חיים בשכירות

וְאָמַרְתָּ בִּלְבָבֶךָ כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה! (פרק ח פסוק יז')

לעיתים אדם מתגאה ב"מתנות" שקיבל מה' למרות שאין לו שום סיבה. ניתן להבין על פי משל לגביר אחד ששלח שני אנשים למדינה רחוקה לקנות לו אבנים טובות. לאחד נתן לעסק זה אלף זהובים ולשני לא נתןכי אם מאה זהובים. מעלו השניים בתפקידם ופיזרו את המעות בדרך בדברי הבל עד שלא נשאר ביד בעל האלף כי אם מאתיים זהובים וביד בעל המאה נותרו ארבעים זהובים בלבד.

ויהי היום ויתקוטטו יחד זה עם זה. ויען בעל האלף ויאמר לשני: התוכל להדמות אלי? הלא אתה איש עני אין לך אפילו רבע ממני.

שמע את הדברים איש עובר אורח ואמר לבעל האלף: הוי סכל וגאה! במה תתגאה? האם אינך יודע כי המעות אינם שלך? רק שליח אתה להביא סחורה למשלחך! ובאמת אתה עני יותר מחברך שהתגאית עליו כי הוא איננו חייב למשלחו אלא שישים זהובים על דברי הבל ומה תשיב לשולחך על סך הגדול הזה שלקחת?!...

כן הדבר ממש בעניין הגאווה אמר החפץ חיים: כולנו נשלחנו מעולם העליון לכאן - כל אחד לתקן את מעשיו ככל יכולתו על כן אין לו לאדם להתגאות בכך שיש לו למשל חכמה יותר מחברו כי הרי החכמה לא שלו היא כי אם נתנה בו לצורך עבודתו כאן..

ולהיפך עליו לחשוב לעצמו כמה ימים וכמה שנים ביטל מתורה ועליו יהיה מוטל לתת דין וחשבון על כל יום מימי חייו במה עסק בו... והתביעה תהיה גדולה יותר מאשר על חברו!...

האם יש דבר כזה "שנאת חינם"?

אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן, בַּמִּדְבָּר. בָּעֲרָבָה. מוֹל סוּף. בֵּין פָּארָן. וּבֵין תֹּפֶל וְלָבָן. וַחֲצֵרֹת. וְדִי זָהָב.. (פרק א פסוק א')

רגע לפני הכניסה לארץ ישראל, משה רבינו מכנס את כל העם שמורכב מאותם צאצאים של אותו דור שלא זכה להיכנס לארץ ישראל, דור המרגלים. ומוכיח אותם, על מעשיהם ומעשי אבותיהם. רגע לפני שכל אדם הולך לשבת תחת גפנו ותאנתו, משה רבינו רואה צורך לבוא ולתת קצת מוסר לאנשים שהוביל אותם 40 שנה עד עתה במדבר.

בתחילה משה רבינו בוחר להוכיח את עם ישראל, אך עושה זאת ברמז. כפי שנכתב בפסוק א': "אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן, בַּמִּדְבָּר. בָּעֲרָבָה. מוֹל סוּף. בֵּין פָּארָן. וּבֵין תֹּפֶל וְלָבָן. וַחֲצֵרֹת. וְדִי זָהָב" ומסביר לנו רש"י: "שלפי שהן דברי תוכחות. ומנה כאן כל המקומות שהכעיסו לפני המקום בהן, לפיכך סתם את הדברים והזכירן ברמז, מפני כבודן של ישראל. עכ"ל. ובהמשך מפרט רש"י את התוכחות שרמז עליהם משה בתוך דבריו: בַּמִּדְבָּר- שהכעיסוהו במדבר, שאמרו (שמות טז ג'): "מִי יִתֵּן מוּתֵנוּ". בָּעֲרָבָה- שחטאו בבעל פעור, בשטים בערבות מואב. מוֹל סוּף- על מה שהמרו בים סוף, שאמרו: "הַמִבְּלִי אֵין קְבָרִים בְּמִצְרַיִם" (שמות יד יא'). בֵּין פָּארָן- במדבר פארן ע"י המרגלים. וּבֵין תֹּפֶל וְלָבָן- שתפלו על המן שהוא לבן, שאמרו:"וְנַפְשֵׁנוּ קָצָה בַּלֶּחֶם הַקְּלֹקֵל" (במדבר כא ה'). וַחֲצֵרֹת- במחלוקתו  של  קרח. וְדִי זָהָב- הוכיחן על חטא העגל. משה רבינו נזהר בכבודן של ישראל, ואפילו שביכולתו להוכיח את עם ישראל בצורה ישירה, ובטוח שיקבלו ממנו כי הרי הוא מנהיג העם וזהו תפקידו, עדיין אמר זאת רק ברמז ולא בצורה ישירה. ולמה? בכדי לא להלבין את פניהם של ישראל (ילקוט שמעוני, כי תצא).

משה רבינו שנשא את העם כולו ממצרים "כַּאֲשֶׁר  יִשָּׂא הָאֹמֵן  אֶת הַיֹּנֵק" (במדבר יא יב'), מבין שגם לאחר ארבעים שנה רצופות, צריך הוא להיזהר בדבריו, למרות שאלו אירועים שקרו לפני עשרות שנים, ולמרות שכמעט כל הדור לא היה ברוב האירועים שאותם הזכיר. יש סיכוי שמישהו יפגע? יש אפשרות שמישהו יתבייש? אז לא אומרים!

עשרים וארבע אלף תלמידי רבי עקיבא, מתו על שום כך שלא נהגו כבוד זה בזה. בית המקדש השני, למרות שהייתה בו תורה ועבודה וגמילות חסדים, נחרב בשרפת אש. וכל זה על כך שהיו בתקופתו עבירות של בין אדם לחבירו. מה שחז"ל מגדירים כשנאת חינם.

