מתחיל לקיים מצוות סוג א'

וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה בְּהַר סִינַי לֵאמֹר: דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לָכֶם וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לַה' (פרקכה פסוקים א'-ב')

בפסוקים הראשונים של הפרשה התורה מפרטת לנו את מצוות השמיטה, אך כאן בשונה משאר הציוויים התורה טורחת לציין שדברים אלו נאמרו למשה בהר סִינַי, "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה בְּהַר סִינַי לֵאמֹר". מה העניין להזכיר את הר סִינַי לפני הזכרת פרטי מצוות השמיטה? עונה על כך רש"י (כה א'): מה ענין שמיטה אצל הר סִינַי? והלא כל המצות נאמרו מסִינַי.. אלא מה שמיטה נאמרו כללותיה ופרטותיה ודקדוקיה מסִינַי - אף כולן נאמרו כללותיהן ודקדוקיהן מסִינַי. עכ"ל.

כל המצוות הכתובות בספר ויקרא נאמרו למשה בסיני, כפי שכתוב בפסוק האחרון בתורה: "אֵלֶּה הַמִּצְוֹת אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהַר סִינָי" (פרק כז פסוק לד'). אלה התורה מדגישה את הר סיני לצד מצוות השמיטה - בכדי שאנו נדע שכמו שפרטי מצוות השמיטה נאמרו בהר סיני, כך גם מקורם של כל פרטי שאר המצוות נאמרו בהר סיני.

ומדוע התורה נותנת לנו את הלימוד הזה דווקא בשעה שהיא מדברת על מצוות השמיטה? עונים על כך חז"ל שהמהות של מצוות השמיטה היא אמונה. אמונה כל פעם ופעם מחדש שהקב"ה הוא היחיד ששולט ומשגיח בטבע, ומשלם שכר לאוהביו ולשומרי מצוותיו. ואף השכר על מצוות השמיטה מגיע לכל אדם על פי רמת האמונה והביטחון שהשקיע בעת קיום המצווה.

ישנם אנשים שקיבלו על עצמם לשמור את מצוות השמיטה, אך הם עדיין חוששים, ושואלים: "מַה נֹּאכַל"?, ולאחר שעונים להם שהקב"ה מבטיח שיקבלו תבואה פי 3  בסוף השנה השישית.  הם רצים לשדה לבדוק שבאמת יש בדיוק פי 3. ולמרות שאין להם הרבה אמונה, הבטחה זו הבטחה. "וְעָשָׂת אֶת הַתְּבוּאָה לִשְׁלֹשׁ הַשָּׁנִים" (כה כא'), התבואה בשדה גדלה פי 3!

וישנם אנשים עם קצת יותר אמונה, והם לא רצים לשדה לבדוק כמה שוקלת כל שיבולת, אך לאחר הקצירה הם לא מתאפקים וסופרים כמה ערמות של תבואה נכנסות לאסם. וגם להם ההבטחה מתקיימת: "יְצַו ה' אִתְּךָ אֶת  הַבְּרָכָה  בַּאֲסָמֶיךָ"  (דברים כח ח').  הם סופרים את הערימות שנכנסות לאסם ורואים שזה אכן פי 3!

אך ישנם אנשים שהם מאמינים שלווים ובוטחים. ואינם רצים אל השדה בכדי לראות כמה תבואה, וגם אינם עומדים וסופרים את ערימות התבואה הנכנסות לאסם, ולהם שולח הקב"ה את הברכה בצורה של: "וַאֲכַלְתֶּם לָשֹׂבַע" (כה יט'). האוכל שהם אוכלים מתברך במעיהם. וכך הם לא צריכים לטרוח בקצירה של יבול גדול, ואף לא לטרוח בהכנסת כמות רבה של יבול לאסם.

את מה שלומדים ממצוות השמיטה, אדם צריך ללמוד לגבי כל שאר המצוות! אדם צריך במצוות להפעיל את האמונה. אמונה שיש בורא לעולם שמשגיח על כל המעשים, והוא עתיד לתת לנו שכר על פי האמונה וההשקעה שהשקענו בכל אחת ממצוות התורה.

