‏הצגת רשומות עם תוויות ויקהל. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות ויקהל. הצג את כל הרשומות

יום רביעי, 11 במרץ 2015

מת לחיות - ההזדמנות השבועית

שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִהְיֶה לָכֶם קֹדֶשׁ שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן לַה' כָּל הָעֹשֶׂה בוֹ מְלָאכָה יוּמָת .. (פרק לה פסוקים א'-ב')


הפרשה שלנו פותחת בציווי על קדושת השבת, אותה קדושת שבת שתמיד הייתה הקשר בין היהודי לבין בורא העולם, לב ליבה של היהדות. השבת היא העדות לכך שהקב"ה ברא את העולם בששה ימים, ושבת ביום השביעי וקידש אותו. ארז אותו בעטיפה יפה, ואמר למשה רבינו: "מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה, ואני מבקש ליתנה לישראל - לך והודיעם" (שבת י:). מתנה שהיא רק של ישראל! כמו שאנו אומרים בתפילת שחרית: "ולֹא נְתַתּוֹ ה' אֱלֹקֵינוּ לְגוֹיֵי הָאֲרָצוֹת, וְלֹא הִנְחַלְתּוֹ מַלְכֵּנוּ לְעוֹבְדֵי אֱלִילִים, גַּם בִּמְנוּחָתוֹ לֹא יִשְׁכְּנוּ עֲרֵלִים,  כִּי לְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל נְתַתּוֹ בְּאַהֲבָה, לְזֶרַע יַעֲקֹב אֲשֶׁר בָּם בָּחָרְתָּ". כלומר, אם הגויים רוצים יום מנוחה, הם יבחרו את יום ראשון, שישי או כל יום אחר (נבואה שהתגשמה להפליא, ראה מאחור), אבל יום השבת הוא של עם ישראל. רק לנו יש את הזכות במתנה הנפלאה הזו, שהיא מקור הברכה להכל!

יהודים בכל הדורות מסרו את נפשם ובלבד שלא יחללו ואף במשהו את קדושת השבת. "אוֹת הִוא בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם" (שמות לא יג') אומר הקב"ה. ברגע שהיהודי שומר את השבת, זה סימן שהוא מחובר לבורא עולם. ואם אינו שומר? מגלה לנו התורה את דינו: "מְחַלְלֶיהָ מוֹת יוּמָת" (שמות לא יד')! וכי אדם שאינו שומר שבת דינו מיתה? מעשים שבכל יום מראים שאיש הישר בעיניו יעשה, ולאף אדם לכאורה אין נזק נראה לעין..

אלה שברור לנו, שהתכלית של העולם היא לאפשר בחירה לאדם. ואם הרשעים במעשיהם היו נענשים מיד על פי מה שכתוב בתורה, כל הבחירה בעולם הייתה מתבטלת, ואפילו גויים היו יושבים בשבת בשילוב ידיים מחשש שיקרה להם נזק. אם כן, למה מתכוונת התורה באומרה: "מְחַלְלֶיהָ מוֹת יוּמָת", אם בפועל אנו רואים שלרשעים לא קורה כלום!?

הקב"ה אומר ע"י הנביא יחזקאל: "כִּי לֹא אֶחְפֹּץ בְּמוֹת הַמֵּת, נְאֻם ה'.." (יח לב'). האם שייך להמית את המת? הרי הוא כבר מת! אז איך ה' אומר, כי לא אחפוץ במות המת? אלה ממשיך ואומר הפסוק: "כִּי אִם בְּשׁוּבוֹ מִדְּרָכָיו, וְחָיָה". זאת אומרת, שאדם יכול להפוך את מצבו ממת לחי, ולהפך מחי למת, והכל על פי מעשיו. שהקב"ה אומר על השבת: "מְחַלְלֶיהָ מוֹת יוּמָת", הקב"ה מראה לנו את מצב האדם ברגע שהוא לא שומר את השבת - מוֹת יוּמָת! מוֹת בעולם הזה, ויוּמָת לעולם הבא.

