מבקשים עוד ניסיון !

וַיִּהְיוּ חַיֵּי שָׂרָה מֵאָה שָׁנָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה וְשֶׁבַע שָׁנִים שְׁנֵי חַיֵּי שָׂרָה. וַתָּמָת שָׂרָה בְּקִרְיַת אַרְבַּע הִוא חֶבְרוֹן בְּאֶרֶץ כְּנָעַן. וַיָּבֹא אַבְרָהָם לִסְפֹּד לְשָׂרָה וְלִבְכֹּתָהּ! (פרק כג'פסוק ב')

"וַיָּבֹא אַבְרָהָם לִסְפֹּד לְשָׂרָה וְלִבְכֹּתָהּ". אמרו במדרש (בראשית רבה נח'): מהיכן בא אברהם? "מהר המוריה בא"! הוא הגיע לאחר מעמד עקידת יצחק. ולשם מה צריך המדרש לספר לנו מהיכן הגיע אברהם? אלה ללמד אותנו כמה גדולה הייתה שרה אימנו שגִדלה בן כמו יצחק, שהיה מוכן למסור את נפשו למען הקב"ה.

וכותב רש"י: שנסמכה מיתת שרה לעקידת יצחק, לפי שעל ידי בשורת העקידה, שנזדמן בנה לשחיטה וכמעט שלא נשחט, פרחה נשמתה ממנה ומתה.

נחשוב לרגע מנקודת המבט של אברהם אבינו. צועד הוא לעבר הר המוריה בכדי להעלות את בנו לעולה לפני ה'. השטן נדמה להם בדרך כנהר גועש שמאיים להטביע אותם אך עומדים הם בכל הניסיונות והמעכבים. הרגשה של פחד, ציפייה וחוסר ודאות לגבי העתיד. אך אין זמן לחשוב.. מגיעים הם אל ההר, והמזבח נבנה במקום המיועד. יצחק מבקש מאביו לקשור אותו אל המזבח בחוזקה. ואז ברגע האחרון בעוד אברהם מניף את ידו, נשמעת קריאה: "אַבְרָהָם אַבְרָהָם!" עצור! כל זה היה ניסיון אחד גדול! "עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי יְרֵא אֱלֹקִים אַתָּה!" אברהם מופתע, אך מתעשת במהרה ומחליף את קורבנו באיל שהסתבך עם קרניו באחד העצים, ובא לציון גואל! אנחת רווחה... הדבר הבא שאברהם חושב עליו הוא להגיע כבר לביתו, לרוץ לשרה אשתו ולספר לה: "אל תשאלי!? איזה ניסיון ענק עברנו... הדרך הקשה, השחיה בנהר, גלים איימו להטביע.. המלאך שהגיע ברגע האחרון..." מגיע הוא אל מפתן הבית, ואז מתברר לו שאשתו האהובה נפטרה מצער ברגע ששמעה על העקידה.. אך ורק בגלל שקיים את רצון הבורא... איזה מפח נפש, איזה צער...

נדמה שניסיון זה, גדול בצערו מהניסיון הקודם. הרי רק רציתי לעשות את רצונו של הקב"ה. למה זה מגיע לי?! חז"ל על מקרה דומה מַּשְׁלוּ משל "לעבד שבא למזוג כוס לרבו,  ושפך לו קיתון על פניו" (סוכה כח:).  לכאורה  זה אותו מקרה.  אברהם אבינו  השכים לעשות  את רצון קונו, אך קיבל בחזרה דלי של מים צוננים בפניו.. אדם משקיע מזמנו ומכספו בכדי לקיים מצוות צדקה. חונה הוא את רכבו וממהר להעניק את התרומה הנדיבה עם כל הכוונות והייחודים. שש ושמח בשמחתה של מצווה חוזר הוא לרכבו, והנה על השמשה ממתין דוח חנייה של 500 שקלים. איפה הצדק? ולמה דווקא עכשיו?

מלמד אותנו הרמח"ל (רבי משה חיים לוצאטו) בספרו מסילת ישרים  (פרק א').  "כי כל עניני העולם בין לטוב בין למוטב (נראה כרע), הנה הם ניסיונות לאדם" עכ"ל.

מציאות האדם בעולמו היא תמיד להיות "בוחר". זה מה שמייחד אותנו משאר הנבראים הפחותים שיש בעולם. יש בנו נשמה טהורה, ואותה נשמה היא זאת שנותנת לנו את אפשרות הבחירה. בלעדיה יש רק גוף, ואין משהו נוסף.

אך ברגע שניתנה הנשמה, פה נדרש האדם להחליט, את מי אני מפנק? במה אני משקיע יותר, בגוף או בנשמה...? והבחירה הזאת קיימת בכל רגע ורגע, מיום שבו אדם עומד על דעתו, ועד לרגע שבו הוא מחזיר את נשמתו לבוראה. ברגע שאדם עומד בניסיון אחד, ניסיון נוסף נמצא מעבר לפינה. אין רגע דל! אדם שחפץ לקיים את מטרת ייעודו בעולם בצורה מושלמת, צריך לדעת שהוא נמצא בפסגת היעוד שלו ברגע שהוא "בוחר". ללא בחירה האדם מאבד את מטרת תפקידו בעולם. ושיהיה ברור! האדם יכול לברוח מתפקידו ולהימנע מבחירות [קשות] בחייו. יבחר הוא תמיד בקל ובלא מחייב, ישמע לגופו התאב תמידית, ויזניח את נשמתו שצעקותיה הופכות חלשות ולא נשמעות יותר ויותר. יתפח לעצמו על השכם על כך שיש לו "לב טוב[?]" ו"מידות טובות[?]". וימתין הוא למועד הגשת המבחן ("כִּי גָז חִישׁ וַנָּעֻפָה"). אך אדם שמבין את מטרת בואו לעולם, יחפש את הניסיון, כי מבין הוא שמטרת הניסיונות היא: "לְמַעַן עַנּוֹתְךָ וּלְמַעַן נַסּוֹתֶךָ לְהֵטִיבְךָ בְּאַחֲרִיתֶךָ" (דברים ח טז'). גודל הטובה באחריתו של האדם נמדדת על פי המבחנים שהוא עבר. אתה מגיע לשלמות יותר גדולה ע"י כך שאתה עומד בעוד ניסיון. "אָדָם לְעָמָל יוּלָּד" (איוב ה ז')! אם אדם לא מרגיש שהוא נמצא בניסיון, הוא מבזבז את זמנו לריק.

אתה מרגיש שאין לך ניסיונות, שאתה לא "בוחר"? תאתגר את עצמך... מתי אתה קם לתפילה? אתה יכול להקדים ברבע שעה ולהניח תפילין כמו בן אדם? הנה לך ניסיון. אתה יכול להגיע שמח לבית לאחר יום עבודה? הנה לך ניסיון. תחפש את הניסיונות, כי זהו תפקידך בעולם הזה! אברהם אבינו מבין זאת היטב. מגיע הוא לאחר העקידה, מבין שהנורא מכל קרה, יודע הוא שזה עוד ניסיון.  עוד אירוע שבו הוא נדרש לבחור איך להתנהג..  איך  להגיב.. והרי לשם מה הוא פה? לא יכעס ולא יהרהר כלפי מידותיו של הקב"ה. לא יתלונן    למה זה  מגיע לי?!  אלה  ישב  "לִסְפֹּד לְשָׂרָה וְלִבְכֹּתָהּ"  כי כך  צריך  לעשות.

רק כך אנו מקיימים את היעוד שלנו בתור בני אדם, בוחרים בלבחור!

עולם כמנהגו נוהג!

וַיַּרְא אֱלֹקִים אֶת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה וְהִנֵּה טוֹב מְאֹד! וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם הַשִּׁשִּׁי. (פרק א לא')

גולת הכותרת של כל הבריאה, היא יצירתו של האדם הראשון - נזר הבריאה.

אדם הראשון זה לא מה שלימדו אותנו בבית הספר הממלכתי, על האדם הקדמון שחי במערה והיה רץ אחרי בעלי חיים עם נבוט. אדם הראשון היה יציר כפיו של הקב"ה! ואומרים חז"ל (קהלת רבה פרשה ח) שעקבו היה מכהה גלגל חמה [כלומר: החלק הכי נמוך אצלו, העקב. היה ברוחניות יותר גבוהה מאור השמש], ואף המלאכים חשבו לומר לפניו קדוש קדוש.. כי טעו בו וחשבו שהוא בורא (בראשית רבה פרשה ח). וטעות בידינו לחשוב שזהו "אדם" כפי שאנו מכירים, ילוד אישה.. ולמרות גדולתו הרבה, רואים אנו שזמן קצר לאחר יצירתו כבר אכל מהעץ היחיד שנאסר עליו לאכול ממנו. ועלולים אנו לחשוב שאולי יש פה איזה פחיתות ברמתו של אדם הראשון, ועלולה אפילו להתגנב מחשבה לליבנו שאנו היינו מצליחים להישמר מלטעום מאותו פרי אסור. אך עלינו לדעת שעניין חטא אדם הראשון הוא עמוק ונסתר. הרמב''ן בפתיחה לספר בראשית כותב שאין לנו הבנה בחטאו, ולראיה אף מלאכי השרת שאלו להקב''ה: "מפני מה קנסת מיתה על אדם הראשון?" (שבת נה:), הניסיון של אדם הראשון באותם רגעים היה מורכב מכל הניסיונות שאנו מתמודדים איתם היום ביחד. כל התאוות שקיימות היום, בגלולה אחת ברגע אחד.