ידיעה זו יכולה לעזור לנו בכל פעם שבה אנו ניצבים רגע לפני קיום מצווה כלשהי. התנא באבות אומר: "עַיִן רוֹאָה וְאֹזֶן שׁוֹמַעַת, וְכָל מַעֲשֶׂיךָ בַּסֵּפֶר נִכְתָּבִין" (אבות ב א'). כל מעשה נכתב לנצח.. זה באמת משנה איך אני יקיים את המצווה! האם אני מודע לכך שהקב"ה משגיח עלי בכל רגע? האם אני מודע לכך שאני קובע מה ייכתב עלי בספר בסופו של יום??

הילקוט שמעוני (פרשת וישב) מביא דוגמא לראובן שנכתב עליו: "וַיִּשְׁמַע רְאוּבֵן וַיַּצִּלֵהוּ מִיָּדָם" (בראשית לז כא') [הציל את יוסף ממות, אך לא מנע את מכירתו]. הילקוט כותב: "שאילו היה יודע ראובן שהקב"ה יכתוב [בתורה]: "וַיִּשְׁמַע רְאוּבֵן וַיַּצִּלֵהוּ מִיָּדָם", בכתפו היה מוליכו אל אביו. עכ"ל. ואילו היה יודע אהרון הכהן שהקב"ה יכתוב עליו: "הִנֵּה הוּא יֹצֵא לִקְרָאתֶךָ, וְרָאֲךָ וְשָׂמַח בְּלִבּוֹ" (שמות ד יד'), בתופים ובמחולות היה יוצא לקראת משה אחיו. ואילו היה יודע בועז שהפסוק יכתוב עליו: "וַיִּצְבָּט לָהּ קָלִי, וַתֹּאכַל וַתִּשְׂבַּע וַתֹּתַר" (רות ב יד'), עגלות מפוטמות היה מאכילה לרות [ולא חתיכה קטנה של לחם שעורים].

ואל יטעה אדם לומר שרק אצל הגדולים שבישראל הקב"ה טורח ומעביר את הדברים על הכתב, אלה לכל אדם ואדם, המצווה שנעשית נכתבת על ידי "אֵלִיָהוּ [הנביא] וּמֶלֶךְ הַמָּשִׁיחַ, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא חוֹתֵם עַל יְדֵיהֶם" (מדרש רבה ויקרא לד. ח'). ואם כן כמה חשובה הרגשת ההתלהבות בעת קיום המצוות. כמה חשוב להסתכל על כל מצווה שבאה לידינו בצורה הנכונה.. אופן הקיום של כל מצווה נכתב ונחתם, ולא ניתנת אפשרות לגשת למועד ב' בכדי לתקן. ולכן חובה עלינו ללמוד שכמו שבמצוות השמיטה, השכר נקבע על פי רמת האמונה של האדם - כך בכל מצווה ומצווה ישנה חשיבות לרמת האמונה.

אמונה שהקב"ה הוא היחיד ששולט ומשגיח בטבע בכל רגע ורגע, אמונה שהקב"ה עתיד לתת שכר על פי ההשקעה ומידת ההתלהבות שהיתה לי בעת קיום המצווה.

פתי מאמין לכל דבר..

וַיַּעַן מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר: וְהֵן לֹא יַאֲמִינוּ לִי וְלֹא יִשְׁמְעוּ בְּקֹלִי, כִּי יֹאמְרוּ לֹא נִרְאָה אֵלֶיךָ ה'! (פרק ד פסוק א')

אחד הדברים שאנו למדים ממשה רבינו בעת שמתגלה אליו האלוקים לראשונה, זה שיש איסור להאמין בצורה עיוורת לכל אדם שבא וטוען שיש לו קשר עם אלוקים. שהקב"ה אומר למשה: לך ותאמר לעם ישראל שדיברתי אתך, ישר משה טוען: "וְהֵן לֹא יַאֲמִינוּ לִי וְלֹא יִשְׁמְעוּ בְּקֹלִי, כִּי יֹאמְרוּ לֹא נִרְאָה אֵלֶיךָ ה'!". והקב"ה במקום שיענה לו, שישכנע אותם, יכפה עליהם, או שיחליף אותם במי שכן מאמין, נותן לו סימנים שמוכיחים שאכן אלוקים התגלה אליו. כי רק "פֶּתִי יַאֲמִין לְכָל-דָּבָר" (משלי יד טו') אומר שלמה המלך. כל שכן בדברים משמעותיים כמו תכלית החיים ומציאות הבורא.

