כל העם היהודי אדם אחד !

זֹאת הַתּוֹרָה, אָדָם כִּי יָמוּת בְּאֹהֶל! (פרק יט פסוק יד')

אדם כי ימות באוהל- דורשים חז"ל אדם כי ימות באוהלה של תורה. ואומרת הגמרא (שבת פג:) שאין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה!

שואל ה"שפת אמת" על דברי הגמרא: הרי כתוב  וָחַי בָּהֶם (ויקרא יח ה'), ולא שימות בהם. אז איך התורה דורשת מאתנו להמית את עצמינו בשבילה? עונה השפת אמת, שמה שכתוב שאין התורה מתקיימת אלה במי שממית את עצמו עליה, מדובר באדם שממית את העצמיות שלו בשביל לימוד התורה. כלומר אסור לאדם להיסחף אחר העולם הזה ותאוותיו כי אז הוא מתרחק מהתורה. אך אם הוא מוותר מעצמו למען התורה, הרי התורה מתקיימת בו, ומחייה אותו!

מבינים אנו מדברים אלו שאדם צריך לוותר בכדי להצליח בלימוד התורה! הגעת מהעבודה עייף, אתה רוצה רק לשבת לאכול, ו"להיזרק" על הספה. אתה מוכן להישבע שאתה לא מסוגל לצאת מהבית. נזכר אתה במטלות בית שדחית כבר חודש, אך אתה מוכן לעשות אותם היום, בתמורה לכך שלא תצטרך לצאת ולו לרגע ממפתן הדלת. הרגשה של כאב ראש סמוי, שמחזק את ההרגשה שאולי מוטב שתישאר על הספה על מנת לאסוף כוחות ולהתחזק... על מצבים אלו בדיוק דברו חז"ל.

אדם צריך להמית את התירוצים שנכנסים לו לראש, לעשות מאמץ וללכת לשיעור התורה הקבוע. ורק אז התורה תתקיים בו, ותשפיע עליו ברוגע, שיפור המידות, ישוב הדעת, וכו' ..

נכתב "אָדָם, כִּי יָמוּת בְּאֹהֶל". מהי משמעות המילה "אדם" בפסוק זה?

הגמרא אומרת (יבמות סא): "תניא ר` שמעון בן יוחאי אומר: אתם [ישראל] קרויים אדם, ואין העובדי כוכבים קרויים אדם". ויש להבין למה דווקא ישראל קרויים אדם ואומות העולם לא?

ואפשר להבין על פי מעשה שאירע בשנת תרע"ב, כשהתקיים בקייב משפטו של יהודי שנאשם [כמה מפתיע] בחטיפת ילד נוצרי, ושימוש בדמו לאפיית מצות. [אחת העלילות שכנראה המציאו הנוצרים  רק בגלל העובדה  שפסח  נחגג כל שנה, וכך יש  אפשרות להתארגן  לפרעות ביהודים כל שנה בתאריך קבוע]. בית המשפט קבע שאים אותו יהודי לא יוכיח את חפותו בתאריך שנקבע למשפט, אחת דינו למיתה.

כמובן שהייתה דאגה רבה בקהילה היהודית. את מי אפשר לשלוח על מנת לסנגר על אותו יהודי? מי יוכל למצוא איזה פתח להוציא אותו זכאי מול השופטים הרשעים?

בקהילה רחוקה מקייב במרחק של כמה ימים, התגורר רב צדיק וחכם. ברגע ששמע את הבשורה על עלילת הדם הנוראית, ארז את מקלו ויצא למסע ארוך, בכדי לעזור במה שאפשר במשפטו של היהודי הנאשם ללא עוול בכפו. ביום המשפט, התייצב הרב בבית המשפט, וטען טעונים משכנעים וצודקים על כך שלא יתכן שיהודי זה חטף ילד נוצרי, וכל שכן שהכין מצות מדמו ר"ל.

השופט הקשיב, אך מאן להשתכנע. וכשראה שעורך הדין המאשים, משתתק מול טיעוניו של הרב, קם ואמר: אני מוכן לשחרר את הנאשם, אך ורק אם הרב יענה לי על שאלה.

הרב הנהן בראשו, והשופט פתח ואמר: אני אומנם גוי, אך אני אוהב מידי פעם לעיין בתורה שלכם. ושם ראיתי דבר שמאוד קומם אותי. איך יתכן שכתוב בתורתכם דבר כמו שכתב רבי שמעון בר יוחאי שאומר: "אתם ישראל קרויים אדם, ואין אומות העולם קרויים אדם". מה אנחנו לא קרויים אדם לשיטתכם? שאג השופט הגוי. הרי זה גזענות מדרגה ראשונה! איך יתכן שאתם נחשבים אדם יותר מאתנו?