וברגע שלאחר החטא כבר לא ניתן היה להחזיר את הגלגל אחורה. האדם הראשון יורד מרמתו המופלאה ונקנסת מיתה לעולם, ובנוסף ישנם 39 קללות שמורידים את העולם מרמתו שהייתה בעת הבריאה.  אך ניתן לומר שהשינוי הכי מהותי שהתרחש הוא, שעד לפני החטא יצר הרע היה חיצוני לאדם, ורצון האדם היה אך ורק לעשות טוב מטבעו. אולם כפי שכותב רבי חיים ויטל זצוק"ל: "מיום שאכל אדם הראשון מעץ הדעת טוב ורע, אין לך דבר שאינו מעורב מטוב ורע, ואפילו התורה הקדושה שאין יותר ''טוב'' ממנה, גם בה יכול האדם ליפול לרע, וכמו שאמרו חז"ל (יומא עב:): זכה- נעשית לו סם חיים. לא זכה- ..." (שערי קדושה שער א'). ונטייתו הטבעית של האדם היא כבר לא לטוב, אלה לרע! כפי שמעיד הקב"ה בעצמו: "כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו" (ח כא'). ומפרש על כך רש"י: "משננער לצאת ממעי אמו, ניתן בו יצר הרע". כלומר, כבר מהרגע שהאדם נולד שוכנת בו מציאות של יצר הרע, ובכל משך חייו עתיד הוא לעשות עמו מלחמות גדולות, ולנסות להרחיקו מן הטוב.

אך לשמחתנו המציאות הזו של העולם שקיימת עד היום, היא זמנית ולצורך תיקון בלבד. ותמשך כפי שאומרים חז"ל (סנהדרין צז.), 1000 שנה כנגד כל יום בבריאה. והנה אנו נמצאים היום כבר בשנת 5776! שזה ממש רגעים אחרונים לפני כניסת השבת. ליתר דיוק אנו נמצאים ביום השישי בשעה 18:37. [אומנם הכניסה הכי מאוחרת של השבת על פי הלוחות היא  ב 19:34 (עניין של 40 שנה בערך), אך איננו יודעים ע"פ איזו כניסת שבת החליטו בשמיים, ואולי בכלל לפי שעון חורף...].

כך או כך צריכים אנו כבר להתחיל להחזיק חזק ולהמשיך להאבק ללא פשרות ביצר שנטמן בנו לצורך תפקידינו, ולהמשיך לתקן את אותו חטא קדמון שגם לנו היה חלק בו, כי הרי כל נשמות ישראל הם ניצוצות מנשמתו של אדם הראשון. המטרה היא להגיע בהצלחה לכניסת השבת ולקבל את פני המשיח. ומי שיטרח בערב שבת – יאכל בשבת! (עבודה זרה ג.)

ורק אז יגיעו הימים שהעולם נברא למענם, ימים של עונג רוחני עצום שלא ניתן לתארם במילים. ימים שעליהם הרמב"ם אומר: "עוֹלָם כְּמִנְהָגוֹ נוֹהֵג" (מלכים יב א). כלומר, העולם חוזר לנהוג כמנהגו הראשון כפי שנברא בראשית! המצב של היום, זה כבר לא מנהגו של העולם לאחר שהשתנה ללא היכר בעת שניתקלל וצנח ממדרגתו.

גם האדם עתיד לחזור למדרגתו בכך שיצר הרע כבר לא ישכון בתוכו ויתבטל. כפי שאומרת הגמרא: "דרש רבי יהודה: לעתיד לבוא מביאו הקב''ה ליצר הרע ושוחטו" (סוכה נב.). שחיטה זו של יצר הרע היא הביטול של הכוח שגורם לאדם לבחור ברע ובדברים שהם נגד רצונו של הקב"ה, ובכך האדם יהפוך להיות שלם וללא נטיות תמידיות לרוע. כפי שאומר הנביא יחזקאל: "וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב חָדָשׁ וְרוּחַ חֲדָשָׁה אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם. וַהֲסִרֹתִי אֶת לֵב הָאֶבֶן מִבְּשַׂרְכֶם, וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב בָּשָׂר" (פרק לו פסוק כו').

שנזכה בעז"ה להיכנס לימים אלו בקרוב..

רק 40 מעלות בצל...

וְלֹא תָבוֹא עָלָיו הַשֶּׁמֶשׁ! (פרק כד פסוק טו')

השמש שלנו היא התומכת העיקרית באין ספור תהליכים חיוניים שקורים על פני כדור הארץ. השמש היא כדור גז ענקי, ובהתאם לחישובים שבידינו ממחקרים שנעשו בשנים האחרונות, הטמפרטורה בבסיס השמש מגיעה לכדי 15,700,000 מעלות חום! השמש הוא כמו כדור אש  ענקי שבכל  רגע משחרר מבסיסו כמויות חום אדירות,  אך אם נמדוד את הטמפרטורה בשכבה החיצונית שלה, נגלה שהיא "אך ורק" 6,000 מעלות חום.

איך נבלמת כל הטמפרטורה הגבוהה שבאה מליבת השמש?

על כך אומר המדרש: (בראשית רבה פ' ו'): "גלגל חמה יש לו נרתיק!" שנאמר בתהילים (פרק יט ה'): "לַשֶּׁמֶשׁ שָׂם  אֹהֶל  בָּהֶם!"  מדברי המדרש רבה  מתבאר שאלמלא ה"נרתיק" של השמש, כל החיים בכדור הארץ היו ניזוקים בצורה חמורה ביותר. מיותר לציין שאותם מתנגדים לתורת ישראל התקשו לקבל את הדברים, כי הרי אנו מסתכלים אל השמש, ולא רואים שום סימן של אוהל או נרתיק שמכסה אותה. אך חז"ל קבעו זאת בהחלטיות מפני שכך אומרת התורה!

אך כיום בעידן החלליות והצילומים של השמש על ידי טכניקות מתקדמות, הגיע עולם המדע למסקנה" שאכן ישנה מעטפת שמכסה את השמש!

ואלו דבריו של ד"ר נ. וידאל, (אסטרונום בכיר במצפה המלכותי הבריטי "גריניץ", ופרופסור במרכז לאסטרופיזיקה באוניברסיטת הרווארד, ארה"ב, בספר "צבא השמים" חלק א):"הטמפרטורות הגבוהות האלו בתוך השמש, גורמות לכך שהגזים שם גועשים בממדים אדירים, ואף יוצרים גלים מתפרצים ההולמים בכוחות אדירים בשכבות הגזים החיצוניות של השמש. שכבות אלו סופגות את קרינת החום עצמה הבוקעת מתוך השמש, וכן בולמות את הזעזועים שגלים אלה מכים בה. לשכבות חיצוניות אלו אנו קוראים בשם הנרתיק!".  במדויק  כפי שכתב המדרש  לפני  יותר מאלף שנה! וכפי שכתב גם רש"י על הפסוק "וְהוּא יֹשֵׁב פֶּתַח הָאֹהֶל כְּחֹם הַיּוֹם" (בראשית יח): "הוציא הקב"ה חמה מנרתיקה שלא להטריחו (את אברהם אבינו) באורחים".

וכך מסיים המדרש (רבה): שאכן גלגל החמה נמצא בנרתיקו, אך לעתיד לבא הקב"ה מערטלו מנרתיקו ומלהט בו את הרשעים. שנאמר: "כִּי הִנֵּה הַיּוֹם בָּא בֹּעֵר כַּתַּנּוּר. וְהָיוּ כָל זֵדִים וְכָל עֹשֵׂה רִשְׁעָה קַשׁ, וְלִהַט אֹתָם הַיּוֹם הַבָּא" (מלאכי ג').

 

צפו בשמש בסרטון מדהים שצולם לאחרונה:

[embed]https://www.youtube.com/watch?v=-dV0sC-mP1M[/embed]

-

האם לצמחים יש רגשות ?

כִּי תָצוּר אֶל עִיר… לֹא תַשְׁחִית אֶת עֵצָהּ לִנְדֹּחַ עָלָיו גַּרְזֶן כִּי מִמֶּנּוּ תֹאכֵל, וְאֹתוֹ לֹא תִכְרֹת כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה!  (פרק כ פסוק יט')

התורה מצווה את עם ישראל שאף בזמן מלחמה ומצור, אין להשחית את העצים ללא צורך. ומנמקת זאת בכך ש"הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה". וכמו שיש איסור של נטילת חיים מבן אדם, כך גם ישנם חוקים לגבי כריתה והשחתה של עצים (רמב"ם הלכות מלכים פרק ו).

חז"ל אף מתארים לנו ש"בשעה שכורתים את עץ האילן, קולו הולך מסוף העולם ועד סופו, ואין קולו נשמע" (פרקי דרבי אליעזר לד)!

האם יתכן שהצמחים דומים בתכונותיהם לאדם?

מומחה פוליגרף (מכונת אמת) אמריקני, קליב בקסטר, ערך מתוך שעמום ניסוי לא מוסבר. הוא חיבר את האלקטרודות של הפוליגרף, לא לאדם חי אלא לעלים של צמח שגדל במשרדו. למרבה ההפתעה, הצמח הגיב!

המומחה המופתע רצה לקבל תגובה חזקה יותר. הוא החליט לשרוף את העלה ועוד לפני שעשה תנועה כלשהי ''זינקה'' המחט באופן דרמטי כלפי מעלה. ממש כאילו נבדק באותה שעה אדם שהתנסה בפרץ רגשות עז! העלה, ש''עיניו'' כנראה רואות יותר מאשר עיני בשר ודם, פשוט הרגיש בסכנה הקרבה. זו היתה ההתחלה. המומחה האמריקני זנח את כל   עיסוקיו , והתמסר לחקר סגולותיהם המופלאות של הצמחים.