ישנם אנשים שנראים לנו, שמחים רוקדים ושרים וכביכול "מְבַלִּים", ובפועל בורא העולם מחשיב אותם כמתים רוחנית. איך אדם יכול להעביר 120 שנה, ולדעת שזה שמספק לו חמצן, נותן לו כח, ילדים ופרנסה, מחשיב אותו בכל רגע כמת??? איך אדם שנולד כיהודי וקיבל כרטיס כניסה לעולם הבא, יכול להרשות לעצמו לבעוט בזכות הגדולה הזאת, ובמקום זה להכנס לקטגוריה של: "וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִקֶּרֶב עַמֶּיהָ" (שמות לא יד'). האדם במו ידיו מסלק מעצמו את נשמת היהודי שהייתה בקרבו, כפי שפוסק הרמב"ם (ערובין ב טז'): ש"מחלל שבת, הרי הוא כגוי לכל דבריו" (נכתב גם מס' פעמים ב"שולחן ערוך").

החפץ-חיים נותן משל לדבר, על בעל חנות שנסע לחופשה, וסגר את חנותו למשך כמה ימים. בכל אותו שבוע, אנשים הגיעו וראו שדלת החנות סגורה, וכולם ידעו שזה עניין של כמה ימים עד שבעל החנות יחזור. וילד אחד שאל את אימו: אמא, אולי המוכר כבר לא רוצה למכור בחנות? אולי הוא עזב לתמיד??

ענתה לו אמו בביטחון גמור: בני, ברגע שהשלט מעל החנות עדיין מתנוסס לו, ועדיין מודיע על תכולת החנות, אנו יודעים שהחנות עדיין פעילה, והמוכר ישוב בעוד יום או יומיים. אך ברגע שהמוכר יסיר את השלט שקבוע מעל החנות, בידוע שעזב את חנותו, אינו מתכוון למכור יותר, ואולי מישהו אחר יתפוס את מקומו.. אומר לנו החפץ חיים בכאב, שהשבת היא השלט שמתנוסס מעל ומעיד, אני יהודי! אם אדם מועד בשאר המצוות, הוא כמו אותו מוכר שהלך לכמה שעות או כמה ימים, ואח"כ יחזור למקומו. אך אם אדם אינו שומר את השבת, הרי הוא כמסיר את השלט המעיד על היותו קשור לבורא העולם.

ככל שאדם מקפיד יותר על שמירת השבת עם כל פרטיה ודקדוקיה, כך הוא יותר מרגיש את העונג שבה. וככל שהוא מכבד אותה פחות, הוא "מת" כבר שהיא תצא.. ועל כך אומר הנביא ישעיה (נח נג'): "אִם תָּשִׁיב מִשַּׁבָּת רַגְלֶךָ, עֲשׂוֹת חֲפָצֶךָ בְּיוֹם קָדְשִׁי- וְקָרָאתָ לַשַּׁבָּת עֹנֶג לִקְדוֹשׁ ה' מְכֻבָּד. וְכִבַּדְתּוֹ מֵעֲשׂוֹת דְּרָכֶיךָ (שלא יהא הילוכך של שבת כהילוכך של חול), מִמְּצוֹא חֶפְצְךָ (חפציך אסורין, חפצי שמים מותרין) וְדַבֵּר דָּבָר (שלא יהא דבורך של שבת כדבורך של חול). [ו]אָז תִּתְעַנַּג עַל ה'..."

הכוח ליהנות משמירת השבת נמצא בידינו. והכוח בהנאה שנשיג משמירת השבת יכול לחלחל ולגרום לכל הקרובים והרחוקים שרואים אותנו ונמצאים במחיצתנו, להפסיק לנסות "לעשות חיים", כי "טוֹעֲמֶיהָ חַיִּים זָכוּ". החיים האמיתיים נמצאים במתנה הנפלאה שקיבלנו מבורא העולם, ושבת שמה. (- לך והודיעם!)

