ליצר הטוב אין חלונות ראווה

וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל, וְכִי תַאֲוָה הוּא לָעֵינַיִם, וְנֶחְמָד הָעֵץ לְהַשְׂכִּיל, וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ וַתֹּאכַל! (פרק ג פסוק ו')

על פסוק זה כותב הכלי יקר: "כי בכל חטא יש ליצר הטוב ויכוח עם היצר הרע. כי היצר הטוב מבטיחו [לאדם] שכר הרוחני לעולם הבא, והיצר הרע משיב עליו וטוען כי טוב לילך אחר התאוות המומחשות לעין הרואה, כי תאוות העולם הזה נראים לעין כל, מלילך אחר חמדות העולם הבא אשר עין לא ראתה.. ולכך נאמר: "וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה"! ראתה [את] דברי הנחש, וישרו בעיניה טענותיו - כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל, וְכִי תַאֲוָה הוּא לָעֵינַיִם.. שתאוות העולם הזה נראים עין בעין. שלא כמו חמדות העולם הבא שעין לא ראתה". עכ"ל.

ליצר הרע יש הרבה חלונות ראווה שבעזרתם הוא מראה את השקר הנוצץ שבתאוות העולם הזה. אך ליצר הטוב אין חלונות ראווה ומציע הוא לך לטעום! בלי לטעום לא ניתן להבין כמה טובים הם חיי התורה והמצוות. אם תרצה לשפוט על פי הראייה בלבד את חיי התורה והמצוות, תלך שולל אחר העצות של חבריך והתקשורת החילונית. ועל כך אומר דוד המלך ע"ה: "טַעֲמוּ וּרְאוּ כִּי טוֹב ה'" (תהילים לד) לא ניתן להרגיש טעם על פי ראייה בלבד!

ועל כך יעידו כל אלה שכבר טעמו...

ולמה נקרא שמו ישמעאל?

וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: נְקֹם נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֵת הַמִּדְיָנִים אַחַר תֵּאָסֵף אֶל עַמֶּיךָ! (פרק לא פסוקים א'-ב')

הפרשה פותחת בציווי ה' למשה לנקום במדיינים על כך שהחטיאו את עם ישראל בעבודה זרה ובזנות והפילו בעצתם כ"ד אלף מישראל.

ומסביר ה"כלי יקר" (רבי שלמה אפרים מלונטשיץ) שידע משה שברגע שישמע העם שהקב"ה אמר לו: "נְקֹם נִקְמַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֵת הַמִּדְיָנִים, אַחַר תֵּאָסֵף אֶל עַמֶּיךָ" ימחלו ישראל על כבודם, ויוותרו על הנקמה במדיינים, מפני שידעו שחיי משה תלויים בדבר, ולא ירצו להיפרד ממנהיגם. ולכן שינה ואמר להם: "לָתֵת נִקְמַת ה' בְּמִדְיָן" (לא ג'). וכך ידעו ישראל שחייבים הם לצאת להילחם ולנקום במדיין, כי אינם יכולים למחול על נקמתו של הקב"ה. עם ישראל יכולים למחול על נקמתם, אך לא ניתן למחול על נקמתו של הקב"ה!

אומרים חז"ל שעתיד הקב"ה לנקום לעתיד לבוא בכל אלו אשר הצרו לישראל בכל הדורות כולם. לא יהיה אחד שינקה מנקמת ה'. ואנו מבקשים זאת באומרנו: "אֵל נְקָמוֹת ה', אֵל נְקָמוֹת הוֹפִיַע. הִנָּשֵׂא שֹׁפֵט הָאָרֶץ, הָשֵׁב גְּמוּל עַל גֵּאִים! (תהילים צד').

כמה זמן אנו צריכים לחכות לנקמת ה' שתגיע? מה ניתן לעשות שכבר יגיע הקץ לסבל ולצרות שעם ישראל סוחב על עצמו במהלך כל הגלות הארוכה?

את הפתרון נוכל למצוא במי שנבחרו להיות המשוכה האחרונה שמפרידה בנינו ובין הגאולה: "בני ישמעאל"!

הגר שפחת שרה זוכה לגילוי מלאך המבשר לה: "הִנָּךְ הָרָה וְיֹלַדְתְּ בֵּן וְקָרָאת שְׁמוֹ יִשְׁמָעֵאל!" (בראשית טז יא'). מעניין לראות ששמו של ישמעאל לא ניתן לו בעקבות מאורע כלשהו שקורה בלידתו, אלה שמו ניתן על ידי מלאך עוד לפני שנולד, דבר שמעיד על סיבה מיוחדת שבגינה נקרא ישמעאל.