''עד מהרה'', כך כתב, ''גיליתי שהצמחים רואים טוב יותר ללא עיניים, וחשים טוב יותר ללא מערכת עצבים!''

הוא גדש את מעבדתו בסוגים רבים של צמחים. עד מהרה התברר לו דבר נוסף: הצמחים מגיבים לא רק על איומים כלפיהם, אלא גם על איומים בלתי מוחשיים. כאשר נכנס לחדר אדם שלא רחש חיבה לצמחים, הם הגיבו ב''חלחלה'' משלהם. כאשר יצור חי, למשל עכביש שנמלט מאויבו נפגע, הגיבו הצמחים בזעזוע.

אף הניסוי הבא הקנה למחקר פרסום עולמי: האמריקני החליט לבצע ניסוי מדעי לכל דבר ובלתי תלוי בגורם האנושי.

בתוך המעבדה, הותקן מתקן מיוחד שהפך מדי כמה דקות את תכולתה של קערה לתוך מים רותחים. המכשיר בלבד קבע מתי יהיו בקערה דגיגים שמיועדים לבישול, ומתי יהיו בה רק מים. שלשה צמחים מסוג ''פילודרנון'' הובאו למעבדה וחוברו לגלוונומטר (מכשיר למדידת זרמים חשמליים חלשים).  בכל פעם שהדגיגים הושלכו לתוך המים הרותחים, כל הצמחים הגיבו ברוב עוצמה! ברגע שבקערה לא היו דגיגים, הצמחים לא התרגשו במאומה!
העולם המדעי כבר נתפס להתרגשות. וכ-7000 מדענים ביקשו תדפיסים של המחקר. משם הדרך הייתה כבר קצרה לעוד שורה של ניסויים שהוכיחו מעל כל ספק שעולם הצומח רואה, שומע, ואף מרגיש ויודע מחשבות.

 ודבר זה כבר ידוע לנו מחז"ל: ''מעשה בתמרה אחת שהיתה עומדת בחמתן (שם מקום), ולא היתה עושה פירות. והיו מרכיבים אותה, ולא היתה עושה פירות. אמר להם רבי תנחומא: דקל תמרה היא רואה מיריחו והיא מתאוה לה בלבה. הביאו ממנה והרכיבו אותה, ומיד עשתה פירות''.(מדרש רבה במדבר ג)

מי שזה נשמע לו מוזר שצמחים מסוגלים "לראות ולהרגיש", יכול לבדוק את התופעה בעצמו. צמח מטפס שנזקק לתמיכה, תמיד זוחל הוא אל המוט הקרוב ביותר, ואם ניקח ונזיז את המוט למקום אחר, הצמח ישנה את כיוון הצמיחה אל כיוון המוט בתוך זמן קצר.

 

צפו בסרטון המדהים של הניסוי של קליב בקסטר:

[embed]https://www.youtube.com/watch?v=RhJf5vJoAwo[/embed]

_

 

הכותל המערבי לא יחרב לעולם!

הִנֵּה זֶה עוֹמֵד אַחַר כָּתְלֵנוּ, מַשְׁגִּיחַ מִן הַחֲלֹּנוֹת מֵצִיץ מִן הַחֲרַכִּים (שיר-השירים פרק ב פסוק ט')

מפרשים על כך חז"ל במדרש (שיר-השירים רבה פרשה ב פסוק ט אות ד): "הִנֵּה זֶה עוֹמֵד אַחַר כָּתְלֵנוּ", אחר כותל מערבי של בית-המקדש, שנשבע לו הקדוש ברוך הוא שאינו חרב לעולם... ולמה? ששכינה במערב.

בפעם הבאה שאנו עומדים לפני הכותל המערבי בירושלים, צריכים אנו לדעת שאנו עדים לאחת הנבואות המדהימות שקיימות. מדרש רבה שנכתב לפני 1600 שנה, כותב שיש לנו הבטחה שעד סוף כל הדורות הכותל המערבי של בית המקדש* יעמוד על תילו. האם מישהו יכול לתת הבטחה כזו חוץ מבורא העולם שיודע את אשר יהיה בכל הדורות?

כ-3000 שנה מזמן חורבן בית המקדש הראשון, הכותל המערבי עומד על תילו למרות שקמו הרבה גויים שנשבעו שלא להשאיר בירושלים אפילו אבן אחת על חברתה. ולמרות שירושלים נבנתה ונחרבה יותר מתשע פעמים. ובנוסף רעידות אדמה חזקות שהיו בירושלים, אחת מהם בשנת ה'תרפ"ח ב-11 ביולי 1927 שבה מסגד אל-אקצה התפרק לחתיכות! אך לכותל המערבי לא אירע מאומה.

הכותל שרד באורח פלא, גם כששליט מסוים חפץ מאד להחריבו, כפי שמסופר במדרש (איכה רבה א, לא): "כשכבש אספסיאנוס את העיר, חילק את ארבעה צדדי העיר להחריבם לארבעה דוכסין, ועלה השער המערבי בגורל לדוכס ששמו פנגר. והרי גזרו מן השמים שלא יחרב לעולם. למה? ששכינה במערב.  הללו החריבו  את שלהם  והוא [פנגר] לא החריב את שלו. שלח אספסיאנוס והביאו. אמר לו: "למה לא החרבת את שלך?". אמר לו: "חייך, לשבחה של מלכות עשיתי, שאילו החרבתיו לא היו יודעין מה החרבת, עכשיו יראו הבריות ויאמרו: ראו כוחו של אספסיאנוס מה החריב!". אמר לו: "יפה עשית, אלא בשביל שעברת על מצוותי – עלה לראש הגג והפל עצמך, אם תחיה - תחיה. ואם תמות – תמות". עלה לראש הגג והפיל עצמו ומת".

מעבר לכך במהלך כל ההיסטוריה הייתה ירושלים תחת שלטונם של הרבה עמים כמו הביזנטיים, הפרסים, המוסלמים התורכים והבריטים. וכולם הצליחו להחריב את כל מה שנקרא בדרכם, מלבד הכותל מערבי של בית המקדש. ולמה? שנשבע לו הקב"ה שהוא לא יחרב לעולם!

זוהי כוחה של נבואה!

 

* אין ספק שכוונת המדרש במילים "כותל מערבי של בית המקדש" מתייחסת לכותל המערבי שלנו, שהוא הכותל של הר הבית - מקום בית המקדש, [ואכן, מצינו בתנ"ך ובדברי חז"ל בכמה מקומות ש"הר הבית" נקרא בשם "בית המקדש"]. שהרי בזמן כתיבת המדרש, כבר היה בית המקדש עצמו חרב, ולא יתכן שהמדרש יכתוב דבר בניגוד למציאות שמול עיניו, אלא כוונתו על הכותל המערבי של הר הבית, שהוא אכן קיים עד ימינו אנו, והדברים ברורים.

 

קיצור התלאות שעברו על ירושלים בכיבושים השונים:

• ג'תת"ל לבריאת העולם (70 למניינם) – טיטוס מחריב את בית-המקדש השני.


• ג'תתצ"ט לבריאת העולם (135 למניינם) – אדריאנוס חורש את ירושלים, ובונה עליה את "איליה קשיטולינה".


• ד'פ"ד לבריאת העולם (324 למניינם) – כיבוש הביזנטיים.


• ד'שע"ד לבריאת העולם (614 למניינם) – כיבוש הפרסים.


• ד'שפ"ח לבריאת העולם (628 למניינם) – כיבוש מחדש של הביזנטיים.


• ד'שצ"ח לבריאת העולם (638 למניינם) כיבוש ירושלים ע"י המוסלמים, הכליף עומר מפנה מקום הר הבית.


• ד'ת"פ לבריאת העולם (720 למניינם) – כיבוש ירושלים ע"י אביסייד מוסלמים.


• ד'תש"ס לבריאת העולם (1000 למניינם) – כיבוש א"י ע"י המוסלמים (פאטמיים).


• ד'תתל"א לבריאת העולם (1071 למניינם) – כיבוש ירושלים ע"י הסלגו'קים.


• ד'תתנ"ח (1098 למניינם) – כיבוש מחדש של ירושלים ע"י המוסלמים (פאטמיים).


• ד'תתנ"ט לבריאת העולם (1099 למניינם) -  כיבוש ירושלים ע"י הצלבנים.


• ד'תתקמ"ז לבריאת העולם (1187 למניינם) – כיבוש ירושלים ע"י צאלח א-דין.


• ד'תתקפ"ט לבריאת העולם (1229 למניינם) – כיבוש ירושלים ע"י פרידריך ה-2.


• ה'ד' לביראת העולם (1244 למניינם) – כיבוש ירושלים ע"י המונגולים.


• ה'ג"ט לבריאת העולם (1299 למניינם) – כיבוש הארץ בידי גזאן המונגולי.


• ה'רע"ו לבריאת העולם (1516 למניינם) – כיבוש ירושלים ע"י התורכים.


• ה'תרע"ז לבריאת העולם (1917 למניינם) – כיבוש ירושלים ע"י הבריטים.

"וּבַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב" - סוד הקיום של העם היהודי!

