אל האמת והצדק

הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ, כִּי כָל דְּרָכָיו מִשְׁפָּט. אֵל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל צַדִּיק וְיָשָׁר הוּא.  (פרק לב פסוקים ד' ה')

משל לגביר שבנו יחידו חלה, והרופאים נאלצו למצוא תרופה למחלתו. לימים הגיע פרופסור מומחה לאותה מדינה והצליח לרפא אותו, והזהיר את אביו שישגיח על בנו יחידו שלא יבוא מאכל של בשר שמן לתוך פיו כי הדבר תלוי בנפשו.

ויהי היום והאב הוכרח לנסוע חוץ לעיר לרגל מסחרו, וצוה את אשתו שתשגיח על הבן כפי הוראת הרופא. והנה כשישבה אמו אל השולחן לאכול ארוחת צהרים, הריח הבן את הבשר, נגש אל השולחן, חטף חתיכת בשר שמן ותחב לפיו וברח החוצה. מובן מאליו שתכף שוב חלה הבן. וכששב אביו מדרכו מצא את בנו מפרפר בין חיים למוות. רץ מיד אל הפרופסור ובקול בוכים התחנן לפניו שיציל את בנו יחידו מרדת שחת, וקפץ ונשבע שלא יסע עוד לרגלי מסחרו. ואכן גם הפעם, הצליח הפרופסור להסיר מעל הבן סכנת מוות.

כשהגיע  העת לעשות סעודת הודיה לה' יתברך בבשר ויין לרעיו ומשפחתו, גרש האב את בנו מהאולם הגדול שישבו שם האורחים על יד שולחנות ערוכים. שאלו האורחים זה את זה על הנהגתו המוזרה של "האב האכזר" שאינו שם לב לתחנוני הילד להרשות לו לישב עם האורחים. ורק האב היה היחידי שידע טעמו של דבר.

כן הוא העניין בהנהגת הקב"ה את העולם! גם אם לפעמים נדמה לנו שיש פה איזה עוולה או חוסר צדק, נדע שחסר לנו כמה וכמה ידיעות בכדי לראות את התמונה באור הנכון. ומיד נזכור ש"הַצּוּר [הקב"ה] תָּמִים פָּעֳלוֹ, כִּי כָל דְּרָכָיו מִשְׁפָּט! אֵל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל, צַדִּיק וְיָשָׁר הוּא!

מחלקים מצוות במתנה!

הַקְהֵל אֶת הָעָם הָאֲנָשִׁים וְהַנָּשִׁים וְהַטַּף וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ לְמַעַן יִשְׁמְעוּ וּלְמַעַן יִלְמְדוּ וְיָרְאוּ אֶת יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם וְשָׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת (לא יב')

על פסוק זה כותב רש"י: האנשים. ללמוד. והנשים. לשמוע. והטף. למה באו? לתת שכר למביאיהם (חגיגה ג.).

מצוות הַקְהֵל היא הציווי לאסוף (להקהיל) את כל עם ישראל העולים לרגל לבית המקדש בחג הסוכות שבמוצאי שנת השמיטה, כדי לשמוע פרשיות מספר דברים מפי מנהיג העם.

הגמרא בחגיגה מראה לנו דוגמא לכך שהקב"ה הירבה לנו תורה ומצוות לטובתנו. כי הרי מצוות הקהל כל עניינה הוא לבוא ולשמוע את דברי התורה. והרי לטף אין עניין לבוא ולשמוע את דברי התורה, כי אינם מבינים. אך התורה מצווה גם עליהם לבוא. ומדוע? כי יודע הקב"ה שהטף לא יכול להישאר לבד בבית, ובכל מקרה הם יבואו עם הוריהם, ואם לא היתה מצווה התורה להביאם, לא היתה נחשבת הבאתם לשכר..

ועל כך אמר רבי חנניה בן עקשיא: רָצָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְזַכּוֹת אֶת יִשְׂרָאֵל, לְפִיכָךְ הִרְבָּה לָהֶם תּוֹרָה וּמִצְוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר ה' חָפֵץ לְמַעַן צִדְקוֹ, יַגְדִּיל תּוֹרָה וְיַאְדִּיר.

 

אז מי בסוף משלם?!

לֹא יוּמְתוּ אָבוֹת עַל בָּנִים, וּבָנִים לֹא יוּמְתוּ עַל אָבוֹת, אִישׁ בְּחֶטְאוֹ יוּמָתוּ! (פרק כד פסוק טז')

הגמרא במסכת ברכות מביאה סתירה: בין פסוק זה ש"לֹא יוּמְתוּ אָבוֹת עַל בָּנִים" שמשמעו שכל אחד ימות בגין חטאיו שלו לבין הפסוק (דברים ה ט'): "פֹּקֵד עֲוֹן אָבוֹת עַל בָּנִים וְעַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים" – שהבנים יסבלו בעבור חטאי אבותם?!

והיא מתרצת: שהפסוק ש"לֹא יוּמְתוּ אָבוֹת עַל בָּנִים" – מדבר כשאין הבנים אוחזים מעשי אבותיהם בידיהם, ואילו הפסוק של "פֹּקֵד עֲוֹן אָבוֹת עַל בָּנִים" מדובר כשאוחזים מעשי אבותיהם בידיהם – ואז במקרה כזה יקבלו עונש על חטאי אביהם...

מובא בראשונים משל למה הדבר דומה: מעשה היה באריה גדול וחזק שעבר בשדה לבקש טרף ופגש בשועל זקן וחכם.

האריה ברעבונו רצה לטרוף את השועל, השועל הבין שקיצו קרב, פנה אל האריה ואמר לו: "מדוע אריה יקר ברצונך לטרוף שועל זקן כמוני הלא בוודאי לא תימלא כרסך מבשרי שהרי זקן אני ואין בי כי אם עצמות מתחת לעורי ובשר אין... אבל תחתי אשיאך עצה, הרי לך ממולנו אדם עומד ומתפלל, והוא שמן ומלא בשר, ובוודאי מבשרו תוכל לשבוע ולמלא את כרסך...".

האריה נפעם מהרעיון של השועל ואמר לו: "הייתכן?! לא אוכל לעשות זאת, כי מפחד אני לטרוף אדם המתפלל פן תדבקני הרעה ומתתי בעוון הזה"... ויען השועל לאריה בערמה ויאמר לו "אין לך מה לפחד כלל ואל לך לחשוש... הלא תדע ידידי האריה כי עוון אבות נפקד על בנים ועל בני בנים על שלשים ועל רבעים, יבואו בניך ובני בניך אחריך ויכפרו על עונותיך, לך לא יקרה מאומה מן החטא, לך אכול בשמחה טרפך ותהנה, ואם אין אתה עושה כן, שמא תמות ותפסיד את הנאות העולם הזה"...

וימצאו חן דברי השועל בעיני האריה, וישמע בקולו. קם מיד ושעט לטרוף את האיש. אך אבוי... כשדילג לעברו, מרוב רעבונו ופזיזותו, לא שת לבו לבור עמוק ונסתר שהיה פעור בקרבת האיש, וקודם שנעץ ציפורניו בטרפו מעד האריה ונפל לתוכו. וירא האריה כי צרתו צרה, הרים את קולו ויצעק צעקה גדולה ומרה עד מאוד, ויאמר "שועל שועל איכה?!" כשמוע השועל את צעקותיו של האריה, רץ אל הבור. והציץ לעבר האריה מפתח הבור וישאל אותו: "מה היה לך אריה כי הנך נמצא למטה בבור עמוק וחשוך זה?" ויען האריה ויאמר "הלא אמור אמרת לי שאין לי ממה לדאוג שכן עוון אבות נפקד על בנים ועל בני בנים, ולמה עתה נפלתי לתוך הבור הזה טרם ביצעתי את זממי לטרוף את האיש המתפלל?!"

ויען השועל ויאמר לאריה "סלח נא לי ידידי האריה, כשם שאתה לא חשבת על בניך כך כנראה גם אבותיך לא חשבו עליך ונלכדת בעוונם..." והנמשל ברור: כשאדם מחזיק בחטאי אבותיו אל לו לשאול מדוע סובל הוא בעוונם...

מקור: http://dvar-tora.co.il/mamr.aspx?id=2301

"וְלֹא תָבִיא תוֹעֵבָה אֶל בֵּיתֶךָ!"

וְלֹא תָבִיא תוֹעֵבָה אֶל בֵּיתֶךָ! (פרק ז פסוק כו')

אין מחלוקת על כך שבדור זה, דור "עקבתא דמשיחא" הניסיונות עלו בכמה וכמה מדרגות.

