‏הצגת רשומות עם תוויות ילקוט שמעוני. הצג את כל הרשומות
‏הצגת רשומות עם תוויות ילקוט שמעוני. הצג את כל הרשומות

יום חמישי, 24 בספטמבר 2015

"וְאָנֹכִי הַסְתֵּר אַסְתִּיר פָּנַי בַּיּוֹם הַהוּא"!

וְהָיָה כִּי תִמְצֶאן אֹתוֹ רָעוֹת רַבּוֹת וְצָרוֹת, וְעָנְתָה הַשִּׁירָה הַזֹּאת לְפָנָיו לְעֵד! כִּי לֹא תִשָּׁכַח מִפִּי זַרְעוֹ. כִּי יָדַעְתִּי אֶת יִצְרוֹ אֲשֶׁר הוּא עֹשֶׂה הַיּוֹם בְּטֶרֶם אֲבִיאֶנּוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבָּעְתִּי. (לא כא')


"בְּטֶרֶם אֲבִיאֶנּוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבָּעְתִּי" רגע לפני שעם ישראל חוזר מהגלות לארץ ישראל, מודיע הקב"ה למשה שעתיד העם לעבור תהליך של "רָעוֹת רַבּוֹת וְצָרוֹת" כפי שמתואר בפסוקים: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה הִנְּךָ שֹׁכֵב עִם אֲבֹתֶיךָ וְקָם הָעָם הַזֶּה וְזָנָה אַחֲרֵי אֱלֹהֵי נֵכַר הָאָרֶץ אֲשֶׁר הוּא בָא שָׁמָּה בְּקִרְבּוֹ. וַעֲזָבַנִי וְהֵפֵר אֶת בְּרִיתִי אֲשֶׁר כָּרַתִּי אִתּוֹ, וְחָרָה אַפִּי בוֹ בַיּוֹם הַהוּא וַעֲזַבְתִּים וְהִסְתַּרְתִּי פָנַי מֵהֶם וְהָיָה לֶאֱכֹל. וּמְצָאֻהוּ רָעוֹת רַבּוֹת וְצָרוֹת וְאָמַר בַּיּוֹם הַהוּא הֲלֹא עַל כִּי אֵין אֱלֹקַי בְּקִרְבִּי מְצָאוּנִי הָרָעוֹת הָאֵלֶּה. וְאָנֹכִי הַסְתֵּר אַסְתִּיר פָּנַי בַּיּוֹם הַהוּא עַל כָּל הָרָעָה אֲשֶׁר עָשָׂה כִּי פָנָה אֶל אֱלֹהִים אֲחֵרִים!


[השואה - בדילוגים של 49 אותיות] ( דברים לא טז' )


מתואר בפסוקים הללו (פרשת וילך) מצב שעם ישראל נמצא בקרבו של עם אחר [גרמניה של סוף המאה ה-19], עוזב את הקב"ה ומפר את בריתו, ומתחיל לזנות ולהידמות לגויים שנמצאים סביבו [האמנציפציה (שוויון הזכויות) ותקופת ההשכלה, שהובילו להתבוללות נוראה]. בעקבות כך הקב"ה כועס ומביא על עם ישראל הרבה רעות וצרות [כאירועי השואה]. עד שיהיו כאלה שיאמרו: "הֲלֹא עַל כִּי אֵין אֱלֹקַי בְּקִרְבִּי מְצָאוּנִי הָרָעוֹת הָאֵלֶּה" נדמה שכביכול אין השגחה בעולם. אך הקב"ה אומר שזה לא בגלל שאין השגחה (למרות שנראה), אלה מפני ש"וְאָנֹכִי הַסְתֵּר אַסְתִּיר פָּנַי בַּיּוֹם הַהוּא עַל כָּל הָרָעָה אֲשֶׁר עָשָׂה" יש כעת הסתר פנים!

[embed]http://www.hayom.org.il/wp-content/uploads/2014/09/%D7%94%D7%A9%D7%95%D7%90%D7%94-online-video-cutter.com_.mp4[/embed]

 

מהו אותו הסתר הפנים? מהם אותם רעות וצרות רבות?

אומר הפסוק: "וְהָיָה  כִּי  תִמְצֶאן אֹתוֹ  רָעוֹת רַבּוֹת וְצָרוֹת, וְעָנְתָה הַשִּׁירָה הַזֹּאת לְפָנָיו לְעֵד!" השירה הזאת [שירת האזינו] תהיה לעדות לדברים שעתידים להתרחש...

פותח משה רבינו את השירה ואומר: הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם וַאֲדַבֵּרָה וְתִשְׁמַע הָאָרֶץ אִמְרֵי פִי. וכאן עוברים אנו לקטע שמדבר על "הסתר הפנים" (לב' כ')

"וַיֹּאמֶר אַסְתִּירָה פָנַי מֵהֶם אֶרְאֶה מָה אַחֲרִיתָם כִּי דוֹר תַּהְפֻּכֹת הֵמָּה [דור שלראשונה ניסה לשלב בין תורה לכפירה. "דור הפכפך ומרדן"-ילקוט שמעוני]

בָּנִים לֹא אֵמֻן בָּם. הֵם קִנְאוּנִי בְלֹא אֵל [בכל הדורות עם ישראל שהיה בגויים עבד עבודה זרה, ולראשונה בדור זה עברו לכפירה במציאות של הבורא-"בְלֹא אֵל"]. כִּעֲסוּנִי בְּהַבְלֵיהֶם.

וַאֲנִי אַקְנִיאֵם בְּלֹא עָם, בְּגוֹי נָבָל אַכְעִיסֵם [כותב הרמב"ן- שתהיה ממלכות אדום. "בְּגוֹי נָבָל אַכְעִיסֵם" בגימטריה: "גרמניא" (כפי שנכתבת בגמרא)].

כִּי אֵשׁ קָדְחָה בְאַפִּי וַתִּיקַד עַד שְׁאוֹל תַּחְתִּית [אש הכבשנים שלא פסקו מלבעור]

וַתֹּאכַל אֶרֶץ וִיבֻלָהּ וַתְּלַהֵט מוֹסְדֵי הָרִים. אַסְפֶּה עָלֵימוֹ רָעוֹת חִצַּי אֲכַלֶּה בָּם [דורשים חז"ל: "חיצי כלים, והם אינם כלים" למרות הרצון של הגרמנים למחות את עם ישראל מכל מקום בעולם. הם יעצרו ולא יצליחו].

מְזֵי רָעָב [סמל הסבל של השואה, הרעב!] וּלְחֻמֵי רֶשֶׁף [רשפי אש. שימוש  בלהביורים להרג יהודים],

וְקֶטֶב מְרִירִי [כותב המלב"ים לפני 120 שנה: קֶטֶב-אויר ארסי הממית (גז). מְרִירִי- הגז שהשתמשו בו (Zyklon B) ידוע כגז מר].

המלבים - השואה

 

וְשֶׁן בְּהֵמוֹת אֲשַׁלַּח בָּם עִם חֲמַת  זֹחֲלֵי עָפָר  [מי שנמצאו  עליו  זחלי עפר  (כינים), שיסו בו את הכלבים בכעס (הכינוי בהמה בתורה, משמש גם לחיות)].