 

 

.

ושמרו (רק) בני ישראל את השבת!

שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה, וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִהְיֶה לָכֶם קֹדֶשׁ שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן לַה' כָּל הָעֹשֶׂה בוֹ מְלָאכָה יוּמָת (פרק לה' פסוק ב')


אחד הדברים שחכמי אומות העולם לא מצליחים להסביר, זה את הסיבה לשימוש בשבוע בן השבעה ימים הנהוג בעולם. שבעה ימים זה דבר לא מובן! לא ניתן לחלק חודש לשבעה ימים, ואף זה יוצר סיבוכים בחישובים של שנה שלימה או תקופות. נראה שהיה צריך לבחור חמישה ימים או עשרה ימים, או סתם מספר ימים זוגי, הכל היה יותר נוח. אך משום מה כל העולם כולו ממשיך לספור את השבוע שלו לפי שבעה ימים.

ואיפה הכל התחיל? בבריאת העולם כמובן! ברגע שהקב"ה ברא את העולם בששה ימים, ונתן לנו את היום השביעי כיום השבת, מרגע זה כבר כל העולם המשיך לקבל על עצמו את ההרכב של השבעה ימים בלית ברירה. ובעוד היהדות המקורית ההולכת על פי הוראות היצרן של בורא העולם,  וממשיכה לשמור את

יום השבת כיום קדוש יום של שביתה ומנוחה, החלו שאר העמים לנסות לחפש להם ייחודיות בכך שיקבעו יום מנוחה אחר מאשר היהודים. אז הנצרות בחרה לעצמה את היום הראשון (כי זהו היום של אל השמש – Sunday), ואילו דת האסלאם שקמה כ-600 שנה לאחר מכן, בוחרת לעצמה  את היום השישי בשבוע.

היגיון? כנראה שלא חייב.! כי הרי איך יתכן שלאחר יום המנוחה שלהם מגיע היום השביעי בשבוע? הרי היה צריך להתחיל שוב מאחד... אבל כפי שאמרנו, הגיון אין כאן..

מה שלא יודעים אומות העולם, זה שברגע שהם בחרו יום אחר מיום השבת, הם הגשימו נבואה שאותה הבטיח לנו הקב"ה! וכך אנו אומרים בתפילת שחרית של שבת: "ולֹא נְתַתּוֹ ה' אֱלֹקֵינוּ לְגוֹיֵי הָאֲרָצוֹת, וְלֹא הִנְחַלְתּוֹ מַלְכֵּנוּ לְעוֹבְדֵי אֱלִילִים, גַּם בִּמְנוּחָתוֹ לֹא יִשְׁכְּנוּ עֲרֵלִים, כִּי לְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל נְתַתּוֹ בְּאַהֲבָה, לְזֶרַע יַעֲקֹב אֲשֶׁר בָּם  בָּחָרְתָּ".

הקב"ה כבר הבטיח לנו שהשבת היא של היהודים, ושום אומה בעולם במהלך כל ההיסטוריה לא תהא שותפה ליום הזה חוץ מעם ישראל העם הנבחר, העם שקיבל אותה במתנה מבורא העולם.

 

אדם לא מפסיד שהוא הולך עם הקב"ה בכל מחיר!

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל רְאוּ קָרָא ה' בְּשֵׁם בְּצַלְאֵל בֶּן אוּרִי בֶן חוּר לְמַטֵּה יְהוּדָה (לה' פסוק ל')



הלא מספיק היה לכתוב בצלאל בן אורי למטה יהודה. ולמה התורה הייתה חייבת לציין את השושלת עד לסבו - חוּר?

מסביר ה"כלי יקר": "הורה שבדין הוא לקרבו אל המלאכה הקדושה הזאת יותר מזולתו. יען כי חוּר אבי אביו מסר נפשו על מעשה העגל שגרם שבירת הלוחות".