כִּי מֵרֹאשׁ צֻרִים אֶרְאֶנּוּ, וּמִגְּבָעוֹת אֲשׁוּרֶנּוּ, הֶן עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן וּבַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב! (פרק כג ט')

הברכה הראשונה שאנו מברכים בתפילת העמידה היא: "ברוך אתה ה' מגן אברהם". וצריכים אנו לשאול בשל אלו מעשים זכה אברהם אבינו שהקב"ה היה לו למגן?

חז"ל מספרים לנו שאברהם אבינו נדרש להשתחוות לנמרוד הרשע, שאיים להשליך את אותו לאש. ואברהם אבינו היה מוכן להישרף, ובלבד שלא יתכחש לידיעתו שיש בורא לעולם. זהו המבחן הראשון של אברהם אבינו, והוא היה קשה עד שאפילו מלאכי השרת לא ידעו האם באמת אברהם יהיה מוכן למסור את נפשו בשביל אמונתו בה'.

וכך מביא המדרש רבה (פרשת לך-לך) על מה שנכתב בשיר השירים (ח ח'): "אָחוֹת לָנוּ קְטַנָּה וְשָׁדַיִם אֵין לָהּ"- שאומרים מלאכי השרת לפני הרבש"ע: אחות לנו קטנה והיא אברהם אבינו. אך עדיין הוא לא גילה סמני בגרות שמראים שמאמין הוא בלב שלם. "מַה נַּעֲשֶׂה לַאֲחֹתֵנוּ בַּיּוֹם שֶׁיְּדֻבַּר בָּהּ?"- מה נעשה ביום שיידרש הוא להשליך את עצמו לאש ולהוכיח את אמונתו? האם הוא מספיק ראוי שיעשה לו נס?. ועונה להם הקב"ה: "אִם חוֹמָה הִיא נִבְנֶה עָלֶיהָ טִירַת כָּסֶף"- אם הוא יוכיח שאמונתו היא כמו חומה שלא ניתן לעבור אותה, נעטוף אותו בכסף שהוא עמיד בפני חום האש, ונציל אותו. "וְאִם דֶּלֶת הִיא, נָצוּר עָלֶיהָ לוּחַ אָרֶז!"- ואם אמונתו היא כמו דלת, שפעם נסגרת ופעם נפתחת, נשים עליו לוח מעץ ארז שנשרף בקלות, מכיוון שלא ראוי הוא להינצל.

על זה עונה אברהם: "אֲנִי חוֹמָה וְשָׁדַי כַּמִּגְדָּלוֹת"- אמונתי היא כמו חומה, ששום דבר לא יכול לשבור אותה. ומוכן אני להוכיח זאת!. "אָז הָיִיתִי בְעֵינָיו כְּמוֹצְאֵת שָׁלוֹם". אז אברהם אבינו קיבל חותמת, על כך שהוא עבר את הניסיון הראשון שלו. עמד הוא במבחן הראשון שבו הוא התייצב יחיד בצדו של בורא העולם. ולכן מאז נקרא אברהם אבינו: "אַבְרָם הָעִבְרִי" (בראשית יד יג'). שהיה עומד מן העבר האחד, וכל העולם כולו עמד מן העבר השני. ורק במצב הזה הקב"ה ברוך הוא היה מוכן לעשות לו נס, ולהיות "מגן אברהם".

חז"ל מלמדים אותנו שחייב האדם לומר: "מתי יגיעו מעשי למעשי אבותי, אברהם יצחק ויעקב"?! (ילקוט שמעוני דברים ה'). כלומר, שאיפת האדם צריכה להיות שמעשיו יהיו כשל אבותיו, אברהם יצחק ויעקב. וכמו שאבותינו היו מוכנים לעמוד מול כל העולם, ולא להתחשב בדעותיהם המלומדות והמנומקות, צריכים אנו בכל מעשינו להכריז שיש בורא לעולם ו"אֵין עוֹד מִלְבַדּוֹ" (דברים ד לה').

הייחוד של עם ישראל בתור העם שנבחר ע"י בורא העולם, זה להיות אור לגויים! ככתוב "וְהָלְכוּ גוֹיִם לְאוֹרֵךְ וּמְלָכִים לְנֹגַהּ זַרְחֵךְ (ישעיהו ס ג'). צריכים אנו לא לרדוף אחר דעותיהם ומנהגיהם, אלה לעמוד בעוז על שמירת התורה והמצוות על פי רצונו של הקב"ה, ולהיות כמגדלור שכל מי שמסביבו הולך וניזון על פי אורו.

עלינו לדעת שהאושר המדומה שקיים להם ברודפם אחרי תאוות העולם הזה הוא כאין וכאפס לעומת התענוג הגדול השמור לצדיקים הן בעולם הזה על ידי חיים מלאי סיפוק ואושר, וכמובן למה שמעותד לנו לעולם הבא, ש"עַיִן לֹא רָאָתָה אֱלֹקִים זוּלָתְךָ יַעֲשֶׂה לִמְחַכֵּה לוֹ" (ישעיה סד ג').

אף בלעם הרשע ידע זאת באומרו, שהזכות קיום של עם ישראל בעולם הזה היא בזכות כך ש"הֶן עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן וּבַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב". כשעם ישראל לא מסתכל בכל עת מאחורי הכתף לראות מה הגויים עושים אלה מתקדם על פי רצון ה', זוהי זכות הקיום שלו! והראייה היא מאבותינו "כִּי מֵרֹאשׁ צֻרִים אֶרְאֶנּוּ, וּמִגְּבָעוֹת אֲשׁוּרֶנּוּ" מהאבות שהיו כצורים חזקים, ואמותינו שהיו כגבעות חזקות בדעותיהן. הם אלו ששמרו על עצמם מלהתערבב בין העמים ובדעותיהם ולכן אנחנו היום חזקים כמותם.

הסכנה היא גדולה בעיקר מפני שהקב"ה מזהיר: "וְלֹא תֵלְכוּ בְּחֻקֹּת הַגּוֹי אֲשֶׁר אֲנִי מְשַׁלֵּחַ מִפְּנֵיכֶם. כִּי אֶת כָּל אֵלֶּה עָשׂוּ [הגויים] וָאָקֻץ בָּם! [נמאסו עלי!] וִהְיִיתֶם לִי קְדֹשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה'. וָאַבְדִּל אֶתְכֶם מִן הָעַמִּים לִהְיוֹת לִי" (ויקרא כ'). אנחנו קדושים, מיוחדים ומובדלים מכל השאר. קיבלנו נשמה גדולה, שהיא כמנוע גדול שמאפשר לנו להתקרב אל הקב"ה ע"י המעשים שלנו בעולם. אך אם אנו לוקחים את המנוע העוצמתי שקיבלנו, ומשתמשים בו על מנת לחקות את דרכי הגויים אנו יכולים ומצליחים להיות אף יותר גרועים מהם!

על כך כבר נתבשר אברהם שאמר לו הקב"ה שיהיה זרעו כ"עֲפַר הָאָרֶץ" (בראשית יג'), וגם כ"כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם" (בראשית כו'). ומדייקת הגמרא (מגילה טז.): בשל מה נאמר גם כעפר הארץ וגם ככוכבי השמיים? אלה "כשהן יורדין, יורדין עד עפר. וכשהן עולין, עולין עד לכוכבים". אם נסתכל בכל עת אל הגויים, ניראה כמותם ונחקה את מעשיהם, נוכל למרות הפוטנציאל הגדול שקיבלנו לרדת ממש עד העפר. בכוחנו כיהודים להתמקד בתורתנו הקדושה, להיות מובדלים לטובה ולעשות קידוש ה' בעולם, וע"י כך להידמות לכוכבים שבשמיים.

תעשה את הצעד הראשון!

וַיִּפְקֹד אֹתָם מֹשֶׁה עַל פִּי ה' כַּאֲשֶׁר צֻוָּה. (פרק ג פסוק טז')

רש"י הקדוש מבאר לנו מדוע נכתב שמשה פקד את עם ישראל "עַל פִּי ה'": אמר משה לפני הקב"ה [לאחר שנצטווה למנות את עם ישראל]: היאך אני נכנס לתוך אוהליהם, לדעת מניין יונקיהם? [הרי אין זו ממידת הצניעות להיכנס לתוך כל אוהל ואוהל ובנוסף זה לוקח המון זמן] אמר לו הקב"ה: "עשה אתה שלך, ואני אעשה שלי". הלך משה ועמד על פתח האהל,
והשכינה מקדמת לפניו, ובת קול יוצאה מן האוהל ואומרת: כך וכך תינוקות יש באוהל זה, לכך נאמר על פי ה'.

רש"י מלמד אותנו יסוד מאוד חשוב בעבודת ה'. אדם שרוצה לעשות את רצון ה', ולקבל עליו לעשות איזו מצווה, או להישמר מאיזה דבר לא טוב שהיה רגיל מאוד לעשות. לא יאמר לעצמו: "ודאי לא אצליח לעמוד בקבלה זו, ולכן כדאי שלא אתחיל בכלל". או: "אומרים שלשנות מידה מסוימת זה מאוד קשה! בטוח שאין לי בכלל סיכוי..." אומר הקב"ה: "עשה אתה את שלך, ואני אעשה את שלי!"