מִחוּץ תְּשַׁכֶּל חֶרֶב [לקחו את היהודים להריגה מחוץ לערים] וּמֵחֲדָרִים אֵימָה [אימה שאחזה בכולם, גם באלו שהסתתרו בבונקרים]

גַּם בָּחוּר גַּם בְּתוּלָה יוֹנֵק עִם אִישׁ שֵׂיבָה [ימ"ש לא פסחו על אף אחד, גם לא על נשים ילדים וזקנים, וכולם יחדיו].

אָמַרְתִּי אַפְאֵיהֶם אַשְׁבִּיתָה מֵאֱנוֹשׁ זִכְרָם [כותב הספורנו לפני 500 שנה- אשאיר איזו פאה (חלק) מהם והמותר (6,000,000) אכלם, כמו שאעשה באחרית הימים אחרי שלא השגתי שלמותם לא במתן תורה, ולא בארץ ישראל, ולא בגלות].

לוּ חָכְמוּ יַשְׂכִּילוּ זֹאת יָבִינוּ לְאַחֲרִיתָם. אֵיכָה יִרְדֹּף אֶחָד אֶלֶף וּשְׁנַיִם יָנִיסוּ רְבָבָה [איך יתכן שאדם אחד או שניים מהאויבים יוליכו לבדם רכבת שלימה של יותר מ-5000 יהודים להשמדה] אִם לֹא כִּי צוּרָם מְכָרָם וַה' הִסְגִּירָם...

הקב"ה בוחר להסתיר את פניו, והשירה הזאת היא העדות לכך!

ומפרשים חז"ל שלאחר מאורע זה תהיה חלוקה בעם. יהיה מי שיאמר ש"עַל כִּי אֵין אֱלֹקַי בְּקִרְבִּי מְצָאוּנִי הָרָעוֹת הָאֵלֶּה". כלומר בגלל שאין [כביכול] בורא לעולם, באו לנו הצרות האלה.

אך מי שיעמוד בנסיון יבין ש"עַל כִּי אֵין אֱלֹקַי בְּקִרְבִּי מְצָאוּנִי הָרָעוֹת הָאֵלֶּה" כלומר לא דאגנו להכניס את ה' מספיק בתוכינו ולכן מצאונו הרעות האלה.

יום רביעי, 22 ביולי 2015

האם יש דבר כזה "שנאת חינם"?

אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן, בַּמִּדְבָּר. בָּעֲרָבָה. מוֹל סוּף. בֵּין פָּארָן. וּבֵין תֹּפֶל וְלָבָן. וַחֲצֵרֹת. וְדִי זָהָב.. (פרק א פסוק א')


רגע לפני הכניסה לארץ ישראל, משה רבינו מכנס את כל העם שמורכב מאותם צאצאים של אותו דור שלא זכה להיכנס לארץ ישראל, דור המרגלים. ומוכיח אותם, על מעשיהם ומעשי אבותיהם. רגע לפני שכל אדם הולך לשבת תחת גפנו ותאנתו, משה רבינו רואה צורך לבוא ולתת קצת מוסר לאנשים שהוביל אותם 40 שנה עד עתה במדבר.

בתחילה משה רבינו בוחר להוכיח את עם ישראל, אך עושה זאת ברמז. כפי שנכתב בפסוק א': "אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן, בַּמִּדְבָּר. בָּעֲרָבָה. מוֹל סוּף. בֵּין פָּארָן. וּבֵין תֹּפֶל וְלָבָן. וַחֲצֵרֹת. וְדִי זָהָב" ומסביר לנו רש"י: "שלפי שהן דברי תוכחות. ומנה כאן כל המקומות שהכעיסו לפני המקום בהן, לפיכך סתם את הדברים והזכירן ברמז, מפני כבודן של ישראל. עכ"ל. ובהמשך מפרט רש"י את התוכחות שרמז עליהם משה בתוך דבריו: בַּמִּדְבָּר- שהכעיסוהו במדבר, שאמרו (שמות טז ג'): "מִי יִתֵּן מוּתֵנוּ". בָּעֲרָבָה- שחטאו בבעל פעור, בשטים בערבות מואב. מוֹל סוּף- על מה שהמרו בים סוף, שאמרו: "הַמִבְּלִי אֵין קְבָרִים בְּמִצְרַיִם" (שמות יד יא'). בֵּין פָּארָן- במדבר פארן ע"י המרגלים. וּבֵין תֹּפֶל וְלָבָן- שתפלו על המן שהוא לבן, שאמרו:"וְנַפְשֵׁנוּ קָצָה בַּלֶּחֶם הַקְּלֹקֵל" (במדבר כא ה'). וַחֲצֵרֹת- במחלוקתו  של  קרח. וְדִי זָהָב- הוכיחן על חטא העגל. משה רבינו נזהר בכבודן של ישראל, ואפילו שביכולתו להוכיח את עם ישראל בצורה ישירה, ובטוח שיקבלו ממנו כי הרי הוא מנהיג העם וזהו תפקידו, עדיין אמר זאת רק ברמז ולא בצורה ישירה. ולמה? בכדי לא להלבין את פניהם של ישראל (ילקוט שמעוני, כי תצא).

משה רבינו שנשא את העם כולו ממצרים "כַּאֲשֶׁר  יִשָּׂא הָאֹמֵן  אֶת הַיֹּנֵק" (במדבר יא יב'), מבין שגם לאחר ארבעים שנה רצופות, צריך הוא להיזהר בדבריו, למרות שאלו אירועים שקרו לפני עשרות שנים, ולמרות שכמעט כל הדור לא היה ברוב האירועים שאותם הזכיר. יש סיכוי שמישהו יפגע? יש אפשרות שמישהו יתבייש? אז לא אומרים!

עשרים וארבע אלף תלמידי רבי עקיבא, מתו על שום כך שלא נהגו כבוד זה בזה. בית המקדש השני, למרות שהייתה בו תורה ועבודה וגמילות חסדים, נחרב בשרפת אש. וכל זה על כך שהיו בתקופתו עבירות של בין אדם לחבירו. מה שחז"ל מגדירים כשנאת חינם.

ומהי אותה שנאת חינם? יבוא אדם ויאמר שהשנאה שלו לחברו היא כלל לא לחינם. ויפרט הוא את כל מעללי חברו, וכמה שיש לו זכות מלאה לשנוא אותו על כך. אז איך ניתן לקרוא לזה שנאת חינם, אם השנאה היא כלל לא חינם? אלה עונים חז"ל ואומרים שברגע שחברך עשה לך עוול כלשהו, יש לך זכות מלאה לטפל בדבר. צריך לדבר אליו, ולהסביר לו את התוצאה של מעשיו. ניתן להוכיחו בעדינות ובדרכי נועם, ואם זה לא עוזר אף ניתן לתבוע אותו לדין על מעשיו, או על הנזק שגרם. אבל בשום פנים ואופן לא ניתן לשנוא אותו! כי הרי זה לא עוזר במאומה, זה רק גורם למחלוקת וריחוק בעם ישראל. מה עוזר לאדם בכך שהוא שונא אדם אחר? הוא באמת מרגיש יותר טוב? בדיוק להיפך! הכל ניתן לפתור בקצת וויתור ופשרה. קצת עזרה מצד שלישי שמחבר בין הצדדים, והכל שב להיות כבתחילה. ולכן השנאה היא שנאת חינם! היא לא עוזרת בכלום. היא ממש לחינם, ואנחנו בכלל לא צריכים אותה! כי בעבירות שבין אדם לחבירו אסור לשחק! הקב"ה מוכן לסלוח על כל מה שבינך לבינו, וברגע שיעבור עליך יום כיפור בתשובה ובקשת סליחה, הקב"ה ימחל לך בצורה מושלמת, ותהיה אף יותר צדיק מבתחילה. אך אם מדובר בעבירות שבין אדם לחבירו, לכל הפוסקים והשיטות אין יום הכיפורים מכפר עד שיפייס את חבירו!