מסביר זאת רבי אליעזר הגדול: "ולמה נקרא שמו ישמעאל? שעתיד לשמוע הקב"ה באנקת העם ממה שעתידים בני ישמעאל לעשות בארץ באחרית הימים, לפיכך נקרא שמו ישמעאל (פרקי דרבי אליעזר פרק לא').

בעל הטורים בפירושו על הפסוק מביא זווית נוספת: המילה "וְקָרָאת" נכתב ד' פעמים בתורה:

א. "וְקָרָאת שְׁמוֹ יִשְׁמָעֵאל" (בראשית טז יא').

ב. "וְקָרָאת אֶתְכֶם הָרָעָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים" (דברים לא כט').

ג. "וְקָרָאת שְׁמוֹ עִמָּנוּ אֵל" (ישעיהו ז יד').

ד. "וְקָרָאת יְשׁוּעָה חוֹמֹתַיִךְ" (ישעיהו ס יח').

ארבעת הפעמים בהם מופיעה המילה "וְקָרָאת", נותנות לנו סקירה על: שם המַכֶּה, תוצאת המַכָּה, באיזה זמן?, מהו הפתרון?, ומהי התוצאה?.

שם המַכֶּה - "וְקָרָאת שְׁמוֹ יִשְׁמָעֵאל" .

תוצאת המַכָּה – "וְקָרָאת אֶתְכֶם הָרָעָה".

הזמן - "וְקָרָאת אֶתְכֶם הָרָעָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים" .

מהו הפתרון? - "וְקָרָאת שְׁמוֹ עִמָּנוּ אֵל". רק ברגע שנדע שרק ה' שעימנו יכול להצילנו, ולא נלך אחר תחושת כוחי ועוצם ידי וכדומה ניגאל.

והתוצאה הסופית היא - "וְקָרָאת יְשׁוּעָה חוֹמֹתַיִךְ". יגיע עת גאולתינו וירושלים שבין החומות תיבנה.

ההתמודדות עם הרעה של בני ישמעאל [גם] בימינו היא קשה ומורטת עצבים. עָם שמנסה לרשת את ארץ ישראל במרמה ובדרך של שחוק והיתול. הוא נלחם ללא הרף על מנת לפגוע ולהרוג, וכשבאים אליו בטענות הוא אומר: "מה כבר עשיתי? הרי אני לא מסוגל לכלום.." "מה זה כמה טילים קטנים לעומת צבא שלם וחזק.." "תראו אותי אני כזה חלש ומסכן, ועוד באים אלי בטענות..."

בדיוק כפי שכותב הרמב"ן על הפסוק: "וַתֵּרֶא שָׂרָה אֶת בֶּן הָגָר הַמִּצְרִית אֲשֶׁר יָלְדָה לְאַבְרָהָם מְצַחֵק" (בראשית כא ט'): היה ישמעאל מריב עם יצחק על הירושה. ואומר: "אני בכור ויורש פי שנים". ויוצאין לשדה ונוטל קשתו ויורה בו חצים, ואומר: "הלא משחק אני"...

אך לא לעולם חוסן! ברגע שעם ישראל ירים את עיניו למרום, ויזעק אל הקב"ה מכל הצרות וההצקות של בני ישמעאל, אז ישמע-אל ויענם. כי הרי לכך נקרא שמו ישמעאל. הפתרון הוא לזעוק אל ה' ולא לסמוך על מגיני חיצים (כ.ב) וכדומה, זה רק מרדים אותנו!  ואו אז תגיע הנקמה המיוחלת של הקב"ה, נקמה שלא ניתן למחול עליה.

"כֹּה אָמַר ה' אלוקים הִנְנִי נוֹטֶה יָדִי עַל פְּלִשְׁתִּים, וְהִכְרַתִּי אֶת כְּרֵתִים וְהַאֲבַדְתִּי אֶת שְׁאֵרִית חוֹף הַיָּם. 

וְעָשִׂיתִי בָם נְקָמוֹת גְּדֹלוֹת בְּתוֹכְחוֹת חֵמָה וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי ה' בְּתִתִּי אֶת נִקְמָתִי בָּם!"