תתחיל. תעשה את הצעד הראשון! מובטח לך, שברגע שתוכיח שאתה באמת רוצה להשתנות, הקב"ה משם יעשה את שלו ויעזור לך להמשיך ואף להגיע לייעד. כפי שנאמר (שה''ש רבה ה, ב): "פתחו לי פתח כפתחו של מחט, ואני אפתח לכם פתח כפתחו של אולם.. "

מתחיל לקיים מצוות סוג א'

וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה בְּהַר סִינַי לֵאמֹר: דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לַה' (פרקכה פסוקים א'-ב')

בפסוקים הראשונים של הפרשה התורה מפרטת לנו את מצוות השמיטה, אך כאן בשונה משאר הציוויים התורה טורחת לציין שדברים אלו נאמרו למשה בהר סִינַי, "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה בְּהַר סִינַי לֵאמֹר". מה העניין להזכיר את הר סִינַי לפני הזכרת פרטי מצוות השמיטה? עונה על כך רש"י (כה א'): מה ענין שמיטה אצל הר סִינַי? והלא כל המצות נאמרו מסִינַי.. אלא מה שמיטה נאמרו כללותיה ופרטותיה ודקדוקיה מסִינַי - אף כולן נאמרו כללותיהן ודקדוקיהן מסִינַי. עכ"ל.

כל המצוות הכתובות בספר ויקרא נאמרו למשה בסיני, כפי שכתוב בפסוק האחרון בתורה: "אֵלֶּה הַמִּצְוֹת אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהַר סִינָי" (פרק כז פסוק לד'). אלה התורה מדגישה את הר סיני לצד מצוות השמיטה - בכדי שאנו נדע שכמו שפרטי מצוות השמיטה נאמרו בהר סיני, כך גם מקורם של כל פרטי שאר המצוות נאמרו בהר סיני.

ומדוע התורה נותנת לנו את הלימוד הזה דווקא בשעה שהיא מדברת על מצוות השמיטה? עונים על כך חז"ל שהמהות של מצוות השמיטה היא אמונה. אמונה כל פעם ופעם מחדש שהקב"ה הוא היחיד ששולט ומשגיח בטבע, ומשלם שכר לאוהביו ולשומרי מצוותיו. ואף השכר על מצוות השמיטה מגיע לכל אדם על פי רמת האמונה והביטחון שהשקיע בעת קיום המצווה.

ישנם אנשים שקיבלו על עצמם לשמור את מצוות השמיטה, אך הם עדיין חוששים, ושואלים: "מַה נֹּאכַל"?, ולאחר שעונים להם שהקב"ה מבטיח שיקבלו תבואה פי 3  בסוף השנה השישית.  הם רצים לשדה לבדוק שבאמת יש בדיוק פי 3. ולמרות שאין להם הרבה אמונה, הבטחה זו הבטחה. "וְעָשָׂת אֶת הַתְּבוּאָה לִשְׁלֹשׁ הַשָּׁנִים" (כה כא'), התבואה בשדה גדלה פי 3!

וישנם אנשים עם קצת יותר אמונה, והם לא רצים לשדה לבדוק כמה שוקלת כל שיבולת, אך לאחר הקצירה הם לא מתאפקים וסופרים כמה ערמות של תבואה נכנסות לאסם. וגם להם ההבטחה מתקיימת: "יְצַו ה' אִתְּךָ אֶת  הַבְּרָכָה  בַּאֲסָמֶיךָ"  (דברים כח ח').  הם סופרים את הערימות שנכנסות לאסם ורואים שזה אכן פי 3!

אך ישנם אנשים שהם מאמינים שלווים ובוטחים. ואינם רצים אל השדה בכדי לראות כמה תבואה, וגם אינם עומדים וסופרים את ערימות התבואה הנכנסות לאסם, ולהם שולח הקב"ה את הברכה בצורה של: "וַאֲכַלְתֶּם לָשֹׂבַע" (כה יט'). האוכל שהם אוכלים מתברך במעיהם. וכך הם לא צריכים לטרוח בקצירה של יבול גדול, ואף לא לטרוח בהכנסת כמות רבה של יבול לאסם.

את מה שלומדים ממצוות השמיטה, אדם צריך ללמוד לגבי כל שאר המצוות! אדם צריך במצוות להפעיל את האמונה. אמונה שיש בורא לעולם שמשגיח על כל המעשים, והוא עתיד לתת לנו שכר על פי האמונה וההשקעה שהשקענו בכל אחת ממצוות התורה.

ידיעה זו יכולה לעזור לנו בכל פעם שבה אנו ניצבים רגע לפני קיום מצווה כלשהי. התנא באבות אומר: "עַיִן רוֹאָה וְאֹזֶן שׁוֹמַעַת, וְכָל מַעֲשֶׂיךָ בַּסֵּפֶר נִכְתָּבִין" (אבות ב א'). כל מעשה נכתב לנצח.. זה באמת משנה איך אני יקיים את המצווה! האם אני מודע לכך שהקב"ה משגיח עלי בכל רגע? האם אני מודע לכך שאני קובע מה ייכתב עלי בספר בסופו של יום??

הילקוט שמעוני (פרשת וישב) מביא דוגמא לראובן שנכתב עליו: "וַיִּשְׁמַע רְאוּבֵן וַיַּצִּלֵהוּ מִיָּדָם" (בראשית לז כא') [הציל את יוסף ממות, אך לא מנע את מכירתו]. הילקוט כותב: "שאילו היה יודע ראובן שהקב"ה יכתוב [בתורה]: "וַיִּשְׁמַע רְאוּבֵן וַיַּצִּלֵהוּ מִיָּדָם", בכתפו היה מוליכו אל אביו. עכ"ל. ואילו היה יודע אהרון הכהן שהקב"ה יכתוב עליו: "הִנֵּה הוּא יֹצֵא לִקְרָאתֶךָ, וְרָאֲךָ וְשָׂמַח בְּלִבּוֹ" (שמות ד יד'), בתופים ובמחולות היה יוצא לקראת משה אחיו. ואילו היה יודע בועז שהפסוק יכתוב עליו: "וַיִּצְבָּט לָהּ קָלִי, וַתֹּאכַל וַתִּשְׂבַּע וַתֹּתַר" (רות ב יד'), עגלות מפוטמות היה מאכילה לרות [ולא חתיכה קטנה של לחם שעורים].

ואל יטעה אדם לומר שרק אצל הגדולים שבישראל הקב"ה טורח ומעביר את הדברים על הכתב, אלה לכל אדם ואדם, המצווה שנעשית נכתבת על ידי "אֵלִיָהוּ [הנביא] וּמֶלֶךְ הַמָּשִׁיחַ, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא חוֹתֵם עַל יְדֵיהֶם" (מדרש רבה ויקרא לד. ח'). ואם כן כמה חשובה הרגשת ההתלהבות בעת קיום המצוות. כמה חשוב להסתכל על כל מצווה שבאה לידינו בצורה הנכונה.. אופן הקיום של כל מצווה נכתב ונחתם, ולא ניתנת אפשרות לגשת למועד ב' בכדי לתקן. ולכן חובה עלינו ללמוד שכמו שבמצוות השמיטה, השכר נקבע על פי רמת האמונה של האדם - כך בכל מצווה ומצווה ישנה חשיבות לרמת האמונה.

אמונה שהקב"ה הוא היחיד ששולט ומשגיח בטבע בכל רגע ורגע, אמונה שהקב"ה עתיד לתת שכר על פי ההשקעה ומידת ההתלהבות שהיתה לי בעת קיום המצווה.

הפתרון האמיתי !

וַיְהִי מִקֵּץ שְׁנָתַיִם יָמִים וּפַרְעֹה חֹלֵם וְהִנֵּה עֹמֵד עַל הַיְאֹר (פרק מא' פסוק א')

בפרשה הקודמת קראנו על יוסף שנשלח לבית האסורים המצרי והואשם על לא עוול בכפו בכך שחטא עם אשת אדוניו. על הפסוק "וַיִּקַּח אֲדֹנֵי יוֹסֵף אֹתוֹ, וַיִּתְּנֵהוּ אֶל בֵּית הַסֹּהַר" (לט כ'), אומר המדרש (בראשית רבה פז' ט'): שאדוניו של יוסף, פוטיפר "לקחו בדברים", אמר לו: יודע אני שלא ממך היה הדבר, אלה שלא לערב פסולת בבני אני אוסרך, שלא יאמרו: "כשם שתבעה את זה, כך תבעה אחרים". ונטלו והושיבו בבית האסורים. כלומר, גם פוטיפר ששם את יוסף בבית האסורים ידע שהוא שם אותו על לא עוול בכפו.

איזו הרגשה יכולה להיות ליוסף שמרגע שנמכר ע"י אחיו, הוא מנותק מאביו וממשפחתו לבד בניכר המצרי, מנסה הוא לעשות את כל אשר מבקש ממנו אדונו, ולמרות זאת מושלך בביזיון אל ה"בור" המצרי. רוצה הוא לפנות אל בורא העולם ולשאול אותו: למה? למה זה מגיע לי?? השתדלתי כל כך לעמוד בניסיון קשה מנשוא עם אשתו של האדון שלי, שעשתה הכל בכדי שאני אתפתה לדבר עבירה, ולא עשיתי כלום! וברחתי מהעבירה לכבודך ולכבוד אבא, וזהו שכרי על כך?!

איזו תחושה קשה ומבלבלת שמלווה את יוסף שנה ועוד שנה עד שעוברות עשר שנים שבכל יום מתוכם ישנה ציפייה ש"אולי מחר אחזור להיות מחוץ לסורג ובריח"..