משה רבינו שהקב"ה מעיד עליו: "בְּכָל בֵּיתִי נֶאֱמָן הוּא" (במדבר יב ז') וזכה להיקרא "עבד ה'", ברגע של חוסר תשומת לב, בכך שקרא לקבוצה קטנה בעם ישראל: "שִׁמְעוּ נָא הַמֹּרִים" [סרבנים, שוטים -רש"י](במדבר כ י). לא הועילו לו כל תפילותיו, ונגזר עליו שלא יכנס לארץ ישראל. מה נאמר אנחנו אזובי הקיר? כמה אנו צריכים להיזהר...

לרגל ימי האבל על החורבן שאנו נמצאים בעיצומם, צריכים אנו לשאול את עצמינו האם אנו דנים כל יהודי לכף זכות? האם אנו יכולים לנהל שיחה מבלי לדבר לשון הרע על הזולת? האם אנו נזהרים שלא להלבין את פני חברינו? האם שאנו מרגישים צורך להוכיח את חברינו, אנו עושים זאת בדרכי נועם?

עדיף לנו לחשוב על כך לפני מעשה, ולדעת שבכל השתדלות שלנו באהבת החינם, אנו בונים ומוסיפים עוד שורת אבנים בחומות ירושלים שיבנו במהרה בימנו אמן!

יום רביעי, 1 ביולי 2015

"וּבַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב" - סוד הקיום של העם היהודי!

כִּי מֵרֹאשׁ צֻרִים אֶרְאֶנּוּ, וּמִגְּבָעוֹת אֲשׁוּרֶנּוּ, הֶן עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן וּבַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב! (פרק כג ט')


הברכה הראשונה שאנו מברכים בתפילת העמידה היא: "ברוך אתה ה' מגן אברהם". וצריכים אנו לשאול בשל אלו מעשים זכה אברהם אבינו שהקב"ה היה לו למגן?

חז"ל מספרים לנו שאברהם אבינו נדרש להשתחוות לנמרוד הרשע, שאיים להשליך את אותו לאש. ואברהם אבינו היה מוכן להישרף, ובלבד שלא יתכחש לידיעתו שיש בורא לעולם. זהו המבחן הראשון של אברהם אבינו, והוא היה קשה עד שאפילו מלאכי השרת לא ידעו האם באמת אברהם יהיה מוכן למסור את נפשו בשביל אמונתו בה'.

וכך מביא המדרש רבה (פרשת לך-לך) על מה שנכתב בשיר השירים (ח ח'): "אָחוֹת לָנוּ קְטַנָּה וְשָׁדַיִם אֵין לָהּ"- שאומרים מלאכי השרת לפני הרבש"ע: אחות לנו קטנה והיא אברהם אבינו. אך עדיין הוא לא גילה סמני בגרות שמראים שמאמין הוא בלב שלם. "מַה נַּעֲשֶׂה לַאֲחֹתֵנוּ בַּיּוֹם שֶׁיְּדֻבַּר בָּהּ?"- מה נעשה ביום שיידרש הוא להשליך את עצמו לאש ולהוכיח את אמונתו? האם הוא מספיק ראוי שיעשה לו נס?. ועונה להם הקב"ה: "אִם חוֹמָה הִיא נִבְנֶה עָלֶיהָ טִירַת כָּסֶף"- אם הוא יוכיח שאמונתו היא כמו חומה שלא ניתן לעבור אותה, נעטוף אותו בכסף שהוא עמיד בפני חום האש, ונציל אותו. "וְאִם דֶּלֶת הִיא, נָצוּר עָלֶיהָ לוּחַ אָרֶז!"- ואם אמונתו היא כמו דלת, שפעם נסגרת ופעם נפתחת, נשים עליו לוח מעץ ארז שנשרף בקלות, מכיוון שלא ראוי הוא להינצל.

על זה עונה אברהם: "אֲנִי חוֹמָה וְשָׁדַי כַּמִּגְדָּלוֹת"- אמונתי היא כמו חומה, ששום דבר לא יכול לשבור אותה. ומוכן אני להוכיח זאת!. "אָז הָיִיתִי בְעֵינָיו כְּמוֹצְאֵת שָׁלוֹם". אז אברהם אבינו קיבל חותמת, על כך שהוא עבר את הניסיון הראשון שלו. עמד הוא במבחן הראשון שבו הוא התייצב יחיד בצדו של בורא העולם. ולכן מאז נקרא אברהם אבינו: "אַבְרָם הָעִבְרִי" (בראשית יד יג'). שהיה עומד מן העבר האחד, וכל העולם כולו עמד מן העבר השני. ורק במצב הזה הקב"ה ברוך הוא היה מוכן לעשות לו נס, ולהיות "מגן אברהם".

חז"ל מלמדים אותנו שחייב האדם לומר: "מתי יגיעו מעשי למעשי אבותי, אברהם יצחק ויעקב"?! (ילקוט שמעוני דברים ה'). כלומר, שאיפת האדם צריכה להיות שמעשיו יהיו כשל אבותיו, אברהם יצחק ויעקב. וכמו שאבותינו היו מוכנים לעמוד מול כל העולם, ולא להתחשב בדעותיהם המלומדות והמנומקות, צריכים אנו בכל מעשינו להכריז שיש בורא לעולם ו"אֵין עוֹד מִלְבַדּוֹ" (דברים ד לה').

הייחוד של עם ישראל בתור העם שנבחר ע"י בורא העולם, זה להיות אור לגויים! ככתוב "וְהָלְכוּ גוֹיִם לְאוֹרֵךְ וּמְלָכִים לְנֹגַהּ זַרְחֵךְ (ישעיהו ס ג'). צריכים אנו לא לרדוף אחר דעותיהם ומנהגיהם, אלה לעמוד בעוז על שמירת התורה והמצוות על פי רצונו של הקב"ה, ולהיות כמגדלור שכל מי שמסביבו הולך וניזון על פי אורו.
עלינו לדעת שהאושר המדומה שקיים להם ברודפם אחרי תאוות העולם הזה הוא כאין וכאפס לעומת התענוג הגדול השמור לצדיקים הן בעולם הזה על ידי חיים מלאי סיפוק ואושר, וכמובן למה שמעותד לנו לעולם הבא, ש"עַיִן לֹא רָאָתָה אֱלֹקִים זוּלָתְךָ יַעֲשֶׂה לִמְחַכֵּה לוֹ" (ישעיה סד ג').

אף בלעם הרשע ידע זאת באומרו, שהזכות קיום של עם ישראל בעולם הזה היא בזכות כך ש"הֶן עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן וּבַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב". כשעם ישראל לא מסתכל בכל עת מאחורי הכתף לראות מה הגויים עושים אלה מתקדם על פי רצון ה', זוהי זכות הקיום שלו! והראייה היא מאבותינו "כִּי מֵרֹאשׁ צֻרִים אֶרְאֶנּוּ, וּמִגְּבָעוֹת אֲשׁוּרֶנּוּ" מהאבות שהיו כצורים חזקים, ואמותינו שהיו כגבעות חזקות בדעותיהן. הם אלו ששמרו על עצמם מלהתערבב בין העמים ובדעותיהם ולכן אנחנו היום חזקים כמותם.

