לשאול, או לא לשאול, זו השאלה!

אַל תִּשְׁלַח יָדְךָ אֶל הַנַּעַר, וְאַל תַּעַשׂ לוֹ מְאוּמָּה. כִּי עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי יְרֵא אֱלֹקִים אַתָּה! (פרק כב' פסוק יב')

נאמר במשנה באבות (ה ג'): "עשרה ניסיונות נתנסה אברהם אבינו עליו השלום ועמד בכולם, להודיע כמה חיבתו של אברהם אבינו עליו השלום". ורבי עובדיה מברטנורה מפרט: אחד, אור כשדים, שהשליכו נמרוד לכבשן האש. שני, לך לך מארצך. שלישי, ויהי רעב. רביעי, ותוקח האשה בית פרעה. חמישי, מלחמת המלכים. שישי, מעמד בין הבתרים, שהראהו שעבוד מלכיות. שביעי, המילה. שמיני, וישלח אבימלך ויקח את שרה. תשיעי, גרש האמה הזאת ואת בנה. עשירי, העקידה.
הקב"ה מנסה את אברהם אבינו בעשרה ניסיונות, ולאחר שאברהם אבינו עומד בכולם, מקבל הוא חותמת מבורא העולם שמוסר לו: "עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי יְרֵא אֱלֹקִים אַתָּה"! עכשיו לאחר ניסיון העקידה האחרון יודע אני שאתה באמת ירא שמים! וצריכים אנו להבין את ניסיון העקידה, דבר שישפוך אור על שאר הניסיונות, ויסביר לנו מדוע ובאיזו דרך אברהם מקבל את החותמת על כך שעמד בכל המבחנים.
השאלה היא, מדוע ניסיון העקידה אכן היה ניסיון לאברהם? הרי אם בורא העולם מצווה אותי "קַח נָא אֶת בִּנְךָ אֶת יְחִידְךָ אֲשֶׁר אָהַבְתָּ אֶת יִצְחָק, וְלֶךְ לְךָ אֶל אֶרֶץ הַמֹּרִיָּה וְהַעֲלֵהוּ שָׁם לְעֹלָה עַל אַחַד הֶהָרִים אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ!" (כב ב'). אומנם זה נשמע ציווי קשה מאוד ולא נתפס על פי כל אמת מידה אנושית, אך בורא העולם פנה אלי וציווה אותי! האם אני בכלל יכול להתנגד?? ואם נאמר שאני לא רוצה ואני מתנגד... הרי מי שברא את העולם ונתן לי חיי ואת חיי בני, לא פשוט הוא שברצונו ייתן לנו את חיינו וברצונו ייטול מאתנו את הפיקדון?? ואם אני לא אדאג לכך שבני יעלה לעולה, יש לבורא העולם את הדרכים שלו...
כלומר, הניסיון של אברהם הוא לא, האם עוקדים את יצחק או שלא! הרי בורא העולם ציווה, אין כל כך ברירה. אלה הניסיון הוא באיזה דרך עושים את הציווי. האם ברגע הציווי אני מתחיל להרהר על מה שהרגע שמעתי, או שאני מבין ש"אין להרהר אחר מידותיו של הקב"ה" (בבא קמה קיא.).
משה רבינו פונה אל הקב"ה לאחר שנשלח אל ארמון פרעה ואומר: "לָמָה הֲרֵעֹתָה לָעָם הַזֶּה לָמָּה זֶּה שְׁלַחְתָּנִי? וּמֵאָז בָּאתִי אֶל פַּרְעֹה לְדַבֵּר בִּשְׁמֶךָ, הֵרַע לָעָם הַזֶּה וְהַצֵּל לֹא הִצַּלְתָּ אֶת עַמֶּךָ!" (שמות ה כג') טענה הגיונית. משה שם לב שמרגע שהוא הפך להיות המטריד האישי של פרעה, רק נהיה רע לעם ישראל, ושום גאולה לא נראית באופק. עונה לו על כך הקב"ה: "חבל על דאבדין ולא משתכחין! הרי כמה פעמים נגליתי על אברהם יצחק ויעקב באל שדי ולא הרהרו על מדותי ולא אמרו לי מה שמך,. ואתה אמרת לי מה שמך בתחלה, ועכשיו אתה אומר לי וְהַצֵּל לֹא הִצַּלְתָּ אֶת עַמֶּךָ?"..(בבא קמה קיא.) הקב"ה בא בטענות למשה על חוסר התמימות. משה רואה איך הדברים לא מסתדרים בצורה הגיונית וחש צורך לשטוח את ספקותיו מול בורא העולם. ואילו לעומתו אברהם רואה שהכל הולך הפוך ממה שהקב"ה אמר לו בתחילה, ולא פוצה את פיו ולא מהרהר אחר דיבורו של הקב"ה.
הגדולה של אברהם אבינו היא שאף שברגע שלפני כן הקב"ה אומר לו "כִּי בְיִצְחָק יִקָּרֵא לְךָ זָרַע" (כא יב'). ועתה הפקודה היא "הַעֲלֵהוּ שָׁם לְעֹלָה עַל אַחַד הֶהָרִים" (כב ב'). והוא לא שואל את השאלה שאולי מתבקשת [לאנשים כמונו]: איך זה יתכן?!? יודע הוא לבטח שאם הוא מקריב את הבן שלו הוא הורס את כל המוניטין שלו בתור מחזיר בתשובה מפורסם, ועדין אין לו איזה הרהור.. זאת גדולה! ועל כך אברהם אבינו מקבל את החותמת של "עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי יְרֵא אֱלֹקִים אַתָּה!".
היהדות מעודדת לשאול שאלות, לברר ולהתעניין. כל הספרות של התורה שבעל-פה שלנו מבוססת על שאלות ותשובות. החל מהגמרא שמבררת לעומק כל נושא ונושא בעזרת שאלות, וכלה בשו"תים שנכתבים עד ימינו אנו. לכולם ברור שברגע שאדם שואל שאלה, הוא מחכה לקבל תשובה. ולכן במנגנון הלימוד של התורה שקיבלנו מאבותינו, קיים ומתעורר רצון לשאול שאלות, בכדי שכך נוכל לברר לעומק ולהשיג את התשובות. אך זאת עלינו לדעת שכמו שאדם חולה הנמצא בחדר טיפול נמרץ, לא מתחיל לשאול מהם הרכיבים של כל תרופה ותרופה שמגישים לפניו כי צריך הוא לקבלם בדחיפות ונשקפת סכנה לחייו, כך אדם צריך בראש ובראשונה להשלים את עצמו מבחינת קיום המצוות ואח"כ יברר את טעמם בכדי להעשיר את ידיעותיו, ואף לעורר את עצמו לקיים את המצווה בדבקות לאחר שמבין את טעמה. אז גם אם אדם אינו מבין את טעם המצווה, וגם אם לפעמים אדם חושב שההלכה ששמע היא "מוגזמת", והוא לא זוכר שנהגו כך במשפחתו. במקרה כזה צריכים אנו ללמוד מאברהם אבינו, "וַיֵּלֶךְ אַבְרָם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלָיו ה'" (יא ד'). ברגע ששומעים את דבר ה', מתחילים ללכת. לאחר מכן יש לנו את כל האפשרויות בכדי ללמוד את עומקן של המצוות ואת טעמיהן, ואחרי המעשים ימשכו גם הלבבות.

