הרחק מן הכיעור ומן הדומה לו

לֹא יִהְיֶה לְךָ בְּכִיסְךָ אֶבֶן וָאָבֶן גְּדוֹלָה וּקְטַנָּה! (פרק כה פסוק יג'-יד')

התורה מזהירה אותנו שלא יהיה לנו בהישג יד למשל אבן קטנה ואבן גדולה.

כלומר אבני המשקולות שמשמשים למוכר לשקול את סחורתו של הקונה, שתי האבנים נראות אותו דבר אך משקלם שונה. ואם המוכר שם על המשקל את האבן ששוקלת פחות, הקונה מפסיד בכמות הסחורה.

ואם יבוא אדם ויאמר: "מה הבעיה שיהיה בהישג ידי אבן משקל כזאת שכתוב עליה קילו, ובפועל היא שוקלת 950 גרם? הרי איני משתמש בה בכלל?"

כותב על כך רבי עובדיה סְפוֹרְנוֹ: שלאחר שבפסוקים הקודמים התורה מזכירה את דרכי השראת השכינה בישראל, מזהירה התורה ואומרת שהקב"ה שונא את עיוות הדין! ולא זו בלבד, אלה גם ישנא הוא את מי שמחזיק בכלים שמוכנים לעשות עוול. ושצריך להרחיק את אותם הכלים פן תגעל נפשו אותנו. כמו שנאמר: "כִּי תוֹעֲבַת ה' אֱלֹקֶיךָ כָּל עֹשֵׂה אֵלֶּה" (פרק כה פסוק טז') עכ"ל. ועל כך אומרים חז"ל: "הרחק מן הכיעור ומן הדומה לו." (חולין מד:).

לא מספיק שאנו נמנעים מלעשות את המעשה שנאסר עלינו בתורה, אלה עלינו גם להתרחק מכל דבר שקשור למעשה עצמו. גם בכדי להרחיק אותנו מן העבירה, וגם בכדי לא לגרום על ידי כך שאדם אחר יראה אותנו לחילול ה' שהוא דבר חמור עד מאוד! 

מדוע הגזל מקטרג בראש?

וְשָׁחַט אֶת בֶּן הַבָּקָר לִפְנֵי ה' (א פסוק ה')

חז"ל מבארים במדרש (קהלת רבה פרשה א): "סאה מלאה עונות, מי מקטרג? - עוון גזל מקטרג בראש".

שאל על מדרש זה רבי ישראל מאיר הכהן מראדין, בעל ה"חפץ חיים": מה השאלה בדברי חז"ל: "מי מקטרג?" הלא יש סאה מלאה עונות! האם חסר מי שיקטרג?!
אלא ביאר ה"חפץ חיים" - ויש להבין זאת על פי משל: איש אחד היה בעל חוב לאנשים ובצר לו, הודיע להם כי לדאבונו אין ברשותו כסף לשלם להם את חובותיו. למרות שבעלי החוב כועסים עליו כעס גדול, אף אחד מהם לא ירוץ אל ביתו של האיש לחטוף ממנו חפצים בעלי ערך. כמו למשל: את כלי המיטה שלו, שולחנות כורסאות וכיוצא באלה... אולם אם קרה שאחד עז פנים, קופץ על הבית פנימה וחוטף מכל הבא ליד אזי כבר כולם ירוצו אחריו לחטוף...

כן הוא הנמשל בעניין העוונות: מכל מעשה עבירה נברא מלאך משחית. אבל המשחית שנוצר מעוון הגזל הוא חצוף גדול בדיוק כמו העבירה עצמה, ומשום כך הוא קופץ בראש ומקטרג. ואז אחריו ישר  רצים שאר  המשחיתים, אפילו אלו שאינם חצופים  כמוהו...