מבקשים לדעת את הקץ !

וַיִּקְרָא יַעֲקֹב אֶל בָּנָיו וַיֹּאמֶר: הֵאָסְפוּ וְאַגִּידָה לָכֶם אֵת אֲשֶׁר יִקְרָא אֶתְכֶם בְּאַחֲרִית הַיָּמִים! (פרק מט פסוק א')

אמר ר' שמעון בן לקיש: ביקש יעקב לגלות לבניו קץ הימים, ונסתלקה ממנו שכינה. אמר: שמא חס ושלום יש במיטתי פסול, כאברהם שיצא ממנו ישמעאל, ואבי יצחק שיצא ממנו עשו? אמרו לו בניו: שְׁמַע יִשְׂרָאֵל, ה' אֱלֹקֵינוּ ה' אֶחָד. כשם שאין בליבך אלא אחד - כך אין בליבנו אלא אחד. באותה שעה פתח יעקב אבינו ואמר: "בָּרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכותוֹ לְעוֹלָם וָעֶד" (פסחים נו.). ואם בבני יעקב לא היה פסול, מדוע הסתלקה השכינה מיעקב אבינו כאשר ביקש לגלות את הקץ?

כותב הילקוט שמעוני (קנז מט.): שברגע שיעקב בקש לגלות לבניו הקץ, מיד נגלה עליו הקב"ה ואמר לו: לבניך אתה קורא, ולי אי אתה קורא? שכן אמר ישעיה: "וְלֹא אֹתִי קָרָאתָ יַעֲקֹב" (ישעיה מג כב'). כלומר שואל הקב"ה את יעקב: למה אתה רוצה לגלות את הקץ לבניך, ואתה לא חס על כבודי?! מסביר בעל העקידה (רבי יצחק עראמה–מחכמי ספרד), את טענתו של הקב"ה כלפי יעקב: "רצה לומר שלא היית חס על כבודי, כי מידיעה זו [של הקץ] ימשך נזק זה שלא יקראו אותי, ולא יבקשו פָנַי הדורות הקודמים [לגאולה], ויבקשו לישב וכמתייאשים מן הגאולה. על כן סתם וחתם ה' הקץ האחרון כדי שבכל דור ודור יבקשו את פני ה' ואת דוד מלכם ויהיו מחכים קץ ישועתו תמיד. כאשר בעווננו מדה זו מצוייה בינינו אפילו בזמן שאין הקץ נודע, מכל מקום רבים המה עמי הארץ המתישבים בארצות העמים ובונין להם בתים ספונים וחשובים ושל אבנים בנין הקיום, ובסבה זו לעולם אינן דורשין את פני ה' בכל לב להביאם אל ארצם, ועל כן הקב"ה מניחם שמה..." עכ"ל.

רואים אנו שאין הקב"ה רוצה שנדע את התאריך המדויק של יום הגאולה, ואף מנע זאת מיעקב אבינו שרצה לגלות זאת לבניו. אזהרה זו נתנו גם חז"ל בגמרא במסכת סנהדרין (צז:): אמר רבי שמואל בר נחמני: "תיפח רוחם של מחשבי קיצים". כלומר, אותם העושים חישובים שונים כדי לדעת אמתי יבוא משיח צדקינו, תיפח רוחם! וטעם הדבר, כי כאשר מגיע אדם, ומחשב את הקץ (לפי הבנתו, או לפי מה שנכתב בספר דניאל), הרי שהוא גורם בכך ליאוש אצל המון העם, שחושבים, הנה לא יגיע המשיח בשנים הקרובות.

אך למרות זאת גלוי וידוע לפני ריבונו של עולם, שאם עם ישראל לא יידע מאומה על זמן הגאולה, זה גם דבר שיכול להוביל ליאוש. משל לאדם שרץ ריצת מרתון (כ- 42 קילומטר) ואם לא יידע כמה ק"מ כבר עבר וכמה עוד נשארו לו, סביר להניח שישבר באמצע הדרך. לכן מפזרים לו דגלים במסלול הריצה, ולפיהם הוא יודע כמה עוד דרך עליו לעבור עד לקו הסיום. וכך גם הקב"ה נתן לנו סימני דרך ע"י הנביאים והחכמים, בכדי שנחוש את התקופה שאנו נמצאים בה, ונדע באיזה שלב אנחנו נמצאים במהלך ההיסטוריה. אומנם לא ניתן לגלות את היום המדויק, אך רמזים חייבים אנו לדעת!

