הערך הכספי של לימוד התורה

שִׁיר הַמַּעֲלוֹת לְדָוִד- שָׂמַחְתִּי בְּאֹמְרִים לִי בֵּית ה' נֵלֵךְ! (תהילים קכב)

אמר רבי יהושע בן לוי: מהו שכתוב (מכות י.): "שִׁיר הַמַּעֲלוֹת לְדָוִד, שָׂמַחְתִּי בְּאֹמְרִים לִי בֵּית ה' נֵלֵךְ"?

אמר דוד לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, שמעתי בני אדם שהיו אומרים, מתי ימות זקן זה, ויבא שלמה בנו ויבנה בית הבחירה ונעלה לרגל, ושמחתי. עכ"ל

דוד המלך היה חפץ בכל מאודו לבנות את בית המקדש, אך לא קיבל לכך אישור מה' מפני שהיו בתקופת מלכותו הרבה מלחמות על גבולות הארץ ודוד המלך לקח בהם חלק פעיל. ולכן בישר לו נתן הנביא שרשאי הוא רק להתחיל ביסודות של המקום, ואילו בית המקדש עצמו יוכל להיבנות רק על ידי שלמה בנו.

העם ששמע את הבשורה, אהב מאוד את המלך דוד אך גם ציפה וייחל לביניין בית המקדש. ולפעמים היו נאנחים ואומרים: "אחח, מתי כבר נוכל לבנות את בית המקדש, ונעלה לרגל כפי שכתוב בתורה.."

דוד המלך שהיה שומע מהעם את האנחות הללו, היה שמח. למרות שיש פה גם קצת איזה רמז לכך שהעם ממתינים לסיום מלכותו.. דוד לא הקפיד על דבריהם של העם, ולהפך.. ברוב ענוותנותו פנה אל ה' בבקשה לקצר את מלכותו (וימי חייו) בכדי לאפשר לבית המקדש להיבנות..

בתגובה לבקשתו של דוד - "אמר לו הקב"ה: "כִּי טוֹב יוֹם בַּחֲצֵרֶיךָ מֵאָלֶף" (תהילים פד), טוב לי יום אחד שאתה עוסק בתורה לפני, מאלף עולות שעתיד שלמה בנך להקריב לפני על גבי המזבח!" (מכות י.)

כלומר, הקב"ה מעדיף יום אחד שדוד המלך עוסק בתורה יותר מהעולות שעתיד שלמה להקריב על גבי המזבח בבית המקדש.

ואם אפשר לאמוד את זה בכסף...:

מתארת לנו התורה (מלכים א, ח) את יום חנוכת המקדש, ואת כמות הקורבנות שהקריבו שם:

כמות עצומה של קורבנות :

כמה כסף "נשפך" ביום הראשון של חנוכת בית המקדש?

מתוך "ארגון מגדלי הבקר בישראל" המחיר הממוצע של בקר (פרה למשל) הוא: 10,000 ש"ח , והמחיר הממוצע של צאן (כבש) הוא 2,500 ש"ח. ואם נכפיל את הסכום במספר הקורבנות שהוקרבו באותו היום:

זה מצטבר לסכום עצום של:

יותר מחצי מליארד שקל! הקריבו באותו יום על גבי המזבח.

ולמרות כל הזהב והכסף שעלה למרומים לריח ניחוח לה', אומר הקב"ה לדוד המלך: "כִּי טוֹב יוֹם בַּחֲצֵרֶיךָ מֵאָלֶף" (תהילים פד), טוב לי יום אחד שאתה עוסק בתורה לפני, מאלף עולות שעתיד שלמה בנך להקריב לפני על גבי המזבח!".

כך הקב"ה המחיש לדוד המלך, את הערך של לימוד התורה.

וכך הוא המסר שדוד המלך מעביר לנו ש- "טוֹב לִי תוֹרַת פִּיךָ מֵאַלְפֵי, זָהָב וָכָסֶף!. (תהילים קיט ט)

אתה חייב להביא קורבן מעצמך!

דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם, אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַה'   (פרק א פסוק ב')

השבת מתחילים אנו לקרוא את ספר ויקרא - ספר תורת כֹהנים, שבו מובאים דיני המקדש, ובתוכם נמצאים ענייני הקרבת הקורבנות.