דור שבו התנאים הקדושים אמרו: "ייתי ולא אחמיניה" (סנהדרין צח:). שיגיע, אבל אנחנו לא רוצים להיות שם! ולמה? כי הדרך לחטא בדור שלנו הרבה יותר קצרה ממה שהיה בדורות הקודמים. אדם בתקופתם שהיה רוצה לחטוא, היה צריך להתאמץ ולהשקיע, לחצות נהרות ולהסתתר מאנשים. אך בדורנו, אדם יכול ביציאה קטנה ממפתן ביתו, לאבד את כל עולמו הרוחני.

הגויים שהגיעו לצערנו לארץ ישראל, הביאו איתם מארצם את כל הזימה והניאוף, תרבות השתייה והסמים. והרחוב לצערנו נהיה פרוץ יותר מיום ליום. הדבר היחיד שבכוחנו לעשות הוא לשמור על בתינו! הבית היהודי הטהור! בית שמהווה מגן וחומה בפני כל התרבות הקלוקלת של חוסר המוסר, והפריצות שיש בחוץ. בית ששומר על נשמותיהם של הילדים, ולמרות שנחשפו הם לרחוב בדרכם ללימודיהם, ברגע שיחזרו לביתם ירגישו שוב בית חם ואוהב, ידעו מהו מוסר אמיתי, מהם ערכים, ואיך צריך להראות יהודי.

ולכן הקב"ה מצווה: "וְלֹא תָבִיא תוֹעֵבָה אֶל בֵּיתֶךָ!" את הרחוב אתה צריך להשאיר בחוץ! אל תיתן למכשיר הטלוויזיה לחנך את הילדים שלך, כי זה חינוך של גויים! פתאום הילד שאמור להיות שמח, נהפך לחסר סבלנות, עצוב, ומסתגר בחדרו...

זה הכל בידיים שלנו! חינוך יהודי טהור למוסר,  מידות טובות ויראת שמיים, או:  רחוב!

אין צורך לחכות לסוף..

וּבַת אִישׁ כֹּהֵן כִּי תֵחֵל לִזְנוֹת אֶת אָבִיהָ הִיא מְחַלֶּלֶת בָּאֵשׁ תִּשָּׂרֵף! (פרק כא' פסוק ט')

הרב ניסים יגן זצוק"ל חידש בשיחתו האחרונה, לפני שעלה לשמים ביסורים: "מה זאת אומרת כי תחל לזנות? הפסוק היה צריך לומר בת איש כהן כי תזנה. מה פרוש כי תחל לזנות?

אומר התרגום אונקלוס: "וּבַת גְבַר כָּהֵן אֲרֵי תִתְחַל לְמִטְעֵי, מִקְדֻשַׁת אֲבוּהָ הִיא מִתַּחֲלָא, בְּנוּרָא תִּתּוֹקָד". התרגום אומר שבת כהן תחל לזנות, היא לא הגיעה לזנות, אלה היא מתחילה להידרדר. מתחילה לטעות. היא תתחיל להידרדר מהרמה הרוחנית של אבא שלה. היא רק תתחיל, לא צריך לחכות שהיא כבר תזנה. לא מתחילים לזנות. מתחילים ללבוש צמוד, מזלזלים קצת בצניעות, מתחילים לאט לאט לסטות מהדרך, וזה כבר מספיק. "אֶת אָבִיהָ הִיא מְחַלֶּלֶת בָּאֵשׁ תִּשָּׂרֵף"! כל הידרדרות רוחנית ומוסרית מתחילה במעשים קטנים שבהם אנו מוותרים לעצמינו, או לילדינו.

נשתמש בגדרות ובסייגים שקבעו חז"ל בכדי שלא נגיע לתחום שממנו כבר קשה מאוד לחזור..

צאי לך בעקבי הצאן!

וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה אַחֲרֵי מוֹת שְׁנֵי בְּנֵי אַהֲרֹן בְּקָרְבָתָם לִפְנֵי ה' וַיָּמֻתוּ. (פרק טז פסוק א')

פרשת אחרי מות פותחת בהזכרת מיתתם של שני בני אהרון - נדב ואביהו, שנפטרו בעת שהקריבו מדעתם אֵשׁ זָרָה (קטורת), למרות שזה לא הופיע ברשימת הקורבנות שקיבלו ממשה רבינו. מיתת בני אהרון היתה מאוד טראגית לעם ישראל גם משום שהם היו צדיקים גדולים, וגם משום שהעיתוי, יום חנוכת המשכן, היה יום מאוד שמח ומרגש ולא מתאים לבשורות מהסוג הזה. משה רבינו מנחם ומרגיע את אהרון אחיו ואומר לו: תדע לך אחי, שבניך עשו את תפקידם בעולם הזה בצורה מושלמת, והם אפילו היו יותר צדיקים ממני וממך..!

מיתת בני אהרון נקבעה לזיכרון בכל שנה ושנה, ע"י כך שבתפילת שחרית של יום הכיפורים אנו קוראים בפרשת אחרי מות. וכותב על כך השולחן ערוך (סימן תרכא): "וזכרון מיתת בני אהרן מסייע לכפרת ישראל, שמיתת הצדיקים מכפרת. וראוי לכל איש להצטער ולהוריד דמעות על מיתתם..". כלומר, בגלל שביום כיפור כל אדם צריך להצטער ולחפש כפרה על מעשיו, תיקנו לנו שנזכיר את פטירת בני אהרון הצדיקים. ובעת שנצטער על מיתתם, נזכה לכפרת עוונותינו. כי הרי מיתת הצדיקים מכפרת (כפי שמובא בזוהר אחרי מות נז:).

ונשאלת השאלה: מדוע נקבע בכל שנה לבכות ולהצטער דווקא על הצדיקים נדב ואביהו? הרי אנו כמעט ולא יודעים עליהם ועל חייהם כלום. יותר קל היה לנו להצטער על פטירת אברהם אבינו או משה רבינו, שחייהם מפורטים לנו בתורה. או שאולי עדיף שנבכה ונצטער על הצדיקים שנפטרו בדורנו, שהכרנו אותם ואנו עדיין מרגישים את האובדן ואת החיסרון שבהסתלקותם.. מה מיוחד בבני אהרון שדוקא להם אנו עושים הספד שנתי קבוע?

בגמרא (ערכין יז.) מפרש רש"יעל הפסוק: "זֶה דּוֹר דֹּרְשָׁיו, מְבַקְשֵׁי פָנֶיךָ יַעֲקֹב סֶלָה" (תהילים כד ו'). "זה דור דורשיו - הקישה התורה דור לדורשיו". כלומר קיים קשר ישיר בין הרמה של המנהיגים, לרמה של האנשים שבאותו הדור (גמרא שם). אם ראית דור שהמנהיגים בו מעולים, תדע שאף הדור הוא ברמה גבוהה. ואם ראית דור שהמנהיגים שלו הם ברמה נמוכה, תדע שגם הרמה של האנשים שבדור נמוכה.

ושמעתי חידוש נפלא [ואינני זוכר את מקורו] שאומר, שכולנו עדים למציאות של ירידת הדורות, ובכל דור שעובר ישנה ירידה שמתבטאת בכל התחומים הן בעם והן במנהיגים. ולכן לא לשוא בכל שנה אנו בוכים דוקא על פטירתם של נדב ואביהו. כי באותו הדור של המדבר, נדב ואביהו היו עתידים לרשת את כיסאם של משה ואהרון. ואם התורה בעצמה מעידה על נדב ואביהו שהם היו ברמה יותר גבוהה מהרמה של משה ואהרון, אז יוצא שבמקום המהלך הטבעי של ירידת הדורות, היתה לנו כאן עליה! ועקב כך גם הירידה הכללית של הדורות בהיסטוריה היתה מתעכבת בדור אחד, וכך יוצא שהרמה שלנו היום לא היתה הרמה הנוכחית שלנו, אלה הרמה של אבותינו שהיא יותר גבוהה בדור אחד (כל כך משמעותי בדורות האחרונים). ולכן אמור להיות לנו קל לבכות ולהצטער על פטירתם של נדב ואביהו בכל שנה ושנה, כי בעצם אנו בוכים על עצמינו, שעקב פטירתם, הרמה שלנו ושל מנהיגינו יותר נמוכה. ע"כ.