ומהי אותה שנאת חינם? יבוא אדם ויאמר שהשנאה שלו לחברו היא כלל לא לחינם. ויפרט הוא את כל מעללי חברו, וכמה שיש לו זכות מלאה לשנוא אותו על כך. אז איך ניתן לקרוא לזה שנאת חינם, אם השנאה היא כלל לא חינם? אלה עונים חז"ל ואומרים שברגע שחברך עשה לך עוול כלשהו, יש לך זכות מלאה לטפל בדבר. צריך לדבר אליו, ולהסביר לו את התוצאה של מעשיו. ניתן להוכיחו בעדינות ובדרכי נועם, ואם זה לא עוזר אף ניתן לתבוע אותו לדין על מעשיו, או על הנזק שגרם. אבל בשום פנים ואופן לא ניתן לשנוא אותו! כי הרי זה לא עוזר במאומה, זה רק גורם למחלוקת וריחוק בעם ישראל. מה עוזר לאדם בכך שהוא שונא אדם אחר? הוא באמת מרגיש יותר טוב? בדיוק להיפך! הכל ניתן לפתור בקצת וויתור ופשרה. קצת עזרה מצד שלישי שמחבר בין הצדדים, והכל שב להיות כבתחילה. ולכן השנאה היא שנאת חינם! היא לא עוזרת בכלום. היא ממש לחינם, ואנחנו בכלל לא צריכים אותה! כי בעבירות שבין אדם לחבירו אסור לשחק! הקב"ה מוכן לסלוח על כל מה שבינך לבינו, וברגע שיעבור עליך יום כיפור בתשובה ובקשת סליחה, הקב"ה ימחל לך בצורה מושלמת, ותהיה אף יותר צדיק מבתחילה. אך אם מדובר בעבירות שבין אדם לחבירו, לכל הפוסקים והשיטות אין יום הכיפורים מכפר עד שיפייס את חבירו!

משה רבינו שהקב"ה מעיד עליו: "בְּכָל בֵּיתִי נֶאֱמָן הוּא" (במדבר יב ז') וזכה להיקרא "עבד ה'", ברגע של חוסר תשומת לב, בכך שקרא לקבוצה קטנה בעם ישראל: "שִׁמְעוּ נָא הַמֹּרִים" [סרבנים, שוטים -רש"י](במדבר כ י). לא הועילו לו כל תפילותיו, ונגזר עליו שלא יכנס לארץ ישראל. מה נאמר אנחנו אזובי הקיר? כמה אנו צריכים להיזהר...

לרגל ימי האבל על החורבן שאנו נמצאים בעיצומם, צריכים אנו לשאול את עצמינו האם אנו דנים כל יהודי לכף זכות? האם אנו יכולים לנהל שיחה מבלי לדבר לשון הרע על הזולת? האם אנו נזהרים שלא להלבין את פני חברינו? האם שאנו מרגישים צורך להוכיח את חברינו, אנו עושים זאת בדרכי נועם?

עדיף לנו לחשוב על כך לפני מעשה, ולדעת שבכל השתדלות שלנו באהבת החינם, אנו בונים ומוסיפים עוד שורת אבנים בחומות ירושלים שיבנו במהרה בימנו אמן!

כבוד מדומה

וְאֵת בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר הָרְגוּ בֶּחָרֶב! (פרק לא פסוק ח')

ושואל ה"בן איש-חי": מה בא ללמד אותנו פסוק זה על בלעם?

ויובן על פי משל לאיש אחד בור ועם הארץ שהחליט לבוא בשבת לבית הכנסת.

בבית הכנסת היו ספסלים מסודרים עם שמות המתפללים איש איש ומקומו. בשתי השורות האחרונות היו ספסלים מיוחדים לאורחים. כאשר הגיע עם הארץ זה אל בית הכנסת היו הקהל באמירת ברוך שאמר, על כן נעמדו כולם על רגליהם. ליבו של עם הארץ עלץ בקירבו! הקהל כולו קם לכבודו! ללא כל היסוס פנה האיש היישר אל כותל המזרח שם התיישב על מקומו של ראש הקהל!

כאשר הגיע אל המקום סיימו הקהל את אמירת ברוך שאמר והתיישבו כולם. עתה לא נותר ספק בליבו של האיש שהקהל מכבד אותו עד מאוד שהרי מיד כאשר הגיע אל מקומו המכובד כולם התיישבו!.. לפתע ניגש אליו הגבאי והובילו אחר כבוד אל הספסל האחרון ספסל האורחים... לא עברו רגעים מועטים וראש הקהל נכנס וצעד אל מקומו.

הביט האיש וראה כי את ראש הקהל לא מכבדים כל כך כמו שכיבדו אותו, שכן מפניו כולם קמו בבת אחת, ואילו מפני ראש הקהל עמדו האנשים רק כאשר עבר בקירבתם...

כאשר שב לביתו סיפר לאשתו את רוב הכבוד שנחל בבית הכנסת. רק הגבאי השוטה - כך סיפר - לא כיבד אותי כראוי!...

אשתו שהיתה חכמה ממנו הבינה מיד את אשר ארע לבעלה והסבירה לו כי כפי הנראה נכנסת בדיוק כאשר הקהל היו צריכים לעמוד מחמת התפילה. וראיה יש לי - כך אמרה - שהרי בשעה שהגבאי לקח אותך אל ספסל האורחים איש לא עמד לכבודך!...

וכן הוא גם הנמשל: אמר ה"בן איש חי"- בלעם חשב שהוא ראוי לנבואה ומחמת כבודו נכתבה נבואתו בתורה לצד נבואותיו של משה רבינו עליו השלום... וכדי שתתברר טעותו עשה הקב"ה שלא יתקיים בו מה שניבא על עצמו, "וּתְהִי אַחֲרִיתִי כָּמֹהוּ" (כג י') אלא מת בחרב מיתת שפלים. סופו הוכיח על תחילתו שכל מה שנכתבה נבואתו בתורה לא נכתבה מפני חשיבותו, אלה מפני כבודם של ישראל!

איך ניתן לשנות את הרצון ?

וַיֵּרְדוּ הֵם וְכָל אֲשֶׁר לָהֶם חַיִּים שְׁאֹלָה וַתְּכַס עֲלֵיהֶם הָאָרֶץ וַיֹּאבְדוּ מִתּוֹךְ הַקָּהָל, וְכָל יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר סְבִיבֹתֵיהֶם נָסוּ לְקֹלָם כִּי אָמְרוּ פֶּן תִּבְלָעֵנוּ הָאָרֶץ (פרק טז פסוקים לג'-לד')

"אמר רבי יוסי בר חנינה אפילו מחט שהייתה שאולה ביד ישראל מידם, אף היא נבלעה עמהן דכתיב: "וַיֵּרְדוּ הֵם וְכָל אֲשֶׁר לָהֶם, חַיִּים שְׁאֹלָה" (ירושלמי סנהדרין דף נ. י-א'). כל כך חמורה היא המחלוקת, עד שקורח וכל עדתו, וכל מי שקשור בישירות או בעקיפין למחלוקת זו, ירד ישירות לשאול הגיהינום.

