אלה מסעי בני ישראל !

אֵלֶּה מַסְעֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָצְאוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְצִבְאֹתָם בְּיַד מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן, וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת מוֹצָאֵיהֶם לְמַסְעֵיהֶם עַל פִּי ה' (פרק לג פסוקים א'-ב')

בתחילת פרשת מסעי, מפרטת לנו התורה את כל מ"ב המסעות שעברו בני ישראל במדבר, מצאתם ממצרים ועד לערבות מואב אשר בסמוך לנהר הירדן. ושואלים חז"ל: מדוע התורה הייתה צריכה לפרט את כל המסעות שעברו עם ישראל במדבר?

על כך עונה ה"מדרש תנחומא" ומביא משל לבן מלך שהיה חולה מאוד, ולא ידעו מה לעשות לצורך רפואתו. עד שבאו הרופאים ואמרו שמה שיעזור לילד זה רק דבר אחד. ילכו עם הילד למסעות ממקום למקום, ולנסות אולי במקום מסוים שיעברו שם, יועיל אוויר המקום לרפואתו. לקחו אביו והיה מהלך איתו במסעות ממקום למקום וחיפש לו מקום ששם האוויר יוכל להבריא אותו. לאחר שעברו כמה וכמה מקומות, הגיעו למקום מסוים ששם החל הילד להתחזק עד שנתרפא. לאחר שהבריא הילד לגמרי, החלו לחזור לביתם דרך כל אותם מקומות שחנו בהם בתחילה. ובכל מקום ומקום שעברו, אמר לו אביו: "בני, זוכר אתה מקום זה שבו לא היינו יכולים לישון בגלל שהאוויר היה חם מידי?" ובמקום אחר אמר לו: "זוכר בני, איך שהגענו למקום זה, החולי שלך התגבר?" ובמקום אחר הזכיר לו איך הוא התקרר בגלל האוויר הקר שבאותו מקום. וכך היה אומר לו בכל מקום ומקום שהיו עוברים בדרך חזרה לביתם.

אף כאן כשיצאו בני ישראל מארץ מצריים, היו הם במצב של חולי מחמת טומאת העבודה זרה שהיו שקועים בה. והוציאם משם הקב"ה והוליכם למקום שבו התחלף האוויר. ושם ציפה וחיכה מתי יבריאו ויחזרו בתשובה. ובכל מקום ומקום שעברו, לא היו נקיים הם מאיזה חטא חדש שנדבקו בו באותו מקום. וכך היה בכל הארבעים שנה במדבר, וכל זה בכדי שיחזרו מדרכם הרעה ויתרפאו. ועכשיו שהגיעו לפתחה של ארץ ישראל ונתרפאו לגמרי, אמר הקב"ה למשה: "רצוני שתמנה לפניהם את כל המקומות שעברנו בהם, ותזכיר להם איך עשיתי להם ניסים  והצלתי אותם, אף על פי שהם היו חוטאים ולא שילמתי להם רעה תחת רעה".

המטרה של הזכרת כל מסעות בני ישראל היא שעם ישראל ייזכר בחסדיו של הקב"ה עימו, ואף יבין שלפעמים הוא  עובר תלאות  ומסעות שכל תכליתן זה להעיר אותו מחולי  מסוים שרובץ עליו. תמיד שאנו נזכרים בתקופה שהייתה קשה מבחינתנו, יכולים אנו להצביע על דברים שגילנו בעצמינו דווקא מתוך אותה צרה. כל אדם ואדם זוכה להכיר את הקב"ה בעוצמה הכי גבוהה, דווקא בתקופות של מצוקה מסוימת בחייו.