מעבר לכך שאנו צריכים [ובצדק] לבכות על מצבינו, חייבים אנו גם להסתכל אחורה אל הדורות שעברו, ולנסות ללמוד מהנהגותיהם ומעשיהם. רק ע"י ההסתכלות וההתבוננות בדורות שעברו, נוכל לזהות את הפער ולדעת במה עלינו להשתפר. ועל כך כותב שלמה המלך: "אִם לֹא תֵדְעִי לָךְ הַיָּפָה בַּנָּשִׁים (כינוי לעם ישראל), [אם לא תדע באיזו דרך ללכת ועל פי איזו השקפה לנהוג, מרוב הבלבול שבדור], צְאִי לָךְ בְּעִקְבֵי הַצֹּאן [צא ולמד מאבות האומה שהיו רועי הצאן]. וּרְעִי אֶת גְּדִיֹּתַיִךְ עַל מִשְׁכְּנוֹת הָרֹעִים [וחנך את בניך על פי ההשקפה והדרך של אבותינו ז"ל]" (שיר-השירים א ח').

ישנו מעשה על אדם חרדי שעלה לטיסה מניו יורק לישראל עם שני ילדיו. לצידם ישב עורך-דין חילוני מתל אביב שגם הוא חזר לישראל לאחר שביקר לצורך עסקיו בארה"ב. בכל מהלך הטיסה שם לב העורך-דין שילדיו של האב החרדי מנסים בכל הזדמנות למלא את רצון אביהם. בכל שלב התעניינו אם אביהם רוצה לשתות או לטעום משהו. בעת שלמד, השתדלו לא להפריע לו. ובעת שישן דאגו שיהיה לו שקט ונעים. לקראת הנחיתה העורך-דין לא התאפק ושאל את האב: שמתי לב שבכל מהלך הטיסה הילדים שלך עשו הכל בכדי למלא את רצונך, מה אתם עושים לילדים שהם כל כך מחונכים?!

ענה לו האב: זה פשוט! אנחנו מאמינים ומחנכים את ילדינו שההיסטוריה שלנו התחילה מאדם הראשון שהיה יציר כפיו של האלוקים, ולאחר מכן ההיסטוריה המשיכה עם אברהם אבינו ומשה רבינו, וישנה מציאות של ירידת הדורות, וכך כל דור שעובר הוא פחות איכותי מהדור הקודם. ככל שמתרחקים אנו מאבותינו וממעמד הר סיני, ישנה ירידה טבעית מדור לדור. ולכן בני מכבד אותי, כי אני דור אחד לפניו, ואני יותר קרוב לחוכמה ולתורה שניתנה בהר סיני.

ואילו אצלכם שחינכתם את בניכם שהאדם נוצר מהקוף, אז ככל שעוברים הדורות האדם נהפך ליותר מפותח ויותר משוכלל. ואם כן מדוע שהבן שלך יכבד אותך?, הרי אתה יותר קרוב לקוף ממנו, והוא כבר בן אדם יותר ממך..

אם נדע להסתכל אחורה ולהבין מי היו אבותינו, נדע גם למה לשאוף ולאיפה לכוון את מעשינו.

"הָשִׁיבָה שׁוֹפְטֵינוּ כְּבָרִאשׁוֹנָה, וְיוֹעֲצֵינוּ כְּבַתְּחִלָּה. וְהָסֵר מִמֶּנוּ יָגוֹן וַאֲנָחָה.." שנזכה בקרוב בעז"ה!

מישהו מאותת לי!

נֶגַע צָרַעַת כִּי תִהְיֶה בְּאָדָם וְהוּבָא אֶל הַכֹּהֵן (ויקרא פרק יג פסוק יג') 

בפרשות תזריע ומצורע, מלמדת אותנו התורה שקיימים כל מיני סוגים של נגעים. החל מנגעים שבאים בבגדים וכלים, נגעים שבאים על קירות הבית, ואף נגעים שמופיעים על האדם בעצמו. רואים אנו שמטרתם של נגעים אלו, זה לאותת לאדם על מעשיו, ולהזהיר אותו, ברגע שהוא נמצא לפני קו אדום רוחני שאסור לעבור. כל אדם מישראל היה רואה בהשגחה פרטית מדהימה, איך כל מעשה ומחשבה שלו שאינם טובים, באים לידי ביטוי בסביבתו הקרובה. ואיך הרוחניות משפיעה באופן ישיר גם על החומר.

אדם היה חוזר לביתו לפנות ערב והיה רואה שעל חלוקו ישנו כתם משונה, בלי לחשוב הרבה, ישר רץ לאשתו והאשים אותה בכך שהיא לא יודעת לכבס. לאחר שהיא הצליחה לשכנע אותו שהיא לא כיבסה או נגעה בחלוקו, תלה הוא את סיבת הכתם במזג האוויר, בסוג הבד, או בפירמה שעל התווית. כמובן שלא חשד לרגע שזה בגלל מעשיו, כי הרי הוא "בסדר גמור"!

לאחר שהאיתות הראשון לא עבד, והאדם לא הבין את הרמז, מראה לו הקב"ה סימנים על הכלים שבביתו. עוד כלי ועוד כלי, עד שנאלץ הוא לבטל את הסעודה שתכנן לעשות עם חבריו. לא נעים! רק חסר שכולם יראו שהכלים שלו בבית עם כתמים משונים. מי אשם? כמובן, אשתו, ילדיו, הסינים, או הכלים עצמם. לתקן את דרכיו לא עולה על דעתו, כי הרי הוא "ממש בסדר"! ולכן הקב"ה ממשיך ושולח לו נגע בקירות ביתו. עכשיו כבר אשתו לא מתאפקת ואומרת לו: תקשיב, משהו לא בסדר! אולי נקרא לכהן? אולי נקרא לרב שיעשה לנו תיקון, יגיד לנו מה לא בסדר ונתקן את דרכינו..?

בעלה, שמבין שבמצב שנוצר, הוא אפילו לא יכול לפתוח את דלת ביתו, מחשש שמישהו אולי יציץ ויראה איזה כתם משונה מופיע על הקיר בסלון, אומר לאשתו: דיי כבר! מה את דואגת? זה בטח שטויות! אני ידבר עם הרב מחר.. וכמובן שלמחרת, שוב אמר לאשתו: "מחר!" מתבייש הוא מהכהן שיראה את ביתו. מפחד הוא על כבודו מול חבריו בשכונה, ואולי מעמדו בבית הכנסת יפגע.. משלא שב האדם, ולא פשפש במעשיו, שולח לו הקב"ה נגע על עורו, מתחת לחולצה, על כף היד, ואח"כ במצח.. כאן כבר לא נותרה ברירה, ישר הוא שולח את בנו, או בחוסר ברירה את שכנו, שיזעיק את הכהן בדחיפות אל ביתו. ברגע שהכהן ישמע את הבשורה הוא בוודאי יגיע אל בית היהודי מהר ככל שניתן. אך מה יהיה אם הכהן יתעכב? מה יקרה אם האיש שוב יכחיש, ולא יבין את הרמזים ה"דקים" של הקב"ה?

הגמרא בערכין (טז.) אומרת: א''ר שמואל בר נחמני, א''ר יוחנן: על שבעה דברים נגעים באין. על לשון הרע, ועל שפיכות דמים, ועל שבועת שוא, ועל גילוי עריות, ועל גסות הרוח, ועל הגזל, ועל צרות העין. האם בזמנינו דברים אלו לא קיימים? האם אין לשון הרע בעידן הפלאפונים והאסמסים? האם אין שפיכות דמים מעל גבי העיתון, וערוצי התקשורת? גסות רוח, גזל, צרות עיין? או שמה נקי דורנו מגילויי עריות?

תורת הנגעים אומנם הייתה נוהגת בתקופה בה עם ישראל, זכה לראות ניסים גלויים. וכיום אין אנו זוכים להשגחה פרטית ברורה וגלויה כל כך. אך האדם הוא אותו אדם, והאיתותים של בורא העולם הם אותם איתותים. אז בעבר, הם קיבלו אותם בצורה מאוד ברורה (ומדת הדין הייתה בהתאם), וכיום הם מוסתרים במעטפת של הטבע (אלוקים בגימ').

אחת הטענות המטופשות של הכופרים בזמנינו היא: "למה התורה לא מתעדכנת?" "למה לא מחדשים את התורה שתתאים לזמנינו?" והתשובה מאוד ברורה. התורה (תורה מלשון הוראה) היא דבריו של בורא העולם, שבא ואומר לנו איך להתנהג ואיך לחיות בעולמו. האם האדם מתישהו במהלך ההיסטוריה השתנה? האם היצרים והטבעים של האדם ("כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו" בראשית ח כא') השתנו? הרי אותה תורה שאומרת לאדם איך להיות אדם, ואיך לקדש ולרומם את עצמו רלוונטית מאוד גם לגבינו. ולכן התורה לא תשתנה! עדיין אנו צריכים להתיישר על פי התורה בכל דרכינו ולהטיב את מעשינו. וכך גם ההנהגה של הקב"ה לא השתנתה מעולם, יש בזמנינו יותר "הסתר פנים" של הקב"ה, וגם האיתותים לא מגיעים בצורה של ניסים, אך מגיעים גם מגיעים!