חז"ל רומזים לנו (סנהדרין צז.): תנא דבי אליהו, ששת אלפים שנה הוי עלמא [העולם יהיה קיים ששת אלפים שנה כנגד ששת ימי הבריאה]! שני אלפים תוהו [שבהם לא יהיה אדם שקורה את שם ה' בצורה מסודרת. עד שקם אברהם אבינו וגילה את ה' בעולם בשנת 1948], שני אלפים תורה [שבהם צריכה להינתן ולהתבסס התורה – ניתנה בשנת 2448, והתבססה בחתימת התלמוד בשנת 4261], ושני אלפים [האחרונים] ימות המשיח. כלומר מרגע שמסתיימת תקופת ה-4000 שנה מבריאת העולם, אנו נכנסים לימים שבכל רגע מסוגל לבוא בהם משיח.

חז"ל מפרטים לנו אף יותר מזה, ומגלים לנו שלתקופה זו של ימות המשיח ישנו קץ (סוף) שנקרא בפי חז"ל "עקבתא דמשיחא", העקב של המשיח (עקב מסמל סוף. החלק הנמוך באדם). החלק הסופי והאחרון של ימות המשיח. תקופה שעליה אומרים חז"ל (סנהדרין צח:): "ייתי, ולא אחמיניה!" שיבוא המשיח, ובלבד שלא אראה אותו! [כך אמרו הצדיקים באותה תקופה] ולמה? בגלל שהתקופה של "עקבתא דמשיחא" לא תהיה פשוטה כלל וכלל...

וכך מתארת המשנה בסוף מסכת סוטה (מט:): שבעקבות משיחא [רגע לפני בוא המשיח], חוצפא יסגא [החוצפה תתרבה], ויוקר יאמיר: הגפן תתן פריה והיין ביוקר [יש שפע מהכל, אך אנשים לא גומרים את החודש], ומלכות תהפך למינות [ההנהגה שתמיד הייתה על פי חכמי התורה, תאויש על ידי כופרים בתורה], ואין תוכחת [לא ניתן להוכיח אף אחד על מעשיו]. בית וועד יהיה לזנות [כל מקום שמתאספים שם אנשים, יהיו בו מראות של פריצות], ואנשי הגבול יסובבו מעיר לעיר ולא יחוננו [החיילים שבד"כ תפקידם במדינה לשמור רק על הגבולות, יצטרכו להסתובב מעיר לעיר בתוך המדינה, כי האויבים הם מבפנים], וחכמות סופרים תסרח [לא יעריכו כלל את לומדי התורה], ויראי חטא ימאסו [מי שירצה לחזור בתשובה, יתקל בקשיים מסביבתו], והאמת תהא נעדרת [האמת תהא עדרים עדרים. כל אחד יגיד שהאמת אצלו]. נערים פני זקנים ילבינו [אין כבוד לזקנים]. זקנים יעמדו מפני קטנים [זקנים יצטרכו לכבד נערים מחשש לחייהם], בן מנוול אב, בת קמה באמה, כלה בחמותה [המוסר הערכים והכבוד בתוך המשפחה יתפוררו], אויבי איש אנשי ביתו [מקרי אלימות במשפחה], פני הדור כפני הכלב [כמו שכלב רץ לפני האדם למרות שאינו יודע את הדרך, כך המנהיגים ירוצו לפני העם]. והבן אינו מתבייש מאביו [לנערים אין אפילו בושה מאביהם]. ועל מה יש לנו להשען? על אבינו שבשמים!

אז תאריך מדויק אין לנו, אבל רמזים יש לנו והרבה. ולראשונה בדורינו אנו רואים את הסימנים כולם מתממשים ממש לנגד עינינו. אם כן מה עלינו לעשות? מסכמת הגמרא: "כלו כל הקיצין, ואין הדבר תלוי אלא בתשובה ומעשים טובים". למרות שהסימנים מתקיימים, הגאולה תלויה בסופו של דבר בתשובה ומעשים טובים של כל אחד ואחד מאיתנו.

הפתרון האמיתי !