ולכן צריכים אנו ללמוד מהמסעות שעברנו בחיינו, להתבונן בהם, ולהתכונן יותר טוב להמשך המסעות והמקומות  שנצטרך  לעבור  בהם  בעתיד.  במיוחד ברגע שאנו עוברים תקופה פחות טובה, צריכים אנו לזכור שזוהי רק תקופה, רק מסע אחד מכל אותם מסעות שנעבור במהלך חיינו. והיום אולי המצב קשה ודוחק, אך מעבר לפינה כבר נמצא המסע הבא, שיכול לקחת אותנו מבחינה אישית למקום הרבה יותר טוב. בנוסף צריכים אנו לזכור שתפקידה של התקופה שנמצא בה האדם היא לבחון אותו ולגרום לו לשפר את מעשיו וע"י כך להתרפא. ואם נשכיל ונבין זאת, המסע יהפוך להיות יותר קצר, ונפיק ממנו את המקסימום בהתפתחות אישית ובקרבה אל ה'.

עוד אומרים חז"ל על הפסוק: "מוֹצָאֵיהֶם לְמַסְעֵיהֶם עַל פִּי ה' " (פרק לג פסוק ב'). שאדם לא עובר מאורע כלשהו בחייו אם זה לא על פי ה'. יש מי שמוביל אותנו בכל תלאות הדרך של מהלך חיינו. ולא תמיד אנו מבינים להיכן הולכים, ומהי המטרה. אך צריכים אנו לדעת שהקב"ה הוא אב רחום, שמוליך אותנו כמו אב שמוליך את בנו על מנת שיתרפא, ומחכה הוא שבנו יתעורר וישוב אליו כשהוא בריא וחזק. כפי שאומר הפסוק: "לְמַעַן עַנֹּתְךָ, וּלְמַעַן נַסֹּתֶךָ, לְהֵיטִבְךָ בְּאַחֲרִיתֶךָ!" (דברים ח' טז'). כל הניסיונות שבאים על האדם מטרתם היא לזכך אותו בכדי לקבל את שכרו שלם בעולם הבא.

רואים אנו בחיינו רק את העבר וההווה והם רק חלק מהמסלול. ניתן לדמות זאת לכביש ארוך מלא פיתולים, ואדם שיושב במכונית בתחילת הכביש או באמצעו, אינו יודע כלל איך יראה קטע הכביש שמעבר לפנייה. אך בורא העולם שמשקיף עלינו מלמעלה ורוצה בטובתנו רואה את כל הכביש בשלמותו ומוביל אותנו במסלול שהוא הכי טוב לנו, הן בכדי שנהיה קרובים אליו והן בכדי להטיב לנו לאחר שנשפר את מעשינו ונבריא.

 



 

כך היא אומנתו של יצר הרע ...

וַיֵּשֶׁב יִשְׂרָאֵל בַּשִּׁטִּים וַיָּחֶל הָעָם לִזְנוֹת אֶל בְּנוֹת מוֹאָב (פרק כה א')

הגמרא בסנהדרין (קו.) מספרת שעם ישראל הגיע לידי עבירה לאחר שבעצת בלעם, עמדו נשים זקנות שהציעו למכור את מרכולתם לישראל. משנענו להם, מצאו שיש הצעה יותר זולה, מאישה צעירה שיצאה לפתע מהאוהל. ברגע שהסכימו להצעה, הוזמנו להיכנס לתוך האוהל כי שם יש סחורה יותר טובה. נפתח בקבוק יין בכדי להשלים את העסקה, ואז כטוב ליבם ביין חטאו בגילוי עריות, ולא לפני שטעמו מן העבודה זרה..

"כך היא אומנתו של יצר הרע: היום אומר לו עשה כך, ולמחר אומר לו עשה כך, עד שאומר לו עבוד עבודה זרה, והולך ועושה." (שבת קה).

צריכים אנו ללמוד מכך על דרכו של היצר הרע, שכל תכליתו היא להחטיא את האדם בדבר הכי קשה. אך כמובן שאף יהודי לא רוצה לעבור על דבר הכי קשה, רוצה הוא לשמור על נשמתו. מה עושה יצר הרע? מתחיל הוא בדברים קטנים, בוא נלך למקום פלוני, בוא נעמוד במקום פלוני, ולאחר מכן בוא נשב רק כמה דקות.. הרי מה כל כך נורא בלשבת? אנחנו עדיין חושבים שאנו שולטים במצב.. אך משם הדרך לנפילה קצרה מאוד, שותים משקה, מתחילים בשיחה, ואז... וואי, איך הגעתי לפה? מה אני עושה פה? הרגשה של חרָטה..!