כל מכה ומכה במצרים ניתנה בשביל תכלית שהיא ידיעת הקב"ה, ולכן במהלך נתינת המכות על מצרים אומר ה': "כֹּה אָמַר ה': בְּזֹאת תֵּדַע כִּי אֲנִי ה' "(שמות ז יז'). "וַיֹּאמֶר כִּדְבָרְךָ. לְמַעַן תֵּדַע כִּי אֵין כַּה' אֱלֹקֵינוּ" (שמות ח ו'). "לְמַעַן תֵּדַע כִּי אֲנִי ה' בְּקֶרֶב הָאָרֶץ" (שמות ח יח'). "בַּעֲבוּר תֵּדַע כִּי אֵין כָּמֹנִי בְּכָל הָאָרֶץ" (שמות ט יד'). תמיד הקב"ה משתמש בלשון של ידיעה ולא אמונה. כי יודע הוא שעם ישראל שההשכלה והלימוד אצלם הוא ערך עליון, לא יתפתה לשנות את דרך חייו בשביל אמונה בלבד, אלה נצרכת הידיעה. צריך הוכחות! כפי שכותב הפסוק: "וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם, וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל-לְבָבֶךָ" (דברים ד לט'), שאדם מחויב לדעת קודם, ואח"כ להשיב אל הלב. ידיעה ברורה שקודמת לאמונה, ידיעה שבעזרתה האמונה בבורא העולם היא יותר חזקה [המילה אמונה היא נגזרת של הפועל אימונים. להתאמן בשביל לחזק ידיעה מסוימת]. ולכן התורה שהקב"ה נתן לנו [הן בכתב והן בעל-פה] מלאה בהוכחות רבות לאמיתותה, החל מנבואות מדהימות, ועד ידע מדעי עצום על נסתרות האדם והבריאה.

אחד המנגנונים הכי חזקים של התורה שהופכים אותה לידיעה שבלתי ניתנת להפרכה, היא העובדה שלאחר שעם ישראל רואה במשך שנה שלימה ניסים במצרים שבהם ה' מוכיח שהוא שולט בכל הבריאה, קורע לעם הנבחר את ים סוף, מציל אותם מהאויבים, ונותן להם את התורה במעמד שבו הוא מדבר אל כל העם, בא משה רבינו אל כל העם ואומר: "וַיִּקְרָא מֹשֶׁה אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם: אַתֶּם רְאִיתֶם אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה ה' לְעֵינֵיכֶם בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם לְפַרְעֹה וּלְכָל עֲבָדָיו וּלְכָל אַרְצוֹ" (דברים כט א') "מִן הַשָּׁמַיִם הִשְׁמִיעֲךָ אֶת קֹלוֹ לְיַסְּרֶךָּ וְעַל הָאָרֶץ הֶרְאֲךָ אֶת אִשּׁוֹ הַגְּדוֹלָה, וּדְבָרָיו שָׁמַעְתָּ מִתּוֹךְ הָאֵשׁ" (דברים ד לו'). הדגש הוא על עדות ישירה! העם שיצא ממצרים הוא העם שקיבל את התורה, והוא זה שמעביר אותה לבניו עד היום הזה. אם אחד מהנסים שמשה טוען בפני כל העם שהוא בעצמו ראה ושמע לא היה מתרחש, ישר היה פורץ מרד של עם שלם שלא רוצה לקבל על עצמו חוקים שמגבילים אותו. ועד היום אף פעם לא קמו יהודים במהלך ההיסטוריה [עד לדור הזה] שעשו מרד וטענו שאלוקים לא התגלה לעם ישראל, כי דבר שקיבלנו מאב לבן עד יציאת מצרים לא ניתן להכחיש.