לאחר ששר המשקים משתחרר מבית האסורים, ויוסף מבקש ממנו שיזכיר אותו לפני פרעה, מתמלא יוסף תקוה מחדש שבכל רגע יבואו להוציא אותו מהבור. ושר המשקים מצידו "היה עומד חוץ לפלטין של פרעה, ואומר: אלך ואומר אל פרעה עליו! נכנס ומיד שוכח. כל היום מתנה תנאים, ומלאך בא והופכם. וקושר קשרים (סימנים לזכור) ומלאך בא ומתירן. ולמה [נגזר על יוסף, שישכח אותו שר המשקים]? מפני שתלה יוסף בטחונו בבשר ודם" (תנחומא מקץ ג'). על כך שיוסף שם את מבטחו בבשר ודם ולא בהקב"ה, מקבל יוסף עוד שנתיים של צפיות ותקוות, בכל רעש של פתיחת דלת חושב הוא שהנה הגיע הרגע וכך יום ועוד יום..

עד שהגיע הקץ! "וַיְהִי מִקֵּץ שְׁנָתַיִם יָמִים וּפַרְעֹה חֹלֵם"- כיון שהגיע הקץ, חלם פרעה חלום (בראשית רבה פט א'). מנסים כל חרטומי מצרים וכל החכמים הגדולים למצוא פתרון לפרעה, אך כל ניסיונותיהם לשווא, כי פרעה יודע את הפתרון וחלם עליו, אך בבוקר שכח משום מה. עד שמתעורר מתרדמתו העמוקה שר המשקים ומזכיר את יוסף. ומרגע זה הכל זז במהירות מסחררת! "וַיִּשְׁלַח פַּרְעֹה וַיִּקְרָא אֶת יוֹסֵף. וַיְרִיצֻהוּ מִן הַבּוֹר, וַיְגַלַּח, וַיְחַלֵּף שִׂמְלֹתָיו, וַיָּבֹא אֶל פַּרְעֹה". ולאחר כמה שעות: "וַיָּסַר פַּרְעֹה אֶת טַבַּעְתּוֹ מֵעַל יָדוֹ, וַיִּתֵּן אֹתָהּ עַל יַד יוֹסֵף. וַיַּלְבֵּשׁ אֹתוֹ בִּגְדֵי שֵׁשׁ וַיָּשֶׂם רְבִד הַזָּהָב עַל צַוָּארוֹ. וַיַּרְכֵּב אֹתוֹ בְּמִרְכֶּבֶת הַמִּשְׁנֶה אֲשֶׁר לוֹ וַיִּקְרְאוּ לְפָנָיו אַבְרֵךְ. וְנָתוֹן אֹתוֹ עַל כָּל אֶרֶץ מִצְרָיִם! וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל יוֹסֵף: אֲנִי פַרְעֹה! וּבִלְעָדֶיךָ לֹא יָרִים אִישׁ אֶת יָדוֹ וְאֶת רַגְלוֹ בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם". מבירא עמיקתא לאיגרא רמה! מאסיר בזוי שנאשם בפשעים חמורים, הופך הוא לשליט על כל ארץ מצרים!

רבותינו ז"ל מלמדים אותנו שכך גם תגיע גאולתנו. ברגע שיגיע זמן הקץ, ישר "וַיְרִיצֻהוּ מִן הַבּוֹר", כדרך כל ישועת ה' שמגיעה כהרף עין. כותב המדרש (בראשית רבה פט א'): "קֵץ שָׂם לַחשֶׁךְ! זְמַן נָתַן לָעוֹלָם כַּמָּה שָׁנִים יַעֲשֶׂה בָּאֲפֵלָה".. ולאחר החושך והאפילה, יזרח אור גדול "וְזָרְחָה לָכֶם יִרְאֵי שְׁמִי שֶׁמֶשׁ צְדָקָה וּמַרְפֵּא בִּכְנָפֶיהָ" (מלאכי ג כ').

אך עד מתי נוכל להיות בחושך? עד מתי נמשיך כמגששים באפילה? מתי נזכה שמי שאמר לעולמו די, יאמר לצרותינו די? (תנחומא מקץ י') התשובה מונחת בפרשתנו!

רואים אנו שלפני שיוסף הצדיק יוצא מתוך ה"בור" המצרי, קמים כל חרטומי מצרים וחכמיה ומתחילים להעלות הצעות. אולי כך, ואולי כך... ורק לאחר שמתייאשים הם מלהציע ומוכנים להבין שאינם יודעים את הפתרון, ומודים שטועים הם. רק אז "וַיְרִיצֻהוּ מִן הַבּוֹר"! רק אז, "קֵץ שָׂם לַחשֶׁךְ!" ואותו דבר גם אצלנו!

היהודים הקימו להם מדינה לאחר גלות ארוכה, וכבר היה נראה שהנה בעוד זמן קצר עַם ישראל שב לימי שלמה המלך בתפארתו. אך לפתע קמו להם כל מיני חרטומים, והתחילו להציע כל מיני הצעות. אחד מנסה לקדם את עם ישראל בכך שמביא לכאן את כל התרבות ההרסנית מאירופה. אחד מנסה לחנך את הנוער לכפירה והעלמה מוחלטת של תורת ישראל מתוכנית הלימודים. ואז בכדי לאזן את ה"חרדיות" במדינה, אחד מציע לפתוח את השערים למאות אלפי גוים, שיפתחו חנויות בשבת, ימכרו חזיר בראש חוצות, וילמדו אותנו זנות מהי. גלאי מתכות בבתי הספר, תרבות של חוצפה וסכינאות, ועוד הורים לנערות שכבר לא ישנים בלילה. וגם ברגע זה קמים להם עוד כמה חרטומים שלא אמרו עדיין את דברם, ומשוכנעים הם שמצאו את הפתרון לכל הבעיות. ברור.. הפתרון הוא דווקא הצרת צעדיהם של אלו שחרטו את לימוד התורה והמוסר על דיגלם.. איך לא חשבנו על זה קודם...?

לא יעזור לנו כלום! עד שלא נבין שיש רק פתרון אחד, והוא דרך התורה הקדושה! פשוט לא נצא מהבור החשוך של הגלות! רק נדמה לנו שהפתרון לבעיות שלנו הוא פתרון מדיני או חברתי וכו'. "באנו חושך לגרש" איך מגרשים חושך? "בידינו אור ואש"! חייבים אנו לקבוע עיתים לתורה, ולהרבות ככל יכולתנו בגמילות חסדים. ככל שנאיר יותר במעשינו, נגרום לעוד ועוד מאחינו להבין שהפתרון האמיתי נמצא בתורה, ולא אצל החרטומים שמסרבים להבין שנכשלו כישלון חרוץ. ואז ברגע אחד- "וַיְרִיצֻהוּ מִן הַבּוֹר"!

נצא ונזכה לגאולה השלימה במהרה אמן!

 

מבקש שלווה בעולם הזה

וַיֵּשֶׁב יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מְגוּרֵי אָבִיו בְּאֶרֶץ כְּנָעַן (פרק לז' פסוק א')

וכותב על כך המדרש רבה (בראשית פד' ג'): "אָמַר רַב אַחָא: בְּשָׁעָה שֶׁהַצַּדִּיקִים יוֹשְׁבִים בְּשַׁלְוָה וּמְבַקְּשִׁים לֵישֵׁב בְּשַׁלְוָה בָּעוֹלָם הַזֶּה,   הַשָֹּׂטָן בָּא וּמְקַטְרֵג. אָמַר: לֹא דַיָין שֶׁהוּא [השכר] מְתֻקָּן לָהֶם לָעוֹלָם הַבָּא, אֶלָּא שֶׁהֵם מְבַקְּשִׁים לֵישֵׁב בְּשַׁלְוָה בָּעוֹלָם הַזֶּה?"

על כך מביא הבן איש חי משל לשני חמורים שנשאו עליהם משא גדול. חמור אחד סחב שק מלח, והחמור השני סחב שק ספוג. בתחילת המסע, היה החמור הראשון מצטער מאוד מהמשא שהוא סוחב בגלל משקלו הגדול ולעומתו החמור השני הולך ברינה ובשמחה. לאחר זמן רב הגיעו שני החמורים לנהר שהם חייבים לעבור בדרכם, והמים בו עמוקים ועוברים את גובהם. נכנסו שניהם וחצו את הנהר. החמור הראשון עם המלח יצא ופתאום הוא מרגיש שהמלח נמס והמשקל נהיה הרבה יותר קל ממש כאילו לא היה. ולעומתו החמור עם הספוג נכנס לנהר והתחיל הספוג לספוג את המים והמשקל שלו עלה למשקל רב. החמור לא עמד תחת המשקל העצום, טבע ומת. נמצא שהחמור הראשון שסבל הרבה לבסוף פדה את שכרו ונהנה למרות הייסורים שעבר, אך החמור השני שנהנה כל חייו קיבל את המכה לבסוף עד שאבד מן מהעולם!

והנמשל ברור!

אל לו לאדם להצטער על כך שמשתדל ומתאמץ בעולם הזה, אלה צריך הוא לשמוח ולדעת שעתיד ה' לשלם לו שכר על כל טיפה וטיפה של מאמץ. ומי שמבקש "לשבת" בעולם הזה ולנוח, מפסיד הוא את שכרו.

רגע לפני שאתה יוצא ...

וַתֵּצֵא דִינָה בַּת לֵאָה אֲשֶׁר יָלְדָה לְיַעֲקֹב לִרְאוֹת בִּבְנוֹת הָאָרֶץ...     (פרק לד' פסוק א')

קשה לעכל את הצרה הקשה והאיומה שנופלת על יעקב אבינו מהכיוון של דינה ביתו שנחטפת ע"י שכם בן חמור. וכל זאת למה? משום שיצאה לטיול תמים "לִרְאוֹת בִּבְנוֹת הָאָרֶץ", "נערות משחקות מתופפות בתופים" כלשון הפרקי דרבי אליעזר (פרק פג).