וכותב רבינו בחיי: "מכאן שהבאים כנגד התורה, ורוצים לעקור את יסודותיה, אין להם חלק לעולם הבא!" שנאמר: "וַתְּכַס עֲלֵיהֶם הָאָרֶץ וַיֹּאבְדוּ מִתּוֹךְ הַקָּהָל" (פרק טז פסוק לג') איבדו הם את חלקם מתוך קהל ישראל.

אמר רבי עקיבא: "וַתְּכַס עֲלֵיהֶם הָאָרֶץ"- בעולם הזה. "וַיֹּאבְדוּ מִתּוֹךְ הַקָּהָל"- לעולם הבא. כל כך חמור! בעיקר בשל כך שאנו רואים שאותם אנשים שנבלעו במעמקי האדמה, הם מגדולי ישראל, שעד למעשה זה היו הם ללא דופי. קורח שהיה צדיק, והיה מהנבחרים לשאת את ארון הברית. ו-250 נשיאי העידה שהצטרפו אליו, שכולם "קְרִאֵי מוֹעֵד אַנְשֵׁי שֵׁם" [שהיה להם שם בכל העולם (סנהדרין קי.)] כולם מוצאים את עצמם מאבדים את הכל, בגלל כמה רגעים של חוסר מחשבה.

רגע לפני מעשה, הם היו עם כרטיס כניסה לשורה הראשונה בעולם הבא, וברגע שאחרי מעשה נשארו הם ללא כרטיס הכניסה, וללא שמם הטוב שעמלו עליו במשך כל חייהם.

חז"ל מזהירים את האדם: "אַל תַּאֲמֵן בְּעַצְמָךְ עַד יוֹם מוֹתָךְ" (אבות ב ד'). אדם יכול לעמול קשה כל חייו, ולאבד את הכל רגע לפני הסוף. מביאים ראייה לדבר, מיוחנן הכהן הגדול, שהיה 80 שנה בקודש הקודשים, ולפני מותו הספיק לצאת לתרבות רעה, ולכפור בעיקר (ברכות כט.). ו"אם בארזים נפלה שלהבת, מה יעשו איזובי [ה]קיר?!" (מועד קטן כה:) מה נאמר אנחנו, אם לענקים מאתנו זה קרה? איך אנו יכולים להשכיל ולשמור על המעשים שלנו נקיים וישרים, אם גדולים מאתנו הלכו שבי אחר תאוותם, לכַבוד קנאה שנאה ותחרות?

חז"ל מלמדים אותנו, ש"סוף מעשה במחשבה תחילה."

אדם שרוצה לשמור על מעשיו, צריך לדאוג למחשבה שלו. היכן שמחשבותיו של האדם נמצאות, שם מעשיו. אם אדם חושב על דברים טובים, זה יקרין על מעשיו, ומעשיו יהיו טובים. ואם יחשוב רק רע כל היום, כמובן גם מעשיו יהיו רעים. אך יבוא האדם ויטען [אולי בצדק] שמאוד קשה לו לעקוב אחר מחשבותיו. ולפעמים גם מחשבות רעות עוברות לו בראש. מה נענה לאותו אדם? איך אדם יכול לשלוט על מחשבותיו, שיהיו טובות?

ה"מכתב מאליהו" (הרב אליהו אליעזר דסלר זצ''ל) מסביר שאין מחשבה, בלא התעניינות שקדמה לה. אדם מזמין לעצמו מחשבות לראש, ע"י התעניינות. הוא מתעניין בנושאים מסוימים, ואז זה ממלא את מחשבותיו, ובעקבות כך גם מעשיו מושפעים בהתאם. לדוגמא, אדם שמעולם לא התעניין בגידול דבורים למטרות דבש, אף פעם לא יהפוך להיות כוורן, וכמובן שזה לא יעסיק את מחשבותיו. שני אנשים שיקראו את אותו עיתון בדיוק, יזכרו דברים שונים. כי לכל אחד תחומי התעניינות שונים. וכך אם אדם מתעניין בדברים טובים, אז מחשבות טובות ימלאו את ליבו, וכמובן שזה יוביל אותו למעשים טובים. אך אם אדם יתעניין בדברים רעים והרסניים, מחשבותיו ומעשיו יהיו רעים והרסניים בהתאם. כל כך פשוט? מסתבר שלא! ישנה עוד שאלה אחת שאנו צריכים לענות עליה. איך אדם יכול לשמור על תחומי התעניינותו שיהיו אך ורק בכיוון החיובי? הרי לפעמים אדם מרגיש סקרנות לגבי דברים מסוימים שלאו דווקא כל כך חיוביים עבורו. שומעים דברים, רואים דברים. איך ניתן לרסן את ההתעניינות? מהי החוליה הראשונה בשרשרת?

התשובה היא: הרצון של האדם! הרצון של האדם הוא הנקודה ההתחלתית והכל הולך בעקבות הרצון. לדוגמא: אדם שרוצה להיות ירא שמיים, יתעניין וילמד מהי יראת שמיים, בלתי נמנע כמובן שהוא יחשוב על כך, ואז מעשיו יושפעו ויהיו טובים כמו הרצון שקדם להם. אך אם אדם רוצה את תאוות עולם הזה. יתעניין הוא בתאוות, יחשוב הוא על תאוות, ולבסוף יִסְתָּאֵב בהם. על כך אמרו חז"ל: "בדרך שאדם רוצה לילך, בה מוליכין אותו" (מכות י:). הכל בידיים שלך, וכאן הבחירה שלך באה לידי ביטוי! מה אתה רוצה? תבחר! תחליט!

לאדם שעדיין חצוי בדעתו נספר שהוא בבעיה. הסיבה שהנך חצוי בדעתך, כי לאדם נטייה להיות נמשך בדעותיו אחר סביבתו (הרמב"ם דעות - ו א'). ואם סביבתו היא רעה, ילמד מהם וידבק במעשיהם. ואם טובה היא, גם הוא ירצה ויחפוץ בטוב. כשיראה הוא מסביבו את חבריו פורקי העול שמחייכים [עדיין] לאחר מעשה שלילי, ירצה ויתאווה גם הוא לכך. אך אם יתחבר הוא לאנשים חיוביים שעשות רצון ה' הוא החיות והשמחה שלהם, יתהפך אף הוא רצונו לרצון טוב, שיוביל להתעניינות עד ש"יתברר ויתאמת אצל אותו האדם, מה חובתו בעולמו, ולמה צריך שישים מבטו ומגמתו בכל אשר הוא עמל כל ימי חייו" (מסילת ישרים). משם הדרך למחשבות של שאיפה התרוממות וסיפוק, קצרה מאוד. ומעשיו הטובים כבר נקראים מצוות.