 

הקנאה והתאווה והכבוד ...

וְלֹא תָתֻרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם אֲשֶׁר אַתֶּם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם (פרק טו פסוק לט')

משה רבינו שולח מרגלים לתור את ארץ ישראל, ולשם כך הוא בוחר את נבחרי העם. לא אנשי מלחמה וחכמת קרב, שירגלו אחר מוכנותו של העם, ומצב העורף. אלה אנשים צדיקים שהכתוב מעיד עליהם "כֻּלָּם אֲנָשִׁים [חשובים- רש"י], רָאשֵׁי בְנֵי יִשְׂרָאֵל הֵמָּה" (פרק יגג'). משימה כזאת מורכבת, מצריכה אנשים עם הרבה ידיעה ואמונה שאנו עמו של הקב"ה, ואל לנו להירתע משום עם, ושום סכנה.

משה שולח אותם להיפגש עם האויב פנים מול פנים, חלקם ענקים, וחלקם גיבורים ואנשי חייל. ולכן לא מוכן הוא לקחת סיכונים, ושולח את האנשים הכי טובים וצדיקים בעם ישראל, שוודאי הניסים שהיו במצרים, והניסים שכעת במדבר חקוקים על ליבם, ולא יאפשרו להם לחשוב אפילו לרגע שישנו עם כלשהו שלא מסור ביד עם ישראל.