נוטים אנו לייחס את הנפילה, למעשה האחרון שעשינו, אך הסיבה היא שלא נמנענו מהדבר הראשון שהתחיל את השרשרת. בכדי לנצח את יצר הרע, חובה להקים גדרות! לא לפול באותו בור פעמיים!

ועל כך כותב דוד המלך: "אַשְׁרֵי הָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא הָלַךְ! בַּעֲצַת רְשָׁעִים. וּבְדֶרֶךְ חַטָּאִים לֹא עָמָד! וּבְמוֹשַׁב לֵצִים לֹא  יָשָׁב!" (תהילים א א')  ברגע שאתה מתלבט אם לעבור ליד מקום שלילי תדע, שמי שהלך, סופו לעמוד, ומי שעומד סופו לשבת !

"הדור קשה" זה לא תירוץ!

"פָּנָה אֶל תְּפִלַּת הָעַרְעָר, וְלֹא בָזָה אֶת תְּפִלָּתָם. תִּכָּתֶב זֹאת לְדוֹר אַחֲרוֹן!" (תהילים קב יח'-יט')

הרב ישראל יעקב לוגאסי שליט"א - "ברומו של עולם"

יֵשׁ לְהִתְבּוֹנֵן מַה מְבַשֵּׂר כָּאן דָּוִד הַמֶּלֶךְ עָלָיו הַשָּׁלוֹם לַדּוֹר הָאַחֲרוֹן דַּוְקָא, הֲרֵי לִכְאוֹרָה אֵין בְּכָאן שׁוּם חִדּוּשׁ מֵהַמְקֻבָּל לָנוּ מֶשֶׁךְ כָּל הַדּוֹרוֹת כֻּלָּם, שֶׁאָכֵן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא פּוֹנֶה לִתְפִלָּתָם שֶׁל עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל וְאֵינוֹ בּוֹזֶה אֶת תְּפִלָּתָם, וּמָה הַמְיֻחָד אִם כֵּן שֶׁיֵּשׁ בְּפָסוּק זֶה מֶסֶר מְיֻחָד לְדוֹר אַחֲרוֹן וְלֹא לְקוֹדְמָיו? בָּרוּר שֶׁהַתְּשׁוּבָה לְכָךְ הִיא אַחַת: יָדֹעַ יָדַע הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שִׁפְלוּת וִירִידַת הַדּוֹר הַמְסַיֵּם אֶת הַגָּלוּת, וּכְפִי שֶׁמְּסֻמָּן הוּא בְּדִבְרֵי חֲזַ"ל (סנהדרין צח:): "דּוֹר שֶׁבֶּן דָּוִד בָּא חֻצְפָּא יַסְגֵּי, בֵּן קָם בְּאָבִיו וְכוּ' יִרְאֵי ה' יִמָּאֲסוּ" וְעוֹד..