ישנה מטרה מאוד ברורה בכך שהאדם החוטא מביא קורבן. כל הפעולות שהאדם עושה עם הקורבן, החל משלב בחירתו מתוך כלל העדר, דבר שכבר מכניס את האדם להתלבטות, איזה מהם אני אבחר, את הטוב והשמן? או אחד רזה וחולה שגם כך לא נשאר לו הרבה לחיות? ודאי שהאדם בסוף בוחר את הטוב והמשובח. הוא מאוד רוצה שחטאתו תכופר בצורה הכי טובה. הוא מתכונן למסע לירושלים שייקח בערך שבוע. הוא מכין תיק לעצמו, עם אוכל ובגדים חמים לאויר הקר של ירושלים. ומיד הוא נזכר שגם צריך להכין תיק מסע לכבשתו, והוא אורז לה את האוכל והציוד בדאגה וחמלה. מתחיל המסע לירושלים, בכל כמה שעות עוצרים הוא וכבשתו, בכדי לאכול לשתות ולנוח מעמל הדרך. בשלב זה בכל רגע שהוא מתבונן בכבשה שלו, נכנסים בו רחמים עליה, שבגלל חוסר זהירות שלו במצוות, היא זאת שצריכה לשלם את המחיר, וזה גורם לו לחרטה עמוקה על מעשיו. בכל הדרך המפותלת לירושלים הוא מרגיש איך עוברי אורח מביטים בו, וכמו מצביעים עליו ואומרים: "ראו את היהודי הזה, בודאי עולה הוא לירושלים בגלל חטאים שבידו, מעניין מה כבר עשה?".. מרגיש הוא את הבושה ככל שהוא מתקרב יותר ויותר לשערי ירושלים.

מגיע הוא לשערי בית המקדש עם כבשתו, וכולם מאירים לו פנים ושואלים אותו: מהיכן באת? ולאיזה צורך? מתבייש הוא ועונה: לא. אני רק.. רק עברתי פה.. ומיד הוא מבין שכבשתו שמשתרכת אחריו מסגירה את מטרת בואו לירושלים. הכהן מקדם את פניו, ומתפעל מהנדבה שהוא הביא איתו לבית המקדש, אך ברגע שמבין הוא, שזו לא נדבה אלה חטאת, הוא מכוון אותו בראש מורכן למחלקה ששם מטפלים במקרים מהסוג הזה. לפני השחיטה, מצווה אותו הכהן להניח ידיו על ראש הקרבן ולעשות ווידוי על חטאו..

עתה נזכר הוא בכל הדרך שעבר, בבושה הגדולה שהייתה לו מהעוברים ושבים, מלטף הוא את ראשה של כבשתו המסכנה שפועה בשלווה, כי עדין איננה יודעת לאן מעשיו של אדוניה הוליכו אותה. ונשבע לעצמו שיותר לעולם הוא לא יגיע לירושלים בנסיבות כאלה! מקבל הוא לשמור מצוות מעתה בצורה יותר טובה,  ואף לשים גדרות לעצמו,  בכדי לא לעמוד עוד במצב שכזה... התורה גורמת לאדם, להגיע למצב של חזרה בתשובה ברמה הכי עוצמתית. את השלבים: ווידוי, חרטה, וקבלה לעתיד. האדם מיישם ואף חווה על בשרו.

אך ישנו עוד דבר מאוד חשוב שהתורה מלמדת אותנו. בפסוק השני של הפרשה, אומרת לנו התורה: "אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַה' " (א ב'). לכאורה היה צריך להיות כתוב: אָדָם מִכֶּם, כִּי יַקְרִיב קָרְבָּן לַה'. אך כמובן, לא לחינם הפסוק נכתב בצורה כזאת. מבאר לנו ה"שפת אמת" הרב יהודה לייב, בפרושו לתורה: "אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם - הפשיט ליתן מפנימיות כחו ורצונו להשם יתברך". מוסיף עליו הרב עובדיה ספורנו: "אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם - כי יקריב מעצמכם".

מעבר לחזרה בתשובה והכפרה על החטא עצמו, אדם צריך להקריב משהו בשביל הקב"ה. נכון שיש את התפילה ואת שלבי התשובה, אך זה לא מספיק בכדי להיות קרוב להקב"ה, צריך משהו מעצמך! מהאישיות שלך! קורבן שתקריב לבורא העולם מהדברים שאתה רגיל לעשות, משהו מתאוות העולם הזה שאתה בטוח שאתה לא יכול בלעדיהם.