אך רואים אנו, שצדקותם של המרגלים, לא עמדה להם בשליחות זו. חוזרים הם משליחות בת ארבעים יום בארץ ישראל, ופיהם מלא בדברי סרה על ארץ ישראל. "עַז הָעָם הַיֹּשֵׁב בָּאָרֶץ, וְהֶעָרִים בְּצֻרוֹת גְּדֹלֹת מְאֹד. וְגַם יְלִדֵי הָעֲנָק רָאִינוּ שָׁם", "לֹא נוּכַל לַעֲלוֹת אֶל הָעָם, כִּי חָזָק הוּא מִמֶּנּוּ!". העם ששומע את הבשורות הקשות, יושבים ובוכים כל הלילה, ולמחרת על הבוקר הם כבר מתחילים לברר איפה מוציאים ויזה למצרים..

איך זה יתכן, שנשלחו הטובים והמובחרים שבעם ישראל למשימת ריגול הארץ. ולמרות זאת הם נכשלו במשימה בצורה מושלמת!?

הרב יהודה לייב חסמן בספרו "אור יהל" (ח"א עמ' רסג), מביא את דברי הזוהר הקדוש (פרשת שלח, קנח.) שהמרגלים התכוונו לטובת  עצמם כשדברו רעה על ארץ ישראל. אמרו לנפשם: "כאן במדבר, זכינו להיות נשיאים, אבל בארץ הקדושה לא נזכה להיות נשיאים, ויעבירנו משה מכיסא הנשיאות וימנה אחרים במקומנו". לכן הוציאו דיבה רעה על הארץ. ומסביר ה"אור יהל": שהמרגלים חשבו לעצמם שבארץ ישראל מתעלים ומתקדשים יותר ויותר, ובוודאי [עם] ישראל יתעלו לדרגה רוחנית גבוהה ממדרגתם במדבר, ואז הם לא יהיו ראויים  להיות  נשיאים  עליהם...

על כך נאמר: "הקנאה והתאוה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם" (אבות ד כח'). פשוטו כמשמעו! מוציאים את האדם מן העולם!

מעשים שבכל יום מוכיחים שאדם מוכן להסתכן בלוותר על מעמדו, ועל כספו שעמל עליו במשך כל ימי חיו בשביל איזו תאווה מזדמנת. אדם שרודף אחרי כבודו, יכול אף לקפח את חייו של אדם אחר ברגע שזה כביכול פגע בכבודו המדומה. והאדם שחומד את מה שיש לחברו חייו אינם חיים. צריכים אנו לדעת שבתוכו של כל אדם ואדם, ישנו מצב של "אור וחושך שמשמשים בערבוביא".  מצד אחד אור  גדול, שלאדם ישנה יכולת להגיע בעזרתו עד כיסא הכבוד. ומצד שני חושך גדול, שיכול להוריד אותו עד שאול תחתית. ע"י לימוד תורה, ומוסר. קיום מצוות ומעשים טובים, האדם מגדיל את האור שבתוכו בבחינת נר מצווה ותורה אור. ועם כל זאת צריך הוא להישמר מכל משמר שלא ליפול באותו חושך נורא שגם הוא קיים בתוכו. אותו חושך שהמרגלים לא נשמרו ממנו, ונתנו לעצמם לטבוע בו למרות שפוטנציאל האור שבתוכם היה גדול מאין כמוהו. איך נשמרים מליפול לאותו חושך?

מלמדת אותנו התורה: "וְלֹא תָתֻרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם אֲשֶׁר אַתֶּם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם" (פרק טו פסוק לט'). ברגע שאדם תר אחרי לבבו ועיניו, נמצא הוא רגע לפני נפילה לתהום!

לא תָתֻרוּ, מלשון תייר. אדם שמסתובב ורק תר בעיניו אחרי דברים שעשויים למצוא חן בעיניו. היום זה עיתון המבצעים שאותו הוא תר בכדי לחפש את מה שחסר לו בבית והוא עוד לא הספיק לקנות. מחר הוא תר את ביתו ורכבו החדש של שכנו, ושבוע לאחר מכן הוא בתור תייר, עובר על "לֹא תַחְמֹד אֵשֶׁת רֵעֶךָ" ח"ו. אדם בדרך זו, ממלא בקלות את ראשו בתאוות לאין קץ. מפתח קנאה למי שיש לו יכולת להשיג תאוות יותר ממנו. ומבלי לשים לב, מתחיל הוא לדרוש כבוד על מה שכביכול יש לו מעבר למה שאחרים הצליחו להשיג.