אז מה היה כל כך נורא? רַבִּי בֶּרֶכְיָה בְּשֵׁם רַבִּי לֵוִי אָמַר: [משל] לְאֶחָד שֶׁהָיָה בְּיָדוֹ לִיטְרָא אַחַת שֶׁל בָּשָׂר [עטופה], וְכֵיוָן שֶׁגִּלָּה אוֹתָהּ, יָרַד הָעוֹף וַחֲטָפָהּ מִמֶּנּוּ. כָּךְ "וַתֵּצֵא דִינָה בַּת לֵאָה" (לד פסוק א'), ומִיָּד, "וַיַּרְא אֹתָהּ שְׁכֶם בֶּן חֲמוֹר" (לד פסוק ב') (מדרש רבה פ. ה').

אומנם לא ניתן להגיע למצב כזה שילדינו לא יצאו כלל מהבית, אך עלינו לתת את הדעת לכך שישנם סכנות גדולות בעת היציאה מהבית. ההורים צריכים לדעת לאן הילדים הולכים, ולפקוח עין על החברה שבה הם מבלים.

מובא בחז"ל שדינה יצאה מקושטת (מדרש רבה פ. א'). רצתה קצת "להרגיש טוב עם עצמה" קטע של נשים, כמובן שאין היא רצתה לשאת חן בעניו של אותו רשע! אך  , שלפעמים מספיקה פרצה אחת קטנה, שיכולה להביא לכאב גדול.

הרב האבן עזרא מפרש: "וַתֵּצֵא דִינָה", שיצאה מעצמה. כלומר לא היה פיקוח. יתכן שאם היתה שואלת את אביה הוא היה מייעץ לה לא לצאת, יתכן שהיה אומר לה ללבוש בגד פחות בולט, או אולי בושם פחות נודף למרחקים. מה אסור קצת לצאת להתאוורר? מותר! אך חובה לחשוב מה עלולות להיות התוצאות!

כי יש שכר לפעולתך...

"וַיַּעֲבֹד  יַעֲקֹב בְּרָחֵל שֶׁבַע שָׁנִים  וַיִּהְיוּ בְעֵינָיו כְּיָמִים  אֲחָדִים בְּאַהֲבָתוֹ  אֹתָהּ" (פרק כט' פסוק כ')

יעקב אבינו מגיע לשלב שבו הוא נדרש להקים את בית ישראל, בית שעתיד להוות ראש ומגדל לכל עם ישראל לדורותיו. אביו יצחק מצווה אותו: "לֹא תִקַּח אִשָּׁה מִבְּנוֹת כְּנָעַן! קוּם לֵךְ פַּדֶּנָה אֲרָם בֵּיתָה בְתוּאֵל אֲבִי אִמֶּךָ, וְקַח לְךָ מִשָּׁם אִשָּׁה מִבְּנוֹת לָבָן אֲחִי אִמֶּךָ (כח א'-ב').

לָבָן כמובן מקבל את יעקב בשמחה. הוא עדיין זוכר את ביקורו של אליעזר עבד אברהם שהביא עמו כסף וזהב ועשרה גמלים טעונים בכל טוב. בלית ברירה לאחר שהוא מגלה כי יעקב בא בידיים ריקות, הוא מכניסו לביתו משום שהוא קרוב משפחה. יעקב פונה אל לָבָן ואומר לו שמוכן הוא לעבוד אצלו שבע שנים תמימות בכדי להינשא לרחל ביתו. לָבָן מסכים בחפץ לב, אך ליעקב זה לא מספיק. הוא מודע לאופי הבעייתי וההפכפך של לָבָן ויודע שהוא יכול לשנות את ההסכם ולא לתת לו דווקא את רחל לאישה, אלה לתת לו אישה אחרת. לכן יושב יעקב עם רחל מבעוד מועד ונותן לה כמה סימנים, והוא מבקש ממנה שבליל הכלולות תאמר לו אותם וכך ידע שאכן הוא לא נפל קורבן לעוד תרמית של לָבָן.

לאחר שבע שנים, מגיע ליל הכלולות הנכסף שאליו מוזמנים כל אנשי העיר חרן מגדול ועד קטן. הלילה יורד והכתובּה נחתמת, ובסיום השמחה אט אט מתפזרים איש אל אוהלו. פונה יעקב אל כלתו מבעד להינומה ושואל אותה רק בכדי להיות בטוח על אותם סימנים שאותם נתן לרחל מבעוד מועד, מיד מקבל הוא את כל אותם סימנים ראשון ראשון ואחרון אחרון. אך.. "קשה זיווגו של אדם כקריעת ים סוף! (סוטה ב.)". גם הסימנים שיעקב נתן לא עוזרים, "וַיְהִי בַבֹּקֶר וְהִנֵּה הִוא לֵאָה" (כט כה'). מה?? איך זה יתכן? הרי זה נגד כל מה שהיה מתוכנן.. ועוד לאחר עבודה של שבע שנים...

"צֵא וּלְמַד מַה בִּקֵּשׁ לָבָן הָאֲרַמִּי לַעֲשׂוֹת לְיַעֲקֹב אָבִינוּ" (הגדה של פסח).. לָבָן החליף את רחל בלאה, ותירץ זאת בכך ש: "לֹא יֵעָשֶׂה כֵן בִּמְקוֹמֵנוּ, לָתֵת הַצְּעִירָה לִפְנֵי הַבְּכִירָה".. מה שנקרא: יש להם "מנהג!". אבל דבר אחד לא מובן.. איך יתכן שלאה ידעה את הסימנים? הרי הסימנים נועדו בכדי למנוע את התרמית הצפויה הזאת..

מתברר, שרחל מסרה את הסימנים ללאה. רחל אומנם עשתה תנאי עם יעקב, והתנאי אומר שסימנים אלו נשמרים בסוד בכדי שלָבָן לא יחבל בנישואיהם. אבל ממש זמן קצר לפני החתונה מתבשרת רחל שיגיעו אורחים מכל קצוות העיר, דבר שבשגרה לא יתכן בבית של לָבָן הקמצן. מסתבר שלָבָן הזמין את כל העיר לחתונה [על חשבונם כמובן (בראשית רבה ע יח')]. ובמצב החדש כבר רחל מתחילה להסיק מסקנות..

אם היתה חתונה מצומצמת רק של המשפחה הקרובה [כפי שהיה מתוכנן] אז אכן הסימנים יגלו את האמת. אבל עכשיו שכל העיר מוזמנת לפתע, כבר לא שייך לשמור את הסימנים לעצמי, אלה חייבת אני להעביר אותם לאחותי שלא תתבייש מול כל העיר!.

ומה לגבי הקמת הבית עם יעקב, שרחל חולמת עליו כבר שבע שנים? רחל מוותרת! לא שווה לה שום דבר שבעולם אם על ידי כך היא תצטרך לבייש את אחותה, ועוד מול כל העיר... איזו גבורה! לוותר על כל החלומות שלה, בשביל שאחותה לא תתבייש!

אך זה עדיין לא הכל! מספרת התורה (ל יד'): "וַיֵּלֶךְ רְאוּבֵן בִּימֵי קְצִיר חִטִּים וַיִּמְצָא דוּדָאִים בַּשָּׂדֶה וַיָּבֵא אֹתָם אֶל לֵאָה אִמּוֹ. וַתֹּאמֶר רָחֵל אֶל לֵאָה, תְּנִי נָא לִי מִדּוּדָאֵי בְּנֵךְ".. רחל מבקשת מאחותה לאה קצת מהדודאים שהביא בנה מן השדה. מה אנחנו היינו עונים לרחל? וודאי! איזו שאלה, קחי את כולם! אך מה עונה לה לאה? "וַתֹּאמֶר לָהּ הַמְעַט קַחְתֵּךְ אֶת אִישִׁי, וְלָקַחַת גַּם אֶת דּוּדָאֵי בְּנִי?!" כלומר, לא מספיק שאת גונבת את בעלי גם יש לך עוד בקשות!!??

וזה קשה עד לב השמיים! איך יתכן שלאה אומרת כך לרחל לאחר שזו הייתה מוכנה לותר על החיים לצד יעקב אבינו (הרי לא ידעה שתינשא גם היא ליעקב לאחר מכן) וכל זאת למענה??

בכדי להבין זאת צריכים אנו לברר מהם היו אותם סימנים שיעקב מסר לרחל.

מפורש בספר "דעת זקנים" מבעלי התוספות (פרשת ויצא), ששלשת הסימנים שמסר יעקב לרחל הם שלשת הדינים המסורים לנשות ישראל, והם הלכות הפרשת חלה, הלכות נידה, והלכות הדלקת הנר לכבוד שבת. ורחל שמוסרת את הסימנים ללאה לא מגלה לה שאלו "סימנים", אלה מלמדת אותם בצורה של שיתוף דברים בינה לבין אחותה: "הנה עוד מעט את מתחתנת, בואי נלמד ביחד כמה מן ההלכות שנצטרך לקיים.." לאה לא ידעה שאלו סימנים, וששאל עליהם יעקב השיבה לו בתמימות ושמחה על כך שמכירה את ההלכות ש"במקרה" שאל.. ולכן לאחר שיעקב לוקח גם את רחל לאשה ואוהב אותה יותר, מרשה לאה לעצמה לומר: "הַמְעַט קַחְתֵּךְ אֶת אִישִׁי, וְלָקַחַת גַּם אֶת דּוּדָאֵי בְּנִי!".

