הערך הכספי של לימוד התורה

שִׁיר הַמַּעֲלוֹת לְדָוִד- שָׂמַחְתִּי בְּאֹמְרִים לִי בֵּית ה' נֵלֵךְ! (תהילים קכב)

אמר רבי יהושע בן לוי: מהו שכתוב (מכות י.): "שִׁיר הַמַּעֲלוֹת לְדָוִד, שָׂמַחְתִּי בְּאֹמְרִים לִי בֵּית ה' נֵלֵךְ"?

אמר דוד לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, שמעתי בני אדם שהיו אומרים, מתי ימות זקן זה, ויבא שלמה בנו ויבנה בית הבחירה ונעלה לרגל, ושמחתי. עכ"ל

דוד המלך היה חפץ בכל מאודו לבנות את בית המקדש, אך לא קיבל לכך אישור מה' מפני שהיו בתקופת מלכותו הרבה מלחמות על גבולות הארץ ודוד המלך לקח בהם חלק פעיל. ולכן בישר לו נתן הנביא שרשאי הוא רק להתחיל ביסודות של המקום, ואילו בית המקדש עצמו יוכל להיבנות רק על ידי שלמה בנו.

העם ששמע את הבשורה, אהב מאוד את המלך דוד אך גם ציפה וייחל לביניין בית המקדש. ולפעמים היו נאנחים ואומרים: "אחח, מתי כבר נוכל לבנות את בית המקדש, ונעלה לרגל כפי שכתוב בתורה.."

דוד המלך שהיה שומע מהעם את האנחות הללו, היה שמח. למרות שיש פה גם קצת איזה רמז לכך שהעם ממתינים לסיום מלכותו.. דוד לא הקפיד על דבריהם של העם, ולהפך.. ברוב ענוותנותו פנה אל ה' בבקשה לקצר את מלכותו (וימי חייו) בכדי לאפשר לבית המקדש להיבנות..

בתגובה לבקשתו של דוד - "אמר לו הקב"ה: "כִּי טוֹב יוֹם בַּחֲצֵרֶיךָ מֵאָלֶף" (תהילים פד), טוב לי יום אחד שאתה עוסק בתורה לפני, מאלף עולות שעתיד שלמה בנך להקריב לפני על גבי המזבח!" (מכות י.)

כלומר, הקב"ה מעדיף יום אחד שדוד המלך עוסק בתורה יותר מהעולות שעתיד שלמה להקריב על גבי המזבח בבית המקדש.

ואם אפשר לאמוד את זה בכסף...:

מתארת לנו התורה (מלכים א, ח) את יום חנוכת המקדש, ואת כמות הקורבנות שהקריבו שם:

כמות עצומה של קורבנות :

כמה כסף "נשפך" ביום הראשון של חנוכת בית המקדש?

מתוך "ארגון מגדלי הבקר בישראל" המחיר הממוצע של בקר (פרה למשל) הוא: 10,000 ש"ח , והמחיר הממוצע של צאן (כבש) הוא 2,500 ש"ח. ואם נכפיל את הסכום במספר הקורבנות שהוקרבו באותו היום:

זה מצטבר לסכום עצום של:

יותר מחצי מליארד שקל! הקריבו באותו יום על גבי המזבח.

ולמרות כל הזהב והכסף שעלה למרומים לריח ניחוח לה', אומר הקב"ה לדוד המלך: "כִּי טוֹב יוֹם בַּחֲצֵרֶיךָ מֵאָלֶף" (תהילים פד), טוב לי יום אחד שאתה עוסק בתורה לפני, מאלף עולות שעתיד שלמה בנך להקריב לפני על גבי המזבח!".

כך הקב"ה המחיש לדוד המלך, את הערך של לימוד התורה.

וכך הוא המסר שדוד המלך מעביר לנו ש- "טוֹב לִי תוֹרַת פִּיךָ מֵאַלְפֵי, זָהָב וָכָסֶף!. (תהילים קיט ט)

נחלתם של שבט לוי

צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְנָתְנוּ לַלְוִיִּם מִנַּחֲלַת אֲחֻזָּתָם עָרִים לָשָׁבֶת, וּמִגְרָשׁ לֶעָרִים סְבִיבֹתֵיהֶם תִּתְּנוּ לַלְוִיִּם. (פרק לה פסוק ב')