חז"ל מגלים לנו ש"בדרך שאדם רוצה לילך מוליכין אותו" (מכות י:). במה שאתה מתעניין שם אתה נמצא! אם העינים והלב שלך בחוץ, בדברים שהם אינם שלך, אתה אף פעם לא תהיה מרוצה ומאושר, כי ההיצע גדול ורחב, "וְגַם הַנֶּפֶשׁ לֹא תִמָּלֵא" (קהלת ו ז'). אך אם נקיים את הפסוק "וְלֹא תָתֻרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם", בכך שנסתכל אך ורק על מה שיש לנו, ונודה לה'. כל הדברים שיש לנו, יהיו בעינינו הרבה יותר מיוחדים ויפים, ויספקו אותנו.

הדשא של השכן ירוק יותר, אך ורק אם מסתכלים ובוחנים אותו...

אחד שוגג, ואחד מזיד בחילול ה'.

וְלֹא תְחַלְּלוּ אֶת שֵׁם קָדְשִׁי, וְנִקְדַּשְׁתִּי בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל!  (פרק כ פסוק כג')

התורה מצווה על כל יהודי שלא לחלל שם שמים בכל דרכיו ומעשיו. ניתן ללמוד זאת ממעשה שהיה עם רבי ישראל מאיר הכהן בעל "החפץ חיים" שכל ימיו נזהר מחשש חילול ה'.

פעם אחת מיהר "החפץ חיים" לתחנת הרכבת כדי להספיק להגיע בזמן לרכבת היוצאת לווילנא. כאשר פסע בזריזות באחד הרחובות ניגש אליו אדם לא מוכר וביקש ממנו אם יוכל להכנס להשלים מניין בבית אבל. "החפץ חיים" אמנם כבר התפלל אולם בכל זאת החליט להכנס לבית האבל ולהשלים מניין, אף שמשום כך יפסיד את הרכבת העיקר שלא יגרם חס ושלום חילול ה'...

כמה זהירות נדרשת מאיתנו בכבוד ה'.! מה גם, שאם אדם לא ישים לב למעשיו בכל רגע, יכול הוא להגיע אף לחילול ה' ח"ו, אפילו אם זה בלי כוונה או בחוסר תשומת לב. כפי שמזהירה המשנה בפרקי אבות (פרק ד פסוק ד'): "אֶחָד שׁוֹגֵג  וְאֶחָד מֵזִיד בְּחִלּוּל הַשֵּׁם".

אוי לרשע, ואוי לשכנו..

וְצִוָּה הַכֹּהֵן 'וְחִלְּצוּ' אֶת הָאֲבָנִים אֲשֶׁר בָּהֵן הַנָּגַע וְהִשְׁלִיכוּ אֶתְהֶן אֶל מִחוּץ לָעִיר.. (פרק יד פסוק לט')

ברגע שמופיעים אצל אדם נגעים בקירות הבית, מצווה התורה להוציא את האבנים שבהם מופיע הנגע, ולהשליך אותן אל מחוץ למחנה. מה עושים במקרה והקיר משותף לשני בתים ?

המשנה בנגעים (יב' ו') אומרת: "מכאן אמרו, אוי לרשע אוי לשכנו, שניהן חולצין, שניהן קוצעין, שניהן מביאין את האבנים." [שנאמר: "וְחִלְּצוּ אֶת הָאֲבָנִים"] מפרש רבי עובדיא מברטנורא: "שאם כותל מפסיק בין שני בתים ונראה נגע בכותל לצד בית זה, בעל הבית האחר צריך להטפל עמו, דכתיב וְחִלְּצוּ את האבנים - לשון רבים. ולזה שהנגע לצד ביתו, קורא רשע.."

כמה מוסר אנו צריכים ללמוד מדין זה, שמראה לנו שברגע שאדם נמצא בשכנות לאדם רשע, גם הוא נתפס בקלקלתו.

אין אפשרות להימצא בחברתם של אנשים ללא תורה ועם מידות מושחתות, מבלי שידבק בך משהו מן הלכלוך! צריכים אנו לשמור על עצמינו, וכל שכן על ילדינו, מחברים ושכנים רעים. עם מי הילד מסתובב? באיזה בית הוא נמצא? רגע אחד של חוסר אחריות, וכבר מאוחר מידי!! הַרְחֵק מִשָּׁכֵן רָע, וְאַל תִּתְחַבֵּר לָרָשָׁע. (אבות א' ז')

 

המירוץ למליון

וְנָתַן לִי לֶחֶם לֶאֱכֹל וּבֶגֶד לִלְבֹּשׁ. וְשַׁבְתִּי בְשָׁלוֹם אֶל בֵּית אָבִי וְהָיָה ה' לִי לֵאלֹקִים! (פרק כח פסוקים יא' יב')

אחת הסכנות הגדולות שיש ליהודי זה חוסר ההסתפקות במועט. אדם צריך ללמוד להסתפק במועט כפי שביקש יעקוב אבינו מה': "לֶחֶם לֶאֱכֹל וּבֶגֶד לִלְבֹּשׁ". הדברים שחיוניים לי אני מבקש כי אני לא יכול לעבוד את ה' בלעדיהם.