ורחל? רחל שותקת! כובשת את חרפתה ולא עונה. לא תספר את האמת שתכלים את אחותה גם לאחר שעבר זמן וכבר יש לה ילדים מיעקב, אלה מקיימת את החסד בשלמות, חסד של אמת ללא כל תמורה, בלי שמקבל החסד ידע ממי הוא קיבל. פשוט מושלם!

אך גם אם המעשים הטובים מוסתרים מעיני בני אדם, מבורא העולם שום דבר לא נעלם! כשכר על ההקרבה העצומה  של רחל מבטיח לה הקב"ה:  "קוֹל בְּרָמָה נִשְׁמָע נְהִי בְּכִי תַמְרוּרִים רָחֵל מְבַכָּה עַל בָּנֶיהָ  מֵאֲנָה לְהִנָּחֵם.  כֹּה אָמַר ה'  מִנְעִי קוֹלֵךְ מִבֶּכִי  וְעֵינַיִךְ מִדִּמְעָה  כִּי יֵשׁ שָׂכָר לִפְעֻלָּתֵך ְ  נְאֻם ה'  וְשָׁבוּ  מֵאֶרֶץ אוֹיֵב". הבנים  שבים לגבולם  מגלות בבל  בזכות  רחל אימנו, בזכות החסד שעשתה עם הסימנים (רש"י ירמיה לא').

ומוסיף עוד הקב"ה ומבטיח לרחל: "וְיֵשׁ תִּקְוָה לְאַחֲרִיתֵךְ, וְשָׁבוּ בָנִים לִגְבוּלָם".  בזכותך גם לעתיד לבוא (מלבי"ם שם) בזמן אחרית הימים יזכו לשוב הבנים לגבולם לקראת הגאולה השלימה שנזכה לראות בקרוב. אמן!

לצאת בשלום מלוע הארי

כַּאֲשֶׁר לֹא נְגַעֲנוּךָ וְכַאֲשֶׁר עָשִׂינוּ עִמְּךָ רַק טוֹב וַנְּשַׁלֵּחֲךָ בְּשָׁלוֹם!  (פרק כו פסוק כט')

מה ראו אבימלך וחבורתו להתפאר בעצמם שלא נגעו ביצחק אבינו ועוד שלחוהו בשלום?!

מדרש רבה מבאר את הפסוק הזה במשל  לאריה שטַרף טרף ונתקעה עצם בגרונו. יצא האריה בהצהרה לכל חיות היער: "כל מי שיבוא ויוציא העצם מגרוני, אתן לו שכרו כיאה למלך החיות ביד רחבה".

לשמע הקריאה הגיע בזריזות עוף הנקרא: "הקורא המצרי", אשר לו מקור ארוך ודק, ביקש העוף מהאר"י לפתוח את פיו, הכניס בזריזות את מקורו הארוך ללוע האריה, תפס העצם והוציאה! והאריה נשם לרווחה... המתין הקורא המצרי בסבלנות להוראת המלך בדבר שכרו, ושראה שהאריה מתעלם העיז וביקש את שכרו מהאריה.

אמר לו האריה בנהימה מפחידה: "לך וספר לכל חיות היער שנכנסת ללוע הארי ויצאת ממנו בשלום... וכי יש לך שכר גדול מזה?!...

יצא הקורא המצרי כלעומת שבא... כן הוא הנמשל: אבימלך מלך גרר, אחוזת מרעהו ופיכול שר הצבא שלו באים אל יצחק ומסבירים לו: שזה לא מובן מאליו להגיע לגרר (לוע הארי) ולצאת בשלום...

האינטלגנציה של העובר

 וַיִּתְרֹצֲצוּ הַבָּנִים בְּקִרְבָּהּ, וַתֹּאמֶר אִם כֵּן לָמָּה זֶּה אָנֹכִי וַתֵּלֶךְ לִדְרֹשׁ אֶת ה'. (פרק כה פסוק כב')

התורה מספרת שעשרים שנה חיכתה רבקה אמנו לפרי בטן, ולאחר שה' נעתר לתפילותיו הרבות של יצחק היא הרתה.

במשך ימי הריונה הרגישה בתופעה מוזרה שעליה כותב רש"י: "כשהייתה עוברת על פתחי תורה של שם ועבר, יעקב רץ ומפרכס לצאת. עוברת על פתחי עבודה זרה, עשו מפרכס לצאת" עכ"ל.

האם זה יתכן שיעקב ועשיו מתוך הרחם הרגישו היכן רבקה נמצאת? האם יתכן שהעובר מושפע מהתנהגות אמו, ממעשיה, ואף מהדברים שמגיעים לאוזניו הקטנות?

(מסילות אל האמונה)

המדרש (קהלת רבה ז יח') מספר על הסיבה שגרמה לאלישע בן אבויה שהיה רבו של רבי מאיר בעל הנס לצאת לתרבות רעה. המדרש אומר שזה קרה משום שאמו עברה בעת שהיתה בהריון ליד בית עבודה זרה, הריחה ריח של תבשיל שבישלו שם, ואף אכלה מהתבשיל. והיה אותו האוכל "מפעפע בכריסה כארס של נחש".

בנוסף מובא מעשה במסכת יומא (פב.), על אשה מעוברת ביום הכיפורים שראתה אוכל והתאוותה לו מאוד. באו לפני רבי יהודה הנשיא, אמר להם: תלחשו לה באזנה שיום הכיפורים  היום, אולי תוכל להתאפק. לחשו לה, וקיבלה את הלחישה ופסק העובר מתאוותו. קרא עליה רבי: "בְּטֶרֶם אֶצָּרְךָ בַבֶּטֶן יְדַעְתִּיךָ" (ירמיה א ה'), ויצא ממנה רבי יוחנן.

ומעשה נוסף במעוברת אחרת שהריחה מאכל ביום הכיפורים, באו לפני רבי חנינא, אמר להם: תלחשו לה, ולא קיבלה את הלחישה (כי העובר המשיך להתאוות). קרא עליה: "זֹרוּ רְשָׁעִים מֵרָחֶם" (תהילים נח ד'),  ויצא  ממנה שבתאי  הרשע.

רואים אנו שחז"ל גילו לנו שלעובר בעודו ברחם אמו ישנם רצונות ורגשות, עד שיכול הוא להשפיע על אמו, ובנוסף גם אמו יכולה להשפיע עליו במעשיה. כפי שנכתב בספר "מַעֲבַר יַבֹּק" (שער שפתי צדק פרק ה'): "ראוי לאשה שתזהר בימי עיבורה שלא ללכת וגם לא להסתכל במקום עבירה. וכל שכן שתשמור עצמה מכל טינוף חטא, כי העובר במעיה צופה ומביט ויודע הרבה.."

המחקרים של ימינו גם הגיעו למסקנות זהות:

ד"ר הנרי טראבי, [פרופ' לרפואת ילדים, ללינגוויסטיקה ולאנתרופולוגיה באוניברסיטת מיאמי], גילה כי התינוקות ברחם שומעים את שיחותיהם של האימהות. העובר שומע במשך כל המחצית השנייה של 9 החודשים שלו ברחם, ואף אולי מוקדם יותר (עולמו של התינוק 48-54).

ד"ר מיכאל ליברמן [בשנת 1970] גילה במחקר, שבטרם הדליקה האם את הסיגריה שלה והתחילה לעשן, כבר גברו פעימות ליבו של העובר בצפייה לאירוע.

המדענית סוזן שיפלביין (המכונה שלא תאמן 39-52 ) כותבת: "אין ספק שהוולדות שומעים קולות. וולדות מגיבים ככל הנראה למוסיקה. הם ממצמצים בעיניהם ונעים כאילו רקדו   על פי קצב מוכתב. רבים מאתנו סבורים שהיצורים המורכבים הללו מתחילים את הקיום האמיתי שלהם לאחר הלידה, אבל כל כישוריהם מעידים שמדובר בהמשכה של התפתחות מופלאה המתחילה ממש  בתקופת  ההיריון"

מדוע הגזל מקטרג בראש?

וְשָׁחַט אֶת בֶּן הַבָּקָר לִפְנֵי ה' (א פסוק ה')

חז"ל מבארים במדרש (קהלת רבה פרשה א): "סאה מלאה עונות, מי מקטרג? - עוון גזל מקטרג בראש".

שאל על מדרש זה רבי ישראל מאיר הכהן מראדין, בעל ה"חפץ חיים": מה השאלה בדברי חז"ל: "מי מקטרג?" הלא יש סאה מלאה עונות! האם חסר מי שיקטרג?!
אלא ביאר ה"חפץ חיים" - ויש להבין זאת על פי משל: איש אחד היה בעל חוב לאנשים ובצר לו, הודיע להם כי לדאבונו אין ברשותו כסף לשלם להם את חובותיו. למרות שבעלי החוב כועסים עליו כעס גדול, אף אחד מהם לא ירוץ אל ביתו של האיש לחטוף ממנו חפצים בעלי ערך. כמו למשל: את כלי המיטה שלו, שולחנות כורסאות וכיוצא באלה... אולם אם קרה שאחד עז פנים, קופץ על הבית פנימה וחוטף מכל הבא ליד אזי כבר כולם ירוצו אחריו לחטוף...

כן הוא הנמשל בעניין העוונות: מכל מעשה עבירה נברא מלאך משחית. אבל המשחית שנוצר מעוון הגזל הוא חצוף גדול בדיוק כמו העבירה עצמה, ומשום כך הוא קופץ בראש ומקטרג. ואז אחריו ישר  רצים שאר  המשחיתים, אפילו אלו שאינם חצופים  כמוהו...