וגם היום כל אדם שחפץ בָּאֱמֶת, יכול לבוא להתעמק ולהשיג אותה [בסמינר, או בעזרת המדיות השונות], כי הרי מצווים אנו לדעת! מה שצריך זה רק רצון והכי חשוב הכנעה! תהיה מוכן לגלות שהאמת שונה מה"אמת" הנוחה והקלה שגדלת עליה או ממה שסיפרו לך בבית הספר, ותהיה מוכן להשתנות.

 

להאמין ללא תנאים

מָסַרְתָּ גִבּוֹרִים בְּיַד חַלָּשִׁים, וְרַבִּים בְּיַד מְעַטִּים, וּטְמֵאִים בְּיַד טְהוֹרִים, וּרְשָׁעִים בְּיַד צַדִּיקִים, וְזֵדִים בְּיַד עוֹסְקֵי תוֹרָתֶךָ... (מתוך על הניסים)

חז"ל מלמדים אותנו על חמשה הבדלים שהיו בין החשמונאים, לבין אויביהם היוונים. חמישה הבדלים שהם אלה שגרמו לחשמונאים לנצח. ברגע שאנו באים לנתח את הסיבות לניצחון [בעיניים יהודיות], מובן לנו שבעצם היותם של החשמונאים צדיקים, והיוונים רשעים, אלו טהורים, ואלו טמאים, החשמונאים עוסקים בתורה, בעוד היוונים מאמינים ב"אָכוֹל וְשָׁתוֹ כִּי מָחָר נָמוּת", אלו סיבות מספיק טובות שהביאו לעם ישראל את הניצחון. אך חז"ל מונים עוד שני סיבות שגרמו לניצחון, והם שהחשמונאים היו חלשים, והיוונים חזקים, ושהחשמונאים היו מעטים, והיוונים רבים. ולכאורה, מה זה קשור לסיבות לניצחון? זה נראה כאילו ההשוואה בשני דברים אלה באה להמחיש את התנאים ששררו באותם קרבות, ולא את הסיבות לניצחון...

אך מגלים לנו חז"ל שלתשועה הניסית ולניצחון המופלא, זכו אבותינו דווקא משום שהיו חלשים ומעטים. דווקא משום שידעו בבירור והכירו כי את עיניהם אין להם לשאת, אלא אל אביהם שבשמים!

שיהודי יודע שהוא חלש ואין לו עליונות מספרית וכדומה, ועדיין הוא יוצא להילחם, זה מראה על האמונה החזקה שלו! אמונה שבגללה אני קורא לעצמי "מכבי" [מי כמוך באלים י-ה] כי אני יודע שאין לנו על מי לסמוך אלה על אבינו שבשמיים! ואז ה' עוזר...

הפתרון האמיתי !

וַיְהִי מִקֵּץ שְׁנָתַיִם יָמִים וּפַרְעֹה חֹלֵם וְהִנֵּה עֹמֵד עַל הַיְאֹר (פרק מא' פסוק א')

בפרשה הקודמת קראנו על יוסף שנשלח לבית האסורים המצרי והואשם על לא עוול בכפו בכך שחטא עם אשת אדוניו. על הפסוק "וַיִּקַּח אֲדֹנֵי יוֹסֵף אֹתוֹ, וַיִּתְּנֵהוּ אֶל בֵּית הַסֹּהַר" (לט כ'), אומר המדרש (בראשית רבה פז' ט'): שאדוניו של יוסף, פוטיפר "לקחו בדברים", אמר לו: יודע אני שלא ממך היה הדבר, אלה שלא לערב פסולת בבני אני אוסרך, שלא יאמרו: "כשם שתבעה את זה, כך תבעה אחרים". ונטלו והושיבו בבית האסורים. כלומר, גם פוטיפר ששם את יוסף בבית האסורים ידע שהוא שם אותו על לא עוול בכפו.

