהֶל מוֹעֵד תֵּשְׁבוּ יוֹמָם וָלַיְלָה שִׁבְעַת יָמִים" (סוף פרשת צו - ח לה'). אהרון ובניו מקיימים את הדברים כפי שאומר הפסוק "וַיַּעַשׂ אַהֲרֹן וּבָנָיו אֵת כָּל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר צִוָּה ה' בְּיַד מֹשֶׁה", ואז מגיע היום השמיני שהוא יום חנוכת המשכן.

יום שמח מאין כמוהו. יום שעליו נכתב: "[ש]אותו היום היתה שמחה לפני הקב''ה כיום בריאת שמים וארץ" (מגילה י:).

כמה חיכו עם ישראל ליום הקמת המשכן. כמה צפייה היתה בעם ישראל לאחר חטא העגל הנורא, לאחר שעם ישראל כבר חשב שהקב"ה לא יסלח להם לעולם, והם לא יזכו לראות את השראת השכינה כפי שזכו לראות אותה במעמד הר סיני. הנה כרגע יש משכן, ניתן להקריב עליו קורבנות שיכפרו על חטאי העם, ולכאורה הכל מושלם!

אלה שבשיאו של המעמד מתרחש דבר שאף אחד לא ציפה לו ביום כזה.. בני אהרון, נדב ואביהו שהם דמויות המפתח באירוע החשוב הזה, מוצאים את מותם בגלל שניסו לתרום מעצמם מעבר למה שנתבקש מהם. לכאורה בכלל לא מובן!

המגיד מדובנא הביא משל מאלף להסבר העניין: מעשה בשר אחד שרצה לבנות עיר שתתייחד ביופי ותועלת לכל העולם. הוא תכנן ובנה את העיר על ידי טובי האדריכלים והקבלנים וקבע בה חנויות וגשרים, בריכות ואגמים ונטע בעיר גינות ועצים כדי שלא יחסר ליושבי העיר מאומה מכל הנאות העולם.

לאחר שסיים - פנה השר ליועצו ושאל: "האם חסר בעיר דבר מה שלא עשינו"? "בוודאי" - השיב היועץ החכם "העיר מושלמת אבל חסר בה רופא"! שמח השר ואמר: אין ספק! אסור לדור בעיר ללא רופא. חיפש השר את הרופא הטוב ביותר והבטיח כי שכרו ישולם ביד רחבה מקופת השר. לבסוף נמצא רופא בעל שם שידע לרפא כל חולי וכל מדווה וסוכם כי חודש הבא יבוא אל העיר בכבוד ראוי. בהגיע הזמן המיועד התקבצו מכל ערי הסביבה - נשיאים ורוזנים וכל תושביהם כדי לקבל את פני המלך המהולל. לבסוף שמעו דהרות של סוסים והרופא הגיע אל העיר בשיירה של מרכבות וכרכרות לשמחתם הרבה של כל התושבים. "האם יש מישהו שאינו חש בטוב מבין הקהל"? שאל השר. "ראשי כבד עלי במקצת" - אמר אחד הנוכחים. "הגישו אותו לרופא"! ציווה השר. הרופא ביקש כי איש זה יבוא לביתו למען יוכל להשגיח עליו כיאות ובמסירות הראויה... "כמה בר מזל הוא זה עלה בידו להיות ראשון על כן בוודאי הרופא ישתדל מאוד ברפואתו עד שלא יהיה אדם בריא כמותו הארץ..." אמרו התושבים זה לזה...

לאחר שלשה ימים ששהה האיש בבית הרופא, מת האיש..! בעיר קמה מהומה גדולה, כולם בזו לו ויבאש ריחו של רופא בעיני כל בני העיר... זימן השר את הרופא אליו ושאל: "אני לא מבין מה אירע? מדוע איש זה שבק חיים, והרי לא היה כל כך חולה?!  ואם באמת הוא היה חולה מדוע לא הצלחת לרפאו"?! ענה הרופא: "תראה, הוא לא היה חולה אנוש אלא  אני גרמתי לו כך, לתועלת בני העיר. כשהגעתי ראיתי את ההתרגשות הרבה לקראתי והבנתי שכל התושבים בטוחים כי מעתה הם מחוסנים בפני כל מחלה. ובשל כך יפריזו לעצמם בשתיית יין ואכילת בשר, יביאו עצמם לסכנת חיים, ונמצא כי אני ממית יותר מאשר מחייה... לכן כאשר ראו בני העיר כי יש גם כאלו שמתים תחת ידי ימשיכו להיזהר בבריאותם כבראשונה...

כן הוא גם הנמשל אומר המגיד מדובנא: לאחר חטא העגל ראה הקב"ה כי מן הראוי להכין לעם ישראל גם "רופא" הלא הוא המשכן שירפא את כולם מכל חטאיהם. כאשר ראו בנ"י חשבו בליבם שכעת יוכלו הם לחטוא ללא בעיה. סיבב הקב"ה לנדב ואביהו שביום חנוכת המשכן נפגעו שנכנסו שתויי יין ומיד הבינו כל עם ישראל שניתן גם    למות למרות המשכן...

צריכים אנו ללמוד מכך מוסר לעצמינו, שגם אם לפעמים מתגנבת לליבנו מחשבה של "יהיה בסדר!" "אנחנו עם הקב"ה כבר נסתדר" הרי יש את יום כיפור בכל שנה, והרי תמיד נוכל לחזור בתשובה, אנחנו רק בני 20, 30, 40 ,50... אומר הקב"ה: נכון שנתתי לכם אפשרויות של כפרה, אך זה לא אומר שניתן לותר על הזהירות והשמירה מהחטאים.

נשמור על בריאות נפשנו ונפש ילדינו, לעיתים זה כבר מאוחר מידי בשביל ללכת לרופא!