אמר ר' חנינא: "אין אדם נוקף אצבעו מלמטה, אלא אם כן מכריזין עליו מלמעלה" (חולין ז:). בפעם הבאה שאתה נכנס לחדר השינה שלך, ובועט מבלי משים לב ברגל המיטה, במקום לקלל ח"ו ולהאשים את הנגר שבנה את המיטה, תישא את עיניך מעלה אל בורא העולם, ותודה לו על האיתות. תחשוב על דבר אחד מכל אותה רשימה, של הרגלים מגונים שיש לך, ותאמר לבורא עולם: תודה רבה! הבנתי את הרמז, אני מבטיח לך בלי נדר שיותר אני לא אדבר בבית הכנסת! (מהרגע!) וכך הלאה..

חייבים אנו לדעת, שכל מה שקורה מסביבנו, עולה או יורד בגלל המעשים שלנו!

הרכב לא סתם מתקלקל, מכונת כביסה לא סתם נעצרת, והילד לא יוצא לתרבות רעה- כי הדור קשה. חייבים אנו לבדוק את עצמינו בכל יום על מעשינו, האם אנו מסוגלים ליותר? האם אנו מחנכים את ילדינו ליראת שמים? האם אנו נותנים דוגמא טובה למשפחה, ולכל מי שבסביבתנו?

בפעם הבאה שאנו מקבלים איתות, נזכור שהכתובת היא בורא העולם!

איך ניתן לחנך?!

וּלְמַעַן תְּסַפֵּר בְּאָזְנֵי בִנְךָ וּבֶן בִּנְךָ אֵת אֲשֶׁר הִתְעַלַּלְתִּי בְּמִצְרַיִם וְאֶת אֹתֹתַי אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בָם וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה' (פרק י פסוק ב')

לכאורה היה צריך לומר: "וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי ה'" כי מדברים כאן על הבנים שידעו את ה' על ידי שנספר להם ניסי יציאת מצרים. ולמה כתוב בלשון "וִידַעְתֶּם" שלכאורה מתייחס למלמד - האב, ולא לתלמיד -הבן?

מתרץ רבי יהושע רוקח המהר"י מבעלזא זצ"ל: כאשר אדם רוצה להשריש בלב חברו דבר אמונה, או שרוצה להוכיחו, צריך קודם הוא להאמין באותו בדבר באמונה שלימה, קשוט עצמך ואחר כך קשוט אחרים (בבא בתרא ס:), ואז דבריו יהיו יוצאים מן הלב ויכנסו אל לב השומע. אבל אחרת לא יוכל להשפיע לאחרים. זהו כוונת הכתוב "וּלְמַעַן תְּסַפֵּר בְּאָזְנֵי בִנְךָ וּבֶן בִּנְךָ אֵת אֲשֶׁר הִתְעַלַּלְתִּי בְּמִצְרַיִם" וכו'.

בכדי לקבוע האמונה בלב בניכם צריכים אתם בתחילה לדעת כי אני ה' ולהאמין באמונה שלימה, ואחר כך ממילא תהיה השפעה מדבריכם לבניכם. זאת הדרך לקיים את מצוות  החינוך ולהצליח בה.

לדעת את הגבול

וַיְהִי כַּאֲשֶׁר קָרַב אֶל הַמַּחֲנֶה וַיַּרְא אֶת הָעֵגֶל וּמְחֹלֹת וַיִּחַר אַף מֹשֶׁה וַיַּשְׁלֵךְ מִיָּדָיו אֶת הַלֻּחֹת וַיְשַׁבֵּר אֹתָם תַּחַת הָהָר (פרק לב פסוק יט')  

שואל האלשיך הקדוש: מדוע לא שבר משה את הלוחות ששמע מהקדוש ברוך הוא שישראל עשו את העגל? הלא שמע וידע, וירד עם הלוחות. גם שמע את קול העם בריעֹה, וידע את פשר הקולות. מדוע שבר את הלוחות רק כראותו את העגל והמחולות?

התירוץ יובן על פי המשל,
לילד ששב לביתו עם תעודה המעידה על הישגיו בשנה החולפת, ומראה אותה לאביו. הלכה- מספיק! משנה- מספיק! חשבון- מספיק! תנ"ך- מספיק! שירה (שיעור בחירה) - מצוין!. ברגע שהאב ראה את הציון שקיבל בשירה, סטר לו לבן על לחיו...

הבן המופתע לא הבין ושאל את אביו: אבא, לא כעסת שקיבלתי מספיק, אבל קיבלתי מצוין בשירה, למה אתה כועס? ענה לו האב: עם ציונים כאלה יש לך עוד חשק לשיר ???

מתרץ האלשיך הקדוש: החטא הנורא ביותר עדיין יש לו תקנה ותקוה, אם מצטערים עליו וחוזרים בתשובה. לפיכך לא שבר משה את הלוחות ולא חרה אפו. אך הנורא מכל הוא שחוטאים ורוקדים  ושמחים, אזי אין כל תקווה.!

מה עם החידושים שלך?

וְלָקַחְתָּ אֶת שְׁתֵּי אַבְנֵי שֹׁהַם, וּפִתַּחְתָּ עֲלֵיהֶם שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל!     (פרק כח פסוק ט')

הרמח"ל  (רבי משה חיים לוצאטו), מספר על אדם שנפטר ועלה השמימה, ושם שאלו אותו: "איך חינכת את בינך?" אמר האיש: "להיות יהודי טוב ולהתפרנס מיגיע כפיו" שאלו אותו: "ומדוע לא שלחת אותו לישיבה ללמוד תורה"? ענה: "כלום חסרים תלמידי חכמים? רבים הלומדים, והוא ירוויח לפרנסתו! מה יש?"

אמרו לו: "אינך יודע מה עשית, למה גרמת! דע לך, שיש שישים ריבוא פרושים לתורה. כל נפש מישראל והבנתה ודרכה! נכון שישנם הרבה תלמידי חכמים, אך אף אחד מהם לא יכול ללמוד בדרכו של בנך, ולחדש את חידושיו! עכשיו הכל אבוד, הפכת אותו לבעל מלאכה, והחידושים שלו אבדו לעולם..." עכ"ל.

כל אדם צריך לדעת, שהתורה מחלקת לכל נפש מישראל את חלקה וחידושיה בתורה (אלשיך). וגם החלק שלך מחכה לך שתגלה אותו. אם לא תלך ללמוד ולגלות את חלקך בתורה, זוהי אבידה שלא ניתן להשלים על ידי אדם אחר. זהו מה שנאמר: "וְלָקַחְתָּ אֶת שְׁתֵּי אַבְנֵי שֹׁהַם" - את התורה שבכתב, ותורה שבעל-פה, "וּפִתַּחְתָּ עֲלֵיהֶם  שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל!" - ראה משה את כל מה שעתיד כל תלמיד לחדש בכל הדורות. - גם את הפוטנציאל של החידושים שלך ראה משה, לא חבל שהם יהיה חסרים?!

 

והנער איננו איתי...

כִּי אֵיךְ אֶעֱלֶה אֶל אָבִי, וְהַנַּעַר אֵינֶנּוּ אִתִּי? (פרק מד פסוק לד')

הרה"ג יהודה צדקה זצ"ל ראש ישיבת 'פורת יוסף', היה מדגיש את לימוד המוסר שיש בפסוק זה עד כמה גדולה חובתנו בחינוך ילדינו, כי כשאדם יעלה לשמים הוא ייתבע על כך ויצטרך לתת דין וחשבון מפורט כיצד הוא חינך את ילדיו, שהם פיקדון שהקב"ה הפקיד בידינו, למען יוכל העולם להמשיך להתקיים כרצונו ועל פי חוקיו משפטיו ותורותיו. וישאלו את האדם באיזה תלמוד תורה או ישיבה למדו ילדיך? כמה היית עקבי אחרי ההתקדמות שלהם? כמה השקעת בהם למען יוכלו להתקדם ולגדול כתלמידי חכמים? או לפחות יראי שמים?

ואם אדם יענה שאת ילדיו הוא שלח לבית ספר חילוני בטענה שזה קרוב לבית, או ששם לא צריכים לשלם כסף רב, ושם לא מחנכים על יראת שמים כלל ועיקר, אוי לה לאותה בושה, אוי לה לאותה כלימה. זהו שכתוב "כִּי אֵיךְ אֶעֱלֶה אֶל אָבִי", היינו לאבינו שבשמים אחרי מאה ועשרים שנה, "וְהַנַּעַר אֵינֶנּוּ אִתִּי",..

מה נענה אם החינוך שהוא קיבל לא היה על טהרת לימוד תורה ויראת שמים? מה נענה, אם הובלנו אותו בחוסר תשומת לב לתרבות רעה ופריקת עול?