איזו הרגשה יכולה להיות ליוסף שמרגע שנמכר ע"י אחיו, הוא מנותק מאביו וממשפחתו לבד בניכר המצרי, מנסה הוא לעשות את כל אשר מבקש ממנו אדונו, ולמרות זאת מושלך בביזיון אל ה"בור" המצרי. רוצה הוא לפנות אל בורא העולם ולשאול אותו: למה? למה זה מגיע לי?? השתדלתי כל כך לעמוד בניסיון קשה מנשוא עם אשתו של האדון שלי, שעשתה הכל בכדי שאני אתפתה לדבר עבירה, ולא עשיתי כלום! וברחתי מהעבירה לכבודך ולכבוד אבא, וזהו שכרי על כך?!

איזו תחושה קשה ומבלבלת שמלווה את יוסף שנה ועוד שנה עד שעוברות עשר שנים שבכל יום מתוכם ישנה ציפייה ש"אולי מחר אחזור להיות מחוץ לסורג ובריח"..

לאחר ששר המשקים משתחרר מבית האסורים, ויוסף מבקש ממנו שיזכיר אותו לפני פרעה, מתמלא יוסף תקוה מחדש שבכל רגע יבואו להוציא אותו מהבור. ושר המשקים מצידו "היה עומד חוץ לפלטין של פרעה, ואומר: אלך ואומר אל פרעה עליו! נכנס ומיד שוכח. כל היום מתנה תנאים, ומלאך בא והופכם. וקושר קשרים (סימנים לזכור) ומלאך בא ומתירן. ולמה [נגזר על יוסף, שישכח אותו שר המשקים]? מפני שתלה יוסף בטחונו בבשר ודם" (תנחומא מקץ ג'). על כך שיוסף שם את מבטחו בבשר ודם ולא בהקב"ה, מקבל יוסף עוד שנתיים של צפיות ותקוות, בכל רעש של פתיחת דלת חושב הוא שהנה הגיע הרגע וכך יום ועוד יום..

עד שהגיע הקץ! "וַיְהִי מִקֵּץ שְׁנָתַיִם יָמִים וּפַרְעֹה חֹלֵם"- כיון שהגיע הקץ, חלם פרעה חלום (בראשית רבה פט א'). מנסים כל חרטומי מצרים וכל החכמים הגדולים למצוא פתרון לפרעה, אך כל ניסיונותיהם לשווא, כי פרעה יודע את הפתרון וחלם עליו, אך בבוקר שכח משום מה. עד שמתעורר מתרדמתו העמוקה שר המשקים ומזכיר את יוסף. ומרגע זה הכל זז במהירות מסחררת! "וַיִּשְׁלַח פַּרְעֹה וַיִּקְרָא אֶת יוֹסֵף. וַיְרִיצֻהוּ מִן הַבּוֹר, וַיְגַלַּח, וַיְחַלֵּף שִׂמְלֹתָיו, וַיָּבֹא אֶל פַּרְעֹה". ולאחר כמה שעות: "וַיָּסַר פַּרְעֹה אֶת טַבַּעְתּוֹ מֵעַל יָדוֹ, וַיִּתֵּן אֹתָהּ עַל יַד יוֹסֵף. וַיַּלְבֵּשׁ אֹתוֹ בִּגְדֵי שֵׁשׁ וַיָּשֶׂם רְבִד הַזָּהָב עַל צַוָּארוֹ. וַיַּרְכֵּב אֹתוֹ בְּמִרְכֶּבֶת הַמִּשְׁנֶה אֲשֶׁר לוֹ וַיִּקְרְאוּ לְפָנָיו אַבְרֵךְ. וְנָתוֹן אֹתוֹ עַל כָּל אֶרֶץ מִצְרָיִם! וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל יוֹסֵף: אֲנִי פַרְעֹה! וּבִלְעָדֶיךָ לֹא יָרִים אִישׁ אֶת יָדוֹ וְאֶת רַגְלוֹ בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם". מבירא עמיקתא לאיגרא רמה! מאסיר בזוי שנאשם בפשעים חמורים, הופך הוא לשליט על כל ארץ מצרים!