וַיְהִי מִקֵּץ שְׁנָתַיִם יָמִים וּפַרְעֹה חֹלֵם וְהִנֵּה עֹמֵד עַל הַיְאֹר (פרק מא' פסוק א')

בפרשה הקודמת קראנו על יוסף שנשלח לבית האסורים המצרי והואשם על לא עוול בכפו בכך שחטא עם אשת אדוניו. על הפסוק "וַיִּקַּח אֲדֹנֵי יוֹסֵף אֹתוֹ, וַיִּתְּנֵהוּ אֶל בֵּית הַסֹּהַר" (לט כ'), אומר המדרש (בראשית רבה פז' ט'): שאדוניו של יוסף, פוטיפר "לקחו בדברים", אמר לו: יודע אני שלא ממך היה הדבר, אלה שלא לערב פסולת בבני אני אוסרך, שלא יאמרו: "כשם שתבעה את זה, כך תבעה אחרים". ונטלו והושיבו בבית האסורים. כלומר, גם פוטיפר ששם את יוסף בבית האסורים ידע שהוא שם אותו על לא עוול בכפו.

איזו הרגשה יכולה להיות ליוסף שמרגע שנמכר ע"י אחיו, הוא מנותק מאביו וממשפחתו לבד בניכר המצרי, מנסה הוא לעשות את כל אשר מבקש ממנו אדונו, ולמרות זאת מושלך בביזיון אל ה"בור" המצרי. רוצה הוא לפנות אל בורא העולם ולשאול אותו: למה? למה זה מגיע לי?? השתדלתי כל כך לעמוד בניסיון קשה מנשוא עם אשתו של האדון שלי, שעשתה הכל בכדי שאני אתפתה לדבר עבירה, ולא עשיתי כלום! וברחתי מהעבירה לכבודך ולכבוד אבא, וזהו שכרי על כך?!

איזו תחושה קשה ומבלבלת שמלווה את יוסף שנה ועוד שנה עד שעוברות עשר שנים שבכל יום מתוכם ישנה ציפייה ש"אולי מחר אחזור להיות מחוץ לסורג ובריח"..

לאחר ששר המשקים משתחרר מבית האסורים, ויוסף מבקש ממנו שיזכיר אותו לפני פרעה, מתמלא יוסף תקוה מחדש שבכל רגע יבואו להוציא אותו מהבור. ושר המשקים מצידו "היה עומד חוץ לפלטין של פרעה, ואומר: אלך ואומר אל פרעה עליו! נכנס ומיד שוכח. כל היום מתנה תנאים, ומלאך בא והופכם. וקושר קשרים (סימנים לזכור) ומלאך בא ומתירן. ולמה [נגזר על יוסף, שישכח אותו שר המשקים]? מפני שתלה יוסף בטחונו בבשר ודם" (תנחומא מקץ ג'). על כך שיוסף שם את מבטחו בבשר ודם ולא בהקב"ה, מקבל יוסף עוד שנתיים של צפיות ותקוות, בכל רעש של פתיחת דלת חושב הוא שהנה הגיע הרגע וכך יום ועוד יום..

עד שהגיע הקץ! "וַיְהִי מִקֵּץ שְׁנָתַיִם יָמִים וּפַרְעֹה חֹלֵם"- כיון שהגיע הקץ, חלם פרעה חלום (בראשית רבה פט א'). מנסים כל חרטומי מצרים וכל החכמים הגדולים למצוא פתרון לפרעה, אך כל ניסיונותיהם לשווא, כי פרעה יודע את הפתרון וחלם עליו, אך בבוקר שכח משום מה. עד שמתעורר מתרדמתו העמוקה שר המשקים ומזכיר את יוסף. ומרגע זה הכל זז במהירות מסחררת! "וַיִּשְׁלַח פַּרְעֹה וַיִּקְרָא אֶת יוֹסֵף. וַיְרִיצֻהוּ מִן הַבּוֹר, וַיְגַלַּח, וַיְחַלֵּף שִׂמְלֹתָיו, וַיָּבֹא אֶל פַּרְעֹה". ולאחר כמה שעות: "וַיָּסַר פַּרְעֹה אֶת טַבַּעְתּוֹ מֵעַל יָדוֹ, וַיִּתֵּן אֹתָהּ עַל יַד יוֹסֵף. וַיַּלְבֵּשׁ אֹתוֹ בִּגְדֵי שֵׁשׁ וַיָּשֶׂם רְבִד הַזָּהָב עַל צַוָּארוֹ. וַיַּרְכֵּב אֹתוֹ בְּמִרְכֶּבֶת הַמִּשְׁנֶה אֲשֶׁר לוֹ וַיִּקְרְאוּ לְפָנָיו אַבְרֵךְ. וְנָתוֹן אֹתוֹ עַל כָּל אֶרֶץ מִצְרָיִם! וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל יוֹסֵף: אֲנִי פַרְעֹה! וּבִלְעָדֶיךָ לֹא יָרִים אִישׁ אֶת יָדוֹ וְאֶת רַגְלוֹ בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם". מבירא עמיקתא לאיגרא רמה! מאסיר בזוי שנאשם בפשעים חמורים, הופך הוא לשליט על כל ארץ מצרים!