אִם כֵּן, מֵאַחַר וְגָלוּי וְיָדוּעַ לְפָנָיו יִתְבָּרַך, הַנִּסְיוֹנוֹת הַתַּקִּיפִים שֶׁיִּפְקְדוּ אֶת הַדּוֹר הָאַחֲרוֹן, וְכַמּוּבָא בָּ"אוֹר הַחַיִּים" הַקָּדוֹשׁ שֶׁבְּסוֹף הַיָּמִים יִנָּתֵן הוּרְמְנָא (רְשׁוּת) לְכֹחַ שַׁעַר הַחֲמִשִּׁים שֶׁל הַטֻּמְאָה לְשַׁחְרֵר אֶת כֹּחוֹתָיו לְמִלְחֶמֶת קִיּוּמוֹ בַּמֶּרְכָּבָה הַקְּדוֹשָׁה, וּמַה שֶּׁלֹּא נִתַּן לְכֹחוֹת רֶשַׁע אֵלּוּ רְשׁוּת לְהִשְׁתּוֹלֵל מִקֹּדֶם יִנָּתֵן לָהֶם רְשׁוּת בְּסוֹף הַיָּמִים לְהִצְטַיֵּד עִם מֵיטַב כֹּחוֹתֵיהֶם לִרְדֹּף וּלְהַקִּיף כָּל יְרֵא ה' וְאֶת כָּל הַמִּתְקָרֵב לַה' וּלְתוֹרָתוֹ וּלְהַגְבִּיר עָלָיו נִסְיוֹנוֹת מִכָּל צַד, פִּתּוּיִים וְגֵרוּיִים שֶׁמַּמָּשׁ צָרִיךְ נֵס לַעֲמֹד כְּנֶגְדָם, לְכָל נְשָׁמָה אִיש אוֹ אִשָּׁה שֶׁרַק יִרְצוּ לְהִתְחַזֵּק  וּלְהִתְקַדֵּם  בִּקְדֻשָּׁה   תֵּכֶף  יֵצְאוּ  לְעֻמָּתָם כֹּחוֹת הָרָע בִּמְנִיעוֹת גְּדוֹלוֹת.

וְאִם דִּבַּרְנוּ בְּאָדָם שֶׁהָיָה מֵאָז וּמִתָּמִיד הוֹלֵךְ בְּדֶרֶךְ ה' וּבְכָל זֹאת יִתְעָרְמוּ עָלָיו נִסְיוֹנוֹת לְהַשְׁבִּיתוֹ מִדַּרְכּוֹ, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה מִי שֶׁהָיָה נָתוּן עַד עַתָּה בְּרֶשֶת הַטֻּמְאָה וְהֶעֱבִיר אֶת חַיָּיו בְּחִלּוּל שַׁבָּת וּבְאִסּוּרֵי עֲרָיוֹת וְהֶחְלִיט יוֹם מִן הַיָּמִים עַל יְדֵי רוּחַ טָהֳרָה שֶׁעָבְרָה עָלָיו לִבְגֹּד בְּכֹחוֹת הַטֻּמְאָה וְלַעֲבֹר לְכֹחוֹת הַקְּדֻשָה. כַּמָּה קְשָׁיִים יִצְטָרֵךְ לַעֲבֹר אֶחָד כָּזֶה, הֲלֹא יִרְדְּפוּ אוֹתוֹ כֹּחוֹת הָרָע וְהָרֶשַׁע עַד חָרְמָה, שֶׁהֲרֵי עַד עַכְשָׁו הָיָה נוֹתֵן לָהֶם חַיּוּת, וְהָיוּ הֵמָּה מְקַבְּלִים חַיּוּתָם וְקִיּוּם מִמֶּנּוּ, וּבָא עַתָּה לְהַשְׁבִּית מֵהֶם הַיְנִיקָה שֶׁיָּנְקוּ דַרְכּוֹ מֵהַקְּדֻשָּׁה, שֶׁזֶּה בְּעֶצֶם כָּל חַיּוּתָם בְּכָךְ שֶׁיוֹנְקִים מֵהַקְּדֻשָּׁה דֶּרֶךְ נִשְׁמוֹת יִשְׂרָאֵל הַקְּדוֹשׁוֹת הַשְּׁבוּיוֹת תַּחַת יָדָם.