רבותינו ז"ל מלמדים אותנו שכך גם תגיע גאולתנו. ברגע שיגיע זמן הקץ, ישר "וַיְרִיצֻהוּ מִן הַבּוֹר", כדרך כל ישועת ה' שמגיעה כהרף עין. כותב המדרש (בראשית רבה פט א'): "קֵץ שָׂם לַחשֶׁךְ! זְמַן נָתַן לָעוֹלָם כַּמָּה שָׁנִים יַעֲשֶׂה בָּאֲפֵלָה".. ולאחר החושך והאפילה, יזרח אור גדול "וְזָרְחָה לָכֶם יִרְאֵי שְׁמִי שֶׁמֶשׁ צְדָקָה וּמַרְפֵּא בִּכְנָפֶיהָ" (מלאכי ג כ').

אך עד מתי נוכל להיות בחושך? עד מתי נמשיך כמגששים באפילה? מתי נזכה שמי שאמר לעולמו די, יאמר לצרותינו די? (תנחומא מקץ י') התשובה מונחת בפרשתנו!

רואים אנו שלפני שיוסף הצדיק יוצא מתוך ה"בור" המצרי, קמים כל חרטומי מצרים וחכמיה ומתחילים להעלות הצעות. אולי כך, ואולי כך... ורק לאחר שמתייאשים הם מלהציע ומוכנים להבין שאינם יודעים את הפתרון, ומודים שטועים הם. רק אז "וַיְרִיצֻהוּ מִן הַבּוֹר"! רק אז, "קֵץ שָׂם לַחשֶׁךְ!" ואותו דבר גם אצלנו!

היהודים הקימו להם מדינה לאחר גלות ארוכה, וכבר היה נראה שהנה בעוד זמן קצר עַם ישראל שב לימי שלמה המלך בתפארתו. אך לפתע קמו להם כל מיני חרטומים, והתחילו להציע כל מיני הצעות. אחד מנסה לקדם את עם ישראל בכך שמביא לכאן את כל התרבות ההרסנית מאירופה. אחד מנסה לחנך את הנוער לכפירה והעלמה מוחלטת של תורת ישראל מתוכנית הלימודים. ואז בכדי לאזן את ה"חרדיות" במדינה, אחד מציע לפתוח את השערים למאות אלפי גוים, שיפתחו חנויות בשבת, ימכרו חזיר בראש חוצות, וילמדו אותנו זנות מהי. גלאי מתכות בבתי הספר, תרבות של חוצפה וסכינאות, ועוד הורים לנערות שכבר לא ישנים בלילה. וגם ברגע זה קמים להם עוד כמה חרטומים שלא אמרו עדיין את דברם, ומשוכנעים הם שמצאו את הפתרון לכל הבעיות. ברור.. הפתרון הוא דווקא הצרת צעדיהם של אלו שחרטו את לימוד התורה והמוסר על דיגלם.. איך לא חשבנו על זה קודם...?

לא יעזור לנו כלום! עד שלא נבין שיש רק פתרון אחד, והוא דרך התורה הקדושה! פשוט לא נצא מהבור החשוך של הגלות! רק נדמה לנו שהפתרון לבעיות שלנו הוא פתרון מדיני או חברתי וכו'. "באנו חושך לגרש" איך מגרשים חושך? "בידינו אור ואש"! חייבים אנו לקבוע עיתים לתורה, ולהרבות ככל יכולתנו בגמילות חסדים. ככל שנאיר יותר במעשינו, נגרום לעוד ועוד מאחינו להבין שהפתרון האמיתי נמצא בתורה, ולא אצל החרטומים שמסרבים להבין שנכשלו כישלון חרוץ. ואז ברגע אחד- "וַיְרִיצֻהוּ מִן הַבּוֹר"!

נצא ונזכה לגאולה השלימה במהרה אמן!

 

מבחן האמונה האחרון

 

בְּכָל דּוֹר וָדוֹר חַיָּב אָדָם לְהַרְאוֹת אֶת עַצְמוֹ כְּאִלּוּ הוּא יָצָא מִמִּצְרַיִם...! (מתוך ההגדה של פסח)

אנו נמצאים בשבת הגדול, השבת שלפני חג הפסח. בחודש ניסן לפני 3327 שנה, עם ישראל היה בעיצומן של הכנות אחרונות לפני היציאה ממצרים. לאחר שנה שלימה של ניסים גדולים ונפלאים שבמהלכם הקב"ה מראה לכל העולם שאכפת לו מיהו יהודי ומיהו גוי.