התורה מראה לנו כאן דבר מדהים. אולי היינו יכולים לחשוב, שחוּר נהרג על ידי הערב רב לשווא. ואולי יהיו שיגידו שחוּר לא פעל נכון בכך שנתן "דרשה" לאנשי-הערב רב שהיו משולהבים לעשות להם עגל זהב בכל מחיר. ולכך מזכירה התורה את יחוסו של בצלאל עד לסבו חוּר. להראות לך שפעל נכון ומסר נפשו, ומת מות קדושים. ובכך זכה שנכדו הוא בצלאל שהיה האמן והאדריכל הראשי, בכל מה שקשור לעשיית המשכן וכליו.

עוד מראה לנו התורה, שאין אדם שמפסיד מכך שהוא הולך עם הקב"ה בכל מחיר, כל שכן במקום שעליו לשמש דוגמא.

כפי שאומר יהודה בן תימא: "הֱוֵי עַז כַּנָּמֵר.. לַעֲשׂוֹת רָצוֹן אָבִיךָ שֶׁבַּשָּׁמַיִם". ומפרש זאת רבינו יעקב בן אשר בעל הטורים (או"ח סימן א'): שכלל גדול הוא שאדם צריך להיות עז כנמר, מפני המלעיגים עליו בעבודת ה', ולא יבוש משום אדם.

יום חמישי, 27 בפברואר 2014

הצעה שלא ניתן לסרב לה!

אֵלֶּה פְקוּדֵי הַמִּשְׁכָּן, מִשְׁכַּן הָעֵדֻת אֲשֶׁר פֻּקַּד עַל פִּי מֹשֶׁה.. (לח פסוק כא')



מפרש רש"י: "המשכן משכן" [נאמר] פעמיים, רמז לבית המקדש שנתמשכן בשתי חורבנות על עונותיהן של ישראל!

המגיד מדובנא הטיב לבאר את העניין במשל נפלא: בעיר אחת גר עשיר גדול בעל נכסים ועסקים רבים. לאיש הייתה בת יחידה כלילת המעלות. חיפש העשיר חתן לבתו ומצא בחור מופלג בתורה וביראת שמים אלא שהיה הבחור עני  מרוד - בן עניים.
השכיל אבי הכלה להביט על מעלותיו של הבחור ונוכח לדעת כי אין כמותו בכל העיר, על כן גמר בליבו כי אותו ייקח לחתן. כעבור ימים אחדים נערכו התנאים ברוב פאר והדר. בעיצומה של השמחה פנה אביו של החתן אל אבי הכלה ושאל: מנהג מקובל בעת כתיבת התנאים, להתחייב על סכום כסף כביטחון לקיום התנאים, האם גם אתה יכול להתחייב כן? וודאי - השיב העשיר - אני מתחייב לתת סך של מאה זהובים (סכום עתק) כעירבון לקיום התנאים..

אחד הקרובים של העשיר שמע את השיחה, ושאל את חברו: "אני לא מבין מה קורה כאן?! מדוע אין העשיר גם הוא מבקש דמי ביטחון ממחותנו העני?!. "שוטה שכמותך" - השיב החבר - האם יתכן שהעני יצא מדעתו לבטל שידוך עם עשיר כזה?! האם צריך עירבון לכך?!

לימים, בטיפשותו, ביטל העני את השידוך!... וכן הוא גם הנמשל: המשכן הוא כעירבון שנתן הקב"ה לעם ישראל על קיום הבטחתו לבנות להם את המקדש השלישי שעתיד לבוא, אבל מבני-ישראל לא ביקש מאומה כעירבון, שהרי לא יעלה על הדעת שהם אלה שיפרו התקשרות כזו עם מלכו של עולם?!