וכך כותב הרמב"ם (שמיטה ויובל פרק יג): "וְלָמָּה לֹא זָכָה לֵוִי בְּנַחֲלַת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וּבְבִזָּתָהּ עִם אֶחָיו?
מִפְּנֵי שֶׁהֻבְדַּל לַעֲבֹד אֶת ה' לְשָׁרְתוֹ וּלְהוֹרוֹת דְּרָכָיו הַיְשָׁרִים וּמִשְׁפָּטָיו הַצַּדִּיקִים לָרַבִּים שֶׁנֶּאֱמַר: (דברים לג י') "יוֹרוּ מִשְׁפָּטֶיךָ לְיַעֲקֹב וְתוֹרָתְךָ לְיִשְׂרָאֵל". לְפִיכָךְ הֻבְדְּלוּ מִדַּרְכֵי הָעוֹלָם. לֹא עוֹרְכִין מִלְחָמָה כִּשְׁאָר יִשְׂרָאֵל, וְלֹא נוֹחֲלִין וְלֹא זוֹכִין לְעַצְמָן בְּכֹחַ גּוּפָן. אֶלָּא הֵם חֵיל הַשֵּׁם שֶׁנֶּאֱמַר: (דברים לג יא') "בָּרֵךְ ה' חֵילוֹ". וְהוּא בָּרוּךְ הוּא זוֹכֶה לָהֶם שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר יח כ') "אֲנִי חֶלְקְךָ וְנַחֲלָתְךָ".
ממשיך הרמב"ם ואומר: וְלֹא שֵׁבֶט לֵוִי בִּלְבַד! אֶלָּא כָּל אִישׁ וְאִישׁ מִכָּל בָּאֵי הָעוֹלָם אֲשֶׁר נָדְבָה רוּחוֹ אוֹתוֹ, וֶהֱבִינוֹ מַדָּעוֹ לְהִבָּדֵל לַעֲמֹד לִפְנֵי ה' לְשָׁרְתוֹ וּלְעָבְדוֹ לְדֵעָה אֶת ה', וְהָלַךְ יָשָׁר כְּמוֹ שֶׁעֲשָׂהוּ הָאֱלֹקִים, וּפָרַק מֵעַל צַוָּארוֹ עַל הַחֶשְׁבּוֹנוֹת הָרַבִּים אֲשֶׁר בִּקְּשׁוּ בְּנֵי הָאָדָם, הֲרֵי זֶה נִתְקַדֵּשׁ קֹדֶשׁ קָדָשִׁים וְיִהְיֶה ה' חֶלְקוֹ וְנַחֲלָתוֹ לְעוֹלָם וּלְעוֹלְמֵי עוֹלָמִים וְיִזְכֶּה לוֹ בָּעוֹלָם הַזֶּה דָּבָר הַמַּסְפִּיק לוֹ כְּמוֹ שֶׁזָּכָה לַכֹּהֲנִים לַלְוִיִּם. עכ"ל.
בכל דור ודור שבט לוי הם האנשים שמוכנים לקבל על עצמם את עול התורה הקדושה, ולהיות חיל ההגנה הרוחני של עם ישראל. מחובתנו לסייע להם ככל יכולתנו, ולעשר להם מממוננו ..

כל העם היהודי אדם אחד !

זֹאת הַתּוֹרָה, אָדָם כִּי יָמוּת בְּאֹהֶל! (פרק יט פסוק יד')

אדם כי ימות באוהל- דורשים חז"ל אדם כי ימות באוהלה של תורה. ואומרת הגמרא (שבת פג:) שאין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה!

שואל ה"שפת אמת" על דברי הגמרא: הרי כתוב  וָחַי בָּהֶם (ויקרא יח ה'), ולא שימות בהם. אז איך התורה דורשת מאתנו להמית את עצמינו בשבילה? עונה השפת אמת, שמה שכתוב שאין התורה מתקיימת אלה במי שממית את עצמו עליה, מדובר באדם שממית את העצמיות שלו בשביל לימוד התורה. כלומר אסור לאדם להיסחף אחר העולם הזה ותאוותיו כי אז הוא מתרחק מהתורה. אך אם הוא מוותר מעצמו למען התורה, הרי התורה מתקיימת בו, ומחייה אותו!

מבינים אנו מדברים אלו שאדם צריך לוותר בכדי להצליח בלימוד התורה! הגעת מהעבודה עייף, אתה רוצה רק לשבת לאכול, ו"להיזרק" על הספה. אתה מוכן להישבע שאתה לא מסוגל לצאת מהבית. נזכר אתה במטלות בית שדחית כבר חודש, אך אתה מוכן לעשות אותם היום, בתמורה לכך שלא תצטרך לצאת ולו לרגע ממפתן הדלת. הרגשה של כאב ראש סמוי, שמחזק את ההרגשה שאולי מוטב שתישאר על הספה על מנת לאסוף כוחות ולהתחזק... על מצבים אלו בדיוק דברו חז"ל.

אדם צריך להמית את התירוצים שנכנסים לו לראש, לעשות מאמץ וללכת לשיעור התורה הקבוע. ורק אז התורה תתקיים בו, ותשפיע עליו ברוגע, שיפור המידות, ישוב הדעת, וכו' ..

נכתב "אָדָם, כִּי יָמוּת בְּאֹהֶל". מהי משמעות המילה "אדם" בפסוק זה?

הגמרא אומרת (יבמות סא): "תניא ר` שמעון בן יוחאי אומר: אתם [ישראל] קרויים אדם, ואין העובדי כוכבים קרויים אדם". ויש להבין למה דווקא ישראל קרויים אדם ואומות העולם לא?

ואפשר להבין על פי מעשה שאירע בשנת תרע"ב, כשהתקיים בקייב משפטו של יהודי שנאשם [כמה מפתיע] בחטיפת ילד נוצרי, ושימוש בדמו לאפיית מצות. [אחת העלילות שכנראה המציאו הנוצרים  רק בגלל העובדה  שפסח  נחגג כל שנה, וכך יש  אפשרות להתארגן  לפרעות ביהודים כל שנה בתאריך קבוע]. בית המשפט קבע שאים אותו יהודי לא יוכיח את חפותו בתאריך שנקבע למשפט, אחת דינו למיתה.

כמובן שהייתה דאגה רבה בקהילה היהודית. את מי אפשר לשלוח על מנת לסנגר על אותו יהודי? מי יוכל למצוא איזה פתח להוציא אותו זכאי מול השופטים הרשעים?