הסכנה היא גדולה בעיקר מפני שהקב"ה מזהיר: "וְלֹא תֵלְכוּ בְּחֻקֹּת הַגּוֹי אֲשֶׁר אֲנִי מְשַׁלֵּחַ מִפְּנֵיכֶם. כִּי אֶת כָּל אֵלֶּה עָשׂוּ [הגויים] וָאָקֻץ בָּם! [נמאסו עלי!] וִהְיִיתֶם לִי קְדֹשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה'. וָאַבְדִּל אֶתְכֶם מִן הָעַמִּים לִהְיוֹת לִי" (ויקרא כ'). אנחנו קדושים, מיוחדים ומובדלים מכל השאר. קיבלנו נשמה גדולה, שהיא כמנוע גדול שמאפשר לנו להתקרב אל הקב"ה ע"י המעשים שלנו בעולם. אך אם אנו לוקחים את המנוע העוצמתי שקיבלנו, ומשתמשים בו על מנת לחקות את דרכי הגויים אנו יכולים ומצליחים להיות אף יותר גרועים מהם!

על כך כבר נתבשר אברהם שאמר לו הקב"ה שיהיה זרעו כ"עֲפַר הָאָרֶץ" (בראשית יג'), וגם כ"כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם" (בראשית כו'). ומדייקת הגמרא (מגילה טז.): בשל מה נאמר גם כעפר הארץ וגם ככוכבי השמיים? אלה "כשהן יורדין, יורדין עד עפר. וכשהן עולין, עולין עד לכוכבים". אם נסתכל בכל עת אל הגויים, ניראה כמותם ונחקה את מעשיהם, נוכל למרות הפוטנציאל הגדול שקיבלנו לרדת ממש עד העפר. בכוחנו כיהודים להתמקד בתורתנו הקדושה, להיות מובדלים לטובה ולעשות קידוש ה' בעולם, וע"י כך להידמות לכוכבים שבשמיים.

יום רביעי, 27 במאי 2015

מה בין תלמיד חכם לעם הארץ

אִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי יַפְלִא לִנְדֹּר נֶדֶר נָזִיר לְהַזִּיר לַה', מִיַּיִן וְשֵׁכָר יַזִּיר חֹמֶץ יַיִן וְחֹמֶץ שֵׁכָר לֹא יִשְׁתֶּה (פרק ו פסוקים ב'-ג')



סיפר הצדיק רבי נחמן מטולטשין: פעם אחת נסעתי לדרכי עם בעל עגלה גוי זקן ושיכור. מפעם לפעם הוציא העגלון בקבוק יין מצקלונו ולגם לגימה הגונה. במהלך הדרך עברנו על פני חורבה ישנה והעגלון ביקש ממני רשות להיכנס אל החורבה לזמן מועט, ואני הסכמתי. נכנס העגלון ושהה בחורבה שעה ארוכה, כשהוא מביט בהתפעלות ובערגה בחדרים ההרוסים והחרבים, ובקירות שהעלו אזוב מרוב ימים. כאשר חזר לבסוף שאלתיו: "אמור נא לי מה ראית לשהות כל כך בחורבה ישנה זו?"

"אחח.." ענה העגלון: "בחורבה זו היה בעבר בית מרזח משובח, ובו שהיתי רבות בימי בחרותי, כעת נכנסתי כדי להיזכר ולהתרפק על העבר"...

מבינים אתם, אמר הרבי. זה מה שאמרו חז"ל: "תלמידי חכמים כל זמן שמזקינים, חכמה נתוספת בהם. אבל עמי הארץ כל זמן שמזקינים, טיפשות ניתוסף בהם" (ילקוט שמעוני איוב).

עמי הארץ, הסביר הרבי, בצעירותם מתהוללים ובזקנותם נהפכים לחורבה. ואין להם אלה להתרפק על זיכרונותיהם. אבל תלמידי החכמים, בצעירותם נלחמים ביצרם ומכניעים את תאוותיהם, וכאשר מזקינים, באים הם אל המנוחה ואל הנחלה ועובדים את ה' באין מפריע.

יום חמישי, 7 במאי 2015

מתחיל לקיים מצוות סוג א'

וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה בְּהַר סִינַי לֵאמֹר: דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לַה' (פרקכה פסוקים א'-ב')



בפסוקים הראשונים של הפרשה התורה מפרטת לנו את מצוות השמיטה, אך כאן בשונה משאר הציוויים התורה טורחת לציין שדברים אלו נאמרו למשה בהר סִינַי, "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה בְּהַר סִינַי לֵאמֹר". מה העניין להזכיר את הר סִינַי לפני הזכרת פרטי מצוות השמיטה? עונה על כך רש"י (כה א'): מה ענין שמיטה אצל הר סִינַי? והלא כל המצות נאמרו מסִינַי.. אלא מה שמיטה נאמרו כללותיה ופרטותיה ודקדוקיה מסִינַי - אף כולן נאמרו כללותיהן ודקדוקיהן מסִינַי. עכ"ל.

כל המצוות הכתובות בספר ויקרא נאמרו למשה בסיני, כפי שכתוב בפסוק האחרון בתורה: "אֵלֶּה הַמִּצְוֹת אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהַר סִינָי" (פרק כז פסוק לד'). אלה התורה מדגישה את הר סיני לצד מצוות השמיטה - בכדי שאנו נדע שכמו שפרטי מצוות השמיטה נאמרו בהר סיני, כך גם מקורם של כל פרטי שאר המצוות נאמרו בהר סיני.

ומדוע התורה נותנת לנו את הלימוד הזה דווקא בשעה שהיא מדברת על מצוות השמיטה? עונים על כך חז"ל שהמהות של מצוות השמיטה היא אמונה. אמונה כל פעם ופעם מחדש שהקב"ה הוא היחיד ששולט ומשגיח בטבע, ומשלם שכר לאוהביו ולשומרי מצוותיו. ואף השכר על מצוות השמיטה מגיע לכל אדם על פי רמת האמונה והביטחון שהשקיע בעת קיום המצווה.

ישנם אנשים שקיבלו על עצמם לשמור את מצוות השמיטה, אך הם עדיין חוששים, ושואלים: "מַה נֹּאכַל"?, ולאחר שעונים להם שהקב"ה מבטיח שיקבלו תבואה פי 3  בסוף השנה השישית.  הם רצים לשדה לבדוק שבאמת יש בדיוק פי 3. ולמרות שאין להם הרבה אמונה, הבטחה זו הבטחה. "וְעָשָׂת אֶת הַתְּבוּאָה לִשְׁלֹשׁ הַשָּׁנִים" (כה כא'), התבואה בשדה גדלה פי 3!

וישנם אנשים עם קצת יותר אמונה, והם לא רצים לשדה לבדוק כמה שוקלת כל שיבולת, אך לאחר הקצירה הם לא מתאפקים וסופרים כמה ערמות של תבואה נכנסות לאסם. וגם להם ההבטחה מתקיימת: "יְצַו ה' אִתְּךָ אֶת  הַבְּרָכָה  בַּאֲסָמֶיךָ"  (דברים כח ח').  הם סופרים את הערימות שנכנסות לאסם ורואים שזה אכן פי 3!