בכל המכות ה' מבדיל בין עם ישראל למצרים. שבכל מצרים יש דם, לבני ישראל יש מים בשפע. שהבהמות של כולם מתים במכת הדבר, אצל עם ישראל זה לא קורה. למצרים יש חושך, "וּלְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הָיָה אוֹר בְּמוֹשְׁבֹתָם" (שמות י כג'). כמה אמונה עם ישראל שאב מכל עשרת המכות, שכל אחת שבהם הייתה מעידה ומראה, את גדולתו של הקב"ה. כמו שאנו אומרים בהגדה של פסח: רַבִּי יְהוּדָה הָיָה נוֹתֵן בָּהֶם סִימָנִים: דְּצַ''ך, עַדַ''ש, בְּאַחַ''ב. רבי יהודה מחלק את תצוגת התכלית של הקב"ה לשלושה קטגוריות. דְּצַ''ך – דם, צפרדע, כינים: שבהם הקב"ה מראה את שליטתו בחלק התחתון של העולם, שזה המים, מה שיוצא מן המים, והאדמה. עַדַ''ש – ערוב, דבר, שחין: מראה הקב"ה את שליטתו בכל דבר שנמצא מעל פני האדמה. בְּאַחַ''ב – ברד, ארבה, חושך, בכורות: שבהם מראה הקב"ה, שהוא זה ששולט בשמים ובחוקי הטבע, ואף בהשגחה פרטית שמבדילה מיהו בכור מצרי, עד "כִּי אֵין בַּיִת אֲשֶׁר אֵין שָׁם מֵת" (שמות יב ל') [ראה רש"י]. בנוסף מלמדים אותנו חז"ל, שבכדי להעצים את הניסים והנפלאות, הקב"ה בוחר שהמכות יהיו דווקא במצרים. שהיא הייתה המעצמה הגדולה באותו זמן, שבה היו כוחות הטומאה והכישוף הכי גדולים. כך שאם זה היה נעשה בארץ אחרת, היו אומרים הכופרים: "זה לא חוכמה! בורא העולם חכם על חלשים.. במצרים עם גדולי החרטומים, זה לא היה קורה.." הקב"ה מראה גם להם, "כִּי ה' הוּא הָאֱלֹקִים, אֵין עוֹד מִלְבַדּוֹ"! (דברים ד לה'). בשביל עם ישראל זה ממש כמו לאכול את האמונה עם כפית, מנה אחר מנה.

אך מסתבר שזה לא כל כך פשוט לצאת ממצרים. בכדי לזכות לצאת לחירות עולם, ולהיקרא "בָּנִים אַתֶּם לַה' אֱלֹקֵיכֶם" (דברים יד' א'), עם ישראל היה צריך לעבור מבחני אמונה בכלל לא פשוטים. הקב"ה לא מסתפק בכמה ניסים, בכדי להצהיר על כולם כבעלי אמונה. אלה, "ה' מִשָּׁמַיִם הִשְׁקִיף עַל בְּנֵי אָדָם, לִרְאוֹת הֲיֵשׁ מַשְׂכִּיל דֹּרֵשׁ אֶת אֱלֹקִים" (תהילים יד ב'). לאחר שמשה ואהרון באים לעם ישראל שנאנח מעבודתו הקשה, ומכריזים שה' יגאל אותם בקרוב, אז "וַיַּאֲמֵן הָעָם וַיִּשְׁמְעוּ כִּי פָקַד ה' אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְכִי רָאָה אֶת עָנְיָם וַיִּקְּדוּ וַיִּשְׁתַּחֲוּוּ" (שמות ד לא'). אך לאחר עשרת המכות, המצב כבר לא אותו מצב. פרעה זה כבר לא אותו פרעה, ומצרים, דווקא הם דיי בסדר .. לאחר שחטפו כמה מכות, הם נרגעו קצת. ואפילו עכשיו הם ממש מכבדים, ומוכנים לעשות ממש הכל, רק שנבקש מהאלוקים שלנו לרחם עליהם. פשוט אפשר לשבת איש תחת גפנו ותחת תאנתו, וסוף סוף ליהנות משוויון זכויות באמריקה. רגע ..! מה עם התכנון המקורי של ללכת למדבר בכדי לעבוד את האלוקים ?? תשמע ,. אפשר לחכות עם זה, לא צריך להיות כאלה לחוצים. ובכלל בשביל מה ללכת למדבר השומם, שיש לנו כאן כל טוב ["הַקִּשֻּׁאִים וְאֵת הָאֲבַטִּחִים וְאֶת הֶחָצִיר וְאֶת הַבְּצָלִים וְאֶת הַשּׁוּמִים" (במדבר יא ה')]...