בקהילה רחוקה מקייב במרחק של כמה ימים, התגורר רב צדיק וחכם. ברגע ששמע את הבשורה על עלילת הדם הנוראית, ארז את מקלו ויצא למסע ארוך, בכדי לעזור במה שאפשר במשפטו של היהודי הנאשם ללא עוול בכפו. ביום המשפט, התייצב הרב בבית המשפט, וטען טעונים משכנעים וצודקים על כך שלא יתכן שיהודי זה חטף ילד נוצרי, וכל שכן שהכין מצות מדמו ר"ל.

השופט הקשיב, אך מאן להשתכנע. וכשראה שעורך הדין המאשים, משתתק מול טיעוניו של הרב, קם ואמר: אני מוכן לשחרר את הנאשם, אך ורק אם הרב יענה לי על שאלה.

הרב הנהן בראשו, והשופט פתח ואמר: אני אומנם גוי, אך אני אוהב מידי פעם לעיין בתורה שלכם. ושם ראיתי דבר שמאוד קומם אותי. איך יתכן שכתוב בתורתכם דבר כמו שכתב רבי שמעון בר יוחאי שאומר: "אתם ישראל קרויים אדם, ואין אומות העולם קרויים אדם". מה אנחנו לא קרויים אדם לשיטתכם? שאג השופט הגוי. הרי זה גזענות מדרגה ראשונה! איך יתכן שאתם נחשבים אדם יותר מאתנו?

ענה לו הרב בשלווה: אענה לך בשאלה. תאמר לי אדוני השופט, נניח שיש אדם שמאוד זקוק לך שתעזור לו  במשפט, בגלל חוכמתך וכישוריך. אך אדם זה גר במדינה מאוד רחוקה? האם היית נוסע לשם לייצג אותו?

ענה לו השופט: תשמע, מחוץ לגבולות המדינה זה כבר לא התחום שיפוט שלי. וחוץ מזה אני לא יכול ללכת כל כך רחוק, רק בשביל למלא צורך של אדם אחד ויחיד. בטוחני שיש שם במקום מגוריו אנשים שיוכלו לעזור לו..

ענה לו הרב: על זה בדיוק מדבר רבי שמעון בר יוחאי. כשהוא אומר שאנחנו ישראל קרואים אדם, זה מפני שאנחנו כל עם ישראל קרואים אדם אחד. כל אדם שבצרה, כולם ירצו לעזור, כי הרי הוא בשר מבשרם. והראיה לכך היא אני שבאתי ממדינה רחוקה מאוד, למרות שלא נפגשתי עם אדם זה מעולם. וכל זה בכדי לעזור לו כי אנחנו ממש אדם אחד. אך אתם אומות העולם, אינכם אדם! אתם אדם ועוד אדם ועוד אדם וכך הלאה.. כל אחד ואחד אדם בפני עצמו. אפילו אתה, אדוני השופט אמרת בעצמך, שיש גבול לכמות שתוכל להעניק לאדם אחר מאחיך. אם כן יותר נכון הוא לקרוא לעם ישראל- אדם. ולאומות העולם הרבה בני אדם, לא אחד.

שמע זאת השופט ונאלם דום.!.

אכן כל עם ישראל משולים הם לאדם אחד. כמו שאומרים חז"ל: ש"כל ישראל ערבין זה בזה" (ברכות מח:). וצריכים אנו להשתדל ככל יכולתנו להשתדל בלימוד התורה למרות הקושי, כי זה בסיס הקיום של עם ישראל. "הם חיינו ואורך ימינו", זה הדבר שמייחד אותנו מכל האומות. "אָדָם, כִּי יָמוּת בְּאֹהֶל". ברגע שאדם מתגבר על הקשיים וממעיט את עצמו ואת צרכיו הגשמיים, וקם כארי ללימוד התורה, נושא הוא בנטל ומגן גם על אלה שלא זכו ללמוד, כי הרי כולנו אדם אחד. 

מה בין תלמיד חכם לעם הארץ

אִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי יַפְלִא לִנְדֹּר נֶדֶר נָזִיר לְהַזִּיר לַה', מִיַּיִן וְשֵׁכָר יַזִּיר חֹמֶץ יַיִן וְחֹמֶץ שֵׁכָר לֹא יִשְׁתֶּה (פרק ו פסוקים ב'-ג')

סיפר הצדיק רבי נחמן מטולטשין: פעם אחת נסעתי לדרכי עם בעל עגלה גוי זקן ושיכור. מפעם לפעם הוציא העגלון בקבוק יין מצקלונו ולגם לגימה הגונה. במהלך הדרך עברנו על פני חורבה ישנה והעגלון ביקש ממני רשות להיכנס אל החורבה לזמן מועט, ואני הסכמתי. נכנס העגלון ושהה בחורבה שעה ארוכה, כשהוא מביט בהתפעלות ובערגה בחדרים ההרוסים והחרבים, ובקירות שהעלו אזוב מרוב ימים. כאשר חזר לבסוף שאלתיו: "אמור נא לי מה ראית לשהות כל כך בחורבה ישנה זו?"

"אחח.." ענה העגלון: "בחורבה זו היה בעבר בית מרזח משובח, ובו שהיתי רבות בימי בחרותי, כעת נכנסתי כדי להיזכר ולהתרפק על העבר"...

מבינים אתם, אמר הרבי. זה מה שאמרו חז"ל: "תלמידי חכמים כל זמן שמזקינים, חכמה נתוספת בהם. אבל עמי הארץ כל זמן שמזקינים, טיפשות ניתוסף בהם" (ילקוט שמעוני איוב).