הפתרון האמיתי !

וַיְהִי מִקֵּץ שְׁנָתַיִם יָמִים וּפַרְעֹה חֹלֵם וְהִנֵּה עֹמֵד עַל הַיְאֹר (פרק מא' פסוק א')

בפרשה הקודמת קראנו על יוסף שנשלח לבית האסורים המצרי והואשם על לא עוול בכפו בכך שחטא עם אשת אדוניו. על הפסוק "וַיִּקַּח אֲדֹנֵי יוֹסֵף אֹתוֹ, וַיִּתְּנֵהוּ אֶל בֵּית הַסֹּהַר" (לט כ'), אומר המדרש (בראשית רבה פז' ט'): שאדוניו של יוסף, פוטיפר "לקחו בדברים", אמר לו: יודע אני שלא ממך היה הדבר, אלה שלא לערב פסולת בבני אני אוסרך, שלא יאמרו: "כשם שתבעה את זה, כך תבעה אחרים". ונטלו והושיבו בבית האסורים. כלומר, גם פוטיפר ששם את יוסף בבית האסורים ידע שהוא שם אותו על לא עוול בכפו.

איזו הרגשה יכולה להיות ליוסף שמרגע שנמכר ע"י אחיו, הוא מנותק מאביו וממשפחתו לבד בניכר המצרי, מנסה הוא לעשות את כל אשר מבקש ממנו אדונו, ולמרות זאת מושלך בביזיון אל ה"בור" המצרי. רוצה הוא לפנות אל בורא העולם ולשאול אותו: למה? למה זה מגיע לי?? השתדלתי כל כך לעמוד בניסיון קשה מנשוא עם אשתו של האדון שלי, שעשתה הכל בכדי שאני אתפתה לדבר עבירה, ולא עשיתי כלום! וברחתי מהעבירה לכבודך ולכבוד אבא, וזהו שכרי על כך?!

איזו תחושה קשה ומבלבלת שמלווה את יוסף שנה ועוד שנה עד שעוברות עשר שנים שבכל יום מתוכם ישנה ציפייה ש"אולי מחר אחזור להיות מחוץ לסורג ובריח"..

לאחר ששר המשקים משתחרר מבית האסורים, ויוסף מבקש ממנו שיזכיר אותו לפני פרעה, מתמלא יוסף תקוה מחדש שבכל רגע יבואו להוציא אותו מהבור. ושר המשקים מצידו "היה עומד חוץ לפלטין של פרעה, ואומר: אלך ואומר אל פרעה עליו! נכנס ומיד שוכח. כל היום מתנה תנאים, ומלאך בא והופכם. וקושר קשרים (סימנים לזכור) ומלאך בא ומתירן. ולמה [נגזר על יוסף, שישכח אותו שר המשקים]? מפני שתלה יוסף בטחונו בבשר ודם" (תנחומא מקץ ג'). על כך שיוסף שם את מבטחו בבשר ודם ולא בהקב"ה, מקבל יוסף עוד שנתיים של צפיות ותקוות, בכל רעש של פתיחת דלת חושב הוא שהנה הגיע הרגע וכך יום ועוד יום..

עד שהגיע הקץ! "וַיְהִי מִקֵּץ שְׁנָתַיִם יָמִים וּפַרְעֹה חֹלֵם"- כיון שהגיע הקץ, חלם פרעה חלום (בראשית רבה פט א'). מנסים כל חרטומי מצרים וכל החכמים הגדולים למצוא פתרון לפרעה, אך כל ניסיונותיהם לשווא, כי פרעה יודע את הפתרון וחלם עליו, אך בבוקר שכח משום מה. עד שמתעורר מתרדמתו העמוקה שר המשקים ומזכיר את יוסף. ומרגע זה הכל זז במהירות מסחררת! "וַיִּשְׁלַח פַּרְעֹה וַיִּקְרָא אֶת יוֹסֵף. וַיְרִיצֻהוּ מִן הַבּוֹר, וַיְגַלַּח, וַיְחַלֵּף שִׂמְלֹתָיו, וַיָּבֹא אֶל פַּרְעֹה". ולאחר כמה שעות: "וַיָּסַר פַּרְעֹה אֶת טַבַּעְתּוֹ מֵעַל יָדוֹ, וַיִּתֵּן אֹתָהּ עַל יַד יוֹסֵף. וַיַּלְבֵּשׁ אֹתוֹ בִּגְדֵי שֵׁשׁ וַיָּשֶׂם רְבִד הַזָּהָב עַל צַוָּארוֹ. וַיַּרְכֵּב אֹתוֹ בְּמִרְכֶּבֶת הַמִּשְׁנֶה אֲשֶׁר לוֹ וַיִּקְרְאוּ לְפָנָיו אַבְרֵךְ. וְנָתוֹן אֹתוֹ עַל כָּל אֶרֶץ מִצְרָיִם! וַיֹּאמֶר פַּרְעֹה אֶל יוֹסֵף: אֲנִי פַרְעֹה! וּבִלְעָדֶיךָ לֹא יָרִים אִישׁ אֶת יָדוֹ וְאֶת רַגְלוֹ בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם". מבירא עמיקתא לאיגרא רמה! מאסיר בזוי שנאשם בפשעים חמורים, הופך הוא לשליט על כל ארץ מצרים!

רבותינו ז"ל מלמדים אותנו שכך גם תגיע גאולתנו. ברגע שיגיע זמן הקץ, ישר "וַיְרִיצֻהוּ מִן הַבּוֹר", כדרך כל ישועת ה' שמגיעה כהרף עין. כותב המדרש (בראשית רבה פט א'): "קֵץ שָׂם לַחשֶׁךְ! זְמַן נָתַן לָעוֹלָם כַּמָּה שָׁנִים יַעֲשֶׂה בָּאֲפֵלָה".. ולאחר החושך והאפילה, יזרח אור גדול "וְזָרְחָה לָכֶם יִרְאֵי שְׁמִי שֶׁמֶשׁ צְדָקָה וּמַרְפֵּא בִּכְנָפֶיהָ" (מלאכי ג כ').

אך עד מתי נוכל להיות בחושך? עד מתי נמשיך כמגששים באפילה? מתי נזכה שמי שאמר לעולמו די, יאמר לצרותינו די? (תנחומא מקץ י') התשובה מונחת בפרשתנו!

רואים אנו שלפני שיוסף הצדיק יוצא מתוך ה"בור" המצרי, קמים כל חרטומי מצרים וחכמיה ומתחילים להעלות הצעות. אולי כך, ואולי כך... ורק לאחר שמתייאשים הם מלהציע ומוכנים להבין שאינם יודעים את הפתרון, ומודים שטועים הם. רק אז "וַיְרִיצֻהוּ מִן הַבּוֹר"! רק אז, "קֵץ שָׂם לַחשֶׁךְ!" ואותו דבר גם אצלנו!

היהודים הקימו להם מדינה לאחר גלות ארוכה, וכבר היה נראה שהנה בעוד זמן קצר עַם ישראל שב לימי שלמה המלך בתפארתו. אך לפתע קמו להם כל מיני חרטומים, והתחילו להציע כל מיני הצעות. אחד מנסה לקדם את עם ישראל בכך שמביא לכאן את כל התרבות ההרסנית מאירופה. אחד מנסה לחנך את הנוער לכפירה והעלמה מוחלטת של תורת ישראל מתוכנית הלימודים. ואז בכדי לאזן את ה"חרדיות" במדינה, אחד מציע לפתוח את השערים למאות אלפי גוים, שיפתחו חנויות בשבת, ימכרו חזיר בראש חוצות, וילמדו אותנו זנות מהי. גלאי מתכות בבתי הספר, תרבות של חוצפה וסכינאות, ועוד הורים לנערות שכבר לא ישנים בלילה. וגם ברגע זה קמים להם עוד כמה חרטומים שלא אמרו עדיין את דברם, ומשוכנעים הם שמצאו את הפתרון לכל הבעיות. ברור.. הפתרון הוא דווקא הצרת צעדיהם של אלו שחרטו את לימוד התורה והמוסר על דיגלם.. איך לא חשבנו על זה קודם...?

לא יעזור לנו כלום! עד שלא נבין שיש רק פתרון אחד, והוא דרך התורה הקדושה! פשוט לא נצא מהבור החשוך של הגלות! רק נדמה לנו שהפתרון לבעיות שלנו הוא פתרון מדיני או חברתי וכו'. "באנו חושך לגרש" איך מגרשים חושך? "בידינו אור ואש"! חייבים אנו לקבוע עיתים לתורה, ולהרבות ככל יכולתנו בגמילות חסדים. ככל שנאיר יותר במעשינו, נגרום לעוד ועוד מאחינו להבין שהפתרון האמיתי נמצא בתורה, ולא אצל החרטומים שמסרבים להבין שנכשלו כישלון חרוץ. ואז ברגע אחד- "וַיְרִיצֻהוּ מִן הַבּוֹר"!