(יחזקאל כה)

להמשך צפייה:

ביעור חמץ כתנאי לחירות

וְהַנּוֹתֶרֶת מִמֶּנָּה יֹאכְלוּ אַהֲרֹן וּבָנָיו. מַצּוֹת תֵּאָכֵל בְּמָקוֹם קָדֹשׁ, בַּחֲצַר אֹהֶל מוֹעֵד יֹאכְלוּהָ. לֹא תֵאָפֶה חָמֵץ! חֶלְקָם נָתַתִּי אֹתָהּ מֵאִשָּׁי. קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הִוא, כַּחַטָּאת וְכָאָשָׁם. (פרק ו ט' - י')

ה"כלי יקר" מסביר מדוע נאמר בפסוק שהמצה צריכה לְהֵאָכֵל במקום קדוש: "המצה צריכה מקום קדוש מזה הטעם כי גם היא קודש קדשים מצד הרחקת השאור שבעיסה המחלל קדושת האדם". כלומר, המצה מקבלת את חשיבותה מעצם כך שהרחיקו מעיסתה כל שמץ של שאור (גורם תפיחה כמו השמרים), ולכן יש לאכול אותה במקום קדוש וראוי.

השאור שבעיסה מסמל את היצר הרע, כפי שהיה אומר רבי אלכסנדרי בתפלתו (ברכות יז.): "רבון העולמים, גלוי וידוע לפניך שרצוננו לעשות רצונך, אלא ששאור שבעיסה מעכב". רוצים אנו לעשות אך ורק את רצון ה', אך יצר הרע משכנע אותנו בכל פעם מחדש..

יצר הרע נמשל לעיסה שתופחת ותופחת ובעצם אין בה יותר ממה שהייתה בתחילה. שמת שתי קילו קמח וקצת מים, ואתה יכול למלא את השולחן בלחמניות וחלות. אך אם תשמור על העיסה על מנת שלא תתפח, תכין ממנה בזריזות בצק ותכניס לתנור חם, תקבל כמוּת שתוכל להניח אותה ברבע מהמקום. מה נשתנה?

במבט ראשון נראה שהעיסה שנתתי לה לתפוח להנאתה, הניבה תוצאות יותר רווחיות ומשמעויותיות הנראות לעין. אך אם מביטים לעומק על ההבדל בין שתי העיסות, מגלים שמה שגורם לעיסה שתפחה להיראות יותר ממה שהיא זה רק – אוויר.

את הפעולה של השמרים (שאור), שגורמים לבצק לתפוח ולגדול מעבר למידותיו האמיתיות, מאמץ היצר הרע לעצמו ומשתמש בה על מנת להרחיק את האדם מלעשות את רצון יוצרו. משתמש הוא בכל מיני תחבולות על מנת להגדיל לנו את השקר שיש בעולם הזה, ולהראות לנו אותו כנוצץ יפה ונחשק.. כדאי לך להיות עשיר יפה ומפורסם, עם בית שנראה כמו טירה, ורכב שנראה כמו חללית, ואשה שנראית בכל הזדמנות אפשרית.. ובפועל זהו רק בלון מלא באוויר. השקר שביצר! מכניס את האדם למרדף אין סופי אחר הבלי העולם הזה, מרדף שאפילו הגשמת התאוות וההבלים עצמם לא יוכלו למנוע אותו..

ולכן בחג הפסח שהוא חג הגאולה של עם ישראל, החג שבו אנו יוצאים מעבדות לחירות, מצַווה עלינו התורה להתרחק מאוד מהעיסה שתופחת ומחמיצה (אסור אפילו ב"משהו"). כל פירור של חמץ מסמל גאווה ורדיפה אחר דמיונות שווא שמקורם ביצר הרע. לא תיתכן הגאולה לאדם  שהוא  עדיין עבד  נרצע  של יצר הרע שממלא אותו בשקרים והבלים. חירות אמיתית היא אך ורק השתחררות מכבלי הזמן והאופנה החולפת, ודביקות חד כיוונית במטרה שלשמה נוצרנו.

אנו נמצאים בשבת הגדול, השבת שלפני חג הפסח. בחודש ניסן לפני 3327 שנה עם ישראל היה בעיצומן של ההכנות האחרונות לפני היציאה ממצרים, ואף אנחנו נמצאים בהכנות האחרונות לפני חג הפסח שיגיע בעז"ה בשבת הבאה. לפני כניסת החג אנו נדרשים לעשות בדיקה וביעור לחמץ שנמצא ברשותינו. אז כמובן שנחביא עשרה פתיתים עטופים בנייר כסף, וכנראה שגם נמצא אותם כצפוי.. אך צריכים אנו לדעת שהעבודה האמיתית היא לחפש את החמץ שמסתתר בתוכינו. לחפש אחר יצר הרע ולבער אותו. לא נניח אותו לשקוד על שמריו, כי ככל שממתינים עם עיסה שמלאה בשאור היא תופחת יותר ויותר.