עמי הארץ, הסביר הרבי, בצעירותם מתהוללים ובזקנותם נהפכים לחורבה. ואין להם אלה להתרפק על זיכרונותיהם. אבל תלמידי החכמים, בצעירותם נלחמים ביצרם ומכניעים את תאוותיהם, וכאשר מזקינים, באים הם אל המנוחה ואל הנחלה ועובדים את ה' באין מפריע.

לא ניתן לנסוע ללא דלק !

וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר, קַח אֶת הַלְוִיִּם תַּחַת כָּל בְּכוֹר בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל.. וְהָיוּ לִי הַלְוִיִּם אֲנִי ה' (פרק ג פסוקים מד'-מה')

קיומו של העולם כולו, אמר רבי ישראל מאיר הכהן, בעל ה"חפץ חיים", הוא בזכות לומדי התורה! משל למה הדבר דומה?

לשר אחד שנסע באנייה. הייתה האנייה מפוארת ויפה, ומלחיה לבושים בהידור רב. טייל השר על סיפונה של האנייה, הביט סביבו, ועיניו לא שבעו מלראות. ביקש השר ללמוד כיצד נוסעת האנייה. הורידו רב החובל לבטן האנייה. הביט השר, ומה רואות עיניו? חדרים מפויחים, ובהם מכונות פועלות ברעש גדול, ואת המכונות מפעילים מלחים בלבוש מפויח ומלוכלך, בשמן ובדלק מכונות. רואה אתה? שאל רב החובל, מכונות אלו הינם לב ליבה של האנייה, הם הפועלים לנסיעתה הבטוחה. חשב השר לעצמו: "אין זה נאה ויאה, כי באנייה כה מפוארת, נאה ומשוכללת, יהיו חדרי המנועים המפעילים אותה, כה מלוכלכים ושחורים, ולבוש המלחים יהיה כקבצנים". ציווה השר על רב החובל, לנקות מיד את המנועים והמכונות, ולא לטנפם יותר בשמן ובדלק...

מובן מאיליו כי מכונה ללא שמן ודלק, אינה נוסעת כלל...

כן הוא הנמשל, סיים החפץ חיים. עולמינו מבורך בעצים יפים, מעיינות נובעים, בריאה נפלאה מאוד! אולם קיומו של העולם כולו, הוא בזכות תלמידי החכמים היושבים בבתי המדרשות, ודי להם בפת במלח ומים במשורה. בזכותם של אלו העולם עומד!

סיכומים עושים בסוף !

וְלֹא תוֹנוּ אִישׁ אֶת עֲמִיתוֹ וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹקֶיךָ! (פרק כה פסוק יז')

משל לחבורת סוחרים שהפליגו בספינה המה וסחורתם. בדרכם עברו ימים ונהרות והדרך התמשכה זמן רב. לימים נפל ריב בין אחר הסוחרים הגדולים שבאוניה שהיה עשיר מופלג עם סוחר אחר שהיה חסר אמצעים. והנה הסוחר הדל לא שקט על שמריו, אלה התיר את חרצובות לשונו והשיב לבעל ריבו מנה אחת אפיים.

"חצוף שכמותך" אמר העשיר. "איך אתה מעיז להשיב לי דברים? והלא גדול וחשוב אני ממך עשרת מונים!"

"ומדוע תחשוב כך?" ענה הסוחר הפשוט, "האם משום שמוליך אתה בבטן האוניה סחורות רבות פי כמה וכמה משלי? אם משום כך אתה טועה! שהרי בים מצויים שודדים עזי נפש העלולים להשתלט על האוניה ולקחת שלל את כל תכולתה, על כן בהיותנו בים שוים אנחנו..

כאשר נשוב אל בתינו, או אז נראה מי גדול ומי קטן."

כן הוא הנמשל אמר המגיד מדובנא. כל ימי האדם בעולם הזה הוא מצוי בסכנה ממש, כאותה אוניה בלב ים, שכן היצר הרע האורב לאדם על כל שעל עלול להכשיל כל אדם.

כאשר מגיע האדם אל עולם האמת, אז מתגלית האמת לאמיתה, מי הקטן ומי הגדול באמת... 

לעתים ניתן לפספס את הכל...

וַתִּרְבִּי וַתִּגְדְּלִי וַתָּבֹאִי בַּעֲדִי עֲדָיִים... וְאַתְּ עֵרוֹם וְעֶרְיָה. וָאֶעֱבוֹר עָלַיִךְ וָאֶרְאֵךְ מִתְבּוֹסֶסֶת בְּדָמָיִךְ. וָאוֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי! (יחזקאל טז ז')

מסופר על הרב ה"בית אברהם", בעת שנכנסו אליו פעם אחת כמה בחורים אחרי חול המועד פסח. פתח את פיו הקדוש ואמר
בלשון חיבה: "בני היקרים, בודאי אמרתם ההגדה", והתחיל לומר מלה במלה תוך הדגשה מיוחדת "וַתִּרְבִּי וַתִּגְדְּלִי וַתָּבֹאִי בַּעֲדִי עֲדָיִים וכו' וְאַתְּ עֵרוֹם וְעֶרְיָה". שום פרוש לא הוסיף על זה ורק נאנח מאד, אך משמעות הדברים היתה ברורה לכל אחד, איך שהולכים וגדלים בתורה ועבודה, ואחרי הכל נמצאים במצב של ואת ערום ועריה.. אחר כך, אחרי זמן רב של שתיקה המשיך הוא ז''ל ואמר: "מה אומרים הלאה, "וָאֶעֱבוֹר עָלַיִךְ וָאֶרְאֵךְ מִתְבּוֹסֶסֶת בְּדָמָיִךְ, וָאוֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי, וָאוֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי". כשכל מלה נאמרה בהדגשה רבת משמעות. שרק אם נמצאים במצב של מתבוססת בדמיך, נאבקים עם היצר ושופכים דם במלחמתו, אז ואומר לך בדמיך חיי, רק אז החיים הרוחניים המה מלאי חיות. עכ"ל