ויובן על פי מה שהקב"ה אמר לאברהם אבינו לאחר שהיה מוכן לעקוד את בנו: "עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי יְרֵא אֱלֹקִים אַתָּה, וְלֹא חָשַׂכְתָּ אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ מִמֶּנִּי" (בראשית כב יב'). זהו הניסיון העשירי של אברהם אבינו, והקב"ה אומר לאברהם רק לאחר העקידה, שעכשיו הוא מתחיל להחשיב אותו כירא אלוקים. וזו שאלה עצומה! אברהם אבינו עמוד החסד, שהיה מורה לכל העולם את האמת של ה', והיה מוכן להיכנס לאש בשביל האמונה שלו, ורק עכשיו הקב"ה מעיד עליו שהוא ירא אלוקים, והוא מקבל אישור לכל שאר הניסיונות הקודמים שלו?!

אלה, ודאי שהקב"ה יודע שאברהם אבינו מאמין גדול ובעל חסד ענק. אך זה לא משהו יוצא דופן אצל אברהם, כי הרי קיבל עוד בלידתו כוחות אלו. ורק לאחר שנתנסה בניסיון שכולו אכזריות, למרות שזהו דבר שמנוגד לכל הכוחות הטבעיים שבו, והיה מוכן להקריב את בנו יחידו, פה אומר לו הקב"ה: פשש, אברהם שיחקת אותה! עכשיו אני יודע שאתה באמת שלי, כי הקרבת מעצמך. למרות שזה היה נראה מעבר לכוחות שלך והטבעים שלך, היית מוכן להקריב בשבילי את הכל. רואים אנו כמה חשוב להקריב לה' דווקא את הרצונות שלנו ואת הדברים שאנו בטוחים שאנו לא יכולים בלעדיהם. שזה בדרך כלל מה שמונע מאתנו להתקרב לה' בשלמות. נעבור בהצלחה את הניסיונות שלנו, רק אם נחליט שאנו מוכנים להקריב בשביל בורא העולם את הכל! וגם את הדברים שמצריכים מאתנו לוותר.

אז טעיתי, מה כבר קרה?!

ודַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר נֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא בִשְׁגָגָה מִכֹּל מִצְוֹת ה' אֲשֶׁר לֹא תֵעָשֶׂינָה וְעָשָׂה מֵאַחַת מֵהֵנָּה (פרק ד' א')

וצריך לשאול, הרי אותו אדם שחטא בשוגג, הוא בכלל לא התכוון לעשות עבירה. למשל נשען על הקיר בשבת, ובטעות הדליק את האור. מה הוא אשם? הרי הוא בכלל לא שם לב!?

אלה מראה לנו התורה, שגם עבירה בשוגג צריכה כפרה. אומנם נכון שהייתה כאן שכחה, או חוסר תשומת לב, אבל ממה היא נבעה?

האם אותו אדם גם ביום כיפור ישכח חלילה ויאכל? ודאי שלא! כי הרי כולו נמצא בעיצומו של היום הקדוש, יום כיפור. והשבת, מה היא לא מספיק קדושה??

אלה מה? ודאי שאותו אדם היה אדיש לאפשרות של תקלה, ולכן לא נזהר מספיק. בשל כך חייבה התורה להביא קורבן. כי גם חוסר תשומת לב, דורש  וידוי  חרטה וקבלה לעתיד.

 

מדוע הגזל מקטרג בראש?

וְשָׁחַט אֶת בֶּן הַבָּקָר לִפְנֵי ה' (א פסוק ה')

חז"ל מבארים במדרש (קהלת רבה פרשה א): "סאה מלאה עונות, מי מקטרג? - עוון גזל מקטרג בראש".

שאל על מדרש זה רבי ישראל מאיר הכהן מראדין, בעל ה"חפץ חיים": מה השאלה בדברי חז"ל: "מי מקטרג?" הלא יש סאה מלאה עונות! האם חסר מי שיקטרג?!
אלא ביאר ה"חפץ חיים" - ויש להבין זאת על פי משל: איש אחד היה בעל חוב לאנשים ובצר לו, הודיע להם כי לדאבונו אין ברשותו כסף לשלם להם את חובותיו. למרות שבעלי החוב כועסים עליו כעס גדול, אף אחד מהם לא ירוץ אל ביתו של האיש לחטוף ממנו חפצים בעלי ערך. כמו למשל: את כלי המיטה שלו, שולחנות כורסאות וכיוצא באלה... אולם אם קרה שאחד עז פנים, קופץ על הבית פנימה וחוטף מכל הבא ליד אזי כבר כולם ירוצו אחריו לחטוף...

כן הוא הנמשל בעניין העוונות: מכל מעשה עבירה נברא מלאך משחית. אבל המשחית שנוצר מעוון הגזל הוא חצוף גדול בדיוק כמו העבירה עצמה, ומשום כך הוא קופץ בראש ומקטרג. ואז אחריו ישר  רצים שאר  המשחיתים, אפילו אלו שאינם חצופים  כמוהו...