נצא ונזכה לגאולה השלימה במהרה אמן!

 

רגע לפני שאתה יוצא ...

וַתֵּצֵא דִינָה בַּת לֵאָה אֲשֶׁר יָלְדָה לְיַעֲקֹב לִרְאוֹת בִּבְנוֹת הָאָרֶץ...     (פרק לד' פסוק א')

קשה לעכל את הצרה הקשה והאיומה שנופלת על יעקב אבינו מהכיוון של דינה ביתו שנחטפת ע"י שכם בן חמור. וכל זאת למה? משום שיצאה לטיול תמים "לִרְאוֹת בִּבְנוֹת הָאָרֶץ", "נערות משחקות מתופפות בתופים" כלשון הפרקי דרבי אליעזר (פרק פג).

אז מה היה כל כך נורא? רַבִּי בֶּרֶכְיָה בְּשֵׁם רַבִּי לֵוִי אָמַר: [משל] לְאֶחָד שֶׁהָיָה בְּיָדוֹ לִיטְרָא אַחַת שֶׁל בָּשָׂר [עטופה], וְכֵיוָן שֶׁגִּלָּה אוֹתָהּ, יָרַד הָעוֹף וַחֲטָפָהּ מִמֶּנּוּ. כָּךְ "וַתֵּצֵא דִינָה בַּת לֵאָה" (לד פסוק א'), ומִיָּד, "וַיַּרְא אֹתָהּ שְׁכֶם בֶּן חֲמוֹר" (לד פסוק ב') (מדרש רבה פ. ה').

אומנם לא ניתן להגיע למצב כזה שילדינו לא יצאו כלל מהבית, אך עלינו לתת את הדעת לכך שישנם סכנות גדולות בעת היציאה מהבית. ההורים צריכים לדעת לאן הילדים הולכים, ולפקוח עין על החברה שבה הם מבלים.

מובא בחז"ל שדינה יצאה מקושטת (מדרש רבה פ. א'). רצתה קצת "להרגיש טוב עם עצמה" קטע של נשים, כמובן שאין היא רצתה לשאת חן בעניו של אותו רשע! אך  , שלפעמים מספיקה פרצה אחת קטנה, שיכולה להביא לכאב גדול.

הרב האבן עזרא מפרש: "וַתֵּצֵא דִינָה", שיצאה מעצמה. כלומר לא היה פיקוח. יתכן שאם היתה שואלת את אביה הוא היה מייעץ לה לא לצאת, יתכן שהיה אומר לה ללבוש בגד פחות בולט, או אולי בושם פחות נודף למרחקים. מה אסור קצת לצאת להתאוורר? מותר! אך חובה לחשוב מה עלולות להיות התוצאות!

האינטלגנציה של העובר

 וַיִּתְרֹצֲצוּ הַבָּנִים בְּקִרְבָּהּ, וַתֹּאמֶר אִם כֵּן לָמָּה זֶּה אָנֹכִי וַתֵּלֶךְ לִדְרֹשׁ אֶת ה'. (פרק כה פסוק כב')

התורה מספרת שעשרים שנה חיכתה רבקה אמנו לפרי בטן, ולאחר שה' נעתר לתפילותיו הרבות של יצחק היא הרתה.

במשך ימי הריונה הרגישה בתופעה מוזרה שעליה כותב רש"י: "כשהייתה עוברת על פתחי תורה של שם ועבר, יעקב רץ ומפרכס לצאת. עוברת על פתחי עבודה זרה, עשו מפרכס לצאת" עכ"ל.

האם זה יתכן שיעקב ועשיו מתוך הרחם הרגישו היכן רבקה נמצאת? האם יתכן שהעובר מושפע מהתנהגות אמו, ממעשיה, ואף מהדברים שמגיעים לאוזניו הקטנות?

(מסילות אל האמונה)

המדרש (קהלת רבה ז יח') מספר על הסיבה שגרמה לאלישע בן אבויה שהיה רבו של רבי מאיר בעל הנס לצאת לתרבות רעה. המדרש אומר שזה קרה משום שאמו עברה בעת שהיתה בהריון ליד בית עבודה זרה, הריחה ריח של תבשיל שבישלו שם, ואף אכלה מהתבשיל. והיה אותו האוכל "מפעפע בכריסה כארס של נחש".

בנוסף מובא מעשה במסכת יומא (פב.), על אשה מעוברת ביום הכיפורים שראתה אוכל והתאוותה לו מאוד. באו לפני רבי יהודה הנשיא, אמר להם: תלחשו לה באזנה שיום הכיפורים  היום, אולי תוכל להתאפק. לחשו לה, וקיבלה את הלחישה ופסק העובר מתאוותו. קרא עליה רבי: "בְּטֶרֶם אֶצָּרְךָ בַבֶּטֶן יְדַעְתִּיךָ" (ירמיה א ה'), ויצא ממנה רבי יוחנן.

ומעשה נוסף במעוברת אחרת שהריחה מאכל ביום הכיפורים, באו לפני רבי חנינא, אמר להם: תלחשו לה, ולא קיבלה את הלחישה (כי העובר המשיך להתאוות). קרא עליה: "זֹרוּ רְשָׁעִים מֵרָחֶם" (תהילים נח ד'),  ויצא  ממנה שבתאי  הרשע.

רואים אנו שחז"ל גילו לנו שלעובר בעודו ברחם אמו ישנם רצונות ורגשות, עד שיכול הוא להשפיע על אמו, ובנוסף גם אמו יכולה להשפיע עליו במעשיה. כפי שנכתב בספר "מַעֲבַר יַבֹּק" (שער שפתי צדק פרק ה'): "ראוי לאשה שתזהר בימי עיבורה שלא ללכת וגם לא להסתכל במקום עבירה. וכל שכן שתשמור עצמה מכל טינוף חטא, כי העובר במעיה צופה ומביט ויודע הרבה.."

המחקרים של ימינו גם הגיעו למסקנות זהות:

ד"ר הנרי טראבי, [פרופ' לרפואת ילדים, ללינגוויסטיקה ולאנתרופולוגיה באוניברסיטת מיאמי], גילה כי התינוקות ברחם שומעים את שיחותיהם של האימהות. העובר שומע במשך כל המחצית השנייה של 9 החודשים שלו ברחם, ואף אולי מוקדם יותר (עולמו של התינוק 48-54).

ד"ר מיכאל ליברמן [בשנת 1970] גילה במחקר, שבטרם הדליקה האם את הסיגריה שלה והתחילה לעשן, כבר גברו פעימות ליבו של העובר בצפייה לאירוע.

המדענית סוזן שיפלביין (המכונה שלא תאמן 39-52 ) כותבת: "אין ספק שהוולדות שומעים קולות. וולדות מגיבים ככל הנראה למוסיקה. הם ממצמצים בעיניהם ונעים כאילו רקדו   על פי קצב מוכתב. רבים מאתנו סבורים שהיצורים המורכבים הללו מתחילים את הקיום האמיתי שלהם לאחר הלידה, אבל כל כישוריהם מעידים שמדובר בהמשכה של התפתחות מופלאה המתחילה ממש  בתקופת  ההיריון"

רחמנים, ביישנים, וגומלי חסדים.

וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת יִצְחָק בֶּן אַבְרָהָם, אַבְרָהָם הוֹלִיד אֶת יִצְחָק! (פרק כה'פסוק יט')

בפסוק הראשון של הפרשה רואים אנו שקיים הבדל בין מה שכותבת התורה על יצחק, לבין מה שנכתב לגבי ישמעאל (פרק כה פסוק יב').

על יצחק נאמר: "וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת יִצְחָק בֶּן אַבְרָהָם, אַבְרָהָם הוֹלִיד אֶת יִצְחָק!" ועל ישמעאל נאמר: "וְאֵלֶּה תֹּלְדֹת יִשְׁמָעֵאל בֶּן אַבְרָהָם, אֲשֶׁר יָלְדָה הָגָר!". גם יצחק וגם ישמעאל הם בניו של אברהם, אולם שמדובר על יצחק התורה מדגישה שאברהם הוליד את יצחק. ואילו אצל ישמעאל התורה מיחסת את הולדתו להגר אמו.