רק המאבק והמלחמה עם היצר, מעידים על כוונותיו האמיתיות של האדם! האם חשוב לך רצונו של הקב"ה ואתה נאבק עם היצר ולא מוותר גם שקשה? או שמה ברגע שרצונותיו מתנגשים עם רצונותיך, אתה רגיל לעשות לעצמך הנחות?!

מה עם החידושים שלך?

וְלָקַחְתָּ אֶת שְׁתֵּי אַבְנֵי שֹׁהַם, וּפִתַּחְתָּ עֲלֵיהֶם שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל!     (פרק כח פסוק ט')

הרמח"ל  (רבי משה חיים לוצאטו), מספר על אדם שנפטר ועלה השמימה, ושם שאלו אותו: "איך חינכת את בינך?" אמר האיש: "להיות יהודי טוב ולהתפרנס מיגיע כפיו" שאלו אותו: "ומדוע לא שלחת אותו לישיבה ללמוד תורה"? ענה: "כלום חסרים תלמידי חכמים? רבים הלומדים, והוא ירוויח לפרנסתו! מה יש?"

אמרו לו: "אינך יודע מה עשית, למה גרמת! דע לך, שיש שישים ריבוא פרושים לתורה. כל נפש מישראל והבנתה ודרכה! נכון שישנם הרבה תלמידי חכמים, אך אף אחד מהם לא יכול ללמוד בדרכו של בנך, ולחדש את חידושיו! עכשיו הכל אבוד, הפכת אותו לבעל מלאכה, והחידושים שלו אבדו לעולם..." עכ"ל.

כל אדם צריך לדעת, שהתורה מחלקת לכל נפש מישראל את חלקה וחידושיה בתורה (אלשיך). וגם החלק שלך מחכה לך שתגלה אותו. אם לא תלך ללמוד ולגלות את חלקך בתורה, זוהי אבידה שלא ניתן להשלים על ידי אדם אחר. זהו מה שנאמר: "וְלָקַחְתָּ אֶת שְׁתֵּי אַבְנֵי שֹׁהַם" - את התורה שבכתב, ותורה שבעל-פה, "וּפִתַּחְתָּ עֲלֵיהֶם  שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל!" - ראה משה את כל מה שעתיד כל תלמיד לחדש בכל הדורות. - גם את הפוטנציאל של החידושים שלך ראה משה, לא חבל שהם יהיה חסרים?!

 

הסחורה הכי טובה שיש !

דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה! (פרק כה פסוק ב')

כותב המדרש רבה (שמות, פרשה לג א): זה שאמר הכתוב: "כִּי לֶקַח טוֹב נָתַתִּי לָכֶם תּוֹרָתִי אַל תַּעֲזֹבוּ" (משלי ד ב'). התורה נקראת "לקח טוב" יותר מכל סחורה שבעולם.

על מנת לעמוד על ההבדל הביאו חז"ל משל למה הדבר דומה:
לשניים שנסעו ליריד בעיר הגדולה לצורך מסחר. האחד קנה בדי משי יקרים והשני השקיע את כספו בבדי צמר משובחים. בדרך חזרה נפגשו שני הסוחרים ושוחחו על עסקי הבדים כשכל אחד מתפאר בסחורה שקנה, בטיבה ובמחיר הזול שהשיג בעבורה. לפתע עלה במוחם רעיון להחליף את הסחורות ביניהם. בעל בדי המשי ייתן את סחורתו לחברו, והלה בתמורה ייתן לו את בדי הצמר היוקרתיים. אמרו ועשו! יוצא אם כן, שבעל המשי נשאר עם צמר וללא משי, ואילו חברו נשאר ללא הצמר אבל עם משי יקר...

אומר המדרש הנמשל הוא: התורה הקדושה - איננה כן, אלא אדם אחד לומד משנה מ"סדר נזיקין" ואדם אחר, לומד משנה מ"סדר מועד", כאשר נפגשים שניהם אומר האחד לחברו: למד אותי את מה שלמדת ואני אלמד אותך את מה שאני יודע. נמצא שלכל אחד מהם יש לבסוף גם את המשנה מ"סדר נזיקין" וגם את המשנה מ"סדר מועד" היש מקח טוב וגדול מזה?! זהו שאמר הכתוב: "כִּי לֶקַח טוֹב נָתַתִּי לָכֶם תּוֹרָתִי אַל תַּעֲזֹבוּ" (משלי ד ב').

שהטחנה רועשת זה סימן שיש לי פרנסה!