קורח ועדתו רצו כבוד! לכן איבדו את עולמם. יוחנן כהן גדול, רצה חיים חופשיים ממצוות, ולכן הפך לצדוקי. וכך הלאה... השאלה היא: מה אתה באמת רוצה ??

 "ה' מִשָּׁמַיִם הִשְׁקִיף עַל בְּנֵי אָדָם, לִרְאוֹת הֲיֵשׁ מַשְׂכִּיל דֹּרֵשׁ אֶת אֱלֹקִים" (תהילים יד')

אוי לרשע ואוי לשכנו

וְכָל יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר סְבִיבֹתֵיהֶם, נָסוּ לְקֹלָם. כִּי אָמְרוּ פֶּן תִּבְלָעֵנוּ הָאָרֶץ! (פרק טז פסוק לד')

למדנו במסכת אבות (פרק א - משנה ז): "נִתַּאי הָאַרְבֵּלִי אוֹמֵר, הַרְחֵק מִשָּׁכֵן רָע, וְאַל תִּתְחַבֵּר לָרָשָׁע, וְאַל תִּתְיָאֵשׁ מִן הַפֻּרְעָנוּת.".

ומפרש שם רבי עובדיה מברטנורא: הרחק משכן רע. שלא תלמוד ממעשיו. ועוד, שלא תלקה עמו במפלתו, דאוי לרשע ואוי לשכנו. ואל תתחבר לרשע. שכך אמרו חכמים, כל המתדבק לרשעים אף על פי שאינו עושה כמעשיהם נוטל שכר כיוצא בהם [נענש כמוהם]. ואל תתיאש מן הפורענות. שלא תאמר רשע זה מעשיו מצליחין. אלך ואדבק עמו, הואיל והשעה משחקת לו. לכך אמר ואל תתיאשמן הפורענות, כלומר דע שמהרה תבא עליו פורענות כי פתאום יבוא [יום] אידו. עכ"ל.

וכך כותב רש"י (במדבר ג כט'): לכך לקו מהם דתן ואבירם ומאתים וחמשים איש עם קרח ועדתו, שנמשכו עמהם במחלקתם. עכ"ל.

רואים אנו כמה אנו צריכים להיזהר מקרבה יתרה לאדם שמעשיו אינם על פי התורה, או אדם שמידותיו רעות. כי ודאי מקשר זה, נדבק בנו משהו ממעשיו. וכמו שהוא מוליך את עצמו על ידי מעשיו לאבדון, עלולים אף אנו לסיים כמוהו.

הקנאה והתאווה והכבוד ...

וְלֹא תָתֻרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם אֲשֶׁר אַתֶּם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם (פרק טו פסוק לט')

משה רבינו שולח מרגלים לתור את ארץ ישראל, ולשם כך הוא בוחר את נבחרי העם. לא אנשי מלחמה וחכמת קרב, שירגלו אחר מוכנותו של העם, ומצב העורף. אלה אנשים צדיקים שהכתוב מעיד עליהם "כֻּלָּם אֲנָשִׁים [חשובים- רש"י], רָאשֵׁי בְנֵי יִשְׂרָאֵל הֵמָּה" (פרק יגג'). משימה כזאת מורכבת, מצריכה אנשים עם הרבה ידיעה ואמונה שאנו עמו של הקב"ה, ואל לנו להירתע משום עם, ושום סכנה.

משה שולח אותם להיפגש עם האויב פנים מול פנים, חלקם ענקים, וחלקם גיבורים ואנשי חייל. ולכן לא מוכן הוא לקחת סיכונים, ושולח את האנשים הכי טובים וצדיקים בעם ישראל, שוודאי הניסים שהיו במצרים, והניסים שכעת במדבר חקוקים על ליבם, ולא יאפשרו להם לחשוב אפילו לרגע שישנו עם כלשהו שלא מסור ביד עם ישראל.

אך רואים אנו, שצדקותם של המרגלים, לא עמדה להם בשליחות זו. חוזרים הם משליחות בת ארבעים יום בארץ ישראל, ופיהם מלא בדברי סרה על ארץ ישראל. "עַז הָעָם הַיֹּשֵׁב בָּאָרֶץ, וְהֶעָרִים בְּצֻרוֹת גְּדֹלֹת מְאֹד. וְגַם יְלִדֵי הָעֲנָק רָאִינוּ שָׁם", "לֹא נוּכַל לַעֲלוֹת אֶל הָעָם, כִּי חָזָק הוּא מִמֶּנּוּ!". העם ששומע את הבשורות הקשות, יושבים ובוכים כל הלילה, ולמחרת על הבוקר הם כבר מתחילים לברר איפה מוציאים ויזה למצרים..

איך זה יתכן, שנשלחו הטובים והמובחרים שבעם ישראל למשימת ריגול הארץ. ולמרות זאת הם נכשלו במשימה בצורה מושלמת!?

הרב יהודה לייב חסמן בספרו "אור יהל" (ח"א עמ' רסג), מביא את דברי הזוהר הקדוש (פרשת שלח, קנח.) שהמרגלים התכוונו לטובת  עצמם כשדברו רעה על ארץ ישראל. אמרו לנפשם: "כאן במדבר, זכינו להיות נשיאים, אבל בארץ הקדושה לא נזכה להיות נשיאים, ויעבירנו משה מכיסא הנשיאות וימנה אחרים במקומנו". לכן הוציאו דיבה רעה על הארץ. ומסביר ה"אור יהל": שהמרגלים חשבו לעצמם שבארץ ישראל מתעלים ומתקדשים יותר ויותר, ובוודאי [עם] ישראל יתעלו לדרגה רוחנית גבוהה ממדרגתם במדבר, ואז הם לא יהיו ראויים  להיות  נשיאים  עליהם...

על כך נאמר: "הקנאה והתאוה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם" (אבות ד כח'). פשוטו כמשמעו! מוציאים את האדם מן העולם!