וְכַמְבֹאָר בִּדְבָרִי הָאֲרִ"י הַקָּדוֹש, שֶׁהַשְּׁכִינָה יוֹרֶדֶת לְהַחֲיוֹת נִשְׁמוֹת יִשְׂרָאֵל, וְגַם אֶת אֵלּוּ הַנְּשָׁמוֹת הַיְרוּדוֹת וּשְׁקוּעוֹת בְּעִמְקֵי הַסִּטְרָא אַחְרָא, וְכֵיוָן שֶׁשּׁוֹלַחַת לָהֶם מָזוֹן לְהַחְיוֹתָם יוֹנְקִים כֹּחוֹת הַסִּטְרָא אַחְרָא מֵאוֹתָהּ סְעוּדָה וְנִזּוֹנִים מִמֶּנָּה וּמִשָּׁם חַיּוּתָם. וְעַתָּה שֶׁאוֹתָהּ נְשָׁמָה מַחְלִיטָה לַעֲלוֹת מֵהֶם וְלִבְרֹחַ לְכֹחוֹת הַקְּדֻשָּׁה הֲרֵי שֶׁנִּפְסֶקֶת מְנַת מְזוֹנָם שֶׁהָיוּ זוֹכִים לָהּ בַּעֲבוּר אוֹתָהּ נְשָׁמָה וְלָכֵן יִרְדְּפוּהָ לְהַחְטִיאָהּ.  וְזוֹ  הַסִּבָּה  לַסֵּבֶל  הַנּוֹרָא  שֶׁסּוֹבְלִים אוֹתָם הַמִּתְקָרְבִים לַתְּשׁוּבָה...

וְכָאן שְׁלוּחָה לָנוּ בְּשׂוֹרָה מְיֻחֶדֶת לַדּוֹר הָאַחֲרוֹן - "פָּנָה אֶל תְּפִלַּת הָעַרְעָר", וּבְשׂוֹרָה זוֹ תֵּיטִיב לִהְיוֹת מוּבֶנֶת לָנוּ עַל פִּי פֵּרוּשׁ הָאֲרִ"י - עַרְעָר, אוֹתִיּוֹת - רַע רַע, לוֹמַר לָנוּ: גָּלוּי וְיָדוּעַ לִפְנֵי הָאֱלֹקִים שִׁפְלוּת וִירִידַת הַדוֹר הָאַחֲרוֹן וְעַד כַּמָּה יִהְיוּ מַכְשֵׁלוֹתָיו - עַד כְּדֵי בְּחִינַת - רַע רַע. עִם כָּל זֶה לֹא יִבְזֶה ה' תְּפִלָּתָם אֶלָּא יִפְנֶה אֵלֶיהָ. וְאַף אִם יִזְעַק אֵלָיו הָאָדָם מִתּוֹךְ הָרָע וּמִתּוֹךְ הַטֻּמְאָה שֶׁמָּעַד אֵלֶיהָ, וּמִמֶּנָּה - יִצְעַק לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהַצִּילוֹ לְהַבָּא - לֹא בָּזָה הָאֱלֹקִים אֶת תְּפִלָּתוֹ!

נִתְבַּשַּׂרְנוּ, הֲגַם שֶׁנִּפֹּל לְשִׁפְלוּת גְּדוֹלָה וְלִירִידוֹת עִם כָּל זֶה תְּהֵא לָנוּ הַזְּכוּת עֲדַיִן לִפְנוֹת בִּתְפִלָּה לַה' לְהַצִּילֵנוּ, וּמֻבְטָחִים אָנוּ שֶׁיִּפְנֶה הָאֱלֹקִים לִתְפִלָּתֵנוּ וְלֹא יִמְאֲסֵנוּ, "תִּכָּתֶב זֹאת לְדוֹר אַחֲרוֹן", דּוֹר אַחֲרוֹן שֶמְּעִידוֹתָיו יִהְיוּ רַבִּים וַעֲמֻקִּים נִכְתַּב לוֹ לֵאמֹר: "פָּנָה אֶל תְּפִלַּת הָעַרְעָר וְלֹא בָזָה אֶת תְּפִלָּתָם", וְזֹאת בְּהִתְחַשֵּׁב בְּרִבּוּי הַנִּסְיוֹנוֹת וְהַמַּשְׁבְּרִים וּבְהִצְטָרֵף אֲלֵיהֶם הַיִּסּוּרִים הַנּוֹרָאִים שֶׁיֻּשְׁפַּע בָּהֶם דּוֹרוֹ שֶׁל מָשִׁיחַ הַמּוֹסִיפִים עַל דִּכְדּוּךְ הַנֶּפֶשׁ, וְלָכֵן הַבְטָחָה מְיֻחֶדֶת לַדּוֹר הָאַחֲרוֹן שֶׁבְּכָל עֵת שֶׁיִּפְנֶה מֵעֹמֶק לִבּוֹ לַה' - יִפְנֶה ה' לִתְפִלָּתוֹ בְּכָל מַצָּב שֶׁהוּא נִמְצָא. שנזכה לביאת משיח צדקנו ב"ב אמן!