יִשָּׂשכָר חֲמֹר גָּרֶם רֹבֵץ בֵּין הַמִּשְׁפְּתָיִם! (פרק מט פסוק יד')

במשך תקופה מסויימת, עקב דליקה שהיתה בעיר, גר הנצי"ב מוולוז'ין מתחת לאולם הישיבה. והנה באו אנשים ושאלו אותו כיצד אתה מסתדר עם כל הרעש של מאות הבחורים שלומדים מעל דירתך? איך אתה מצליח לנוח ביום או לישון בלילה? ענה הנציב במשל:

בעיר אחת גר טוחן. אנשים רבים הביאו את שקי החיטה שלהם אל טחנת הקמח. והטוחן היה מכניס את החיטה בין אבני הרחיים, עד שהחיטה הפכה לקמח ואז היה מכניס את הקמח לשקים ומוכר את הקמח לקונים הרבים שהיו צריכים את הקמח כדי לאפות את לחמם. כך התפרנס והרויח כסף כדי לקנות אוכל ובגדים לאשתו וילדיו.

והיכן גר אותו טוחן? בתוך הטחנה הניח את מיטתו ושם היה ישן את שנתו. והנה עבר אדם על יד הטחנה ושמע את קול ההמולה ורעש הגלגלים הסובבים ומחרישים את האוזניים.

פנה האיש אל הטוחן בתמיהה: כיצד יכול אתה לעמוד ולהתקיים ברעש הטחנה? איך אתה ישן? איך אתה יכול לנוח כאן? ענה לו הטוחן: הרעש הזה הוא יפה למנוחתי. אני מאושר ושמח ומודה לה' כאשר הטחנה רועשת שהרי כל זמן שהטחנה רועשת זה סימן שיש לי פרנסה. כך אני יכול לישון טוב יותר. אך לעומת זאת כאשר הטחנה דוממת והגלגלים אינם מרעישים אינני מצליח להרדם שהרי אני כל הזמן דואג: אם אין קמח לטחון, מה יהיה עם פרנסתי? כיצד אחיה? כל חיי תלויים בטחנת הקמח!

והנמשל ברור...

שווה להתאמץ !

וַיֵּט שִׁכְמוֹ לִסְבֹּל וַיְהִי לְמַס עֹבֵד (פרק מט פסוק יד')

מדוע נאמר לשון סבל על התורה?! הרי היא מתוקה מדבש ומנופת צופים?

נותן החפץ חיים משל לעשיר גדול שסחר במרגליות ובאבנים טובות. שמע הסוחר שבמדינת אפריקה יש מחצבים גדולים של אבנים טובות, חשב הוא לנסוע לשם, לקנות בזול ואח"כ למכור ברווח. הכין את צרכי נסיעתו, לקח שלושת אלפים זהובים כדי לקנות את האבנים, ועוד ארבע מאות זהובים להוצאות הנסיעה בנוחות, כיאה ונאה לסוחר כמותו. כשהגיע למחוז חפצו, קנה אבנים טובות בכל שלשת האלפים הזהובים שתכנן, ופנה לשוב לביתו.

מיד לאחר מכן, פגש אותו אחד מבעלי המחצבה ושאל אותו אם מעוניין הוא לקנות בזול אבנים טובות שאין כמותן. הצעתך מפתה מאד – השיב הסוחר – אולם לא נותר כסף בארנקי, אלא כדי לשוב לביתי בלבד. אנא - התחנן האיש - בא וראה את האבנים, ואם אין ברשותך ממון אל תקנה. נעתר הסוחר להפצרות המרובות והלך לראות את האבנים. משראה אותם התפעל הסוחר מאד והבין שאבנים יפות הן שאין כמותן בכל העולם ליופי. חבל - אמר הסוחר בלבו - להפסיד עסקה זו, הן לא בכל יום באה לידי הזדמנות כזאת, אולם אם אתן לו את כספי כיצד אשוב לביתי?!... לאחר מחשבה, החליט הסוחר כי כדאי לו לקנות את האבנים בכסף שהכין עבור נסיעתו, ובלית ברירה ישוב לביתו בדרכים קשות ללא מלון, ללא שינה, ללא אוכל כראוי, אלא בצמצום גדול. הרי הדרך היא זמנית, ואי הנוחות תעבור, אך ההזדמנות הזו לא תחזור כלל...

קנה הסוחר את האבנים הטובות ויצא לדרך. בכל מקום שאליו הגיע ישן כאחד העניים בחוץ על תבן. באחד מחניותיו פגש בו ידידו אף הוא סוחר גדול. מה קרה לך ידידי? הירדת מנכסיך?! סיפר לו הסוחר את כל אשר ארע לו. שמע ידידו ושאל: הרי אתה רגיל לתנאי נוחות, האין אתה סובל מתנאי מסע אלה?! אמנם סובל אני – ענה הסוחר – אולם בכל פעם פותח אני את קופסת האבנים, ומיד מתמלא אני בשמחה, ומתנחם אני באבנים הטובות שקניתי, ואז תנאי המסע לא קשים בעיני כלל...

כך הוא הנמשל: גם האדם בעולם הזה. הוא יורד לעולם לקיים כל ימיו מצוות ומעשים טובים, אולם לפעמים מרגיש הוא בנפשו רצון להנאות בעולם הזה מכל הטוב המדומה שבו, מיד מסתכל הוא בשכר המובטח לו לעתיד לבוא, ולבו מתמלא שמחה! וזהו שנאמר על יששכר "וַיֵּט שִׁכְמוֹ לִסְבֹּל".. (מתוך ספרו של הרב רובינשטיין)

מבקש שלווה בעולם הזה

וַיֵּשֶׁב יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מְגוּרֵי אָבִיו בְּאֶרֶץ כְּנָעַן (פרק לז' פסוק א')

וכותב על כך המדרש רבה (בראשית פד' ג'): "אָמַר רַב אַחָא: בְּשָׁעָה שֶׁהַצַּדִּיקִים יוֹשְׁבִים בְּשַׁלְוָה וּמְבַקְּשִׁים לֵישֵׁב בְּשַׁלְוָה בָּעוֹלָם הַזֶּה,   הַשָֹּׂטָן בָּא וּמְקַטְרֵג. אָמַר: לֹא דַיָין שֶׁהוּא [השכר] מְתֻקָּן לָהֶם לָעוֹלָם הַבָּא, אֶלָּא שֶׁהֵם מְבַקְּשִׁים לֵישֵׁב בְּשַׁלְוָה בָּעוֹלָם הַזֶּה?"