מעשים שבכל יום מוכיחים שאדם מוכן להסתכן בלוותר על מעמדו, ועל כספו שעמל עליו במשך כל ימי חיו בשביל איזו תאווה מזדמנת. אדם שרודף אחרי כבודו, יכול אף לקפח את חייו של אדם אחר ברגע שזה כביכול פגע בכבודו המדומה. והאדם שחומד את מה שיש לחברו חייו אינם חיים. צריכים אנו לדעת שבתוכו של כל אדם ואדם, ישנו מצב של "אור וחושך שמשמשים בערבוביא".  מצד אחד אור  גדול, שלאדם ישנה יכולת להגיע בעזרתו עד כיסא הכבוד. ומצד שני חושך גדול, שיכול להוריד אותו עד שאול תחתית. ע"י לימוד תורה, ומוסר. קיום מצוות ומעשים טובים, האדם מגדיל את האור שבתוכו בבחינת נר מצווה ותורה אור. ועם כל זאת צריך הוא להישמר מכל משמר שלא ליפול באותו חושך נורא שגם הוא קיים בתוכו. אותו חושך שהמרגלים לא נשמרו ממנו, ונתנו לעצמם לטבוע בו למרות שפוטנציאל האור שבתוכם היה גדול מאין כמוהו. איך נשמרים מליפול לאותו חושך?

מלמדת אותנו התורה: "וְלֹא תָתֻרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם אֲשֶׁר אַתֶּם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם" (פרק טו פסוק לט'). ברגע שאדם תר אחרי לבבו ועיניו, נמצא הוא רגע לפני נפילה לתהום!

לא תָתֻרוּ, מלשון תייר. אדם שמסתובב ורק תר בעיניו אחרי דברים שעשויים למצוא חן בעיניו. היום זה עיתון המבצעים שאותו הוא תר בכדי לחפש את מה שחסר לו בבית והוא עוד לא הספיק לקנות. מחר הוא תר את ביתו ורכבו החדש של שכנו, ושבוע לאחר מכן הוא בתור תייר, עובר על "לֹא תַחְמֹד אֵשֶׁת רֵעֶךָ" ח"ו. אדם בדרך זו, ממלא בקלות את ראשו בתאוות לאין קץ. מפתח קנאה למי שיש לו יכולת להשיג תאוות יותר ממנו. ומבלי לשים לב, מתחיל הוא לדרוש כבוד על מה שכביכול יש לו מעבר למה שאחרים הצליחו להשיג.

חז"ל מגלים לנו ש"בדרך שאדם רוצה לילך מוליכין אותו" (מכות י:). במה שאתה מתעניין שם אתה נמצא! אם העינים והלב שלך בחוץ, בדברים שהם אינם שלך, אתה אף פעם לא תהיה מרוצה ומאושר, כי ההיצע גדול ורחב, "וְגַם הַנֶּפֶשׁ לֹא תִמָּלֵא" (קהלת ו ז'). אך אם נקיים את הפסוק "וְלֹא תָתֻרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם", בכך שנסתכל אך ורק על מה שיש לנו, ונודה לה'. כל הדברים שיש לנו, יהיו בעינינו הרבה יותר מיוחדים ויפים, ויספקו אותנו.

הדשא של השכן ירוק יותר, אך ורק אם מסתכלים ובוחנים אותו...

תעשה את הצעד הראשון!

וַיִּפְקֹד אֹתָם מֹשֶׁה עַל פִּי ה' כַּאֲשֶׁר צֻוָּה. (פרק ג פסוק טז')

רש"י הקדוש מבאר לנו מדוע נכתב שמשה פקד את עם ישראל "עַל פִּי ה'": אמר משה לפני הקב"ה [לאחר שנצטווה למנות את עם ישראל]: היאך אני נכנס לתוך אוהליהם, לדעת מניין יונקיהם? [הרי אין זו ממידת הצניעות להיכנס לתוך כל אוהל ואוהל ובנוסף זה לוקח המון זמן] אמר לו הקב"ה: "עשה אתה שלך, ואני אעשה שלי". הלך משה ועמד על פתח האהל,
והשכינה מקדמת לפניו, ובת קול יוצאה מן האוהל ואומרת: כך וכך תינוקות יש באוהל זה, לכך נאמר על פי ה'.

רש"י מלמד אותנו יסוד מאוד חשוב בעבודת ה'. אדם שרוצה לעשות את רצון ה', ולקבל עליו לעשות איזו מצווה, או להישמר מאיזה דבר לא טוב שהיה רגיל מאוד לעשות. לא יאמר לעצמו: "ודאי לא אצליח לעמוד בקבלה זו, ולכן כדאי שלא אתחיל בכלל". או: "אומרים שלשנות מידה מסוימת זה מאוד קשה! בטוח שאין לי בכלל סיכוי..." אומר הקב"ה: "עשה אתה את שלך, ואני אעשה את שלי!"

תתחיל. תעשה את הצעד הראשון! מובטח לך, שברגע שתוכיח שאתה באמת רוצה להשתנות, הקב"ה משם יעשה את שלו ויעזור לך להמשיך ואף להגיע לייעד. כפי שנאמר (שה''ש רבה ה, ב): "פתחו לי פתח כפתחו של מחט, ואני אפתח לכם פתח כפתחו של אולם.. "

ביעור חמץ כתנאי לחירות

וְהַנּוֹתֶרֶת מִמֶּנָּה יֹאכְלוּ אַהֲרֹן וּבָנָיו. מַצּוֹת תֵּאָכֵל בְּמָקוֹם קָדֹשׁ, בַּחֲצַר אֹהֶל מוֹעֵד יֹאכְלוּהָ. לֹא תֵאָפֶה חָמֵץ! חֶלְקָם נָתַתִּי אֹתָהּ מֵאִשָּׁי. קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הִוא, כַּחַטָּאת וְכָאָשָׁם. (פרק ו ט' - י')

ה"כלי יקר" מסביר מדוע נאמר בפסוק שהמצה צריכה לְהֵאָכֵל במקום קדוש: "המצה צריכה מקום קדוש מזה הטעם כי גם היא קודש קדשים מצד הרחקת השאור שבעיסה המחלל קדושת האדם". כלומר, המצה מקבלת את חשיבותה מעצם כך שהרחיקו מעיסתה כל שמץ של שאור (גורם תפיחה כמו השמרים), ולכן יש לאכול אותה במקום קדוש וראוי.

השאור שבעיסה מסמל את היצר הרע, כפי שהיה אומר רבי אלכסנדרי בתפלתו (ברכות יז.): "רבון העולמים, גלוי וידוע לפניך שרצוננו לעשות רצונך, אלא ששאור שבעיסה מעכב". רוצים אנו לעשות אך ורק את רצון ה', אך יצר הרע משכנע אותנו בכל פעם מחדש..

יצר הרע נמשל לעיסה שתופחת ותופחת ובעצם אין בה יותר ממה שהייתה בתחילה. שמת שתי קילו קמח וקצת מים, ואתה יכול למלא את השולחן בלחמניות וחלות. אך אם תשמור על העיסה על מנת שלא תתפח, תכין ממנה בזריזות בצק ותכניס לתנור חם, תקבל כמוּת שתוכל להניח אותה ברבע מהמקום. מה נשתנה?

