שֵׁשֶׁת יָמִים תֵּעָשֶׂה מְלָאכָה וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יִהְיֶה לָכֶם קֹדֶשׁ שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן לַה' כָּל הָעֹשֶׂה בוֹ מְלָאכָה יוּמָת .. (פרק לה פסוקים א'-ב')
הפרשה שלנו פותחת בציווי על קדושת השבת, אותה קדושת שבת שתמיד הייתה הקשר בין היהודי לבין בורא העולם, לב ליבה של היהדות. השבת היא העדות לכך שהקב"ה ברא את העולם בששה ימים, ושבת ביום השביעי וקידש אותו. ארז אותו בעטיפה יפה, ואמר למשה רבינו: "מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה, ואני מבקש ליתנה לישראל - לך והודיעם" (שבת י:). מתנה שהיא רק של ישראל! כמו שאנו אומרים בתפילת שחרית: "ולֹא נְתַתּוֹ ה' אֱלֹקֵינוּ לְגוֹיֵי הָאֲרָצוֹת, וְלֹא הִנְחַלְתּוֹ מַלְכֵּנוּ לְעוֹבְדֵי אֱלִילִים, גַּם בִּמְנוּחָתוֹ לֹא יִשְׁכְּנוּ עֲרֵלִים, כִּי לְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל נְתַתּוֹ בְּאַהֲבָה, לְזֶרַע יַעֲקֹב אֲשֶׁר בָּם בָּחָרְתָּ". כלומר, אם הגויים רוצים יום מנוחה, הם יבחרו את יום ראשון, שישי או כל יום אחר (נבואה שהתגשמה להפליא, ראה מאחור), אבל יום השבת הוא של עם ישראל. רק לנו יש את הזכות במתנה הנפלאה הזו, שהיא מקור הברכה להכל!
יהודים בכל הדורות מסרו את נפשם ובלבד שלא יחללו ואף במשהו את קדושת השבת. "אוֹת הִוא בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם" (שמות לא יג') אומר הקב"ה. ברגע שהיהודי שומר את השבת, זה סימן שהוא מחובר לבורא עולם. ואם אינו שומר? מגלה לנו התורה את דינו: "מְחַלְלֶיהָ מוֹת יוּמָת" (שמות לא יד')! וכי אדם שאינו שומר שבת דינו מיתה? מעשים שבכל יום מראים שאיש הישר בעיניו יעשה, ולאף אדם לכאורה אין נזק נראה לעין..
אלה שברור לנו, שהתכלית של העולם היא לאפשר בחירה לאדם. ואם הרשעים במעשיהם היו נענשים מיד על פי מה שכתוב בתורה, כל הבחירה בעולם הייתה מתבטלת, ואפילו גויים היו יושבים בשבת בשילוב ידיים מחשש שיקרה להם נזק. אם כן, למה מתכוונת התורה באומרה: "מְחַלְלֶיהָ מוֹת יוּמָת", אם בפועל אנו רואים שלרשעים לא קורה כלום!?
הקב"ה אומר ע"י הנביא יחזקאל: "כִּי לֹא אֶחְפֹּץ בְּמוֹת הַמֵּת, נְאֻם ה'.." (יח לב'). האם שייך להמית את המת? הרי הוא כבר מת! אז איך ה' אומר, כי לא אחפוץ במות המת? אלה ממשיך ואומר הפסוק: "כִּי אִם בְּשׁוּבוֹ מִדְּרָכָיו, וְחָיָה". זאת אומרת, שאדם יכול להפוך את מצבו ממת לחי, ולהפך מחי למת, והכל על פי מעשיו. שהקב"ה אומר על השבת: "מְחַלְלֶיהָ מוֹת יוּמָת", הקב"ה מראה לנו את מצב האדם ברגע שהוא לא שומר את השבת - מוֹת יוּמָת! מוֹת בעולם הזה, ויוּמָת לעולם הבא.