על כך מביא הבן איש חי משל לשני חמורים שנשאו עליהם משא גדול. חמור אחד סחב שק מלח, והחמור השני סחב שק ספוג. בתחילת המסע, היה החמור הראשון מצטער מאוד מהמשא שהוא סוחב בגלל משקלו הגדול ולעומתו החמור השני הולך ברינה ובשמחה. לאחר זמן רב הגיעו שני החמורים לנהר שהם חייבים לעבור בדרכם, והמים בו עמוקים ועוברים את גובהם. נכנסו שניהם וחצו את הנהר. החמור הראשון עם המלח יצא ופתאום הוא מרגיש שהמלח נמס והמשקל נהיה הרבה יותר קל ממש כאילו לא היה. ולעומתו החמור עם הספוג נכנס לנהר והתחיל הספוג לספוג את המים והמשקל שלו עלה למשקל רב. החמור לא עמד תחת המשקל העצום, טבע ומת. נמצא שהחמור הראשון שסבל הרבה לבסוף פדה את שכרו ונהנה למרות הייסורים שעבר, אך החמור השני שנהנה כל חייו קיבל את המכה לבסוף עד שאבד מן מהעולם!

והנמשל ברור!

אל לו לאדם להצטער על כך שמשתדל ומתאמץ בעולם הזה, אלה צריך הוא לשמוח ולדעת שעתיד ה' לשלם לו שכר על כל טיפה וטיפה של מאמץ. ומי שמבקש "לשבת" בעולם הזה ולנוח, מפסיד הוא את שכרו.

חלומות שווא ידברו ?

  וַיַּחֲלֹם וְהִנֵּה סֻלָּם מֻצָּב אַרְצָה וְרֹאשׁוֹ מַגִּיעַ הַשָּׁמָיְמָה וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹקִים עֹלִים וְיֹרְדִים בּוֹ. וְהִנֵּה ה' נִצָּב עָלָיו... (פרק כח' פסוק יב') 

הנביא זכריה כותב :"כִּי הַתְּרָפִים דִּבְּרוּ אָוֶן, וְהַקּוֹסְמִים חָזוּ שֶׁקֶר, וַחֲלֹמוֹת הַשָּׁוא יְדַבֵּרוּ" (זכריה י' ב'). כלומר החלומות הם שווא ואין בהם ממש. אך יודעים אנו  שלא כל החלומות  שווא הם, וכהוכחה מוצאים  אנו בהרבה מקומות  בתורה שהיו  חלומות שהיו אמתיים  ואף התגשמו.  כמו חלומות יוסף, חלום פרעה, חלומות נבוכדנצר, וגם כאן בחלום יעקב. האור החיים הקדוש, מסביר לנו שלא דומה חלומו של יעקב לשאר החלומות שרואה דבר ואינו מחליט בראייתו מה רואה, אלא כל דבר נגלה אצלו ומבואר כיום יאיר! ולכן כל דבר שנגלה אליו בחלום אמר -והנה. "וְהִנֵּה סֻלָּם", "וְהִנֵּה מַלְאֲכֵי אֱלֹקִים", "וְהִנֵּה ה' נִצָּב עָלָיו", כלומר שיעקב ראה את כל הדברים  בצורה  מוחשית  כי היתה זאת  נבואה  ממש (אור החיים כח' יב' ד"ה ויחלום והנה ) .

נביא את חלום האמת שהביא מורינו ורבינו ועטרת ראשינו, הרב הגדול רבינו עובדיה יוסף זצוק"ל בהקדמת ספרו "טהרת הבית" על הלכות נדה, אשר נתחבר במסירות נפש בימים שהיה מוטל על הרב עול הציבור הרבה מאד, וכה כתב שם:

"אזכרה ימים מקדם, עם לבבי אשיחה ועלה במחשבה לפני למעט בהופעותי ברבים כדי להתמסר יותר לעריכת כל חיבורי אשר עמי בכתובים, כי מתי אעשה גם אנכי לביתי, ואם אין אני לי מי לי? ורעיוני על משכבי סליקו (כלומר נרדם מתוך מחשבה זו), והנה בחלומי בלילה ההוא, ראיתי את הגאון רבי יוסף חיים מבבל זצ"ל (מחבר "בן איש חי") אשר בא לבקרני בביתי, ופניו מאירות כזוהר החמה. נכנס לחדר הספריה, והתישב על יד השלחן, ראה לפניו את אחד מחיבורי, והתחיל  לעיין בו אחת  הנה  ואחת  הנה, וכשסיים אמר,  טוב  מאד. ושאל אותי, האם אני  ממשיך להופיע  ולדרוש  ברבים בדברי תורה ומוסר, כאשר היתה באמנה איתי, עניתי ואמרתי, כי עדיין אני ממשיך בימים אלה להופיע ברבים בדרשות כאשר חנני ה', ובדרך כלל אני מופיע ביחד עם עמיתי הרב הגדול רבי יהודה צדקה שליט"א (זצ"ל, שהוא קרובו של רבי יוסף חיים). אך התאוננתי לפניו שדבר זה מפריע לי בהמשך הכנת חיבורי להוציאם לאור, שמוני נוטרה (שומר) את הכרמים, כרמי שלי לא נטרתי. ענה דודי ואמר לי, בסבר פנים יפות, טוב אשר תאחוז מזה, וגם מזה אל תנח ידיך (כלומר המשך לעסוק בחיבוריך אך אל תפסיק את הופעותיך בציבור), כי יש נחת רוח מאד לפני ה' יתברך  בזיכוי הרבים ששומעים דברי תורה  ומוסר וחוזרים  בתשובה. וכל אחד שחוזר בתשובה הוא עולם  מלא!