במבט ראשון נראה שהעיסה שנתתי לה לתפוח להנאתה, הניבה תוצאות יותר רווחיות ומשמעויותיות הנראות לעין. אך אם מביטים לעומק על ההבדל בין שתי העיסות, מגלים שמה שגורם לעיסה שתפחה להיראות יותר ממה שהיא זה רק – אוויר.

את הפעולה של השמרים (שאור), שגורמים לבצק לתפוח ולגדול מעבר למידותיו האמיתיות, מאמץ היצר הרע לעצמו ומשתמש בה על מנת להרחיק את האדם מלעשות את רצון יוצרו. משתמש הוא בכל מיני תחבולות על מנת להגדיל לנו את השקר שיש בעולם הזה, ולהראות לנו אותו כנוצץ יפה ונחשק.. כדאי לך להיות עשיר יפה ומפורסם, עם בית שנראה כמו טירה, ורכב שנראה כמו חללית, ואשה שנראית בכל הזדמנות אפשרית.. ובפועל זהו רק בלון מלא באוויר. השקר שביצר! מכניס את האדם למרדף אין סופי אחר הבלי העולם הזה, מרדף שאפילו הגשמת התאוות וההבלים עצמם לא יוכלו למנוע אותו..

ולכן בחג הפסח שהוא חג הגאולה של עם ישראל, החג שבו אנו יוצאים מעבדות לחירות, מצַווה עלינו התורה להתרחק מאוד מהעיסה שתופחת ומחמיצה (אסור אפילו ב"משהו"). כל פירור של חמץ מסמל גאווה ורדיפה אחר דמיונות שווא שמקורם ביצר הרע. לא תיתכן הגאולה לאדם  שהוא  עדיין עבד  נרצע  של יצר הרע שממלא אותו בשקרים והבלים. חירות אמיתית היא אך ורק השתחררות מכבלי הזמן והאופנה החולפת, ודביקות חד כיוונית במטרה שלשמה נוצרנו.

אנו נמצאים בשבת הגדול, השבת שלפני חג הפסח. בחודש ניסן לפני 3327 שנה עם ישראל היה בעיצומן של ההכנות האחרונות לפני היציאה ממצרים, ואף אנחנו נמצאים בהכנות האחרונות לפני חג הפסח שיגיע בעז"ה בשבת הבאה. לפני כניסת החג אנו נדרשים לעשות בדיקה וביעור לחמץ שנמצא ברשותינו. אז כמובן שנחביא עשרה פתיתים עטופים בנייר כסף, וכנראה שגם נמצא אותם כצפוי.. אך צריכים אנו לדעת שהעבודה האמיתית היא לחפש את החמץ שמסתתר בתוכינו. לחפש אחר יצר הרע ולבער אותו. לא נניח אותו לשקוד על שמריו, כי ככל שממתינים עם עיסה שמלאה בשאור היא תופחת יותר ויותר.

הרב אורי זוהר בספרו (החיים תפקיד), מביא משל לעיר שמבוצרת בחומה. שם ביערות, בחורשות מסביב, יש חוליות קטנות של חבלנים,  הם  לא יכולים  לתקוף  את העיר כי הם מפוזרים ומועטים.

אומר הקב"ה: אתה המפקד, יום יום תוציא פטרולים, תלך ליערות, תגלה איפה הם מתחבאים ותילחם בהם. אל תיתן להם להתארגן, לא לכיתות, לא למחלקות, ולא לחטיבות. קום תבדוק, תחפש ותבער אותם, כי כל זמן שאתה ממתין הם מתפתחים ונהפכים להיות מסוכנים יותר. כפי שאומר דוד המלך (תהילים לז): "צוֹפֶה רָשָׁע לַצַּדִּיק וּמְבַקֵּשׁ לַהֲמִיתוֹ". יצר הרע צופה ומצפה להמית את הצדיק. לא פחות מזה! ולכן תפקידינו להקדים תרופה למכה. לקום לחפש ולפעול לפני שהדברים יוצאים משליטה.

ביום יד' בניסן (שישי הבא) לפני השעה 11:26, נדליק מדורה ונשליך לתוכה בטקס השנתי הקבוע, את אותם עשרה פתיתים עטופים בנייר כסף. באפשרותינו להחליט באותם רגעים אלו דברים נוספים אנו משליכים לאש. הרגלים.. תפיסות.. מעשים... המדורה כבר דולקת מה שנותר זה רק להשליך ולהיפטר. ואז לנשום עמוק - ולהתחיל בדרך חדשה.

שנזכה לצאת מעבדות לחירות!

כיסוי לפי מידה

צַו אֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו לֵאמֹר זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה (פרק ו פסוק ב')

פרש רש"י על המילה "צו": "אין צו אלא זירוז. ביותר צריך לזרז במקום שיש חסרון כיס".

וכותב בעל ה"נועם אלימלך" (רבי אלימלך וייסבלום מלִיזֶ'נְסְק): "ונראה לומר על פי הרמז, דהנה האדם העובד את השם יתברך ברוך הוא, צריך לעבוד בזריזות ובמדות טובות. אבל העובד את השם יתברך בעצלות ובדוחק שלא ברצון, אזי הרי הוא חסר הגוף. שאין לו גוף - שהוא כמו כיס ונרתיק להנשמה. וזה שרמז רש"י: ביותר צריך לזרז במקום שיש חסרון כיס. דהיינו שעובד בעצלות כנ"ל. עכ"ל.

מסביר לנו רבי אלימלך, שהגוף שלנו הוא הכיסוי של הנשמה. וברגע שהגוף לא שלם במידותיו, אלה בעל תאוות ומידות רעות ככעס גאווה קנאה וכבוד, זהו חיסרון בכיסוי של הנשמה. ולכן כשהתורה אומרת שצריך לצוות ולזרז ברגע של חיסרון כיס, היא רומזת שצריך לזרז ביותר את האדם שיש לו חיסרון במידותיו שהם העטיפות והכיסויים של הנשמה - ועליו לתקנם.

דברים אלו נכונים לכל יום ויום מימות השנה, וכל שכן לימים אלה שהם ימים של חיפוש ומשמוש אחר כל פירור של חמץ. צריכים אנו לבדוק בבית ובחצר, וכל שכן את החמץ שיש במעשינו שאנו מצווים לחפש ולבדוק עד היכן שידינו מגעת, וברגע שנמצא נשבית שאור מביתנו ומתוכינו ונבערו.