וזהו מה שכתוב בנחמיה שמתוודה על חורבן בית המקדש (א ז'): "חֲבֹל חָבַלְנוּ לָךְ". אנו לקחו משכון מאת ה' (שמות רבה נא ג') אולם נתהפך הדבר ולא שמרנו את המצוות ואת החוקים ואת המשפטים אשר ציווה הקב"ה ע"י משה עבדו"...

יום חמישי, 20 בפברואר 2014

רק מי ששומר את השבת נקרא חי!

וַיַּקְהֵל מֹשֶׁה אֶת כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר צִוָּה ה' לַעֲשֹׂת אֹתָם: שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִהְיֶה לָכֶם קֹדֶשׁ שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן לַה' כָּל הָעֹשֶׂה בוֹ מְלָאכָה יוּמָת (פרק לה' פסוק א' ב')



הפרשה שלנו (ויקהל) פותחת בציווי על קדושת השבת, אותה קדושת שבת שתמיד הייתה הקשר בין היהודי לבין בורא העולם, לב ליבה של היהדות. היא העדות לכך שהקב"ה ברא את העולם בששה ימים, ושבת ביום השביעי, וקידש אותו. ארז אותו בעטיפה יפה, ואמר למשה רבינו: "מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה ואני מבקש ליתנה לישראל לך והודיעם" (שבת י:). מתנה שהיא רק של ישראל!
כפי שאנו אומרים בתפילת שחרית: "ולֹא נְתַתּוֹ ה' אֱלֹקֵינוּ לְגוֹיֵי הָאֲרָצוֹת, וְלֹא הִנְחַלְתּוֹ מַלְכֵּנוּ לְעוֹבְדֵי אֱלִילִים, גַּם בִּמְנוּחָתוֹ לֹא יִשְׁכְּנוּ עֲרֵלִים, כִּי לְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל נְתַתּוֹ בְּאַהֲבָה, לְזֶרַע יַעֲקֹב אֲשֶׁר בָּם בָּחָרְתָּ". אם הגויים רוצים יום מנוחה, הם יבחרו את יום ראשון, שישי או כל יום אחר (נבואה שהתגשמה להפליא, ראה מאחור), אבל יום השבת הוא של עם ישראל. רק לנו יש את הזכות במתנה הנפלאה הזו, שהיא מקור הברכה להכל!

יהודים בכל הדורות מסרו את נפשם ובלבד שלא יחללו ואף במשהו את קדושת השבת. "אוֹת הִוא בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם" (שמות לא' יג') אומר הקב"ה. ברגע שהיהודי שומר את השבת, זה סימן שהוא מחובר לבורא עולם. ואם אינו שומר? מגלה לנו התורה את דינו: "מְחַלְלֶיהָ מוֹת יוּמָת" (שמות לא' יד')! וכי אדם שאינו שומר שבת דינו מיתה? מעשים שבכל יום מראים שאיש הישר בעיניו יעשה, ולאף אדם  לכאורה  אין נזק נראה לעין..

אלה  שברור לנו,  שהתכלית של העולם  היא  לאפשר בחירה לאדם. ואם הרשעים במעשיהם, היו ישר נענשים על פי מה שכתוב בתורה, כל הבחירה בעולם הייתה מתבטלת, ואפילו גויים היו יושבים בשבת בשילוב ידיים מחשש שיקרה להם נזק. אם כן, למה מתכוונת התורה באומרה: מחלליה מות יומת, אם בפועל אנו רואים שלרשעים לא קורה כלום!?

ישנו פסוק בנביא יחזקאל שאומר: "כִּי לֹא אֶחְפֹּץ בְּמוֹת הַמֵּת, נְאֻם ה'.." (יח' לב'). האם  שייך להמית  את  המת? הרי הוא כבר מת! אז איך ה' אומר, כי לא אחפוץ במות המת? אלה אומר הפסוק: "כִּי אִם בְּשׁוּבוֹ מִדְּרָכָיו וְחָיָה". זאת אומרת, שאדם יכול להפוך את מצבו ממת לחי, ולהפך מחי למת, והכל על פי מעשיו. שהקב"ה אומר על השבת: "מְחַלְלֶיהָ מוֹת יוּמָת", הקב"ה מראה לנו את מצב האדם ברגע שהוא לא שומר את השבת - מות יומת. מוֹת בעולם הזה, ויוּמָת לעולם הבא.