ואיקץ והנה חלום.."

ניתן למות בשעות קבועות ...

זֹאת הַתּוֹרָה, אָדָם כִּי יָמוּת בְּאֹהֶל! (פרק יט פסוק יד')

ודורשים על פסוק זה חז"ל: אדם כי ימות באוהלה של תורה!

ה"חפץ חיים" מביא משל למה הדבר דומה.? לסוחר גדול אשר מכל ערי האזור היו קונים בחנותו. בכל שעות היום היה הסוחר טרוד בעסקיו וגם בלילה לא נח, אלה היה נוהג לחשב את חשבונותיו ולסדר את הסחורה שתהיה מוכנה ליום המחרת. כל כך היה עסוק ושקוע בחנותו, עד שלא מצא זמן אפילו להתפלל בציבור.

חלפו שנים, זקנו הלבין, ובלב הסוחר נכנסה דאגה, כי הנה מזקין הוא והולך, וגם כוחותיו אינם כפי שהיו, ועליו להתכונן ולהכין "צידה לדרך". דהיינו מצוות ומעשים טובים, אשר איתם יוכל לבוא לעולם האמת. גמלה בו החלטה לשנות את אורח חייו!..

למחרת השכים הסוחר לבית הכנסת, התפלל בציבור בכוונה גדולה, ולאחר התפילה ישב ולמד כשעתיים. לאחר הלימוד, החלו מחשבות להתגנב אל לבו... מה יהיה עם הקונים הרבים שלי? אולי יפנו לקנות בחנויות אחרות? אולם מיד דחה הסוחר מחשבות אלה שבאות מכח היצר הרע, וכך אמר בליבו: וכי מה יעזרו לי הקונים בעולם הבא?!

כאשר בא לחנותו באיחור רב, קדמה אותו אשתו בטענות: מה קרה לך? היכן היית? מדוע אחרת כל כך? קונים רבים באו, וכאשר ראו כי אינך בחנות, פנו והלכו להם...

הגידי נא לי, אמר הסוחר לאשתו. וכי מה היית עושה לו הגיע זמני להסתלק מן העולם? האם גם אז היית שואלת אותי: היכן היית? האם גם אז היית טוענת כנגדי, כי עליי לשרת לקוחות?... גם כעת כאשר אני יושב בבית ולומד בבית הכנסת, חשבי כי איני קיים כלל... וכעבור כמה שעות, כאשר בעזרת ה' אחזור לחנות, דמי בנפשך שקמתי לתחייה...

מה יותר משתלם, להציל נפש או ללמוד תורה?

כִּי מָרְדֳּכַי הַיְּהוּדִי מִשְׁנֶה לַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ וְגָדוֹל לַיְּהוּדִים, וְרָצוּי לְרֹב אֶחָיו... (מגילת אסתר - פרק י פסוק ג')

מדוע הפסוק כותב שמרדכי היה רצוי רק לרוב אחיו לא לכולם? הרי מי היה גדול כמרדכי היהודי, שכל הצלת עם ישראל היתה בעיקר בזכותו!?
האם היה מישהו שהיה מסוגל לא לחשוב כך? ומסביר לנו רש"י: לרוב אחיו, ולא לכל אחיו מלמד שפירשו ממנו מקצת סנהדרין לפי שנעשה קרוב למלכות והיה בטל מתלמודו. עכ"ל.

אדם הולך להציל את כל עם ישראל, ועדיין יש עליו תביעה כי ביטל קצת מה"סדר" הקבוע שלו...

רואים אנו מכך מהי החשיבות הגדולה של לימוד התורה, עד שאמרו חז"ל בגמרא (מגילה טז:) ש"גדול תלמוד תורה יותר מהצלת נפשות"! כלומר שאם אדם ישב ולמד, ולעומתו חבירו הלך להציל נפש מישראל, שכרו של הלומד יותר גדול מזה שהציל!

ודאי שמי שיושב ללמוד תורה, ורואה אדם טובע בים, הוא חייב לעזוב את לימודו ולרוץ להציל את אותו אדם, זה הרי פיקוח נפש. אך במקום שיטפח לעצמו על השכם, ויתלהב מכך שהציל אדם מטביעה, יחשוב למה נגרע שכרו בכך שנתגלגל לידו המצב הזה דוקא בעת שישב ולמד תורה..

ואם צריך להצטער על כך שביטל תורה כי הלך להציל נפשות, כמה צריך להצטער אם ביטל תורה בשביל שיחת חולין בפלאפון בתוך הזמן שהגדיר ללימודו... ישמע חכם ויוסף לקח!