אך ישנם אנשים שהם מאמינים שלווים ובוטחים. ואינם רצים אל השדה בכדי לראות כמה תבואה, וגם אינם עומדים וסופרים את ערימות התבואה הנכנסות לאסם, ולהם שולח הקב"ה את הברכה בצורה של: "וַאֲכַלְתֶּם לָשֹׂבַע" (כה יט'). האוכל שהם אוכלים מתברך במעיהם. וכך הם לא צריכים לטרוח בקצירה של יבול גדול, ואף לא לטרוח בהכנסת כמות רבה של יבול לאסם.

את מה שלומדים ממצוות השמיטה, אדם צריך ללמוד לגבי כל שאר המצוות! אדם צריך במצוות להפעיל את האמונה. אמונה שיש בורא לעולם שמשגיח על כל המעשים, והוא עתיד לתת לנו שכר על פי האמונה וההשקעה שהשקענו בכל אחת ממצוות התורה.

ידיעה זו יכולה לעזור לנו בכל פעם שבה אנו ניצבים רגע לפני קיום מצווה כלשהי. התנא באבות אומר: "עַיִן רוֹאָה וְאֹזֶן שׁוֹמַעַת, וְכָל מַעֲשֶׂיךָ בַּסֵּפֶר נִכְתָּבִין" (אבות ב א'). כל מעשה נכתב לנצח.. זה באמת משנה איך אני יקיים את המצווה! האם אני מודע לכך שהקב"ה משגיח עלי בכל רגע? האם אני מודע לכך שאני קובע מה ייכתב עלי בספר בסופו של יום??

הילקוט שמעוני (פרשת וישב) מביא דוגמא לראובן שנכתב עליו: "וַיִּשְׁמַע רְאוּבֵן וַיַּצִּלֵהוּ מִיָּדָם" (בראשית לז כא') [הציל את יוסף ממות, אך לא מנע את מכירתו]. הילקוט כותב: "שאילו היה יודע ראובן שהקב"ה יכתוב [בתורה]: "וַיִּשְׁמַע רְאוּבֵן וַיַּצִּלֵהוּ מִיָּדָם", בכתפו היה מוליכו אל אביו. עכ"ל. ואילו היה יודע אהרון הכהן שהקב"ה יכתוב עליו: "הִנֵּה הוּא יֹצֵא לִקְרָאתֶךָ, וְרָאֲךָ וְשָׂמַח בְּלִבּוֹ" (שמות ד יד'), בתופים ובמחולות היה יוצא לקראת משה אחיו. ואילו היה יודע בועז שהפסוק יכתוב עליו: "וַיִּצְבָּט לָהּ קָלִי, וַתֹּאכַל וַתִּשְׂבַּע וַתֹּתַר" (רות ב יד'), עגלות מפוטמות היה מאכילה לרות [ולא חתיכה קטנה של לחם שעורים].

ואל יטעה אדם לומר שרק אצל הגדולים שבישראל הקב"ה טורח ומעביר את הדברים על הכתב, אלה לכל אדם ואדם, המצווה שנעשית נכתבת על ידי "אֵלִיָהוּ [הנביא] וּמֶלֶךְ הַמָּשִׁיחַ, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא חוֹתֵם עַל יְדֵיהֶם" (מדרש רבה ויקרא לד. ח'). ואם כן כמה חשובה הרגשת ההתלהבות בעת קיום המצוות. כמה חשוב להסתכל על כל מצווה שבאה לידינו בצורה הנכונה.. אופן הקיום של כל מצווה נכתב ונחתם, ולא ניתנת אפשרות לגשת למועד ב' בכדי לתקן. ולכן חובה עלינו ללמוד שכמו שבמצוות השמיטה, השכר נקבע על פי רמת האמונה של האדם - כך בכל מצווה ומצווה ישנה חשיבות לרמת האמונה.

אמונה שהקב"ה הוא היחיד ששולט ומשגיח בטבע בכל רגע ורגע, אמונה שהקב"ה עתיד לתת שכר על פי ההשקעה ומידת ההתלהבות שהיתה לי בעת קיום המצווה.

יום רביעי, 1 באפריל 2015

להפסיד את כל הקופה

וַיִּקְרָא לְמֹשֶׁה וּלְאַהֲרֹן לַיְלָה וַיֹּאמֶר קוּמוּ צְּאוּ מִתּוֹךְ עַמִּי! (פרק יב, לא')



עם ישראל יוצא ממצרים לאחר שפרעה זועק בחוסר אונים: "קוּמוּ צְּאוּ מִתּוֹךְ עַמִּי".

הילקוט שמעוני (יב') מביא משל למלך שביקש מהטבח האהוב שלו להכין עבורו דג, משניגש המלך לאכול חש מיד בריח שעלה מין הדג, ריח המבשר שהוא אינו ראוי למאכל.
המלך כעס על הטבח והחליט להענישו בשל כך. המלך שאהב אותו נתן לו ברירה לבחור בין שלושה עונשים:

או שיאכל את הדג שבישל, או שיקבל מאה מלקות, או שישלם מאה זהובים.

הטבח היה קמצן ושכל לא היה לו, חשב לעצמו, שכדאי לו לאכול את הדג - ולפטור עצמו מהעונש. לאחר שנתנו לו לאכול את צלחת הדג הסרוח, ואכל מחציתו, חש ברע ורצה להקיא, התחרט ובקש לנסות לקבל המאה מלקות. כי לשלם, כלל לא עלה על דעתו, שהרי קמצן היה. החלו להלקותו כדבעי. וכאשר הגיעו לארבעים - חמישים מלקות, ראה שלא יוכל להחזיק עוד מעמד, אזי צעק 'הצילו' אני מוכן כבר לשלם את המאה זהובים...

יצא אם כן - שבסופו של דבר הוא שילם את  כל שלושת העונשים, גם אכל את הדג, גם לקה את הארבעים ולבסוף שילם מאה זהובים... אולם, אילו היה לו מעט שכל בתחילה, היה משלם את הזהובים מיד ולא היה צריך לעבור את כל הצרות.

והנמשל. פרעה גם קיבל מכות, גם שילח את בני ישראל עם כל רכושו, וגם טבעו הוא וחילו בים סוף...

אילו היה במכה  הראשונה היה מבין  שה' הוא האלוקים  לא היה צריך לעבור ייסורים  שלבסוף לא הועילו לו  מלשלח את בני ישראל..

יום חמישי, 5 במרץ 2015

מה נבחר ברגע האמת!?

וַיַּרְא הָעָם כִּי בֹשֵׁשׁ מֹשֶׁה לָרֶדֶת מִן הָהָר, וַיִּקָּהֵל הָעָם עַל אַהֲרֹן!  (פרק לב פסוק א')



בפרשתנו אנו קוראים על חטא העגל ומתקשים להבין, איך בדור המדבר שהוא דור דיעה, שזכו לגילוי שכינה בים סוף, ו"ראתה שפחה על הים מה שלא ראו הנביאים" (ילקוט שמעוני בשלח רמז) ועמדו זה עתה במעמד הר סיני, איך ירדו לדיוטא התחתונה בפעם אחת, והגיעו לרמה של חטא כזה? ואומרים חז"ל (שבת פט.): שלסוף 40 יום בא שטן וערבב את העולם. ומפרש רש"י: שהראה דמות חושך ואפילה, דמות ענן וערפל וערבוביא. והנה לפתע פתאום מראה להם השטן כי משה מת ומיטתו פורחת באויר. והיו כל ישראל שרויים בפחד ובבהלה, לנגד עיניהם חושך ואפילה ענן וערפל, וכל העולם כולו נתון בערבוביא גדולה.