רבותינו ז"ל מלמדים אותנו שכך גם תגיע גאולתנו. ברגע שיגיע זמן הקץ, ישר "וַיְרִיצֻהוּ מִן הַבּוֹר", כדרך כל ישועת ה' שמגיעה כהרף עין. כותב המדרש (בראשית רבה פט א'): "קֵץ שָׂם לַחשֶׁךְ! זְמַן נָתַן לָעוֹלָם כַּמָּה שָׁנִים יַעֲשֶׂה בָּאֲפֵלָה".. ולאחר החושך והאפילה, יזרח אור גדול "וְזָרְחָה לָכֶם יִרְאֵי שְׁמִי שֶׁמֶשׁ צְדָקָה וּמַרְפֵּא בִּכְנָפֶיהָ" (מלאכי ג כ').

אך עד מתי נוכל להיות בחושך? עד מתי נמשיך כמגששים באפילה? מתי נזכה שמי שאמר לעולמו די, יאמר לצרותינו די? (תנחומא מקץ י') התשובה מונחת בפרשתנו!

רואים אנו שלפני שיוסף הצדיק יוצא מתוך ה"בור" המצרי, קמים כל חרטומי מצרים וחכמיה ומתחילים להעלות הצעות. אולי כך, ואולי כך... ורק לאחר שמתייאשים הם מלהציע ומוכנים להבין שאינם יודעים את הפתרון, ומודים שטועים הם. רק אז "וַיְרִיצֻהוּ מִן הַבּוֹר"! רק אז, "קֵץ שָׂם לַחשֶׁךְ!" ואותו דבר גם אצלנו!

היהודים הקימו להם מדינה לאחר גלות ארוכה, וכבר היה נראה שהנה בעוד זמן קצר עַם ישראל שב לימי שלמה המלך בתפארתו. אך לפתע קמו להם כל מיני חרטומים, והתחילו להציע כל מיני הצעות. אחד מנסה לקדם את עם ישראל בכך שמביא לכאן את כל התרבות ההרסנית מאירופה. אחד מנסה לחנך את הנוער לכפירה והעלמה מוחלטת של תורת ישראל מתוכנית הלימודים. ואז בכדי לאזן את ה"חרדיות" במדינה, אחד מציע לפתוח את השערים למאות אלפי גוים, שיפתחו חנויות בשבת, ימכרו חזיר בראש חוצות, וילמדו אותנו זנות מהי. גלאי מתכות בבתי הספר, תרבות של חוצפה וסכינאות, ועוד הורים לנערות שכבר לא ישנים בלילה. וגם ברגע זה קמים להם עוד כמה חרטומים שלא אמרו עדיין את דברם, ומשוכנעים הם שמצאו את הפתרון לכל הבעיות. ברור.. הפתרון הוא דווקא הצרת צעדיהם של אלו שחרטו את לימוד התורה והמוסר על דיגלם.. איך לא חשבנו על זה קודם...?

לא יעזור לנו כלום! עד שלא נבין שיש רק פתרון אחד, והוא דרך התורה הקדושה! פשוט לא נצא מהבור החשוך של הגלות! רק נדמה לנו שהפתרון לבעיות שלנו הוא פתרון מדיני או חברתי וכו'. "באנו חושך לגרש" איך מגרשים חושך? "בידינו אור ואש"! חייבים אנו לקבוע עיתים לתורה, ולהרבות ככל יכולתנו בגמילות חסדים. ככל שנאיר יותר במעשינו, נגרום לעוד ועוד מאחינו להבין שהפתרון האמיתי נמצא בתורה, ולא אצל החרטומים שמסרבים להבין שנכשלו כישלון חרוץ. ואז ברגע אחד- "וַיְרִיצֻהוּ מִן הַבּוֹר"!

נצא ונזכה לגאולה השלימה במהרה אמן!