את ההבדל בלשון התורה מסביר ה"כלי יקר" [הרב שלמה אפרים מלונטשיץ]: "ישמעאל לא נקרא כי אם בן אברהם, כי לא קבל טבעו זולת מה שלמדו אברהם ממעשיו הטובים וזה היה אצלו במקרה ונשתנה, שהרי לסוף יצא לתרבות רעה, ולפיכך תלה התולדה בהגר כי קבל טבע הגר המצרית.. אבל יצחק קבל טבע אברהם ולמד גם ממעשיו על כן תלה הכל באברהם הן לשון בן, והן לשון תולדה" עכ"ל. כלומר, שהתורה כותבת לנו שאברהם הוליד את יצחק, היא באה ללמד אותנו שכל תכונותיו של אברהם עברו ליצחק בירושה. ואילו ישמעאל שאב את תכונותיו מהגר אמו, ולכן נאמר שההולדה של ישמעאל היא ע"י הגר.

ואלו תכונות העניק אברהם ליצחק? הגמרא במסכת יבמות (עט.) מביאה שלשה סימנים בהם ניכרים עם ישראל ואלו הם: רחמנים, ביישנים, וגומלי חסדים. אברהם מעביר את התכונות האלה ליצחק בנו, ולכן שהוא  מצווה את אליעזר עבדו לחפש אישה ליצחק, הוא מדגיש לו: "כִּי אֶל אַרְצִי וְאֶל מוֹלַדְתִּי תֵּלֵךְ" (כד ד'). אי אפשר להביא ליצחק שגדל על תכונות של נתינה וחסד אישה מבנות כנען! בכדי שיהיה המשך לתכונות האלה צריך לקחת לו אישה שגם היא גדלה וחונכה על ערכים דומים. ולכן ברגע שאליעזר רואה את רמת החסד והנתינה שמפגינה רבקה, יודע הוא לבטח ששליחותו הצליחה ונמצאה אישה המתאימה ליצחק. מיצחק ורבקה תכונות אלו  מועברות ליעקב  שמנחיל אותם לבניו אחריו עד עולם,  וכך בכל עם ישראל טבועים המאפיינים של רחמנים, ביישנים, וגומלי חסדים. ואם נמצא אדם שאין בו אחת ממידות אלו יש לחוש לייחוסו. כפי שמביא הילקוט שמעוני: ש"כל שאינו מרחם על הבריות בידוע שאינו מזרעו של אברהם אבינו! (דברים פרק יג, תתפט). ומוסיפה הגמרא, שמי שאין לו בושת פנים בידוע שלא עמדו אבותיו על הר סיני! (נדרים כ.).

עד כדי כך התכונות טבועות אצלנו בגנים שהיו צריכים חז"ל לחוקק תקנה כפי שמובא בגמרא במסכת כתובות (נ.): אמר רבי אילעא: "באושה (שם של מקום) תיקנו, המבזבז (כלומר, מי שהוא מבזבז מנכסיו לצדקה), אל יבזבז יותר מחומש". כלומר, לא יתן לצדקה יותר מחומש (20%) מנכסיו שמא גם הוא יזדקק בסוף לצדקה. כל כך גדולה היא מידת הנתינה של העם היהודי, שהיו חייבים חז"ל להזהיר את  היהודי, שלא ייתן את כל ממונו לצדקה!! האם שייך להזהיר איזה גוי שלא ייתן יותר מידי צדקה, כדי שלא יגמר לו הכסף?? לא יקום ולא יהיה!

אך למרות שתכונות אלו מגיעות אלינו בירושה מאברהם אבינו, אסור לאדם לחשוב לעצמו שאין אנו צריכים לעמול בכדי להשיג אותם. ההפך הוא הנכון! דווקא בגלל שאלו הם הדברים שמאפיינים אותנו כיהודים, עלינו לעמול עליהם ביתר שאת! אדם צריך להשתדל לתת צדקה כפי יכולתו, הן מגופו והן מכספו. צריך להשתדל בכל כוחו להתרחק מעזות הפנים השלילית, ולדבוק במידת הביישנות שעל כך נאמר: "עַז פָּנִים לַגֵּיהִנָּם, וּבוֹשת פָּנִים לְגַן עֵדֶן" (אבות ה כ'). ו"כל אדם המתבייש, לא במהרה הוא חוטא" (נדרים כ.). וכן להימנע ממידת האכזריות ולא לנקום ולצער שום בריה, אלה "שתהיה מידת הרחמים והחנינה תקועה ונמצאת בלבו כל הימים. וכמו שהאדם רוצה שירחמו עליו בשעת צרכו, כן ראוי לו שירחם על מי שיצטרך", כמו שאמר הכתוב (ויקרא יט יח'): "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ" (אורחות צדיקים - שער הרחמים).

מידות אלו כ-בושה רחמנות וגמילות חסדים, יוכל אדם לקנות בהצלחה אך ורק אם ישמר מחברה רעה. אדם שחושב שהוא יכול להמשיך ולהסתובב עם חברה רעה שאין בה בושה ורחמנות, ועדיין יוכל לשפר את מידותיו הוא טועה! ברגע שאדם רואה שכולם מסביבו חפצים לתת ולהעניק, "נדבק" גם הוא ברצון לנתינה. אם כולם מדברים בכבוד איש לרעהו, אף אדם לא ירצה להיות יוצא דופן. האדם נמשך אחרי החברה בא הוא נמצא (משנה תורה - דעות פרק ו א'). אם האדם נמצא בחברה טובה הוא נמשך לעשות דברים טובים. ואם הוא נמצא בסביבת אנשים רעים, הוא ימשך אחרי הבל וריק ולכן הוא חייב לצאת משם!

על הפסוק "וַיִּתְרֹצֲצוּ הַבָּנִים בְּקִרְבָּהּ" (כה כב') כותב רש"י: ש"בעת שרבקה עברה ליד בית מדרש היה רוצה יעקב לצאת, ובעת שעברה בפתח עבודה זרה היה רוצה עשיו לצאת". ושואל החת"ם סופר: "תינוק במעי אמו, המלאך בא ומלמד אותו את כל התורה כולה! וכי חשב יעקב שבבית המדרש ילמד יותר מאשר עם המלאך, שכל כך רצה לצאת?!" אלא, אמנם יעקב למד תורה עם המלאך, אך שהה במחיצתו של עשו הרשע, ולכן העדיף לצאת וללמוד בבית המדרש. ועל כך אומרת המשנה באבות (א ז') : "הַרְחֵק מִשָּׁכֵן רָע, וְאַל תִּתְחַבֵּר לָרָשָׁע". תוכל להיות ולהישאר צדיק אך ורק אם תתרחק ממחיצתם של הרשעים שמסביבך..

שעה נוספת, ללא תוספת!

וַיִּגְּשׁוּ אֵלָיו וַיֹּאמְרוּ, גִּדְרֹת צֹאן נִבְנֶה לְמִקְנֵנוּ פֹּה, וְעָרִים לְטַפֵּנוּ ... (פרק לב פסוק טז')

בני גד ובני ראובן פונים אל משה רבינו בבקשה להישאר בעבר הירדן, ולא להיכנס ולקבל נחלה בארץ ישראל. כי ראו שבעבר הירדן יש מקנה ועשב לכל צאנם הרב. אך בבקשתם מזכירים הם קודם את צאנם, ואח"כ את בניהם.

כותב על כך רש"י : "חסים היו על ממונם יותר מבניהם ובנותיהם, שהקדימו מקניהם לטפם, אמר להם משה: לא כן! עשו העיקר עיקר, והטפל טפל. בנו לכם תחלה ערים לטפכם, ואחר כך גדרות לצאנכם". עכ"ל.

רואים אנו איך אדם שלהוט אחר הממון והרווח, מרחיק הצידה את כל הדברים שאמורים להיות הכי חשובים לו בחיים. אדם משקיע את כל זמנו ומאמציו, בכדי להגדיל את רווחיו, לאסוף הרבה וכמה שיותר. עוד שעה נוספת. ועוד שעה נוספת. והוא אפילו לא שם לב שדחק הוא את אשתו וילדיו למקום פחות חשוב בחייו. וכשבאים מסכנים אלו בטענות, משיב הוא שאת כל עבודתו הקשה, עושה הוא בשבילם, בשביל משפחתו...

האומנם? מה עדיף לאשתך או לילדיך?

איך ילדים יכולים לגדול כמעט בלי אבא? אח"כ כבר מאוחר מידי! שהילדים כבר גדולים, לא תוכל לשכנע אותם שיש להם אבא שאוהב אותם יותר מכל דבר. ואת זמן האיכות שיכל להיות לך עם החברה שלך לחיים, אשתך. כבר לא יהיה ניתן להשיב...

והזר הקרב יומת!