הירידה של עם ישראל טמונה במילים "וַיַּרְא הָעָם". עם ישראל פרש לא נכון את מה שראה, נתן למראה עיניו לבלבל אותו, וברגע אחד נשכחה מהם הבקשה של משה, לחכות לו עד שירד מההר. מרוב שהראיה נראית כביכול מוחשית ואמיתית, עם ישראל כבר לא חושב על זה שאולי הוא התבלבל בספירת השעות לזמן ירידתו של משה (רש"י לב א'), כבר לא חושבים על זה שצריך להתייעץ עם חכמי הדור לגבי הבעיה שאולי צצה, והערב רב מנצל את ההזדמנות להיקהל על אהרון בתוקפנות כבטוחים בצדקתם.

למדים אנו מכאן על דרכו וכוחו של היצר הרע, שבכדי להכשיל את האדם בעבירה הוא משתמש בכל כוחו בכדי לדמות לאדם מצב מסויים, והאדם בטוח שהוא מבין נכון את הדברים ויודע לפרש את הכל, ובטוח בעצמו שהבחירה שהוא בוחר היא הבחירה הנכונה. וכל זה הוא אך ורק חלק מתחבולותיו של היצר. ש"היום אומר לו עשה כך, ולמחר אומר לו עשה כך, עד שאומר לו לך עבוד עבודה זרה" (שבת קה:). כמה אנו צריכים להיזהר ולשים לב, איך אנו מפרשים את האירועים שמסביבנו.

אומרים חז"ל שכשיבוא המשיח הרשעים שבישראל יצאו נגדו, ואף ילחמו בו (זוהר כרך ב שמות דף ז:). מתואר פה מצב שבו יש חלק  בעם  שיודע שהנה המשיח הגיע.  ויש חלק  בעם שעדיין משוכנע שזה לא יכול להיות, הרי עד היום כפרנו במציאות של תורה ומצוות, ולא יתכן שכעת מתברר שאנו טועים...

במאבק הזה שיתרחש לעתיד לבא הצדיקים יהיו צודקים ויקבלו את שכרם, ולעומתם הרשעים ילכו לאבדון בעודם ממלמלים משפטי כפירה (כי גם על פתחה של גהינם, אינם חוזרים בתשובה), וזה החלק ההגיוני והפשוט של העניין. אך ישנה עוד קטגוריה בציבור, והיא הבינוניים. שמצד אחד מודעים לאמת בשכלם בצורה אבסולוטית, אך ליבם עדיין מושך אותם בחוזקה למנעמי החיים, ומידי פעם הם פוזלים למה שנראה יותר קל ופחות מחייב.. כשהמשיח יבוא ויתגלה לעולם, באיזה צד הם ימצאו את עצמם? האם זה יהיה באותה צורה של ידיעה ברורה כשל הצדיקים? או שמה זה שוב יראה להם כמשהו קשה ומחייב. משהו שעלול להרוס את התוכניות בחיים, ואת הצפייה בשעשועון הטלוויזיה התורן, ואת הנסיעה לחו"ל.. וחוץ מזה לא צריך להיות כזה פאנט, הרב הזה (המשיח) לפעמים מגזים ...

מה שבטוח שזה הולך להיות ניסיון לא קל בכלל! היצר הרע יודע שהסוף שלו קרב, והוא הולך להשקיע הרבה מאמץ בלגרום לנו לטעות. הוא הולך ל"הראות" לנו הרבה דברים, בכדי לעשות את המבחן להכי קשה שאפשר. ניסיון דומה בעבר (לפני יציאת מצרים), ורק חמישית [!!] מעם ישראל בחר את הבחירה הנכונה. וכאן בפרשתינו עם ישראל קצת יותר מחודש לאחר מעמד הר סיני, מצליח להתבלבל ע"י כוחותיו של היצר הרע, וזאת מפני שנתנו למראה עיניהם ("ולא תתורו") להטעות אותם.

כמה אנו צריכים להתחזק במיוחד בימים אלו, ימים שבהם בכל רגע ורגע יש לנו בדיקות וניסיונות קשים מכל עבר. ככל שאדם מעוניין להתחזק ולהתקרב אל האמת ואל הקב"ה, הוא מרגיש יותר שיצר הרע נלחם עליו בכל הכח ולא מרפה אפילו לרגע. הדבר היחיד שביכולתנו לעשות זה להישאר צמודים לשיעורי התורה והמוסר, כי זה הדבר היחיד שיכול לגרום לנו לעמוד מול הניסיונות ולא להתבלבל בבחירה.

שוב לאחר שנתיים בלבד אנו עומדים ונדרשים להחליט האם אנו בוחרים בחיזוק התורה הקדושה ולומדיה וביצור חומת הדת היהודית בארץ הקודש, או שאנו הולכים שבי אחר סיסמאות של כוחי ועוצם ידי, שטומנות בחובן תמיכה בגיורים רפורמים, סגירת ישיבות, ופגיעה בכבוד השבת. במה נבחר?..

בדורנו, הדור שנועל את תקופת אחרית הימים, הניסיונות מפוזרים על כל צעד ושעל והבלבול הוא גדול. אסור לנו להתפתות על ידי מראה עינינו והבנתנו שיכולים להטעות אותנו בקלות, אלה עלינו לישא את עינינו אל התורה ואל חכמיה ולפעול על פיהם.

יום חמישי, 26 בפברואר 2015

מהו הדבר ששמר עלינו עד היום ?

וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד!    (פרק כז פסוק כ')



הקב"ה מצווה את משה לקחת דווקא שמן זית לנר התמיד, וזאת כי בשמן זית יש מעלה מיוחדת, כפי שכתוב בתלמוד (שבת כג): שאורו צלול ביותר משאר שמנים. ובנוסף גם עם ישראל נמשלו לשמן זית, כפי שכותב המדרש רבה (תצוה לו א'): "כָּל הַמַּשְׁקִין מִתְעָרְבִים זֶה בָּזֶה, וְהַשֶּׁמֶן אֵינוֹ מִתְעָרֵב אֶלָּא עוֹמֵד, כָּךְ יִשְׂרָאֵל אֵינָם מִתְעָרְבִים עִם הָעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים". כשאנו לא מסתכלים בכל עת מאחורי הכתף לראות מה הגויים עושים, אלה מתקדמים על פי רצון ה', זהו זכות קיומנו. את הכח לעשות את זה אנו צריכים לשאוב מאבותינו ואמותינו ששמרו על עצמם מלהתערבב בין העמים ובדעותיהם, וזה הדבר ששמר עלינו עד היום.

הברכה הראשונה שאנו מברכים בתפילת העמידה היא: ברוך אתה ה' מגן אברהם. וצריכים אנו לשאול בשל אלו מעשים זכה אברהם אבינו שהקב"ה היה לו למגן?