ישנם אנשים שנראים לנו, שמחים רוקדים ושרים וכביכול "מְבַלִּים", ובפועל בורא העולם מחשיב אותם כמתים רוחנית. איך אדם יכול להעביר 120 שנה, ולדעת שזה שמספק לו חמצן, נותן לו כח, ילדים ופרנסה, מחשיב אותו בכל רגע כמת??? איך אדם שנולד כיהודי וקיבל כרטיס כניסה לעולם הבא, יכול להרשות לעצמו לבעוט בזכות הגדולה הזאת, ובמקום זה להכנס לקטגוריה של: "וְנִכְרְתָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא מִקֶּרֶב עַמֶּיהָ" (שמות לא יד'). האדם במו ידיו מסלק מעצמו את נשמת היהודי שהייתה בקרבו, כפי שפוסק הרמב"ם (ערובין ב טז'): ש"מחלל שבת, הרי הוא כגוי לכל דבריו" (נכתב גם מס' פעמים ב"שולחן ערוך").
החפץ-חיים נותן משל לדבר, על בעל חנות שנסע לחופשה, וסגר את חנותו למשך כמה ימים. בכל אותו שבוע, אנשים הגיעו וראו שדלת החנות סגורה, וכולם ידעו שזה עניין של כמה ימים עד שבעל החנות יחזור. וילד אחד שאל את אימו: אמא, אולי המוכר כבר לא רוצה למכור בחנות? אולי הוא עזב לתמיד??
ענתה לו אמו בביטחון גמור: בני, ברגע שהשלט מעל החנות עדיין מתנוסס לו, ועדיין מודיע על תכולת החנות, אנו יודעים שהחנות עדיין פעילה, והמוכר ישוב בעוד יום או יומיים. אך ברגע שהמוכר יסיר את השלט שקבוע מעל החנות, בידוע שעזב את חנותו, אינו מתכוון למכור יותר, ואולי מישהו אחר יתפוס את מקומו.. אומר לנו החפץ חיים בכאב, שהשבת היא השלט שמתנוסס מעל ומעיד, אני יהודי! אם אדם מועד בשאר המצוות, הוא כמו אותו מוכר שהלך לכמה שעות או כמה ימים, ואח"כ יחזור למקומו. אך אם אדם אינו שומר את השבת, הרי הוא כמסיר את השלט המעיד על היותו קשור לבורא העולם.
ככל שאדם מקפיד יותר על שמירת השבת עם כל פרטיה ודקדוקיה, כך הוא יותר מרגיש את העונג שבה. וככל שהוא מכבד אותה פחות, הוא "מת" כבר שהיא תצא.. ועל כך אומר הנביא ישעיה (נח נג'): "אִם תָּשִׁיב מִשַּׁבָּת רַגְלֶךָ, עֲשׂוֹת חֲפָצֶךָ בְּיוֹם קָדְשִׁי- וְקָרָאתָ לַשַּׁבָּת עֹנֶג לִקְדוֹשׁ ה' מְכֻבָּד. וְכִבַּדְתּוֹ מֵעֲשׂוֹת דְּרָכֶיךָ (שלא יהא הילוכך של שבת כהילוכך של חול), מִמְּצוֹא חֶפְצְךָ (חפציך אסורין, חפצי שמים מותרין) וְדַבֵּר דָּבָר (שלא יהא דבורך של שבת כדבורך של חול). [ו]אָז תִּתְעַנַּג עַל ה'..."
הכוח ליהנות משמירת השבת נמצא בידינו. והכוח בהנאה שנשיג משמירת השבת יכול לחלחל ולגרום לכל הקרובים והרחוקים שרואים אותנו ונמצאים במחיצתנו, להפסיק לנסות "לעשות חיים", כי "טוֹעֲמֶיהָ חַיִּים זָכוּ". החיים האמיתיים נמצאים במתנה הנפלאה שקיבלנו מבורא העולם, ושבת שמה. (- לך והודיעם!)
.