 

אתה חייב להביא קורבן מעצמך!

דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם, אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַה'   (פרק א פסוק ב')

השבת מתחילים אנו לקרוא את ספר ויקרא - ספר תורת כֹהנים, שבו מובאים דיני המקדש, ובתוכם נמצאים ענייני הקרבת הקורבנות.

ישנה מטרה מאוד ברורה בכך שהאדם החוטא מביא קורבן. כל הפעולות שהאדם עושה עם הקורבן, החל משלב בחירתו מתוך כלל העדר, דבר שכבר מכניס את האדם להתלבטות, איזה מהם אני אבחר, את הטוב והשמן? או אחד רזה וחולה שגם כך לא נשאר לו הרבה לחיות? ודאי שהאדם בסוף בוחר את הטוב והמשובח. הוא מאוד רוצה שחטאתו תכופר בצורה הכי טובה. הוא מתכונן למסע לירושלים שייקח בערך שבוע. הוא מכין תיק לעצמו, עם אוכל ובגדים חמים לאויר הקר של ירושלים. ומיד הוא נזכר שגם צריך להכין תיק מסע לכבשתו, והוא אורז לה את האוכל והציוד בדאגה וחמלה. מתחיל המסע לירושלים, בכל כמה שעות עוצרים הוא וכבשתו, בכדי לאכול לשתות ולנוח מעמל הדרך. בשלב זה בכל רגע שהוא מתבונן בכבשה שלו, נכנסים בו רחמים עליה, שבגלל חוסר זהירות שלו במצוות, היא זאת שצריכה לשלם את המחיר, וזה גורם לו לחרטה עמוקה על מעשיו. בכל הדרך המפותלת לירושלים הוא מרגיש איך עוברי אורח מביטים בו, וכמו מצביעים עליו ואומרים: "ראו את היהודי הזה, בודאי עולה הוא לירושלים בגלל חטאים שבידו, מעניין מה כבר עשה?".. מרגיש הוא את הבושה ככל שהוא מתקרב יותר ויותר לשערי ירושלים.

מגיע הוא לשערי בית המקדש עם כבשתו, וכולם מאירים לו פנים ושואלים אותו: מהיכן באת? ולאיזה צורך? מתבייש הוא ועונה: לא. אני רק.. רק עברתי פה.. ומיד הוא מבין שכבשתו שמשתרכת אחריו מסגירה את מטרת בואו לירושלים. הכהן מקדם את פניו, ומתפעל מהנדבה שהוא הביא איתו לבית המקדש, אך ברגע שמבין הוא, שזו לא נדבה אלה חטאת, הוא מכוון אותו בראש מורכן למחלקה ששם מטפלים במקרים מהסוג הזה. לפני השחיטה, מצווה אותו הכהן להניח ידיו על ראש הקרבן ולעשות ווידוי על חטאו..

עתה נזכר הוא בכל הדרך שעבר, בבושה הגדולה שהייתה לו מהעוברים ושבים, מלטף הוא את ראשה של כבשתו המסכנה שפועה בשלווה, כי עדין איננה יודעת לאן מעשיו של אדוניה הוליכו אותה. ונשבע לעצמו שיותר לעולם הוא לא יגיע לירושלים בנסיבות כאלה! מקבל הוא לשמור מצוות מעתה בצורה יותר טובה,  ואף לשים גדרות לעצמו,  בכדי לא לעמוד עוד במצב שכזה... התורה גורמת לאדם, להגיע למצב של חזרה בתשובה ברמה הכי עוצמתית. את השלבים: ווידוי, חרטה, וקבלה לעתיד. האדם מיישם ואף חווה על בשרו.