חז"ל מספרים לנו שאברהם אבינו נדרש להשתחוות לנמרוד הרשע, שאיים להשליך את אותו לאש. ואברהם אבינו היה מוכן להישרף, ובלבד שלא יתכחש לידיעתו שיש בורא לעולם. זהו המבחן הראשון של אברהם אבינו, והוא היה קשה עד שאפילו מלאכי השרת לא ידעו האם באמת אברהם יהיה מוכן למסור את נפשו בשביל אמונתו בה'.

וכך מביא המדרש רבה (פרשת לך-לך) על מה שנכתב בשיר השירים (ח, ח'): "אָחוֹת לָנוּ קְטַנָּה וְשָׁדַיִם אֵין לָהּ"- שאומרים מלאכי השרת לפני הרבש"ע: אחות לנו קטנה והיא אברהם אבינו. אך עדיין הוא לא גילה סמני בגרות שמראים שמאמין הוא בלב שלם. "מַה נַּעֲשֶׂה לַאֲחֹתֵנוּ בַּיּוֹם שֶׁיְּדֻבַּר בָּהּ?"- מה נעשה ביום שיידרש הוא להשליך את עצמו לאש ולהוכיח את אמונתו? האם הוא מספיק ראוי שיעשה לו נס?. ועונה להם הקב"ה: "אִם חוֹמָה הִיא נִבְנֶה עָלֶיהָ טִירַת כָּסֶף"- אם הוא יוכיח שאמונתו היא כמו חומה שלא ניתן לעבור אותה, נעטוף אותו בכסף שהוא עמיד בפני חום האש, ונציל אותו. "וְאִם דֶּלֶת הִיא, נָצוּר עָלֶיהָ לוּחַ אָרֶז!"- ואם אמונתו היא כמו דלת, שפעם נסגרת ופעם נפתחת, נשים עליו לוח מעץ ארז שנשרף בקלות, מכיוון שלא ראוי הוא להינצל. על זה עונה אברהם: "אֲנִי חוֹמָה וְשָׁדַי כַּמִּגְדָּלוֹת"- אמונתי היא כמו חומה, ששום דבר לא יכול לשבור אותה. ומוכן אני להוכיח זאת!. "אָז הָיִיתִי בְעֵינָיו כְּמוֹצְאֵת שָׁלוֹם". אז אברהם אבינו קיבל חותמת, על כך שהוא עבר את הניסיון הראשון שלו. עמד הוא במבחן הראשון שבו הוא התייצב יחיד בצדו של בורא העולם. ולכן מאז נקרא אברהם אבינו: "אַבְרָם הָעִבְרִי" (בראשית יד יג'). שהיה עומד מן העבר האחד, וכל העולם כולו עמד מן העבר השני. ורק במצב הזה הקב"ה ברוך הוא היה מוכן לעשות לו נס, ולהיות "מגן אברהם".

חז"ל מלמדים אותנו שחייב האדם לומר: "מתי יגיעו מעשי למעשי אבותי, אברהם יצחק ויעקב"?! (ילקוט שמעוני דברים ה'). כלומר, שאיפת האדם צריכה להיות שמעשיו יהיו כשל אבותיו, אברהם יצחק ויעקב. וכמו שאבותינו היו מוכנים לעמוד מול כל העולם, ולא להתחשב בדעותיהם המלומדות והמנומקות, צריכים אנו בכל מעשינו להכריז שיש בורא לעולם ו"אֵין עוֹד מִלְבַדּוֹ" (דברים ד לה'). הייחוד של עם ישראל בתור העם שנבחר ע"י בורא העולם, זה להיות אור לגויים! ככתוב "וְהָלְכוּ גוֹיִם לְאוֹרֵךְ וּמְלָכִים לְנֹגַהּ זַרְחֵךְ (ישעיהו ס' ג'). צריכים אנו לא לרדוף אחר דעותיהם ומנהגיהם, אלה לעמוד בעוז על שמירת התורה והמצוות על פי רצונו של הקב"ה, ולהיות כמגדלור שכל מי שמסביבו, הולך וניזון על פי אורו. עלינו לדעת שהאושר המדומה שקיים להם ברודפם אחרי תאוות העולם הזה הוא כאין וכאפס לעומת התענוג הגדול השמור לצדיקים הן בעולם הזה על ידי חיים מלאי סיפוק ואושר, וכמובן למה שמעותד לנו לעולם הבא, ש"עַיִן לֹא רָאָתָה אֱלֹקִים זוּלָתְךָ יַעֲשֶׂה לִמְחַכֵּה לוֹ" (ישעיה סד ג').

הסכנה היא גדולה בעיקר מפני שהקב"ה מזהיר: "וְלֹא תֵלְכוּ בְּחֻקֹּת הַגּוֹי אֲשֶׁר אֲנִי מְשַׁלֵּחַ מִפְּנֵיכֶם. כִּי אֶת כָּל אֵלֶּה עָשׂוּ [הגויים] וָאָקֻץ בָּם! [נמאסו עלי!] וִהְיִיתֶם לִי קְדֹשִׁים כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה'. וָאַבְדִּל אֶתְכֶם מִן הָעַמִּים לִהְיוֹת לִי" (ויקרא כ'). אנחנו קדושים, מיוחדים ומובדלים מכל השאר. קיבלנו נשמה גדולה, שהיא כמנוע גדול שמאפשר לנו להתקרב אל הקב"ה ע"י המעשים שלנו בעולם. אך אם אנו לוקחים את המנוע העוצמתי שקיבלנו, ומשתמשים בו על מנת לחקות את דרכי הגויים אנו יכולים ומצליחים להיות אף יותר גרועים מהם! על כך נתבשר אברהם שאמר לו הקב"ה שיהיה זרעו כ"עֲפַר הָאָרֶץ" (בראשית יג'), וגם כ"כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם" (בראשית כו'). ומדייקת הגמרא (מגילה טז.): בשל מה נאמר גם כעפר הארץ וגם ככוכבי השמיים? אלה "כשהן יורדין, יורדין עד עפר. וכשהן עולין, עולין עד לכוכבים". בכוחנו כיהודים להתמקד בתורתנו הקדושה, ולהגיע להיות ככוכבי השמיים. אך אם נסתכל בכל עת אל הגויים, ניראה כמותם ונחקה את  מעשיהם,  נוכל למרות  הפוטנציאל הגדול שקיבלנו לרדת ממש עד העפר.

יום שני, 29 בדצמבר 2014

מבקשים לדעת את הקץ !

וַיִּקְרָא יַעֲקֹב אֶל בָּנָיו וַיֹּאמֶר: הֵאָסְפוּ וְאַגִּידָה לָכֶם אֵת אֲשֶׁר יִקְרָא אֶתְכֶם בְּאַחֲרִית הַיָּמִים! (פרק מט פסוק א')


אמר ר' שמעון בן לקיש: ביקש יעקב לגלות לבניו קץ הימים, ונסתלקה ממנו שכינה. אמר: שמא חס ושלום יש במיטתי פסול, כאברהם שיצא ממנו ישמעאל, ואבי יצחק שיצא ממנו עשו? אמרו לו בניו: שְׁמַע יִשְׂרָאֵל, ה' אֱלֹקֵינוּ ה' אֶחָד. כשם שאין בליבך אלא אחד - כך אין בליבנו אלא אחד. באותה שעה פתח יעקב אבינו ואמר: "בָּרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכותוֹ לְעוֹלָם וָעֶד" (פסחים נו.). ואם בבני יעקב לא היה פסול, מדוע הסתלקה השכינה מיעקב אבינו כאשר ביקש לגלות את הקץ?