ענה לו הרב בשלווה: אענה לך בשאלה. תאמר לי אדוני השופט, נניח שיש אדם שמאוד זקוק לך שתעזור לו  במשפט, בגלל חוכמתך וכישוריך. אך אדם זה גר במדינה מאוד רחוקה? האם היית נוסע לשם לייצג אותו?

ענה לו השופט: תשמע, מחוץ לגבולות המדינה זה כבר לא התחום שיפוט שלי. וחוץ מזה אני לא יכול ללכת כל כך רחוק, רק בשביל למלא צורך של אדם אחד ויחיד. בטוחני שיש שם במקום מגוריו אנשים שיוכלו לעזור לו..

ענה לו הרב: על זה בדיוק מדבר רבי שמעון בר יוחאי. כשהוא אומר שאנחנו ישראל קרואים אדם, זה מפני שאנחנו כל עם ישראל קרואים אדם אחד. כל אדם שבצרה, כולם ירצו לעזור, כי הרי הוא בשר מבשרם. והראיה לכך היא אני שבאתי ממדינה רחוקה מאוד, למרות שלא נפגשתי עם אדם זה מעולם. וכל זה בכדי לעזור לו כי אנחנו ממש אדם אחד. אך אתם אומות העולם, אינכם אדם! אתם אדם ועוד אדם ועוד אדם וכך הלאה.. כל אחד ואחד אדם בפני עצמו. אפילו אתה, אדוני השופט אמרת בעצמך, שיש גבול לכמות שתוכל להעניק לאדם אחר מאחיך. אם כן יותר נכון הוא לקרוא לעם ישראל- אדם. ולאומות העולם הרבה בני אדם, לא אחד.

שמע זאת השופט ונאלם דום.!.

אכן כל עם ישראל משולים הם לאדם אחד. כמו שאומרים חז"ל: ש"כל ישראל ערבין זה בזה" (ברכות מח:). וצריכים אנו להשתדל ככל יכולתנו להשתדל בלימוד התורה למרות הקושי, כי זה בסיס הקיום של עם ישראל. "הם חיינו ואורך ימינו", זה הדבר שמייחד אותנו מכל האומות. "אָדָם, כִּי יָמוּת בְּאֹהֶל". ברגע שאדם מתגבר על הקשיים וממעיט את עצמו ואת צרכיו הגשמיים, וקם כארי ללימוד התורה, נושא הוא בנטל ומגן גם על אלה שלא זכו ללמוד, כי הרי כולנו אדם אחד. 

אתה חייב להביא קורבן מעצמך!

דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם, אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַה'   (פרק א פסוק ב')

השבת מתחילים אנו לקרוא את ספר ויקרא - ספר תורת כֹהנים, שבו מובאים דיני המקדש, ובתוכם נמצאים ענייני הקרבת הקורבנות.

ישנה מטרה מאוד ברורה בכך שהאדם החוטא מביא קורבן. כל הפעולות שהאדם עושה עם הקורבן, החל משלב בחירתו מתוך כלל העדר, דבר שכבר מכניס את האדם להתלבטות, איזה מהם אני אבחר, את הטוב והשמן? או אחד רזה וחולה שגם כך לא נשאר לו הרבה לחיות? ודאי שהאדם בסוף בוחר את הטוב והמשובח. הוא מאוד רוצה שחטאתו תכופר בצורה הכי טובה. הוא מתכונן למסע לירושלים שייקח בערך שבוע. הוא מכין תיק לעצמו, עם אוכל ובגדים חמים לאויר הקר של ירושלים. ומיד הוא נזכר שגם צריך להכין תיק מסע לכבשתו, והוא אורז לה את האוכל והציוד בדאגה וחמלה. מתחיל המסע לירושלים, בכל כמה שעות עוצרים הוא וכבשתו, בכדי לאכול לשתות ולנוח מעמל הדרך. בשלב זה בכל רגע שהוא מתבונן בכבשה שלו, נכנסים בו רחמים עליה, שבגלל חוסר זהירות שלו במצוות, היא זאת שצריכה לשלם את המחיר, וזה גורם לו לחרטה עמוקה על מעשיו. בכל הדרך המפותלת לירושלים הוא מרגיש איך עוברי אורח מביטים בו, וכמו מצביעים עליו ואומרים: "ראו את היהודי הזה, בודאי עולה הוא לירושלים בגלל חטאים שבידו, מעניין מה כבר עשה?".. מרגיש הוא את הבושה ככל שהוא מתקרב יותר ויותר לשערי ירושלים.