בניין גבוה נמדד ביסודותיו

וְלָבַשׁ הַכֹּהֵן מִדּוֹ בַד (פרק ו פסוק ג')

המלב"ים (רבי מאיר ליבוש בן יחיאל מיכל וייזר), כותב בעניין חשיבות הבגדים: "הנה הבגדים שציווה לעשות היו כפי הגלוי בגדים חיצוניים שיספר עניינם, איך עשו אותם האומנים במלאכה, אבל באמת היו מורים על בגדים פנימיים שיעשו כהני ה' להלביש בם את נפשותיהם בדעות ובמידות ובתכונות טובות שהם מלבושי הנפש, ומלבושים אלה לא עשו האומנים, וציווה ה' אל משה שהוא יעשה בגדי קודש אלה, היינו ללמדם תיקון נפשותיהם ומידותיהם באופן שילבישו הוד והדר את נפשם הפנימית"..

המלבי"ם מבאר לנו כמה חשוב שלכהנים יהיה בסיס של מידות טובות, בכדי שיעשו את עבודתם נאמנה כשליחי עם ישראל. ויובן על פי משל, לאחד שעשה חוזה עם קבלן לבנות לו בניין גדול בין כמה וכמה קומות, והרבה חדרים על פי הזמנה ייחודית ומדויקת. חתמו שניהם על חוזה, והחלה העבודה. לאחר כמה זמן, בא אותו אדם לקבלן, וקבל בפניו על כך ששילם בכדי לבנות בניין לגובה, וכבר כמה חודשים הפועלים רק חופרים לעומק.

אמר לו הקבלן: ישמעו אוזניך מה שפיך מדבר.. וכי היכן חשבת להעמיד את הבניין, על האויר? חובה לצקת יסודות חזקים בכדי שהבניין המפואר יישאר לעמוד על תילו. כך מלמדת אותנו התורה על חשיבות העבודה על המידות, שהם הבסיס של כל האדם.

רחמנים, ביישנים, וגומלי חסדים.

וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת יִצְחָק בֶּן אַבְרָהָם, אַבְרָהָם הוֹלִיד אֶת יִצְחָק! (פרק כה'פסוק יט')

בפסוק הראשון של הפרשה רואים אנו שקיים הבדל בין מה שכותבת התורה על יצחק, לבין מה שנכתב לגבי ישמעאל (פרק כה פסוק יב').

על יצחק נאמר: "וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת יִצְחָק בֶּן אַבְרָהָם, אַבְרָהָם הוֹלִיד אֶת יִצְחָק!" ועל ישמעאל נאמר: "וְאֵלֶּה תֹּלְדֹת יִשְׁמָעֵאל בֶּן אַבְרָהָם, אֲשֶׁר יָלְדָה הָגָר!". גם יצחק וגם ישמעאל הם בניו של אברהם, אולם שמדובר על יצחק התורה מדגישה שאברהם הוליד את יצחק. ואילו אצל ישמעאל התורה מיחסת את הולדתו להגר אמו.

את ההבדל בלשון התורה מסביר ה"כלי יקר" [הרב שלמה אפרים מלונטשיץ]: "ישמעאל לא נקרא כי אם בן אברהם, כי לא קבל טבעו זולת מה שלמדו אברהם ממעשיו הטובים וזה היה אצלו במקרה ונשתנה, שהרי לסוף יצא לתרבות רעה, ולפיכך תלה התולדה בהגר כי קבל טבע הגר המצרית.. אבל יצחק קבל טבע אברהם ולמד גם ממעשיו על כן תלה הכל באברהם הן לשון בן, והן לשון תולדה" עכ"ל. כלומר, שהתורה כותבת לנו שאברהם הוליד את יצחק, היא באה ללמד אותנו שכל תכונותיו של אברהם עברו ליצחק בירושה. ואילו ישמעאל שאב את תכונותיו מהגר אמו, ולכן נאמר שההולדה של ישמעאל היא ע"י הגר.

ואלו תכונות העניק אברהם ליצחק? הגמרא במסכת יבמות (עט.) מביאה שלשה סימנים בהם ניכרים עם ישראל ואלו הם: רחמנים, ביישנים, וגומלי חסדים. אברהם מעביר את התכונות האלה ליצחק בנו, ולכן שהוא  מצווה את אליעזר עבדו לחפש אישה ליצחק, הוא מדגיש לו: "כִּי אֶל אַרְצִי וְאֶל מוֹלַדְתִּי תֵּלֵךְ" (כד ד'). אי אפשר להביא ליצחק שגדל על תכונות של נתינה וחסד אישה מבנות כנען! בכדי שיהיה המשך לתכונות האלה צריך לקחת לו אישה שגם היא גדלה וחונכה על ערכים דומים. ולכן ברגע שאליעזר רואה את רמת החסד והנתינה שמפגינה רבקה, יודע הוא לבטח ששליחותו הצליחה ונמצאה אישה המתאימה ליצחק. מיצחק ורבקה תכונות אלו  מועברות ליעקב  שמנחיל אותם לבניו אחריו עד עולם,  וכך בכל עם ישראל טבועים המאפיינים של רחמנים, ביישנים, וגומלי חסדים. ואם נמצא אדם שאין בו אחת ממידות אלו יש לחוש לייחוסו. כפי שמביא הילקוט שמעוני: ש"כל שאינו מרחם על הבריות בידוע שאינו מזרעו של אברהם אבינו! (דברים פרק יג, תתפט). ומוסיפה הגמרא, שמי שאין לו בושת פנים בידוע שלא עמדו אבותיו על הר סיני! (נדרים כ.).

עד כדי כך התכונות טבועות אצלנו בגנים שהיו צריכים חז"ל לחוקק תקנה כפי שמובא בגמרא במסכת כתובות (נ.): אמר רבי אילעא: "באושה (שם של מקום) תיקנו, המבזבז (כלומר, מי שהוא מבזבז מנכסיו לצדקה), אל יבזבז יותר מחומש". כלומר, לא יתן לצדקה יותר מחומש (20%) מנכסיו שמא גם הוא יזדקק בסוף לצדקה. כל כך גדולה היא מידת הנתינה של העם היהודי, שהיו חייבים חז"ל להזהיר את  היהודי, שלא ייתן את כל ממונו לצדקה!! האם שייך להזהיר איזה גוי שלא ייתן יותר מידי צדקה, כדי שלא יגמר לו הכסף?? לא יקום ולא יהיה!