הקב"ה אומר: "וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל-לְבָבֶךָ" (דברים ד לט'). המרחק בן וידעת היום, ולבין והשבות אל לבבך, לפעמים גדול מאוד. ולכן אדם שראה ניסים גדולים יכול לדעת את האמת בברור בשכלו, אך שזה נוגע למעשים ומאמץ מצד האדם, הלב רחוק מאוד!

משל לאדם שמכור לעישון, כל דברי הרופאים לא יעזרו לו. את המצפון הוא ישתיק בזה שהוא ישתדל לא לקרוא יותר את האזהרות שעל גבי הקופסה. מי שלא רוצה לצאת ממצרים, לא יוצא ממצרים! וכך היה.. אחד הטעמים למכת החושך היא, שכל אלו שלא רצו לצאת ממצרים, נשארו במצרים [בשכיבה], וכדי שלא יראו האומות שישראל מקבלים את עונשם, נעשה חושך. בעם ישראל נשארים רק הגיבורים, רק אלה שמוכנים לעשות הכל בשביל הקב"ה, ואפילו לצאת למדבר החם בחוסר כל.

אך לא כל כך מהר, אומר הקב"ה. יש עוד מבחן קטן רגע לפני היציאה.. "דַּבְּרוּ אֶל כָּל עֲדַת יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר בֶּעָשֹׂר לַחֹדֶשׁ הַזֶּה וְיִקְחוּ לָהֶם אִישׁ שֶׂה לְבֵית אָבֹת שֶׂה לַבָּיִת" (שמות יב ג'). עם ישראל מצטווים לקחת לא פחות ולא יותר מאשר טלה. אותו טלה שהוא האלוהים של מצרים, ובעבר הלא רחוק, גם העבודה זרה שלהם עצמם ("מִתְּחִלָּה עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה הָיוּ אֲבוֹתֵינוּ" הגדה של פסח), ולקשור אותו אל כרעי המיטה. מה צריך לעשות איתו? "וְאָכְלוּ אֶת הַבָּשָׂר בַּלַּיְלָה הַזֶּה צְלִי אֵשׁ וּמַצּוֹת עַל מְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ" (שמות יב ח'). לאכול אותו לעיני המצרים? נבשל אותו בסיר, שלפחות לא יריחו את ריח הבישול. "אַל תֹּאכְלוּ מִמֶּנּוּ נָא וּבָשֵׁל מְבֻשָּׁל בַּמָּיִם, כִּי אִם צְלִי אֵשׁ רֹאשׁוֹ עַל כְּרָעָיו וְעַל קִרְבּוֹ" (שמות יב ג'). לא סגור בסיר או בתנור, אלה שלם. מסתובב על שיפוד בחצר לעניי כולם.. טוב אין ברירה, נאכל זריז, לא נעים מהמצרים.. מוסיף הקב"ה "וְעֶצֶם לֹא תִשְׁבְּרוּ בוֹ" (שמות יב מו'). שגם אחרי שתאכל, עדיין כל מצרי שיעבור, ידע בברור שמה שנאכל הרגע זה טלה.

זהו כנראה הניסיון הכי קשה, לדבוק באמת ולהתכחש לסביבה שבה גדלת. אך אדם שרוצה לצאת ממצרים צריך להראות ולהוכיח שהוא מוכן לוותר בשביל הקב"ה על הכל! האם אתה מוכן לוותר בשביל הקב"ה על הכל?

מה שבטוח שזהו התנאי בשביל לזכות לצאת ממצרים..