ישנם אנשים שנראים לנו, שמחים רוקדים ושרים, ובפועל בורא העולם מחשיב אותם כמתים. איך אדם יכול להעביר 120 שנה, ולדעת שזה שמספק לו חמצן, נותן לו כח, ילדים ופרנסה, מחשיב אותו בכל רגע כמת???

איך אדם שנולד יהודי וקיבל כרטיס כניסה לעולם הבא, יכול להרשות לעצמו לבעוט בזכות הגדולה הזאת. "וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִקֶּרֶב עַמֶּיהָ" (שמות לא' יד'), האדם במו ידיו מסלק מעצמו את נשמת היהודי שהייתה בקרבו, כמו שכותב הרמב"ם (ערובין ב' טז'): ש"מחלל שבת, הרי הוא כגוי לכל דבריו".

החפץ חיים נותן משל לדבר, על בעל חנות שנסע לחופשה, וסגר את חנותו למשך כמה ימים. בכל אותו שבוע, אנשים הגיעו וראו שדלת החנות סגורה, וכולם ידעו שזה עניין של כמה ימים עד שבעל החנות יחזור. וילד אחד שאל את אימו: אמא, אולי המוכר כבר לא רוצה למכור בחנות? אולי הוא עזב לתמיד?? אמו ענתה לו בביטחון גמור: בני, ברגע שהשלט מעל החנות עדיין מתנוסס לו, ועדיין מודיע על תכולת החנות, אנו יודעים שהחנות עדיין פעילה, והמוכר ישוב בעוד יום או יומיים. אך ברגע שהמוכר יסיר את השלט שקבוע מעל החנות, בידוע שעזב את חנותו, אינו מתכוון למכור יותר, ואולי מישהו אחר יתפוס את מקומו..

החפץ חיים אומר לנו בכאב, שהשבת היא השלט שמתנוסס מעל ומעיד, אני יהודי!

אם אדם מועד בשאר המצוות, הוא כמו אותו מוכר שהלך לכמה שעות או כמה ימים, ואח"כ יחזור למקומו. אך אם אדם אינו שומר את השבת, הרי הוא כמסיר את השלט המעיד על היותו קשור לבורא העולם.

אומר הנביא יחזקאל: "שׁוּבוּ שׁוּבוּ מִדַּרְכֵיכֶם הָרָעִים, וְלָמָּה תָמוּתוּ בֵּית יִשְׂרָאֵל" (לג' יא')! אדם ששב מדרכיו הרעים ומשנה את מעשיו, הוא יכול לשנות את הכל. לפני כמה רגעים הוא היה חשוב כמת בעני בורא העולם, והנה הוא בזכות מעשיו הופך לחי! אומר בורא העולם: כשאתה שומע בקולי, אתה נחשב חי. אבל אם אתה נסחף אחרי הזרם, רק נראה שאתה חי. חז"ל אומרים שזה כמו הדגים שמתים בים. מהצד נראה לך שהם חיים, אבל הם רק נסחפים עם הזרם. ברגע שתראה דג ששוחה גם נגד הזרם, אז אתה יכול להיות בטוח שהוא באמת חי!

 שהאדם הולך אחרי האמת של ה', ולא על פי הסביבה החופשית שבה גדל עם חבריו ומוריו, הוא זה שזוכה להיקרא חי.



"וְאַתֶּם הַדְּבֵקִים בַּה' אֱלֹקֵיכֶם חַיִּים כֻּלְּכֶם הַיּֽוֹם" (דברים ד' ד').