הרב אורי זוהר בספרו (החיים תפקיד), מביא משל לעיר שמבוצרת בחומה. שם ביערות, בחורשות מסביב, יש חוליות קטנות של חבלנים,  הם  לא יכולים  לתקוף  את העיר כי הם מפוזרים ומועטים.

אומר הקב"ה: אתה המפקד, יום יום תוציא פטרולים, תלך ליערות, תגלה איפה הם מתחבאים ותילחם בהם. אל תיתן להם להתארגן, לא לכיתות, לא למחלקות, ולא לחטיבות. קום תבדוק, תחפש ותבער אותם, כי כל זמן שאתה ממתין הם מתפתחים ונהפכים להיות מסוכנים יותר. כפי שאומר דוד המלך (תהילים לז): "צוֹפֶה רָשָׁע לַצַּדִּיק וּמְבַקֵּשׁ לַהֲמִיתוֹ". יצר הרע צופה ומצפה להמית את הצדיק. לא פחות מזה! ולכן תפקידינו להקדים תרופה למכה. לקום לחפש ולפעול לפני שהדברים יוצאים משליטה.

ביום יד' בניסן (שישי הבא) לפני השעה 11:26, נדליק מדורה ונשליך לתוכה בטקס השנתי הקבוע, את אותם עשרה פתיתים עטופים בנייר כסף. באפשרותינו להחליט באותם רגעים אלו דברים נוספים אנו משליכים לאש. הרגלים.. תפיסות.. מעשים... המדורה כבר דולקת מה שנותר זה רק להשליך ולהיפטר. ואז לנשום עמוק - ולהתחיל בדרך חדשה.

שנזכה לצאת מעבדות לחירות!

אדם לא מפסיד שהוא הולך עם הקב"ה בכל מחיר!

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל רְאוּ קָרָא ה' בְּשֵׁם בְּצַלְאֵל בֶּן אוּרִי בֶן חוּר לְמַטֵּה יְהוּדָה (לה' פסוק ל')

הלא מספיק היה לכתוב בצלאל בן אורי למטה יהודה. ולמה התורה הייתה חייבת לציין את השושלת עד לסבו - חוּר?

מסביר ה"כלי יקר": "הורה שבדין הוא לקרבו אל המלאכה הקדושה הזאת יותר מזולתו. יען כי חוּר אבי אביו מסר נפשו על מעשה העגל שגרם שבירת הלוחות".

התורה מראה לנו כאן דבר מדהים. אולי היינו יכולים לחשוב, שחוּר נהרג על ידי הערב רב לשווא. ואולי יהיו שיגידו שחוּר לא פעל נכון בכך שנתן "דרשה" לאנשי-הערב רב שהיו משולהבים לעשות להם עגל זהב בכל מחיר. ולכך מזכירה התורה את יחוסו של בצלאל עד לסבו חוּר. להראות לך שפעל נכון ומסר נפשו, ומת מות קדושים. ובכך זכה שנכדו הוא בצלאל שהיה האמן והאדריכל הראשי, בכל מה שקשור לעשיית המשכן וכליו.

עוד מראה לנו התורה, שאין אדם שמפסיד מכך שהוא הולך עם הקב"ה בכל מחיר, כל שכן במקום שעליו לשמש דוגמא.

כפי שאומר יהודה בן תימא: "הֱוֵי עַז כַּנָּמֵר.. לַעֲשׂוֹת רָצוֹן אָבִיךָ שֶׁבַּשָּׁמַיִם". ומפרש זאת רבינו יעקב בן אשר בעל הטורים (או"ח סימן א'): שכלל גדול הוא שאדם צריך להיות עז כנמר, מפני המלעיגים עליו בעבודת ה', ולא יבוש משום אדם.

מי יצליח להוריד ליהודי את המעיל?

וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב לְבַדּוֹ וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ עַד עֲלוֹת הַשָּׁחַר (פרק לב פסוק כה')

כל מהותו של יעקב היא פרישות. הוא לא משנה את שמו לשונו ומלבושו גם שנמצא בבית לבן, והוא לא מנסה אפילו להחזיר את לבן בתשובה למרות שהיה עובד אלילים.