מגיע הוא לשערי בית המקדש עם כבשתו, וכולם מאירים לו פנים ושואלים אותו: מהיכן באת? ולאיזה צורך? מתבייש הוא ועונה: לא. אני רק.. רק עברתי פה.. ומיד הוא מבין שכבשתו שמשתרכת אחריו מסגירה את מטרת בואו לירושלים. הכהן מקדם את פניו, ומתפעל מהנדבה שהוא הביא איתו לבית המקדש, אך ברגע שמבין הוא, שזו לא נדבה אלה חטאת, הוא מכוון אותו בראש מורכן למחלקה ששם מטפלים במקרים מהסוג הזה. לפני השחיטה, מצווה אותו הכהן להניח ידיו על ראש הקרבן ולעשות ווידוי על חטאו..

עתה נזכר הוא בכל הדרך שעבר, בבושה הגדולה שהייתה לו מהעוברים ושבים, מלטף הוא את ראשה של כבשתו המסכנה שפועה בשלווה, כי עדין איננה יודעת לאן מעשיו של אדוניה הוליכו אותה. ונשבע לעצמו שיותר לעולם הוא לא יגיע לירושלים בנסיבות כאלה! מקבל הוא לשמור מצוות מעתה בצורה יותר טובה,  ואף לשים גדרות לעצמו,  בכדי לא לעמוד עוד במצב שכזה... התורה גורמת לאדם, להגיע למצב של חזרה בתשובה ברמה הכי עוצמתית. את השלבים: ווידוי, חרטה, וקבלה לעתיד. האדם מיישם ואף חווה על בשרו.

אך ישנו עוד דבר מאוד חשוב שהתורה מלמדת אותנו. בפסוק השני של הפרשה, אומרת לנו התורה: "אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַה' " (א ב'). לכאורה היה צריך להיות כתוב: אָדָם מִכֶּם, כִּי יַקְרִיב קָרְבָּן לַה'. אך כמובן, לא לחינם הפסוק נכתב בצורה כזאת. מבאר לנו ה"שפת אמת" הרב יהודה לייב, בפרושו לתורה: "אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם - הפשיט ליתן מפנימיות כחו ורצונו להשם יתברך". מוסיף עליו הרב עובדיה ספורנו: "אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם - כי יקריב מעצמכם".

מעבר לחזרה בתשובה והכפרה על החטא עצמו, אדם צריך להקריב משהו בשביל הקב"ה. נכון שיש את התפילה ואת שלבי התשובה, אך זה לא מספיק בכדי להיות קרוב להקב"ה, צריך משהו מעצמך! מהאישיות שלך! קורבן שתקריב לבורא העולם מהדברים שאתה רגיל לעשות, משהו מתאוות העולם הזה שאתה בטוח שאתה לא יכול בלעדיהם.

ויובן על פי מה שהקב"ה אמר לאברהם אבינו לאחר שהיה מוכן לעקוד את בנו: "עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי יְרֵא אֱלֹקִים אַתָּה, וְלֹא חָשַׂכְתָּ אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ מִמֶּנִּי" (בראשית כב יב'). זהו הניסיון העשירי של אברהם אבינו, והקב"ה אומר לאברהם רק לאחר העקידה, שעכשיו הוא מתחיל להחשיב אותו כירא אלוקים. וזו שאלה עצומה! אברהם אבינו עמוד החסד, שהיה מורה לכל העולם את האמת של ה', והיה מוכן להיכנס לאש בשביל האמונה שלו, ורק עכשיו הקב"ה מעיד עליו שהוא ירא אלוקים, והוא מקבל אישור לכל שאר הניסיונות הקודמים שלו?!

אלה, ודאי שהקב"ה יודע שאברהם אבינו מאמין גדול ובעל חסד ענק. אך זה לא משהו יוצא דופן אצל אברהם, כי הרי קיבל עוד בלידתו כוחות אלו. ורק לאחר שנתנסה בניסיון שכולו אכזריות, למרות שזהו דבר שמנוגד לכל הכוחות הטבעיים שבו, והיה מוכן להקריב את בנו יחידו, פה אומר לו הקב"ה: פשש, אברהם שיחקת אותה! עכשיו אני יודע שאתה באמת שלי, כי הקרבת מעצמך. למרות שזה היה נראה מעבר לכוחות שלך והטבעים שלך, היית מוכן להקריב בשבילי את הכל. רואים אנו כמה חשוב להקריב לה' דווקא את הרצונות שלנו ואת הדברים שאנו בטוחים שאנו לא יכולים בלעדיהם. שזה בדרך כלל מה שמונע מאתנו להתקרב לה' בשלמות. נעבור בהצלחה את הניסיונות שלנו, רק אם נחליט שאנו מוכנים להקריב בשביל בורא העולם את הכל! וגם את הדברים שמצריכים מאתנו לוותר.