שווה להתאמץ !

וַיֵּט שִׁכְמוֹ לִסְבֹּל וַיְהִי לְמַס עֹבֵד (פרק מט פסוק יד')

מדוע נאמר לשון סבל על התורה?! הרי היא מתוקה מדבש ומנופת צופים?

נותן החפץ חיים משל לעשיר גדול שסחר במרגליות ובאבנים טובות. שמע הסוחר שבמדינת אפריקה יש מחצבים גדולים של אבנים טובות, חשב הוא לנסוע לשם, לקנות בזול ואח"כ למכור ברווח. הכין את צרכי נסיעתו, לקח שלושת אלפים זהובים כדי לקנות את האבנים, ועוד ארבע מאות זהובים להוצאות הנסיעה בנוחות, כיאה ונאה לסוחר כמותו. כשהגיע למחוז חפצו, קנה אבנים טובות בכל שלשת האלפים הזהובים שתכנן, ופנה לשוב לביתו.

מיד לאחר מכן, פגש אותו אחד מבעלי המחצבה ושאל אותו אם מעוניין הוא לקנות בזול אבנים טובות שאין כמותן. הצעתך מפתה מאד – השיב הסוחר – אולם לא נותר כסף בארנקי, אלא כדי לשוב לביתי בלבד. אנא - התחנן האיש - בא וראה את האבנים, ואם אין ברשותך ממון אל תקנה. נעתר הסוחר להפצרות המרובות והלך לראות את האבנים. משראה אותם התפעל הסוחר מאד והבין שאבנים יפות הן שאין כמותן בכל העולם ליופי. חבל - אמר הסוחר בלבו - להפסיד עסקה זו, הן לא בכל יום באה לידי הזדמנות כזאת, אולם אם אתן לו את כספי כיצד אשוב לביתי?!... לאחר מחשבה, החליט הסוחר כי כדאי לו לקנות את האבנים בכסף שהכין עבור נסיעתו, ובלית ברירה ישוב לביתו בדרכים קשות ללא מלון, ללא שינה, ללא אוכל כראוי, אלא בצמצום גדול. הרי הדרך היא זמנית, ואי הנוחות תעבור, אך ההזדמנות הזו לא תחזור כלל...

קנה הסוחר את האבנים הטובות ויצא לדרך. בכל מקום שאליו הגיע ישן כאחד העניים בחוץ על תבן. באחד מחניותיו פגש בו ידידו אף הוא סוחר גדול. מה קרה לך ידידי? הירדת מנכסיך?! סיפר לו הסוחר את כל אשר ארע לו. שמע ידידו ושאל: הרי אתה רגיל לתנאי נוחות, האין אתה סובל מתנאי מסע אלה?! אמנם סובל אני – ענה הסוחר – אולם בכל פעם פותח אני את קופסת האבנים, ומיד מתמלא אני בשמחה, ומתנחם אני באבנים הטובות שקניתי, ואז תנאי המסע לא קשים בעיני כלל...

כך הוא הנמשל: גם האדם בעולם הזה. הוא יורד לעולם לקיים כל ימיו מצוות ומעשים טובים, אולם לפעמים מרגיש הוא בנפשו רצון להנאות בעולם הזה מכל הטוב המדומה שבו, מיד מסתכל הוא בשכר המובטח לו לעתיד לבוא, ולבו מתמלא שמחה! וזהו שנאמר על יששכר "וַיֵּט שִׁכְמוֹ לִסְבֹּל".. (מתוך ספרו של הרב רובינשטיין)

מתרגלים לריח הרע..

אַל תְּשַׁקְּצוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם בְּכָל הַשֶּׁרֶץ הַשֹּׁרֵץ וְלֹא תִטַּמְּאוּ בָּהֶם וְנִטְמֵתֶם בָּם!  (יא פסוק מג')

בגמרא מובא (יומא לט.), תנא דבי רבי ישמעאל: עבירה מטמטמת לבו של אדם, שנאמר "וְנִטְמֵתֶם בָּם" (יא פסוק מג') אל תקרי ונטמאתם לשון טומאה, אלא ונטמטם לשון טמטום.
ואמרו חכמים, אם אדם מטמא עצמו מעט, מטמאים אותו הרבה. מטמא עצמו מלמטה, מטמאים אותו מלמעלה. מטמא עצמו בעולם הזה, מטמאים אותו לעולם הבא. ועוד אמרו חכמים, "וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וִהְיִיתֶם קְדֹשִׁים" (שם), אדם מקדש עצמו מעט, מקדשים אותו הרבה. מקדש עצמו מלמטה, מקדשים אותו מלמעלה. מקדש עצמו בעולם הזה, מקדשים אותו לעולם הבא.

כתב החפץ חיים משל למה הדבר דומה: לסוחר שהיתה לו חנות של בשמים, לימים ירד מנכסיו ונאלץ לפתוח חנות לממכר עורות המעלים ריח רע. בתחילה קצה נפשו של האיש מצחנת העורות שבחנותו, אולם כאשר התרגל במסחרו וישב שם יום ולילה, לא חש עוד בסירחון העורות, ונדמה היה לו כי הוא בעל חנות לעורות מבטן ומלידה.

כן הוא הנמשל: מי שאינו נזהר מלאכול מאכלות אסורות עד שרגיל הוא בכך, עד שליבו ונפשו מיטמטמים והולכים, וכבר אינו מרגיש בסירחון הנבלות וטרפות הבאות לפיו, וקשה לו לפרוש מהן...