שרו של עשיו מבין את משמעות הנצחיות של יעקב שבאה ע"י הפרישות ["עִם לָבָן גַּרְתִּי" - ותרי"ג מצוות שמרתי (לב ה')], והוא מנסה להתחבר אל יעקב בדרך של: "וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ עַד עֲלוֹת הַשָּׁחַר" ומסביר ה "כלי יקר": [ש]מילת "וַיֵּאָבֵק" היא כמו וַיְחַבֶּק. מנסה עשיו להתחבר אל יעקב על ידי חיבוק ובכך לשבור את הנצחיות שלו.

החפץ חיים אומר על כך שבכל הדורות ניסו לכלותינו ודווקא שבאו עלינו סערות קשות ניצלנו וה' בא לעזרתנו, אך כשהתחברנו עם הגויים ספגנו את האבדות הקשות ביותר..

משל למה הדבר דומה: השמש והרוח התערבו מי יוריד את המעיל ליהודי. הרוח נשבה בעוז, וככל שהתגברה היהודי תפס את המעיל וסגר את הכפתורים וקשר את הכובע והיא לא הצליחה.

משלא הצליחה, הגיעה השמש לעומתה. הפיצה את חומה, קפחה על ראשו ומיד היהודי פשט את מעילו...

כן הוא הנמשל: כשעם ישראל עומד בפני סערות קשות הוא יודע להתגונן כנגד אויביו, אך כאשר אומות העולם נותנים לו טיפה חום [חיבוק] הוא מיד פושט את מעילו, מתחבר אליהם וסופג את האבדות הקשות ביותר בהיסטוריה...

יש לנו ללמוד מיעקב כיצד להישאר שונה ומיוחד, ולא להתפתות ולחבק את תרבות הגויים הקורצת. רק כך נשמור על נצחיותנו..

איזהו עשיר השמח בחלקו (שלו!)

וַיִּדַּר יַעֲקֹב נֶדֶר לֵאמֹר אִם יִהְיֶה אֱלֹקִים עִמָּדִי וּשְׁמָרַנִי בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי הוֹלֵךְ, וְנָתַן לִי לֶחֶם לֶאֱכֹל וּבֶגֶד לִלְבֹּשׁ! (פרק כח' פסוק כ')

כותב על כך ה"כלי יקר": שביקש יעקב "שימנעהו ה' מן זהב ורוב פנינים.. שלא יתן לו לחם יותר מכדי אכילתו, ובגד יותר מכדי צרכו, וינצל מן החטא".. כי "העושר הוא המעוור עיני בעליו, ומונע את האדם מן הדרך הישר"! עכ"ל.  ההסתפקות במועט היא העושר!

היה היה מלך אחד שבנה במרכז העיר ארמון נהדר מרהיב עין ביופיו, סביבו נטע גן נפלא עצי פרי, שושנים ופרחים, וריח לו כלבנון, קבע בו המלך שלט קטן, וחרט עליו: "הארמון והגן האלה יינתנו במתנה על ידי המלך ירום הודו לאדם השמח בחלקו".

עברו כמה בני אדם וראו את הארמון ואת השלט שעליו, וכל אחד חשב לעצמו בוודאי שאני לא האיש המתאים לארמון שכזה, כי מי שיש לו מנה רוצה מאתים, ואינו שמח בחלקו. והנה עבר שם איש עשיר ונכבד ,שזוכה לעושר וכבוד ולמשפחה מפוארת, והוא מדושן עונג, ומאושר בכל ענייניו, והשלט קרץ לו, אמר בלבו, הלא אין אדם השמח בחלקו כמוני... וכל הטוב בעולם נוצר הרי בשבילי, נטל רשות ונכנס אל המלך,

פנה  אליו ואמר: "הנה חנני ה' ויש לי כל טוב, ואני שמח בחלקי, ועל המלך לקיים את מאמר התורה: "מוֹצָא שְׂפָתֶיךָ תִּשְׁמֹר וְעָשִׂיתָ" (דברים כג' כד')... חושבני שהארמון והגן אשר סביבו מגיעים לי!".

התפרץ המלך בצחוק ואמר לו: שוטה שבעולם, אם אתה שמח בחלקך, כאשר דיברת, למה לטשת עין על ארמוני והגן שסביבו, הלא די לך במה שיש לך?!... יצא האיש בבושת פנים וברח אל מקומו...