אך ישנו עוד דבר מאוד חשוב שהתורה מלמדת אותנו. בפסוק השני של הפרשה, אומרת לנו התורה: "אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַה' " (א ב'). לכאורה היה צריך להיות כתוב: אָדָם מִכֶּם, כִּי יַקְרִיב קָרְבָּן לַה'. אך כמובן, לא לחינם הפסוק נכתב בצורה כזאת. מבאר לנו ה"שפת אמת" הרב יהודה לייב, בפרושו לתורה: "אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם - הפשיט ליתן מפנימיות כחו ורצונו להשם יתברך". מוסיף עליו הרב עובדיה ספורנו: "אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם - כי יקריב מעצמכם".

מעבר לחזרה בתשובה והכפרה על החטא עצמו, אדם צריך להקריב משהו בשביל הקב"ה. נכון שיש את התפילה ואת שלבי התשובה, אך זה לא מספיק בכדי להיות קרוב להקב"ה, צריך משהו מעצמך! מהאישיות שלך! קורבן שתקריב לבורא העולם מהדברים שאתה רגיל לעשות, משהו מתאוות העולם הזה שאתה בטוח שאתה לא יכול בלעדיהם.

ויובן על פי מה שהקב"ה אמר לאברהם אבינו לאחר שהיה מוכן לעקוד את בנו: "עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי יְרֵא אֱלֹקִים אַתָּה, וְלֹא חָשַׂכְתָּ אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ מִמֶּנִּי" (בראשית כב יב'). זהו הניסיון העשירי של אברהם אבינו, והקב"ה אומר לאברהם רק לאחר העקידה, שעכשיו הוא מתחיל להחשיב אותו כירא אלוקים. וזו שאלה עצומה! אברהם אבינו עמוד החסד, שהיה מורה לכל העולם את האמת של ה', והיה מוכן להיכנס לאש בשביל האמונה שלו, ורק עכשיו הקב"ה מעיד עליו שהוא ירא אלוקים, והוא מקבל אישור לכל שאר הניסיונות הקודמים שלו?!

אלה, ודאי שהקב"ה יודע שאברהם אבינו מאמין גדול ובעל חסד ענק. אך זה לא משהו יוצא דופן אצל אברהם, כי הרי קיבל עוד בלידתו כוחות אלו. ורק לאחר שנתנסה בניסיון שכולו אכזריות, למרות שזהו דבר שמנוגד לכל הכוחות הטבעיים שבו, והיה מוכן להקריב את בנו יחידו, פה אומר לו הקב"ה: פשש, אברהם שיחקת אותה! עכשיו אני יודע שאתה באמת שלי, כי הקרבת מעצמך. למרות שזה היה נראה מעבר לכוחות שלך והטבעים שלך, היית מוכן להקריב בשבילי את הכל. רואים אנו כמה חשוב להקריב לה' דווקא את הרצונות שלנו ואת הדברים שאנו בטוחים שאנו לא יכולים בלעדיהם. שזה בדרך כלל מה שמונע מאתנו להתקרב לה' בשלמות. נעבור בהצלחה את הניסיונות שלנו, רק אם נחליט שאנו מוכנים להקריב בשביל בורא העולם את הכל! וגם את הדברים שמצריכים מאתנו לוותר.

לקבל ייסורים באהבה

וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי ה' וַתֹּאכַל אוֹתָם וַיָּמֻתוּ לִפְנֵי ה' ... וַיִּדֹּם אַהֲרֹן!  (פרק י פסוקים ב'-ג')

מסביר לנו רש"י הקדוש, ש"אהרון קבל שכר על שתיקתו. ומה שכר קבל?