וְהַזָּר הַקָּרֵב יוּמָת! (פרק א פסוק נא')

נקרא השבוע (פרקי אבות ד'): אֱלִישָׁע בֶּן אֲבוּיָה אוֹמֵר, הַלּוֹמֵד יֶלֶד לְמָה הוּא דוֹמֶה? לִדְיוֹ כְתוּבָה עַל נְיָר חָדָשׁ. וְהַלּוֹמֵד זָקֵן לְמָה הוּא דוֹמֶה? לִדְיוֹ כְתוּבָה עַל נְיָר מָחוּק. (אבות פרק ד' כ')

אלישע בן אבויה הנקרא אלישע אחר, ששנה ופירש ולא הועילה לו תורתו שלמד, מלמד אותנו את חשיבות הלימוד בגיל הרך. כי בגיל מבוגר יותר, המשימה קשה שבעתיים. מי שמתחיל ללמוד בגיל צעיר, זה כמו נייר חדש, שהכל נכתב בבירור והכל מובן. אך מי שמתחיל ללמוד זקן, זה כמו לכתוב על נייר משומש ומקושקש.

ולמה עד כדי כך? כי אם מתחילים ללמד תורה ילד בהיותו צעיר, לפני שכל מיני השפעות זרות חדרו למוחו, הוא יקלוט כמו נייר חדש ונקי. אך אם הילד יהיה חשוף לכל מיניי זוהמה, כצפייה בטלוויזיה, וקריאת עיתונים בעלי השקפה אפיקורסית, יהיה לו מאוד קשה למחוק את זה בעתיד! ואז ללמד אותו תורה, זה כמו לנסות לכתוב על נייר מקושקש...

לא ניתן לשלב בין לימוד תורה, לבין השפעות זרות!!! וראיה לכך מאלישע בן אבויה בעצמו, שהיה לומד תורה ובאותה שעה ספרי מינים היו נושרים מחיקו. ולכן יצא לתרבות רעה, למרות שהיה רבו של רבי מאיר בעל הנס!

יהודי צריך לשנן ולזכור: "וְהַזָּר הַקָּרֵב יוּמָת!" כל דבר שזר ושונה מהוראות היצרן שקיבלנו מבורא העולם, מחויבים אנו להרחיק לטובתנו ולטובת משפחתנו.

אנחנו לא כמו כולם!

וְלֹא תֵלְכוּ בְּחֻקֹּת הַגּוֹי אֲשֶׁר אֲנִי מְשַׁלֵּחַ מִפְּנֵיכֶם כִּי אֶת כָּל אֵלֶּה עָשׂוּ וָאָקֻץ בָּם! ...  אֲנִי ה' אֱלֹקֵיכֶם אֲשֶׁר הִבְדַּלְתִּי אֶתְכֶם מִן הָעַמִּים (פרק כ פסוקים כב'-כג')

הקב"ה מצווה בתקיפות את עם ישראל מספר פעמים שלא יתפתו ללכת על פי חוקות הגויים. וכל כך למה? "כִּי אֶת כָּל אֵלֶּה עָשׂוּ [הגויים] וָאָקֻץ בָּם!" כמו שאדם קץ במשהו, ומרחיק אותו מלפניו, כי הוא כבר לא מסוגל לראות אותו, כך הקב"ה "העיף" את הגויים מלפניו. וכל זאת בגלל שהקב"ה שונא את מעשיהם של הגויים.

בפרשיות אלו התורה אומרת לנו שהקב"ה הבדיל אותנו מכל העמים. הוא לא רוצה שנהיה כמו כולם, ולכן בחר בנו, ונתן לנו מצוות ומעשים טובים בכדי שנהייה קדושים! קדוש המשמעות שלו זה מובדל. כשאדם אומר לארוסתו בחתונתם: "הרי את מקודשת לי", הוא בעצם אומר לה שמרגע זה היא שייכת אך ורק אליו, ומובדלת מכל העולם. כך הקב"ה קידש אותנו, והבדיל אותנו מכל העולם. במהלך ההיסטוריה, למרות שעם ישראל היה בגלות בין הגויים, הוא נלחם ושמר על עצמו, ונסה ככל האפשר שלא להדמות לגוי. לכאורה זה נראה מאוד קשה, כי הרי אדם לא אוהב להרגיש שונה מכולם, אלה אוהב להתמזג ולהתערב עם הסובבים אותו. אך התורה ציוותה: "וּשְׁמַרְתֶּם אֶת מִשְׁמַרְתִּי" (ויקרא יחל'), על חכמי כל דור ודור, לחוקק גדרים וסייגים בכדי למנוע התבוללות והידמות לגויים, וזאת בכדי שעם ישראל ימשיך להיות יהודי כאבותיו.

להיות שונה, זה לא תמיד היה קל. להיות בגלות במקום שבו קשה לקיים את היהדות בפרהסיה, ובנוסף הגויים שתמיד ניסו להגביל את היהודים,  אם זה בהתפתחות כלכלית, ואם זה בחקיקת חוקים נגד לימוד התורה, השחיטה, ברית המילה, או כל סממן יהודי. אך היהודים תמיד זכרו שיש להם שליחות בהיסטוריה, הם לא צריכים להיות כמו הגויים ח"ו, במיוחד לאחר שבורא העולם פונה לעם  ישראל ואומר להם:  "בָּנִים  אַתֶּם לַה' אֱלֹקֵיכֶם" (דברים יד א'),"בְּךָ בָּחַר ה' אֱלֹקֶיךָ לִהְיוֹת לוֹ לְעַם" (דברים ז ו'), אתם מיוחדים, אתם לא כמו כולם! ואבותינו ידעו זאת, והיו מוכנים למסור את נפשם, ובלבד שיישארו יהודים טהורים, בניו של הקב"ה.

לשמחתנו כבר נמצאים אנו בארץ ישראל, ועל פי כל הסימנים שנתנו לנו אבותינו הנביאים אנו קרובים מאוד לשעת הגאולה. אך לצערנו עדיין אותה התמודדות לא פשוטה נמצאת לפנינו... למרות השפע התורני הגדול, בתי המדרש ושיעורי התורה, ניתן להתבונן בצער אל הרחוב ולחוש את ההתדרדרות המוסרית החדה שפוגעת בכולם "מִנַּעַר וְעַד זָקֵן טַף וְנָשִׁים". חוצפה אלימות, חוסר כבוד, וזלזול בכל ערכי המוסר והצניעות.

ניתן לעצום את העיניים ולנסות להתעלם, וברגע שזה לא יצליח, נמשיך ונשכנע את עצמינו ש: "זה דור קשה!" "וכי מה ניתן לעשות?"

אך ודאי שעדיין יש דבר שמחובתנו לעשות על מנת למנוע את המשך ההתדרדרות.

אומר הקב"ה: "וְלֹא תֵלְכוּ בְּחֻקֹּת הַגּוֹי אֲשֶׁר אֲנִי מְשַׁלֵּחַ מִפְּנֵיכֶם! ..."אֲנִי ה' אֱלֹקֵיכֶם אֲשֶׁר הִבְדַּלְתִּי אֶתְכֶם מִן הָעַמִּים" (פרק כ פסוק כב'-כג'). הקב"ה הבדיל אותנו מכל העמים ע"י התורה, והערכים שבה. עם ישראל אמור להיות מגדלור מוסרי לכל העולם. בזמן שעם ישראל שומר על עצמו ועל הייחודיות שלו למרות כל הגויים שמסביבו, הוא נשאר יהודי ומיוחד. אלו שניסו להיטמע, ולהתערבב במנהגי הגויים שמסביבם, על פי רוב נעלמו הם מעל מפת ההיסטוריה, בעוד ששאר העם היהודי ממשיך ומעביר את המסורת בשלבים האחרונים של מרוץ השליחים הגדול.

צריכים אנו לקרוא את המפה ולהבין, שאם נתעקש על כל סממן יהודי, נשרוד! אם נמשיך לייבא מחו"ל את כל הערכים שלנו, נאבד מרגע לרגע את הזהות שהקב"ה ייחד לנו. השלטון יהיה על פי חוקי הגויים, הילדים ילמדו מתוכניות הטלוויזיה מהו מוסר, ואיך (לא) לכבד הורים. האלימות תרקיע שחקים על פי מוחו המעוות של הבימאי ההוליוודי, והצניעות של בת ישראל תקבע על פי מעצב האופנה המושחת...

הדברים כיום נמצאים בידינו. אנו אלה שמעצבים את דור העתיד!

האם אנו רוצים שהילד יגדל על פרקי אבות וסיפורי צדיקים, שיחנכו אותו למוסר ולמידות טובות? או שחלילה יעריץ איזה מפורסם פורק עול, בדרך לחיים חסרי תכלית?

"אֲנִי ה' אֱלֹקֵיכֶם אֲשֶׁר הִבְדַּלְתִּי אֶתְכֶם מִן הָעַמִּים"