אך למרות שתכונות אלו מגיעות אלינו בירושה מאברהם אבינו, אסור לאדם לחשוב לעצמו שאין אנו צריכים לעמול בכדי להשיג אותם. ההפך הוא הנכון! דווקא בגלל שאלו הם הדברים שמאפיינים אותנו כיהודים, עלינו לעמול עליהם ביתר שאת! אדם צריך להשתדל לתת צדקה כפי יכולתו, הן מגופו והן מכספו. צריך להשתדל בכל כוחו להתרחק מעזות הפנים השלילית, ולדבוק במידת הביישנות שעל כך נאמר: "עַז פָּנִים לַגֵּיהִנָּם, וּבוֹשת פָּנִים לְגַן עֵדֶן" (אבות ה כ'). ו"כל אדם המתבייש, לא במהרה הוא חוטא" (נדרים כ.). וכן להימנע ממידת האכזריות ולא לנקום ולצער שום בריה, אלה "שתהיה מידת הרחמים והחנינה תקועה ונמצאת בלבו כל הימים. וכמו שהאדם רוצה שירחמו עליו בשעת צרכו, כן ראוי לו שירחם על מי שיצטרך", כמו שאמר הכתוב (ויקרא יט יח'): "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" (אורחות צדיקים - שער הרחמים).

מידות אלו כ-בושה רחמנות וגמילות חסדים, יוכל אדם לקנות בהצלחה אך ורק אם ישמר מחברה רעה. אדם שחושב שהוא יכול להמשיך ולהסתובב עם חברה רעה שאין בה בושה ורחמנות, ועדיין יוכל לשפר את מידותיו הוא טועה! ברגע שאדם רואה שכולם מסביבו חפצים לתת ולהעניק, "נדבק" גם הוא ברצון לנתינה. אם כולם מדברים בכבוד איש לרעהו, אף אדם לא ירצה להיות יוצא דופן. האדם נמשך אחרי החברה בא הוא נמצא (משנה תורה - דעות פרק ו א'). אם האדם נמצא בחברה טובה הוא נמשך לעשות דברים טובים. ואם הוא נמצא בסביבת אנשים רעים, הוא ימשך אחרי הבל וריק ולכן הוא חייב לצאת משם!

על הפסוק "וַיִּתְרֹצֲצוּ הַבָּנִים בְּקִרְבָּהּ" (כה כב') כותב רש"י: ש"בעת שרבקה עברה ליד בית מדרש היה רוצה יעקב לצאת, ובעת שעברה בפתח עבודה זרה היה רוצה עשיו לצאת". ושואל החת"ם סופר: "תינוק במעי אמו, המלאך בא ומלמד אותו את כל התורה כולה! וכי חשב יעקב שבבית המדרש ילמד יותר מאשר עם המלאך, שכל כך רצה לצאת?!" אלא, אמנם יעקב למד תורה עם המלאך, אך שהה במחיצתו של עשו הרשע, ולכן העדיף לצאת וללמוד בבית המדרש. ועל כך אומרת המשנה באבות (א ז') : "הַרְחֵק מִשָּׁכֵן רָע, וְאַל תִּתְחַבֵּר לָרָשָׁע". תוכל להיות ולהישאר צדיק אך ורק אם תתרחק ממחיצתם של הרשעים שמסביבך..

מוציאים את האדם מן העולם!

וַיַּקְהֵל עֲלֵיהֶם קֹרַח אֶת כָּל הָעֵדָה אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד!     (פרק טז פסוק יט')

קרח נתקנא בנשיאותו של אליצפן בן עוזיאל שמינהו משה (רש"י פרק טז פסוק א') וזה מה שגרם לו לפתוח במחלוקת.

ומה ה״רווח״ שיצא לו מקנאה זו? לא קיבל את מה שרצה, הביא לאבדון את עצמו ואת כל עדתו ונבלעו חיים באדמה הם ורכושם...

״הַקִּנְאָה וְהַתַּאֲוָה וְהַכָּבוֹד, מוֹצִיאִין אֶת הָאָדָם מִן הָעוֹלָם!״ (אבות ד כא')

בכפר קטן שבגליל חיו בשכנות שני קנאים וצרי עין אחמד וסמיר, ולכל אחד מהם היה סוס. לסמיר היה נדמה משום מה שהשכן שלו - אחמד ״שם עין״ על הסוס שלו, הוא ראה את אחמד מסתכל על הסוס שלו בעיניים חמדניות... והוא פחד ששכנו יגנוב את הסוס. כדי להגן על רכושו, החליט סמיר 'לסמן' אותו וקצץ לו את קצה האוזן השמאלית, כך לא יוכל אחמד לטעון שזה הסוס שלו.

לא קשה לתאר כמה כעס סמיר למחרת, כשראה שגם אחמד קצץ לסוס שלו את קצה האוזן השמאלית, בדיוק באותו מקום.

״קלטתי אותך!״ סינן סמיר, והבין שכנראה השכן החמדן באמת מעוניין בסוס שלו. אחרת למה שיקצץ לסוס את האוזן בדיוק באותו מקום שהוא קצץ?!... הלך וקצץ את זנבו של הסוס.

הדם עלה לו לראש כשראה למחרת את סוסו של אחמד רועה באחו וגם הוא חסר זנב. ״קנאי חמדן וחסר בושה!״ כינה סמיר את שכנו החמדן, הלך ושבר את רגלו הימנית של הסוס.

אחר הצהרים נפגשו שניהם, אחמד וסמיר, במרכז הכפר כשרגלי הסוסים של שניהם שבורות. ״טיפשים מטופשים״, צעק לעברם אחד השכנים, 'עד מתי תמשיכו להתעלל בסוסים המסכנים שלכם?! אתם עוד תהרגו אותם בסוף!!!..״

סמיר קפץ וקרא: 'ומה אעשה?! שכני ה״יקר״, אחמד, ״שם עין״ על הסוס שלי, הייתי חייב לסמן אותו כדי שהוא לא יחליף לי אותו!״ ״וגם אני!״ קפץ אחמד, ״גם אני הבחנתי כבר מזמן שסמיר ״שם עין״ על הסוס שלי והחליט להחליף אותו בשלו, הייתי חייב לסמן אותו!...

״תגידו נפלתם על הראש?!״ התריס לעברם השכן, ״אתם לא רואים שסוס אחד שחור וסוס אחד לבן?!...

שיש באדם מידות רעות כקנאה, תאוה או כבוד - אין שכל,  אין מחשבה,  אין שקול דעת -  אין אדם בעולם!