כותב הילקוט שמעוני (קנז מט.): שברגע שיעקב בקש לגלות לבניו הקץ, מיד נגלה עליו הקב"ה ואמר לו: לבניך אתה קורא, ולי אי אתה קורא? שכן אמר ישעיה: "וְלֹא אֹתִי קָרָאתָ יַעֲקֹב" (ישעיה מג כב'). כלומר שואל הקב"ה את יעקב: למה אתה רוצה לגלות את הקץ לבניך, ואתה לא חס על כבודי?! מסביר בעל העקידה (רבי יצחק עראמה–מחכמי ספרד), את טענתו של הקב"ה כלפי יעקב: "רצה לומר שלא היית חס על כבודי, כי מידיעה זו [של הקץ] ימשך נזק זה שלא יקראו אותי, ולא יבקשו פָנַי הדורות הקודמים [לגאולה], ויבקשו לישב וכמתייאשים מן הגאולה. על כן סתם וחתם ה' הקץ האחרון כדי שבכל דור ודור יבקשו את פני ה' ואת דוד מלכם ויהיו מחכים קץ ישועתו תמיד. כאשר בעווננו מדה זו מצוייה בינינו אפילו בזמן שאין הקץ נודע, מכל מקום רבים המה עמי הארץ המתישבים בארצות העמים ובונין להם בתים ספונים וחשובים ושל אבנים בנין הקיום, ובסבה זו לעולם אינן דורשין את פני ה' בכל לב להביאם אל ארצם, ועל כן הקב"ה מניחם שמה..." עכ"ל.


רואים אנו שאין הקב"ה רוצה שנדע את התאריך המדויק של יום הגאולה, ואף מנע זאת מיעקב אבינו שרצה לגלות זאת לבניו. אזהרה זו נתנו גם חז"ל בגמרא במסכת סנהדרין (צז:): אמר רבי שמואל בר נחמני: "תיפח רוחם של מחשבי קיצים". כלומר, אותם העושים חישובים שונים כדי לדעת אמתי יבוא משיח צדקינו, תיפח רוחם! וטעם הדבר, כי כאשר מגיע אדם, ומחשב את הקץ (לפי הבנתו, או לפי מה שנכתב בספר דניאל), הרי שהוא גורם בכך ליאוש אצל המון העם, שחושבים, הנה לא יגיע המשיח בשנים הקרובות.


אך למרות זאת גלוי וידוע לפני ריבונו של עולם, שאם עם ישראל לא יידע מאומה על זמן הגאולה, זה גם דבר שיכול להוביל ליאוש. משל לאדם שרץ ריצת מרתון (כ- 42 קילומטר) ואם לא יידע כמה ק"מ כבר עבר וכמה עוד נשארו לו, סביר להניח שישבר באמצע הדרך. לכן מפזרים לו דגלים במסלול הריצה, ולפיהם הוא יודע כמה עוד דרך עליו לעבור עד לקו הסיום. וכך גם הקב"ה נתן לנו סימני דרך ע"י הנביאים והחכמים, בכדי שנחוש את התקופה שאנו נמצאים בה, ונדע באיזה שלב אנחנו נמצאים במהלך ההיסטוריה. אומנם לא ניתן לגלות את היום המדויק, אך רמזים חייבים אנו לדעת!


חז"ל רומזים לנו (סנהדרין צז.): תנא דבי אליהו, ששת אלפים שנה הוי עלמא [העולם יהיה קיים ששת אלפים שנה כנגד ששת ימי הבריאה]! שני אלפים תוהו [שבהם לא יהיה אדם שקורה את שם ה' בצורה מסודרת. עד שקם אברהם אבינו וגילה את ה' בעולם בשנת 1948], שני אלפים תורה [שבהם צריכה להינתן ולהתבסס התורה – ניתנה בשנת 2448, והתבססה בחתימת התלמוד בשנת 4261], ושני אלפים [האחרונים] ימות המשיח. כלומר מרגע שמסתיימת תקופת ה-4000 שנה מבריאת העולם, אנו נכנסים לימים שבכל רגע מסוגל לבוא בהם משיח.


חז"ל מפרטים לנו אף יותר מזה, ומגלים לנו שלתקופה זו של ימות המשיח ישנו קץ (סוף) שנקרא בפי חז"ל "עקבתא דמשיחא", העקב של המשיח (עקב מסמל סוף. החלק הנמוך באדם). החלק הסופי והאחרון של ימות המשיח. תקופה שעליה אומרים חז"ל (סנהדרין צח:): "ייתי, ולא אחמיניה!" שיבוא המשיח, ובלבד שלא אראה אותו! [כך אמרו הצדיקים באותה תקופה] ולמה? בגלל שהתקופה של "עקבתא דמשיחא" לא תהיה פשוטה כלל וכלל...


וכך מתארת המשנה בסוף מסכת סוטה (מט:): שבעקבות משיחא [רגע לפני בוא המשיח], חוצפא יסגא [החוצפה תתרבה], ויוקר יאמיר: הגפן תתן פריה והיין ביוקר [יש שפע מהכל, אך אנשים לא גומרים את החודש], ומלכות תהפך למינות [ההנהגה שתמיד הייתה על פי חכמי התורה, תאויש על ידי כופרים בתורה], ואין תוכחת [לא ניתן להוכיח אף אחד על מעשיו]. בית וועד יהיה לזנות [כל מקום שמתאספים שם אנשים, יהיו בו מראות של פריצות], ואנשי הגבול יסובבו מעיר לעיר ולא יחוננו [החיילים שבד"כ תפקידם במדינה לשמור רק על הגבולות, יצטרכו להסתובב מעיר לעיר בתוך המדינה, כי האויבים הם מבפנים], וחכמות סופרים תסרח [לא יעריכו כלל את לומדי התורה], ויראי חטא ימאסו [מי שירצה לחזור בתשובה, יתקל בקשיים מסביבתו], והאמת תהא נעדרת [האמת תהא עדרים עדרים. כל אחד יגיד שהאמת אצלו]. נערים פני זקנים ילבינו [אין כבוד לזקנים]. זקנים יעמדו מפני קטנים [זקנים יצטרכו לכבד נערים מחשש לחייהם], בן מנוול אב, בת קמה באמה, כלה בחמותה [המוסר הערכים והכבוד בתוך המשפחה יתפוררו], אויבי איש אנשי ביתו [מקרי אלימות במשפחה], פני הדור כפני הכלב [כמו שכלב רץ לפני האדם למרות שאינו יודע את הדרך, כך המנהיגים ירוצו לפני העם]. והבן אינו מתבייש מאביו [לנערים אין אפילו בושה מאביהם]. ועל מה יש לנו להשען? על אבינו שבשמים!


אז תאריך מדויק אין לנו, אבל רמזים יש לנו והרבה. ולראשונה בדורינו אנו רואים את הסימנים כולם מתממשים ממש לנגד עינינו. אם כן מה עלינו לעשות? מסכמת הגמרא: "כלו כל הקיצין, ואין הדבר תלוי אלא בתשובה ומעשים טובים". למרות שהסימנים מתקיימים, הגאולה תלויה בסופו של דבר בתשובה ומעשים טובים של כל אחד ואחד מאיתנו.