אדם שרודף אחרי המותרות, מעבר לרדיפה עצמה שהיא דבר שלא משביע את האדם לעולם וכל רצונותיו מתגברים כגודל הרדיפה, ישנה בעיה שעודף תאווה ומילוי סיפוקים מביא את האדם להשמין ולבעוט, ולהגיע למצב של נטישת חיי תורה ומצוות. עסוק הוא בהנאותיו ואין לו פנאי להיזכר ביוצרו, וגם שנזכר זה בכדי לבקש עוד ועוד, וכשלא מתמלא מבוקשו רוטן ורוגז הוא, כי אינו יודע להסתפק במועט, ולא ינוח ולא ישקוט עד שישיג את מבוקשו [אולי..].

ולכן אומר יעקב אבינו שברגע שאני אקבל אך ורק את המינימום שאני צריך ("לֶחֶם לֶאֱכֹל וּבֶגֶד לִלְבֹּשׁ") אז התוצאה תהיה "וְהָיָה ה' לִי לֵאלֹקִים". אך אם אבקש יותר ממה שאני צריך, בודאי שאגיע לסחרור של רדיפה אחר המותרות ויתקיים בי הפסוק: "וַיִּשְׁמַן יְשֻׁרוּן וַיִּבְעָט" (דברים לב טו').

ועל כן מוטל על כל אדם אוהב ה' לדרוש אך ורק את הצריך לו, ובכך מעיד הוא על חוזק אמונתו וידיעתו שהעולם הזה הוא רק פרוזדור בפני העולם הבא. (אבות ד).

והזר הקרב יומת!

וְהַזָּר הַקָּרֵב יוּמָת! (פרק א פסוק נא')

נקרא השבוע (פרקי אבות ד'): אֱלִישָׁע בֶּן אֲבוּיָה אוֹמֵר, הַלּוֹמֵד יֶלֶד לְמָה הוּא דוֹמֶה? לִדְיוֹ כְתוּבָה עַל נְיָר חָדָשׁ. וְהַלּוֹמֵד זָקֵן לְמָה הוּא דוֹמֶה? לִדְיוֹ כְתוּבָה עַל נְיָר מָחוּק. (אבות פרק ד' כ')

אלישע בן אבויה הנקרא אלישע אחר, ששנה ופירש ולא הועילה לו תורתו שלמד, מלמד אותנו את חשיבות הלימוד בגיל הרך. כי בגיל מבוגר יותר, המשימה קשה שבעתיים. מי שמתחיל ללמוד בגיל צעיר, זה כמו נייר חדש, שהכל נכתב בבירור והכל מובן. אך מי שמתחיל ללמוד זקן, זה כמו לכתוב על נייר משומש ומקושקש.

ולמה עד כדי כך? כי אם מתחילים ללמד תורה ילד בהיותו צעיר, לפני שכל מיני השפעות זרות חדרו למוחו, הוא יקלוט כמו נייר חדש ונקי. אך אם הילד יהיה חשוף לכל מיניי זוהמה, כצפייה בטלוויזיה, וקריאת עיתונים בעלי השקפה אפיקורסית, יהיה לו מאוד קשה למחוק את זה בעתיד! ואז ללמד אותו תורה, זה כמו לנסות לכתוב על נייר מקושקש...

לא ניתן לשלב בין לימוד תורה, לבין השפעות זרות!!! וראיה לכך מאלישע בן אבויה בעצמו, שהיה לומד תורה ובאותה שעה ספרי מינים היו נושרים מחיקו. ולכן יצא לתרבות רעה, למרות שהיה רבו של רבי מאיר בעל הנס!

יהודי צריך לשנן ולזכור: "וְהַזָּר הַקָּרֵב יוּמָת!" כל דבר שזר ושונה מהוראות היצרן שקיבלנו מבורא העולם, מחויבים אנו להרחיק לטובתנו ולטובת משפחתנו.